אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בשתי תביעות של גבר להכיר בו כידוע בציבור של מנוחה וקבלת זכויות בעיזבונה כנגד בנה

פס"ד בשתי תביעות של גבר להכיר בו כידוע בציבור של מנוחה וקבלת זכויות בעיזבונה כנגד בנה

תאריך פרסום : 10/08/2022 | גרסת הדפסה


בית משפט לעניני משפחה תל אביב
34835-11-20
20/05/2022
בפני השופטת:
ורד שביט פינקלשטיין

- נגד -
התובע:
י' ר'
עו"ד שלמה ושדי
הנתבע:
י' ד' א'
פסק דין
 
     

 בעניין עיזבון המנוחה א' ט' ז"ל

פתח-דבר:

 

  1. מונחות לפני שתי תובענות שהגיש התובע מי שטוען להיות ידוע בציבור של המנוחה א' ט' ז"ל (להלן: "המנוחה") כנגד בנה של המנוחה (הנתבע) בעניין ירושתה ועזבונה של המנוחה, ואלו הן:

 

האחת – תובענה שהגיש התובע לשמירת זכויות/פסק דין הצהרתי/צו עשה/צו מניעה, במסגרתה עתר להצהיר כי התובע והמנוחה היו בני זוג ידועים בציבור וכי התובע הינו הבעלים של מחצית מכלל הנכסים והזכויות אשר רשומים על שם המנוחה והגיעו לידי המנוחה בתקופת חייהם המשותפים, ובכלל כך דירת מגורים הרשומה על שם המנוחה. כן, עתר התובע למתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבע להיכנס לדירה (תמ"ש 34835-11-20).

השנייה – תובענה למתן צו ירושה שהגיש התובע, במסגרתה עתר להצהיר כי הינו ידוע בציבור של המנוחה, ועל כן זכאי לרשת מחצית מעזבון המנוחה ומנגד כתב התנגדות לה שהגיש הנתבע (ת"ע 9878-02-21 ות"ע 9921-02-21). 

  1. נפנה לבחינת תובענות אלו להלן.

 

רקע עובדתי ודיוני כללי:

  1. המנוחה הלכה לעולמה ביום 8.9.2020 בהיותה גרושה ולה בן יחיד – הוא הנתבע.
  2. התובע הינו מי שטוען להיות בן זוגה של המנוחה במשך 45 שנים רצופות משנת 1975 ועד שהלכה לעולמה בשנת 2020.
  3. יצוין, כי לאורך כל השנים ועד למועד פטירתה, התגוררה המנוחה בדירה בת 2 חדרים הנמצאת ברח' --- (בעבר שם הרחוב היה ---) (להלן: "הדירה"), אשר רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שמה בלבד.
  4. לטענת התובע, הוא והמנוחה התגוררו ביחד תחת קורת גג אחת בדירה, חיו חיי משפחה תקינים וניהלו משק בית משותף לאורך כל השנים משנת 1975 ועד למועד פטירת המנוחה.
  5. יצוין, כי בעת שהתובע הכיר את המנוחה, הנתבע היה ילד כבן 6-7 שנים כאשר תחילה התגורר ביחד עם המנוחה והתובע בדירה למשך תקופה קצרה ולאחר מכן הוצא מהבית למשפחת אומנה. עוד יצוין, כי לאורך השנים היה הנתבע בקשר עם אמו המנוחה ועם התובע.
  6. לאחר פטירת המנוחה, ביום 15.11.2020 הגיש התובע תובענה למתן צו ירושה במסגרתה עתר להצהיר כי הוא בן זוגה של המנוחה ועל כן זכאי לרשת מחצית מעיזבונה. ביום 4.2.2021 הגיש הנתבע התנגדות לתובענה למתן צו ירושה.
  7. בד בבד, ביום 15.11.20, הגיש התובע תובענה למתן פסק דין הצהרתי וסעדים נוספים, במסגרתה עתר להצהיר כי הינו בעלים של מחצית מהזכויות שנצברו למנוחה בתקופת החיים המשותפים ובכלל כך בדירה מכוח הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג.
  8. יצוין, כי במסגרת התביעה הרכושית, ניתן ביום 16.11.20 צו עיקול זמני על מחצית הזכויות בדירה (החלטת כב' הרשמת מיום 16.11.20) לצורך הבטחת זכויות התובע, ככל ויזכה בתביעתו.
  9. ביום 25.11.20 הגיש התובע בקשה למתן למתן סעד זמני להחזרת החזקה בדירה לידי התובע (בקשה מס' 2).
  10. יצוין כי בין לבין, הגישו הצדדים תובענות הדדיות למתן צווי הרחקה האחד כנגד השני וכן מדירת המנוחה מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה ו/או למניעת הטרדה מאיימת ולאחר חקירת הצדדים, ניתן ביום 18.11.20 פסק דין (ה"ט 34909-11-20; 43150-11-20), בו קבעתי בין היתר כך:

"אם כן, מהעדויות שבפניי, עולה כי שני הצדדים ניסו לנכס לעצמם באופן בלעדי את החזקה בדירה, כך שתחילה המבקש החליף את מפתח הדירה, כשבועיים לאחר פטירת המנוחה ולאחר מכן, המשיב הוא זה שהחליף את מפתח הדירה, באותו אירוע אלימות נטען מיום 12.11.20. עם זאת, אין בפעולות אלו שכל מטרתן לקבוע מסמרות בשטח בנוגע לזכויות בדירה על ידי שני הצדדים עצמם בכדי להוות איום ממשי המצדיק מתן צו הרחקה למי מהצדדים. מעבר לכך, וזה העיקר, הסטטוס קוו שהיה קיים עד אותו אירוע אלימות נטען ביום 12.11.20 אשר לא הוכח ואף מצאתי כי "נוצר" לצורך קביעת מסמרות בשטח, היה שלשני הצדדים הייתה גישה חופשית לדירת המנוחה, ועל כן, לא מצאתי לשנות סטטוס קוו זה" (סעיף 32 לפסק הדין).

  1. כן, בהחלטתי מיום 7.2.2021 קבעתי כי לצורך דיון בבקשה למתן סעד זמני וקביעת החזקה בדירה במועד פטירת המנוחה יש צורך לקיים הליך של הוכחות. על כן, נקבעו שני דיוני הוכחות וניתנה החלטתי להגשת תצהירי עדות ותיק מוצגים.
  2. ביום 14.6.2021 התקיים דיון הוכחות במהלכו נחקרו העדים מטעם התובע: אחיות המנוחה - גב' ש' ו', גב' ה' ש', גב' ב' ע'; חברים משותפים של התובעת והמנוחה – ה"ה צ' ול' א'; חברה של המנוחה – גב' י' מ'; אחיו ואחותו של התובע - מר ש' ר' וגב' נ' ר' וכן התובע עצמו.
  3. יצוין, כי ביום 14.6.22 הגיש הנתבע הגיש בקשה לזימון שישה עדים מטעמו, ובקשתו נעתרה בכפוף להפקדת הוצאות העדים, כמקובל. עם זאת, ביום 28.6.21 הודיע הנתבע כי אין ביכולתו לשאת בהוצאות העדים, ומשכך וויתר על זימונם. בנסיבות אלו, בדיון ביום 28.6.2021 נחקר הנתבע בלבד.
  4. התובע הגיש סיכומיו במועד, ואולם הנתבע הגיש סיכומיו באיחור ואף צירף לסיכומיו מסמכים חדשים שלא הוגשו בעת ניהול המשפט, ועל כן אדרש תחילה לעניין זה.

 

דיון מקדמי - הבקשה להגשת סיכומים באיחור וצירוף ראיות נוספות לסיכומים אלו:

  1. כאמור, הנתבע הגיש את סיכומיו לאחר סיום שלב ההוכחות ולאחר חלוף המועד להגשת סיכומים וכן צירף לסיכומיו ראיות אשר לטענתו תומכות בגרסתו ופוגעות במהימנות התובע.
  2. לטענת הנתבע, יש לקבל את סיכומיו והמסמכים שצורפו, מאחר והוא אינו מיוצג עקב אי יכולת כלכלית לשכור שירותי עו"ד ומאחר ויש במסמכים שצירף כדי לקעקע את מהימנות התובע שכן כלפי המוסד לביטוח לאומי הוא הצהיר כי הוא מתגורר בכתובת שאינה הדירה נשוא התביעה וכן הצהיר כי אין לו בת זוג והוא מתגורר עם אחותו בדירה אחרת. לטענתו, שעה שהתובע עותר לסעד מן היושר, עליו לבוא בידיים נקיות לבית המשפט ושעה שהצהיר בפני המוסד לביטוח לאומי הצהרות שונות מאלו שטען בפני ביהמ"ש, יש לדחות את תביעתו להכרה כידוע בציבור של המנוחה.
  3. מנגד, לטענת התובע, אין לקבל את הסיכומים באיחור וכן אין לקבל את הראיות שצורפו לסיכומים אלו מהטעמים הבאים: הסיכומים הוגשו באיחור ניכר של מספר חודשים מבלי שניתנה רשות להגשתם ובניגוד לסדרי הדין; לתובע לא ניתנה הזדמנות להתגונן כראוי מפני מסמכים אלו ובכך נפגעה זכותו להליך הוגן וראוי; המסמכים לא הוגשו באמצעות עורכם והאותנטיות שלהם מוטלת בספק, ומשכך מבוקש להורות על הוצאתם מהתיק.

דיון והכרעה:

  1. אשר לסיכומים שהוגשו באיחור: אכן, צודק התובע כי הנתבע לא קיבל רשות להגשת הסיכומים באיחור ואף לא הצביע על טעם משמעותי בגינו הגיש סיכומיו באיחור. טענת הנתבע כי הוא אינו מיוצג אין בה בכדי להצדיק את הגשת הסיכומים באיחור, שכן לאורך ההליך המשפטי ובמהלך דיוני ההוכחות הנתבע ייצג את עצמו, כך שאין המדובר בטענה חדשה. עם זאת, בנסיבות דנן על מנת ליתן לנתבע את יומו בבית המשפט ולאפשר לו לטעון את כל טענותיו בצורה סדורה, הנני רואה לנכון לקבל את סיכומיו, אולם עניין זה יילקח בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בסיפת פסק הדין.
  2. אשר לראיות שצורפו לסיכומים: הכלל הנוהג כי בית המשפט יתיר הגשת ראיות לאחר תום שלב ההוכחות רק מקום בו מצביע בעל דין על טעמים סבירים והוגנים, שכן: "כי אחרת יטלטל הדיון אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגנה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת הצדק לוקה" (ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי ואח' בטאן נ' זאבי ואח' פ"ד יט (4) 337, 339). עם זאת, לכלל זה ישנם חריגים, אשר פורטו בהרחבה בע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ פ"ד כ(3) 477, 479, שם נקבע כי: "... עקרון זה מפנה את מקומו כאשר בית-המשפט רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם ברור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין. אכן, בית המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אף כאשר אי הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל-דין, ובנסיבות מסוימות, אף כאשר הגשתה מתבקשת בשלב הערעור (ראו תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)". בנוגע לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להתיר ראיה נוספת לאחר שלב ההוכחות נפסק כי "בשאלת הגשתן של ראיות נוספות, יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת, האם היא 'פשוטה'; מהו השלב אליו הגיע המשפט; ככל שהמשפט מצוי בשלב מתקדם יותר כן יטה בית המשפט שלא לקבל את הראיה; יש לבחון גם האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר" (רע"א 2137/02 ממן נ' פז חברת נפט בע"מ (פורסם בנבו, 30.7.02).
  3. במקרה דנן, לאחר ששקלתי ובחנתי את טענות הצדדים בעניין זה, לא מצאתי לקבל את המסמכים שצירף הנתבע לסיכומיו, ואפרט טעמיי לכך;
  4. ראשית, המסמכים הוגשו באיחור ניכר מבלי שניתן כל נימוק להגשתם באיחור ודי בכך בכדי לדחות את הבקשה. יתירה מכך, על גבי המסמכים נכתב כי הם הופקו בחודש ינואר 2022 ואם כך הדבר, לא ברור מדוע הנתבע בחר להגישם רק בחודש אפריל 2022, מבלי שניתן כל נימוק ענייני לכך למעט הטענה לפיה הנתבע אינו מיוצג - טענה שנדחתה.
  5. שנית, מדובר במסמכים מביטוח לאומי, שניתן היה להגישם בקלות ובהקדם. יצוין, כי במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים ביום 14.6.2021 קיבל הנתבע רשות לפנים משורת הדין לזמן עדים ולקבל מסמכים נוספים על מנת להציגם במסגרת ישיבת ההוכחות (עמ' 95 לפרוט' 12-19), ומשכך דיון ההוכחות שנקבע ליום 17.6.2021 נדחה ובמקומו נקבע דיון הוכחות חלופי ליום 28.6.2021. בנוסף, בהחלטתי מיום 14.6.2021 אישרתי את בקשת הנתבע למתן צו למוסד לביטוח לאומי ליתן פירוט אודות התובע לרבות הצהרות שניתנו מטעמו לביטוח לאומי ובכלל כך בקשר למקום מגוריו. למרות האמור, הנתבע לא צירף את המסמכים במועד.
  6. שלישית, גם אם הייתי רואה לנכון לקבל מסמכים אלו, שוכנעתי כי בנסיבות העניין מסמכים אלו לא היו מקבלים משקל מהותי שיש בו בכדי להשפיע על בירור המחלוקת בשלב זה. בחינת המסמכים לגופם, מלמדת כי למרות האמור בהם (כי כתובת מגוריו של התובע הוא ברח' ---), אין במסמכים אלו בכדי לסתור את טענת התובע כי התובע התגורר בדירה נשוא התביעה עם המנוחה וזאת עד למועד פטירתה. בהקשר זה אציין כי טענת הנתבע לפיה התובע הצהיר למוסד לביטוח לאומי כי הוא מתגורר בכתובת הנ"ל ולא בדירת המנוחה פורטה בכתבי הטענות מטעם הנתבע (ר' למשל, סעיף 7 לתצהיר הנתבע) ועניין זה עלה במהלך הדיונים בבית המשפט.
  7. יתר על כן, הנתבע אישר בחקירתו מספר פעמים כי התובע התגורר בדירה עד למועד פטירת המנוחה, וזאת בניגוד לכתובת שהוא הצהיר עליה בביטוח לאומי, ויש בכך כדי לחזק את טענת התובע בנוגע למגוריו עם המנוחה. כך מתוך עדות הנתבע בעניין זה (כל ההדגשות מכאן ואילך אינן במקור – ו.ש.פ):

"ש:                   אני רוצה, ב-2020 שאמא שלך נפטרה, בספטמבר 2020 הוא היה גר בדירה או לא היה גר בדירה?

ת:                     שאמא שלי נפטרה?

ש:                    כן, י' היה גר בדירה או לא היה גר בדירה?

ת:                    כן, הוא גר בדירה.

ש:                    גר.

ת:                    אבל לא באופן קבוע. עוד פעם אני אומר לך. בתקופה הזאת שהוא בגד בה הוא התחיל להתעלק עליה ולהיצמד אליה.

             ש:                    אז הוא גר איתה? בתקופה שהוא בגד בה הוא גר איתה? זה מה שאתה אומר?

ת:                    גם, לסירוגין.

ש:                    לסירוגין. ובתחילת הזוגיות הוא היה גר איתה גם, נכון? בדירה הזאת. לא היית שם 30 שנה אתה אומר.

ת:                    איפה? איפה? מי אמר שלא הייתי 30 שנה?

ש:                    ב ---.

ת:                    נו?

ש:                    שהם התחילו את הזוגיות הם גרו בדירה הזו, נכון?

ת:                    שהוא בא לגור, זו הייתה דירה של אמא שלי והוא בא, הוא עבר לגור איתה.

ש:                    אני לא שאלתי של מי הדירה. הם גרו שם?

ת:                    כן, הוא גר איתה.

ש:                    גרו שם.

ת:                    הוא גר איתה בהתחלה, אבל לא שהם קנו,

ש:                    אז הם גרו שם,

ת:                    הדירה, אמא שלי קנתה אותה, לא היה לו שום חלק בזה.

ש:                    אני לא שאלתי עכשיו על הדירה,

ת:                    אתה יכול לדבר רק מה שהיה בשנות ה-90', בשנות ה-90' השלימה את הקנייה, שם הוא היה, שם הוא היה,

ש:                    אני לא שואל מי קנה את הדירה,

ת:                    אני יכול להגיד לך שכן.

ש:                    אני שואל מי גר בדירה?

...

ש:                    כל תקופת הזוגיות שלהם הם גרו ביחד בדירה, נכון?

ת:                    לא ברציפות. עוד פעם, אמרתי לך , בגלל הבגידות הוא עזב את הבית ונהיה לו עוד פעם חפיפה,

ש:                    אתה אומר בגידות,

ת:                    אחרי תקופה מסוימת עוד פעם חזר.

ש:                    אתה לא הבאת אפילו פסיק של ראיה שהייתה בגידה וגם הדודות, כל מי שהעיד פה אמר שלא היה כזה דבר.

ת:                    אני מוכן שילך לפוליגרף, אם הוא יצא דובר אמת,

ש:                    תלך אתה לפוליגרף"  (עמ' 103 לפרוט' ש' 28- עמ' 105 ש' 2).

 

וכן:

 

"ש:                  מתי הוא עזב את הדירה? לפני שהיא נפטרה?

ת:                    לא, אחרי שהיא נפטרה.

ש:                    לפני דקה אמרת לפני שהיא נפטרה שהוא עזב את הדירה, שהיא הייתה ריקה.

ת:                    הוא לא, לא, שהיא נפטרה חודש ימים היא הייתה ריקה, אפילו יותר מחודש.

ש:                    אחרי הפטירה?

ת:                    אחרי הפטירה.

ש:                    זאת אומרת אתה לא גרת שם אחרי הפטירה? חודש אחרי הפטירה לא גרת?

ת:                    הייתי בא, הייתי בא כל הזמן, בגלל זה ידעתי,

ש:                    אתה אמרת שהדירה עכשיו הייתה ריקה.

ת:                    מה זה הייתה ריקה? הוא לא גר שם.

ש:                    גם אתה לא גרת שם אם היא הייתה ריקה.

ת:                    אבל אני הייתי בא לשם כל הזמן.

ש:                    מה? לראות את הקירות?

ת:                    מה זה לראות את הקירות? הייתי בא לשם, זה מה שנשאר לי מאמא שלי, אז                      הייתי יושב שם, הייתי בא עם הילדה שלי.

ש:                    אז לפני הפטירה,

ת:                    ואז עברנו לגור שם.

ש:                    אוקי, אז הדירה הייתה ריקה לפני שהיא נפטרה ואתה נכנסת לגור אחרי שהיא                  נפטרה? זה מה שאתה אומר?

ת:                    לפני שהיא נפטרה הדירה לא הייתה ריקה. היא הייתה גרה שם, מה זה הייתה                  ריקה?

ש:                    היא נפטרה, הדירה הייתה ריקה?

ת:                    כשהיא נפטרה, כן. כבר לא גר שם.

ש:                    ואתה לא גרת שם, הדירה הייתה ריקה חודש, זה מה שאתה אומר?

ת:                    היא הייתה כמעט חודש, לא, אפילו חודש וחצי ריקה,

ש:                    ורק אחרי זה אתה נכנסת לדירה?

ת:                    ואחרי זה אנחנו נכנסנו לגור. כן" (עמ' 106, ש' 5-עמ' 107, ש' 1).

           

  1. רביעית, הנתבע עצמו אישר בעדותו כי רישום כתובת המגורים במשרד הפנים אינה בהכרח מעידה על מקום מגוריו של אדם. כנשאל הנתבע על כתובות המגורים שלו הסתבך בעדותו:

"ש:           איפה גרת אבל? איפה גרת?

ת:             איפה גרתי? גרתי ב--,

ש:             ב-10 שנים האחרונות.

ת:             גרתי ב---, גרתי ב---, גרתי ב---, גרתי איפה שיכולתי.

ש:             אז למה לא כל פעם הלכת למשרד הפנים ושינית את הכתובת ל---? ל---? ל---?

ת:             לאן לשנות?

ש:             לאיפה שאתה גר בפועל.

ת:             כי אני לא צריך לשנות.

ש:             למה לא?

ת:             ככה, כי זה אין לי כתובת קבועה, אני יכול לגור שם חצי שנה ואחרי זה לא, אז מה לעשות? מה? אני יכול, וגרתי חלק,

ש:             אז המסקנה,

ת:             סליחה, חלק מהזמן גרתי גם אצל בחורות שיצאתי איתן, אז מה אתה רוצה שאני אביא את הדואר שלי אליהן?

ש:             אז המסקנה היא שהרישום במשרד הפנים לא בהכרח מעיד על איפה הבן אדם באמת" (עמ' 124, ש' 30 – עמ' 125, ש' 15).

 

וכן:

 

"ת:            הכתובת שלי בשנים האחרונות, כל השנים רשומה ב---, למרות שאני כבר לא גר שם" (עמ' 126, ש' 22-23).

 

  1. אשר על כן, לאור האמור לעיל, אני דוחה את קבלת המסמכים הנוספים שצורפו לסיכומים כחלק מראיות הנתבע. עם זאת, מבלי לגרוע מהאמור, אציין כי לא מצאתי במסמכים אלו כדי להוות חיזוק משמעותי לטענות הנתבע בנסיבות דנן.
  2. ועתה, נפנה לבחינת טענות הצדדים בנוגע לסוגיות שבמחלוקת.

 

טענות הצדדים:

  1. לטענת התובע יש להכיר בו כידוע בציבור של המנוחה וכן יש לקבוע כי הינו זכאי למחצית מכלל הנכסים שצבר ביחד עם המנוחה בתקופת חייהם המשותפים לרבות הדירה מכוח הלכת השיתוף בנכסים בין בני הזוג ידועים בציבור, ואלו נימוקיו:
  • התובע התגורר עם המנוחה בדירה במשך 45 שנים והמשיך לגור בדירה גם לאחר פטירתה.
  • הדירה נרכשה ע"י התובע והמנוחה בשנת 1994 בתקופת הקשר הזוגי ביניהם. בטרם רכישת הזכויות בדירה, הצדדים התגוררו בדירה בשכירות כדיירים מוגנים. תשלום דמי המפתח לבעל הבית מומן מכספי הלוואה ותשלום התמורה בגין רכישת זכויות הבעלות מבעלת הבית מומן כולו (100%) מכספי משכנתא וההחזרים בגינם שולמו במאמץ משותף של המנוחה והתובע במשך עשרות השנים בתקופת הקשר הזוגי.
  • כל הרכוש שצברו התובע והמנוחה בתקופת הקשר הזוגי נצבר במאמץ משותף ומתוך כוונת שיתוף. לצדדים לא היו נכסים נוספים או נכסים חיצונים מלבד ירושה שקיבל התובע בשנת 2016.
  • הצדדים ניהלו משק בית משותף תחת קורת גג אחת ומימנו את חייהם המשותפים במאמץ משותף, ללא התחשבנויות כספיות ביניהם.
  • התובע והמנוחה יצאו לטיולים יחד, השתתפו יחד באירועים משפחתיים, קנו מתנות זה לזה וכל מי שהכיר אותם ובכלל כך משפחה, חברים ושכנים ידעו שהם היו בני זוג במשך עשרות שנים.
  • לפני כשלוש שנים התובע ביצע עבודות שיפוץ נרחבות בדירה וקנה ריהוט ומוצרי חשמל בסכום של כ – 250,000 ₪ מכספים שקיבל בירושה. כן, שנה לאחר מכן, התובע ועוד 2 דיירים שילמו סכום כולל של 88,500 ₪ בגין שיפוץ חיצוני לבניין בו מצויה הדירה לפי דרישת העירייה. כל אחד מהם שילם לקבלן כ – 30,000 ₪.
  • שנתיים לפני פטירת המנוחה, חלתה המנוחה במחלת הסרטן. בתקופת המחלה לא עבדה והתובע היה המפרנס העיקרי וסעד אותה. כן לאחר פטירת המנוחה, התובע שילם עבור חלקת הקבר והמצבה וכן עבור הוצאות השבעה והאזכרה סכומים נכבדים בסך של כ – 55,000 ₪.
  • זמן מה לאחר השבעה, הנתבע השתלט על דירת המנוחה, פרץ לדירה, החליף את מנעול דלת הכניסה והשליך את התובע ואת חפציו מחוץ לדירה. עד לאותה נקודת זמן הנתבע לא התגורר בדירה. משכך, מבקש התובע להחזיר את המצב לקדמותו, כך שהוא ימשיך להתגורר בדירה כפי שהיה קודם להשתלטות הנתבע על הדירה.
  1. מנגד, לטענת הנתבע, אין להכיר בתובע כידוע בציבור של המנוחה וכן יש לדחות את תביעתו לקבלת זכויות בכלל הזכויות שנצברו למנוחה בתקופת חייהם המשותפים ובכלל כך מחצית הזכויות בדירה, ואלו טעמיו:
  • התובע לא היה בן זוגה של המנוחה במועד פטירתה. התובע בגד במנוחה וכתוצאה מכך התובע והמנוחה נפרדו כשנתיים קודם לפטירתה ועל כן אין לתובע כל מעמד כידוע בציבור ובהתאם כיורש על פי דין של המנוחה.
  • המנוחה רכשה את הדירה לבדה בשנת 1974 באמצעות כספי הלוואה בסך של 27,000 לירות שנטלה מבנק משכנתאות ופיתוח בע"מ כאשר אביה של המנוחה היה חתום כערב למשכנתא.
  • המנוחה והתובע חיו בהפרדה רכושית ומעולם לא ניהלו משק בית משותף. חשבונות הבנק, דירת המגורים והרכב היו רשומים על שם המנוחה בלבד, כמו גם תשלומי הבית, ארנונה, חשמל מים, כבלים, קו טלפון וכדומה ומשכך אין לתובע כל זכויות בדירה נשוא התביעה.
  • התובע הינו רווק, מעולם לא נישא למנוחה, לא הביא עמה ילדים ולא לקח על עצמו התחייבויות כספיות, גם לא כערב להלוואות, דבר התומך בטענה כי התובע לא רצה לחיות עם המנוחה בשיתוף כלכלי.
  • המנוחה נהגה לשתף את הנתבע בענייניה הכספיים והביטוחים ולא את התובע, זאת מאחר וידעה כי התובע יבזבז את כספה מאחר שמעולם לא עבד, היה מכור לאלכוהול ולהימורים וכל חייו היה נטל על המנוחה. הנתבע היה מיופה כוח בחשבון הבנק של המנוחה ותמיד היה מטפל בענייניה הכספיים.
  • למנוחה לא היתה כל עזרה כלכלית והיא פרנסה את עצמה, עבדה בשתי עבודות בכל ימות השבוע, הן בחדר אוכל בבסיס מודיעין בגבעתיים בהכנת אוכל למאות חיילים והן בעבודת ערב במזנון של סניף דואר מרכזי בתל אביב.
  • התובע ניהל לאורך השנים מערכות יחסים מקבילות ובגד במנוחה, דבר המעיד על חוסר רצון לחיי שיתוף.
  • אילו התובע סבר כי אכן מגיעות לו זכויות בדירה, היה עליו לדאוג לרישום חלקו בדירה במעמד הרכישה.
  • הלכה למעשה, טענתו של התובע היא שקיימת לו זכות מגורים בדירה עד לפטירתו ובעצם העלאת טענה זו יש כדי לחזק את המסקנה כי אין לתובע זכויות קנייניות בדירה מעבר לזכות מגורים כפי טענתו.
  • התובע קיבל חלקים מדירות וכן כספים מירושה של אחותו אשר היתה ערירית וכן התובע אמור לקבל את חלקו בדירה נוספת של אב התובע שנפטר לפני שנים.
  • בניגוד לטענת התובע, הנתבע ובתו הקטינה מתגוררים בדירת המנוחה שכן התובע עזב את הדירה לפני פטירת המנוחה.

דיון והכרעה:

  1. עיון בטענות הצדדים מלמד כי לצורך הכרעה בתביעות שלפני יש להידרש למתווה הבא: תחילה, יש להכריע בשאלה האם יש להכיר בתובע כידוע בציבור של המנוחה, אם לאו. לאחר מכן, במידה והתשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית, יש לבחון האם התובע הרים את הנטל להוכיח כי הינו זכאי למחצית הזכויות בדירת המנוחה (וכלל הרכוש) מכוח הלכת השיתוף הספציפי בין ידועים בציבור.  
  2. נפנה לבחינת סוגיות אלו להלן.

ידועים ציבור – סעיף 55 לחוק הירושה:

  1. סעיף 55 לחוק הירושה שכותרתו "מעין צואה" קובע כדלקמן"

"איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש".

  1. כנלמד, סעיף זה קובע שלושה תנאי סף על מנת שיהא לבן זוג חלק בעיזבון בן זוגו המנוח:

היסוד הראשון – קיומם של חיי משפחה.

היסוד השני – ניהול משק בית משותף.

היסוד השלישי – העדר קשר נישואין בין מי מבני הזוג לאחר.

 

נטל ההוכחה להתקיימותם של שלושת התנאים מוטל על התובע לפי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה". יצוין, כי לנוכח העובדה כי בת הזוג אינה בין החיים ולא ניתן לשמוע את גרסתה נטל ההוכחה המוטל על התובע הינו כבד כמתחייב מתביעה שמוגשת כנגד העזבון (ע"א 714/88 נירה שניצר נ' יובל ריבלין פ"ד מה (2) 89).

  1. שני תנאי הסף של "חיי משפחה" ו"ניהול משק בית משותף" הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא (ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו (3) 683). עם זאת, שאלת קיומם של תנאים אלה נבחנת על פי קריטריונים סובייקטיביים, קרי כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם. על פי הפסיקה, אין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור 'חיי משפחה' ולדיבור 'משק בית משותף' (ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט (2) 690).
  2. נפסק כי אין מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים. שונים הדברים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצבם הבריאותי וגורמים רבים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם (ע"א 107/81 אלון נ' מנדלסון פ"ד מג (1) 431, בעמ' 437-438). עם זאת, ככלל נקבע כי ככל שיוכח כי בני זוג מתגוררים במשך שנים ארוכות תחת קורת גג אחת המשמשת להם מעון משותף ובה הם מעבירים את עתותיהם, לרבות ארוחות וסעודות משותפות, כאורח חיים קבוע; יוצאים הם ומבלים ביחד, לבדם ועם אחרים; נוסעים נסיעות משותפות לחו"ל; דואגים האחד לרעהו מי במימון ומי בביצוע מטלות הבית ואף מביעים, האחד כלפי רעהו, את דאגתם למצבו ולהבטחת שלומו ובריאותו, יש בכל אלו כדי ללמד על יחסים 'בעלי אופי של חיי משפחה' ב'משק בית המשותף' לצורך הכרתם כ'ידועים בציבור' (תמ"ש (ת"א) 51940/98 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים, 4.8.02).
  3. נפנה לבחינת קיומם של תנאים אלו להלן.

 

תנאי א' - קיום של חיי משפחה:

  1. התנאי הראשון של קיום חיי משפחה בא לבטא קיום מערכת חיים אינטימית, כמו בין בעל ואשה, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות המראה שבני הזוג קשרו גורלם זה בזה (ע"א 621/69 קרול נסיס נ' קורינה יוסטר פ"ד כד (1) 617; ע"א 235/72 בירנבאום נ' עזבון יעקב לוין פ"ד כז(1) 645; בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים (פורסם בנבו)).
  2. בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות בתיק שוכנעתי כי התובע והמנוחה ניהלו חיי משפחה כמו בעל אישה, ואבאר טעמיי;
  3. ראשית, מעדויות הצדדים והעדים מטעם התובע עלה כי התובע והמנוחה התגוררו יחדיו במשך כ – 45 שנים, החל משנת 1975 ועד שהמנוחה הלכה לעולמה בשנת 2020. מדובר בתקופה ארוכה מאוד של 45 שנים בהן התגורר התובע עם המנוחה בדירתה וגם אם הצדדים חוו עליות ומורדות, דבר שאינו נדיר גם בין בני זוג נשואים, יש בכך כדי להוות אינדיקציה חזקה ומשמעותית להיותם של התובע והמנוחה בני זוג ידועים בציבור.
  4. בהקשר זה אציין כי התובע העיד בתצהיר עדותו הראשית כי הכיר את המנוחה עת היתה גרושה עם ילד אחד (הנתבע) וכי בתחילה הוא התגורר עמה ועם בנה הנתבע שהיה אז כבן שש שנים. לדבריו הוא תמך בנתבע והיה לו כאב אולם לאחר זמן מה עזב הנתבע, בעודו ילד למשפחת אומנה. כן, הנתבע עצמו אישר כי הוא מכיר את התובע מילדותו וכי כשהיה ילד קטן בסביבות גיל 6-7 שנים התגורר עם אמו ועם התובע ולאחר מכן עבר הנתבע להתגורר עם משפחת אומנה.
  5. כמו כן, התובע הביא עדים רבים מטעמו אשר הכירו אותו ואת המנוחה כבני זוג במשך שנים רבות ובכלל כך אחיותיה של המנוחה, אשר תמכו בגרסתו של התובע. מנגד הנתבע לא הביא כל עדים מטעמו שיתמכו בטענותיו. מעדותם של העדים, ניתן  ללמוד כי גם צדדים שלישיים שהיו מקורבים לתובע ולמנוחה ראו אותם כבני זוג לכל דבר ועניין, דבר המחזק את היותם ידועים בציבור. בנוסף, העדים מטעם התובע העידו כי הם ראו בתובע אדם טוב שדאג לכל צרכיה ומחסורה של המנוחה ואף בשנים האחרונות עזר למנוחה לשפץ את הדירה בה התגוררו. כמו כן, העידו העדים כי התובע אף דאג לנתבע עצמו בילדותו.
  6. כך, אחות המנוחה, הגב' ש' הצהירה במסגרת תצהירה כי אחותה המנוחה התגוררה ביחד עם התובע תחת קורת גג אחת במשך 45 שנים ברציפות, ולדבריה: "י' וט' יצאו ובילו ביחד, השתתפו באירועים משפחתיים מכל הסוגים, קנו מתנות זה לזה, וכל מי שמכיר אותם – משפחה חברים ושכנים – יודע שהיו בני זוג משך ערות שנים עד שט' הלכה לעולמה" (סעיף 13 לתצהירה).
  7. בעדותה, חיזקה העדה את האמור בתצהירה תוך שהטיחה בנתבע מילים קשות. כך מתוך עדותה: "... הוא היה בן אדם שהיה טוב לאחותי אתו, שנים היא חיה אתו, מעל 40 שנה, וגם גידל אותך ואת הבת שלך. אז אתה היית צריך להתבייש לזרוק בן אדם כזה חסר אונים לבד ברחובות. ואתה האחיין שלי, נכון שאתה בן אחותי, אבל אני אומרת את האמת שלי. את הכאב שלי. זה הכל" (עמ' 11 לפרוט' ש' 27-31).
  8. בנוסף, העידה העדה לגבי רצונה של המנוחה בקשר לתובע: "הרצון של אמא שלך זה היה לדאוג לו אחרי יום מותה. היא אמרה לפני שהיא נפטרה היא אמרה לי, הכל אני מוכנה קודם כל לא לזרוק אותו עד יום מותו מהבית. ואתה אחרי השבעה כבר העפת אותו. עשית לו עוול של החיים" (עמ' 11 לפרוט' ש' 18-21).
  9. גם חברתה של המנוחה, הגב' ז' העידה כי "הם היו ביחד תמיד. אני הייתי אצלה 24 שעות אני, אתה לא גרת בדירה" (עמ' 26 לפרוט' ש' 25-26). וכן העידה "הוא נתן לאמא שלך, מה שכל גבר לא נתן. בעלי לא נותן לי מה שאבא שלך, שי' נתן" (עמ' 28 ש' 18-19). וכן "הוא עזר לה, הוא עשה בשבילה, חוץ לארץ, קניות, הכל בשביל להביא לך לאכול ביום שישי את הדגים, את הסטייקים. ואל תבלבל את המוח" (עמ' 34 ש' 30-31)
  10. גם אחות נוספת של המנוחה, הגב' ה' אשר לא הגישה תצהיר והובאה לעדות מטעם התובע, העידה באופן בלתי אמצעי באולם ביהמ"ש על היות התובע והמנוחה בני זוג לאורך 45 שנים, על מגוריו של התובע בדירת המנוחה עד לפטירתה, על כך שהתובע והמנוחה היו חוגגים את החגים יחדיו ועל כך שהתובע והמנוחה שיפצו יחדיו את הדירה וכו'. עדותה של האחות עשתה עלי רושם אמין. כך מתוך עדותה:

"ש:                    אוקי, והם היו גרים בדירה, הם בעצם גרו בדירה הזו מהתחלת הזוגיות שלהם,       עד שהיא הלכה לעולמה, נכון? שזה משהו כמו 45 שנה, נכון?

            ת:                     אני זוכרת, בזמן שהיא יצאה עם י', אני בדיוק התחתנתי, הוא היה בחתונה            שלי.

            ש:                     אז כמה זמן הם היו בני זוג? מתי התחתנת באיזה שנה?

            ת:                     76, 75,

            ש:                     75, 76 זה, הם היו בני זוג עד 2020, עד שהיא נפטרה..." (עמ' 38, ש' 11-17).

 

            וכן:

 

            "ש:                   זה נכון שהם חיו חיי משפחה תקינים כמו בעל ואישה?

            ת:                     הם חיו ביחד. אני לא גרתי איתם שם. הם חיו ביחד כל השנים.

            ש:                     הם חיו ביחד עד שהיא נפטרה, נכון?

            ת:                     מה?

            ש:                     עד שהיא נפטרה, נכון?

            ת:                     כן.

            ש:                     כשהיא נפטרה הם היו בני זוג.

            ת:                     הם היו בני זוג, ברור.

            ש:                     וי' ות' גרו בדירה הזו כל ה-45 שנה, נכון?

            ת:                     כן.

            ש:                     כן. ואחרי שהיא נפטרה, הוא עשה לה את הכבוד האחרון, נכון? מי היה גר בדירה  אחרי שהיא נפטרה?

            ת:                     מי היה גר? אחרי שהיא נפטרה?

            ש:                     כן. כן.

            ת:                     י' היה גר" (עמ' 39, ש' 21- עמ' 40, ש' 3).

 

            וכן:

"ש:                   הוא גם היה אצלכם איתה בחגים.

ת:                      אצלי כל שנה, אחותי והוא אצלי בחגים. והאחיינים שלי ואחותי השנייה, מאז שההורים שלי נפטרו, הוא תמיד אצלי.

ש:                     הייתה להם גם מכונית, נכון? מכונית, בתקופה האחרונה.

ת:                      תמיד היה להם מכוניות, אני לא יודעת איזה מכונית.

ש:                     לא יודעת. זה נכון שהוא גם קנה מוצרי חשמל, קנה לה מקפיא, ממש בשנים האחרונות.

ת:                      הוא שיפץ את הבית, הם שיפצו את הבית. מה הם קנו, מה לא קנו. קנו גז, הם שיפצו את כל המטבח ושיפצו את החדר שינה.

ש:                     רכישת המוצרים הייתה בנוסף לשיפוץ, זה לא, זה לא זה השיפוץ.

ת:                      לא. זה השיפוץ.

ש:                     לא עשו אמבטיה?

ת:                      לא.

ש:                     לא החליפו ארונות, ארונות מטבח לא קנו ב-40 אלף שקל?

ת:                      ארונות, אני לא יודעת כמה, אתה שואל אותי כאילו אני, הוא שילם מזומן.

ש:                     החליפו ארונות מטבח? החליפו ארונות מטבח?

ת:                      החליפו ארונות מטבח והחליפו ארון בחדר שינה, וקנו מיטה, שאני הייתי מעורבת במיטה.

ש:                     וקנו גם מוצרי  חשמל. נכון?

ת:                      נו ברור. אם מחליפים מטבח, מחליפים מוצרי חשמל.

            ש:                      ומי מימן את כל זה? י', נכון?

            ת:                      אני לא יודעת. אתה לא יכול לשאול אותי, אני לא ראיתי. אולי הם עשו ביחד, אולי הוא עשה לבד, אני לא יודעת. אני לא יכולה להגיד דברים שאני לא ראיתי בעיניים.

           ש:                       אבל את יכולה להגיד,

           ת:                       אני יכולה להגיד דברים שאני ראיתי בעיניים" (עמ' 40 ש' 14- עמ' 41 ש' 7).

 

          כן, העידה למיטב ידיעתה השיפוץ בדירה מומן בין היתר מכספי ירושה שקיבל הנתבע:

 

         "ש:                                  עד לפני שנתיים, איך הוא היה נראה? תתארי, מבחינת הבית, איך הוא היה נראה?

         ת:                                    זה טוב מה שהוא שואל, טוב לך, אל תדאג.

         ש:                                   כל הבית מה? היה תמיד בגדים, מחוץ לארונות,

         ת:                                    היה צפוף, הכל היה חסום, רהיטים של פעם, אבל עכשיו השנתיים האחרונות, שלוש, לא יודעת מתי, כשי' קיבל את הזה, הם החליפו מטבח, עשו חדר שינה.

        כב' הש' פינקלשטיין:         קיבל את המה?

        ת:                                     הבית לא היה ראוי,

       כב' הש' פינקלשטיין:          שי' קיבל את מה?

       ש:                                     ירושה.

       ת:                                      ירושה, אני שמעתי" (עמ' 47, ש' 26- עמ' 48, ש' 5).

 

  1. כן, העידה העדה כי התובע הוא אדם טוב ונדיב וכי כל השנים היא אהבה וכיבדה אותו (עמ' 40, ש' 12-13).
  2. אומנם, הנתבע טען כי בשנתיים האחרונות לחיי המנוחה, התובע ניהל מערכת יחסים עם אישה אחרת והיה מגיע רק בערבים לישון בדירתה, אולם הנתבע לא הביא כל ראיה וכל עדות לתמיכה בטענה זו ועל כן אין בידי לקבלה. כן, טענותיו הנוספות של הנתבע בנוגע לאלימות כביכול של התובע כלפי המנוחה לא הוכחו כלל וכלל. יתירה מכך, גם אם יחסי התובע והמנוחה לא היו כל העת הרמוניים ושלווים והיו ביניהם עליות ומורדות, אין בכך בכדי לשלול את עצם היותם ידועים בציבור במשך למעלה 40 שנה.
  3. מנגד, גם הנתבע בניגוד לטענותיו אישר כי התובע התגורר עם המנוחה עד למועד פטירתה (ר' בעמ' 103 לפרוט' ש' 28-33). כן, אישר הנתבע כי התובע סייע למנוחה בסכומים כספיים בשנתיים האחרונות לפני פטירתה, אולם לטענתו כספים אלו הועברו בצורה מגמתית על מנת לזכות בחלק מהדירה. כשנשאל באופן מפורש על העברת סך של 40 אלף ₪ שהועברו מחשבון הבנק של התובע לחשבונה של המנוחה, השיב תחילה כי מדובר היה בכספים עבור שיפוץ חדר המדרגות עקב קריסת הגג של השכנה (עמ' 117, ש' 8-9), אולם לאחר מכן השיב באופן מתחמק ולא ענייני כי אינו יודע בגין מה הועברו הכספים.
  4. כמו כן, הנתבע אישר בעדותו כי התובע סייע למנוחה בשיפוץ הדירה, אולם ניסה למזער את היקף השיפוץ שבוצע ו/או את מעורבותו של התובע בביצוע השיפוץ. כך מתוך חקירתו:

ש:                     נכון שי' שיפץ את הדירה? בוצעו בדירה שיפוצים בשנתיים שלוש האחרונות?

ת:                     כן.

ש:                     בעשרות אלפי שקלים נכון?

ת:                     ממש לא. ממש לא.

ש:                     לא? החליפו מטבח?

ת:                     החליפו מטבח של 2 מטר מטבח. מטבח. אתה אומר מטבח זה,

...

ש:                     וארונות, ארונות בחדרים יש?

ת:                     יש". (עמ' 110, ש' 9-25).

 

  1. בנוסף, הנתבע אישר בחקירתו כי התובע מימן את הוצאות כבודה האחרון כולל חלקת קבר ומצבה בסכום של עשרות אלפי ₪, והדבר נתמך גם בקבלה שהתובע צירף לתביעת ע"ס 40,740 ₪ (ת/10 למוצגי התובע) ששולמו לחברת קדישא בגין חלקת הקבר וכן מדברי הנתבע (ר' לעניין זה את חקירת העד מר ר' ע"י הנתבע בעמ' 63, ש' 10-18).
  2. הנה כי כן, מהאמור לעיל, עולה כי המנוח והתובע ניהלו חיי משפחה במשך עשרות שנים, התגוררו באותה הדירה נשוא התביעה במשך כ – 45 שנים, חגגו את החגים יחדיו, התובע סייע למנוחה בשיפוץ דירתה ובענייני היום. גם אחיותיה של המנוחה ראו בהם כבני זוג לכל דבר ועניין וראו בתובע אדם נדיב וטוב לב אשר סייע למנוחה ונתן לה יחס טוב ותומך.

 

תנאי ב' - ניהול משק בית משותף:

  1. על פי הפסיקה פורש תנאי זה כשיתוף במקום מגורים, אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בחיי היומיום, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו. ניהול משק בית משותף אין משמעותו סיפוק צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא מהווה פועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים (ע"א 621/69 לעיל).
  2. לאחר ששמעתי את הצדדים ואת העדים מטעם התובע עולה כי הצדדים אכן ניהלו משק בית משותף. אומנם הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים, אולם אף הנתבע עצמו טען כי התובע היה חי על חשבונה של המנוחה, שכן הוא עצמו לא עבד בעבודה קבועה ומסודרת, משמע לשיטתו המנוחה תמכה בתובע ודאגה לכלכלתו ולרווחתו. כן, עיון בתדפיסי הבנק שצירף התובע מלמד כי התובע נהג למשוך מחשבונו מדי חודש בחודשו אלפי שקלים במזומן ועל כן יש בכך בכדי לתמוך בגרסתו כי נהג לרכוש דברים במזומן לצורך כלכלת הבית. גם אחות המנוחה גב' ה' העידה כי כל אחד מבני הזוג "היה מתנהל בכספו" ואם היה צריך משהו לבית, אז התובע היה קונה (עמ' 39, ש' 8-9). מכאן, הנני מתרשמת כי כל אחד מבני הזוג תרם את חלקו לבית כפי יכולתו. כן, התרשמתי כי התובע אף סייע למנוחה לשפץ את דירתה ולרכוש רהיטים חדשים לדירה, הגם שהגרסאות בעניין זה חלוקות, אזי אין חולק כי שלוש שנים לפני פטירת המנוחה, התובע והמנוחה החליפו את המטבח, רכשו רהיטים, שיפצו את חדר השינה, רכשו מוצרי חשמל לבית וכו' וכי הדבר היה בסמיכות למועד שבו קיבל התובע כספי ירושה וגם בכך יש בכדי להעיד על ניהול משק בית משותף. כן, העדים מטעם התובע העידו כאמור לעיל, כי המנוחה והתובע ערכו ארוחות, אליהן הוזמן גם הנתבע וכי דאגו לכך כי יהיה אוכל טוב ומשובח.

 

תנאי ג' - העדר קשר נישואין בין מי מבני הזוג לאחר:

  1. אין חולק כי הצדדים לא היו נשואים לבני זוג אחרים. המנוחה היתה כאמור גרושה ולא נטען כי קיימה קשר זוגי עם אחר, ואילו הנתבע לא היה נשוי לבת זוג אחרת. טענת הנתבע לפיה התובע היה בקשר זוגי עם בת זוג אחרת בשנתיים האחרונות לפטירת המנוחה, לא הוכחה כלל וכלל ואף נסתרה מעדויות התובע (ואף הנתבע) וכן מעדויות העדים הרבים שהובאו מטעם התובע.
  2. סיכומם של דברים, הוכח בפני כי התובע והמנוחה היו בני זוג למעלה מ – 40 שנים, התגוררו באותה דירה, חגגו חגים יחד אצל בני משפחתה של המנוחה, ארחו בדירת המנוחה וכו'. כן, בני משפחתה של המנוחה ובפרט אחיותיה ראו בתובע כבן זוג נדיב וטוב לב שתמך במנוחה. כן, מכריהם המשותפים של התובע והמנוחה שהכירו אותם שנים רבות ראו בהם כבני זוג לכל דבר ועניין. בנוסף, התובע נהג לבצע קניות לבית ואף סייע למנוחה בניהול השיפוץ, היה עמה בימיה האחרונים ואף מימן את עלויות קבורתה.
  3. אשר על כן, לאור כל האמור, הנני קובעת כי התובע הינו הידוע בציבור של המנוחה.

 

הלכת השיתוף בין ידועים בציבור – כללי:

  1. במספר רב של פסקי דין נקבע כי אין די בהכרזת בני הזוג כ-"ידועים בציבור" לצורך החלת הלכת השיתוף, אלא קיים נטל מוגבר על הטוען לשיתוף להוכיח את כוונת השיתוף ולעניין זה ר' ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן פ"ד לח (1) 443 (16.2.1984), שם נקבע:

"ההבדל בין זוג לא נשוי לבין זוג הידוע בציבור כנשוי, לצורך הנושא הנדון הוא רק בכך, שרובץ נטל הוכחה כבד יותר על מי שמנסה להוכיח כוונת השיתוף בנכסים של הזוג הידוע בציבור".

  1. כמו כן, בעוד שחזקת השיתוף בין בני זוג נשואים תחול ביחס לכל נכסיהם, הרי שלגבי בני זוג ידועים בציבור הוגבלה תחולת החזקה, בתחילה, לנכסים המשמשים את בני הזוג בחיים היומיומיים או שנרכשו על ידיהם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, גם כאלה שצבר בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד, לפחות באורח נסיבתי, על כוונת שיתוף בנכס (או בכלל הנכסים) של בן הזוג וכדברי השופט מצא בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי פ"ד נ"א (1) 587:

"אמור מעתה, כי בעוד שאצל בני-זוג נשואים, בהיעדר ראיה לסתור די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שאצל בני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף - שלא הובאו ראיות לסתירתה - עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיים היומיומיים או שנרכשו על ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס (או בכלל נכסיו) של בן הזוג".

  1. השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף היא שאלה שבעובדה. ההכרעה נבחנת בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת והמשתמעת) וכן לנסיבות חייהם לרבות ביחס לנכס הספציפי (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט (1) 665 (פורסם במאגרים, 8.9.04); בע"מ 8500/12 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, 20.6.13)). בין הפרמטרים המסייעים לבית המשפט בבחינת כוונת שיתוף ניתן למנות את משך הקשר ואורך תקופת החיים המשותפים; האם זהו קשר זוגי ראשון של הצדדים; דפוסי העבודה של הצדדים וקיומה של תלות כלכלית; מצגים אקטיביים של בן הזוג בנוגע לשיתוף בנכסים; ילדים משותפים או היעדרם; מידת השיתוף בהשגת מקורות הפרנסה וההכנסה, כגון ניהול עסק משותף, מיזם משותף וכד'; מקורות המימון של הנכסים שבמחלוקת, עיתוי רכישתם ומהותם וכיו"ב אינדיקציות נוספות בהתאם לנסיבות (בע"מ 4589/05 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים, 21.11.05); תמ"ש (טב') 234-01-11 ס.ע. נ' נ.א. (פורסם במאגרים, 16.8.13) תמ"ש (ב"ש) 30341-04-10 פ.ש. נ' א.א. (פורסם במאגרים, 23.12.13), עמ"ש (ת"א) 2219-06-12 ר.ב.ח. נ' ק.ג. (פורסם במאגרים, 6.3.14)).
  2. כמו כן, על יחסיהם של בני הזוג ה'ידועים בציבור' חולש עקרון תום הלב. התנהגותם זה כלפי זו צריכה להיעשות ביושר ובהגינות ובמסגרת זו יש לייחס חשיבות לשיקולים הנוגעים להגנה על צדדים חלשים במשפחה, הוגנות, שוויון, צדק, הסתמכות ועוד (תמ"ש (ת"א) 51940/98 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים, 4.8.02)).
  3. בנוסף, על בתי המשפט להיזהר שלא לכפות על בני זוג יחסים רכושיים שהם כלל לא התכוונו ולא ביקשו להחיל על עצמם (ר' ש. פרידמן במאמרו "נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור", עיוני משפט כה(3), 741).

מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

  1. בנסיבות דנן נטל ההוכחה להוכחת חזקת השיתוף בנכסים מוטל על כתפי התובע והוא נטל הוכחה מוגבר משני טעמים כפי שיבואר להלן:
  2. נטל שכנוע מוגבר לסתירת הרישום במרשם המקרקעין - בענייננו, התובע מבקש להצהיר כי הינו בעל מחצית הזכויות בדירה אשר מלוא הזכויות בה רשומות בשלמותן ע"ש המנוחה. כידוע יש לרישום במרשם המקרקעין חשיבות רבה, ולעניין זה סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 אשר קובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו". תכליתה של החזקה שבסעיף 125(א) לחוק המקרקעין היא הגנה על אמינותו של המרשם ועל יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים (ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה אינק, פ"ד נג(3) 49 (1999)). עם זאת, כבר נקבע כי: "אין לפרש את האמור בסעיף קטן זה, שבשום נסיבות אין לקעקע את המשקל הראייתי של הרישום" (ע"א 371/85 פיליפ רוזנברג, פ"ד ב"כ המבקש:(1) 584 (1988)).
  3. בשל חשיבות המרשם, נקבע כי הנטל הראייתי לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הרישום אינו משקף את המצב האמיתי של הזכויות במקרקעין הוא נטל כבד ומי שטוען כנגד הרישום בפנקסים, שומה עליו לבסס טענותיו על ראיות של ממש, אף מעבר לאותן ראיות לכאורה שמוטל על תובע להביא בנסיבות של תביעה אזרחית רגילה (ת"א 228/92 ליסטר נ' דגני (1996))
  4. נטל שכנוע מוגבר בתביעה נגד עיזבון- המדובר בתביעה של בן זוג כנגד יורש על פי דין של המנוחה להכרה במחצית הזכויות בעזבונה. בתביעות נגד עיזבון מידת ההוכחה הנדרשת היא ברמת הוכחה גבוהה בהרבה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל. מן התובע את העיזבון נדרשות ראיות חזקות יתר על המידה הרגילה וסיוע לעדותו שלו. הטעם לכלל זה נעוץ בעובדה, שבהיעדר בעל-הדין גופו אין לדעת אם לא היה מצליח אילו היה עוד בחיים להזים או לסתור את ראיות יריבו (ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עיזבון הרב דויטש, פ"ד נא(5) 1 (1997); ע"א 668/84 עזבון המנוח עבד א רחמן מחמוד רזקאללה אמו מן נ' עזבון המנוח פארס חמדאן, פ"ד מ(4) 615 (1986).
  5. אשר על כן, על התובע רובץ נטל הוכחה מוגבר להוכיח כי התגבשה כוונת שיתוף בדירת המנוחה ועליו להביא ראיות משכנעות כבדות במיוחד לצורך הוכחת טענותיו.
  6. במקרה דנן, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שבפני, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כוונת שיתוף בדירת המנוחה, היא הנכס העיקרי בעזבון, מהטעמים שיפורטו להלן:
  7. ראשית, אין חולק כי בהתאם לנסח הטאבו שצורף (ת/4) הדירה רשומה בלשכת רישום המקרקעין ע"ש המנוחה בלבד כאשר כאמור, קיימת חזקה כי הרישום משקף את הבעלות האמיתית בדירה. התובע צירף העתק חוזה מכר של הדירה נשוא התביעה משנת 1994. עם זאת, עיון בהסכם זה מלמד כי החוזה רשום ע"ש המנוחה בלבד ושמו של התובע כלל אינו נזכר בו, זאת למרות שלטענת התובע באותה עת הוא והמנוחה כבר היו בני זוג כ - 20 שנה והוא אף התגורר עמה בדירה זו כדייר מוגן.
  8. יוצא אפוא כי למרות שהדירה נרכשה לאחר שהתובע והמנוחה כבר היו בני זוג משך תקופה ארוכה ביותר, קרי במשך כ – 20 שנה, נרשמה הדירה ע"ש המנוחה בלבד, ויש בכך להעיד כי למנוחה לא היתה כוונה שלתובע יהיה חלק בדירה. כן, לא סביר בעיניי כי אילו התובע היה משתתף ברכישת הדירה כטענתו או אילו למנוחה היתה כוונה לשתף את התובע בדירה זו, לא היה כל סממן שהוא למעורבות התובע בעת רכישת הדירה או התעקשות של התובע כי הדירה תירשם גם על שמו במשך שנים כה רבות עד למועד פטירת המנוחה.
  9. שנית, התובע לא צירף כל אסמכתא כי הוא שילם עבור תמורת הדירה. נהפוך הוא, כל המסמכים הנוגעים לרכישת הדירה ובפרט הסכם המכר כאמור לעיל, רשומים ע"ש המנוחה בלבד. כן, אף המסמך ת/3 שצירף התובע אין בו כדי לתמוך בטענת התובע כי השתתף במימון הדירה. מדובר במכתב מטעם בנק מזרחי טפחות שנערך ביום 21.3.2021 קרי, כשנה לאחר פטירת המנוחה ובעת ניהול ההליכים המשפטיים ונראה כי נשלח לבקשת התובע לצורך פירוט תשלומי המשכנתא ששולמו בגין הדירה. אומנם המכתב מיועד לתובע ולמנוחה (עת המנוחה כבר לא היתה בחיים), אולם אין חולק כי התשלומים בגין המשכנתא הסתיימו כבר בשנת 2010, כאשר התובע לא הוכיח כי תשלומים אלו שולמו מחשבונו ואף לא הוכיח מאיזה חשבון בנק הם שולמו.
  10. שלישית, התובע אף לא היה ערב למשכנתא שנטלה בגין הדירה והדבר תמוה מאוד לנוכח טענתו כי רכש את הדירה ביחד עם המנוחה, שכן בפועל אביה של המנוחה הוא זה שחתם כערב על הלוואה. לא סביר בעיניי כי המנוחה ראתה בתובע כבעלים של הדירה במשותף בו בעת שהתובע אפילו לא חתום כערב להלוואה בגין הדירה ובפרט שמעולה מהעדויות שאביה של המנוחה או גיסה הם אלו שחתמו כערבים להלוואה, ולא התובע.
  11. רביעית, התובע, עליו מוטל נטל ההוכחה, לא הוכיח כי נטל חלק כלשהו בתשלומי המשכנתא למעט טענות בעלמא ולא הכחיש את הטענה כי הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים וכי המנוחה שילמה את המשכנתא מחשבונה בלבד. אף מעדויות העדים מטעם התובע, התרשמתי כי חלק מהעדים לא ידעו לומר מי שילם עבור רכישת הדירה וחלק העידו כי המנוחה היתה זו ששילמה עבור רכישת הדירה ממקורותיה בלבד, כך שאף אחד מעדי התובע לא העיד בוודאות אודות מקורות המימון של רכישת הדירה.
  12. כך, למשל, למרות שאחות המנוחה גב' ש', טענה בסעיף 9 לתצהירה כי הדירה נרכשה ממקורות משותפים, מעדותה עלה כי אין לה מידע בדבר האופן שבו נרכשה הדירה וכי היא מעולם לא שאלה מי מימן את הרכישה. כך מתוך עדותה:

 

"ש:                 מה זה מהתחלה? מי קנה אותה ראשונה?

ת:                   אמא. אמא שלך קנתה אותה ראשונה, נכון.

ש:                   ומי חתם ערב על הדירה שהיא נכנסה? מי חתם לה ערבים?

ת:                   מה, אתה שואל אותי לפני 40 ומשהו שנה? זה לא עניין אותי אף פעם לשאול את אמא שלך מי קנה, מי שילם, אני בתור אחות דיברנו על דברים שצריך לדבר. על המשפחה, על החיים, אבל לא נכנסתי לזה.

ש:                   היא ענתה על כל שאר התשובות עכשיו" (עמ' 18 ש' 12- 18).

 

  1. כן, אחות נוספת של המנוחה, גב' ה' העידה כי המנוחה היא שרכשה את הדירה מכספיה שלה ומאחר שלא היה לה מספיק כסף לרכישה, נטלה הלוואה כאשר גיסה חתם לה כערב להלוואה וכדבריה:

"ת:                    אני לא יודעת מה הזכויות מה לא הזכויות. זה בית שלה, שהיא קנתה בשנות ה-70 עם עבודה קשה. היא הייתה אישה שעבדה כל החיים שלה, שגם לא יכלה להחזיק את הבן שלה בבית, ושלחה אותו, ועד שהיא נפטרה זה הציק לה, שהיא שלחה אותו למשפחות אומנות, זה דבר שכל החיים הציק לה. היא אמרה, לפחות דבר אחד בחיים אני עושה, לפחות שאני אוכל להעניק לבן שלי את הדירה הזאת. בשנות ה-70 היא קנתה, אבא שלי חתם עליה, ולפני כמה שנים, אני לא יודעת בדיוק באיזה שנה, הדירה, קבלן קנה את כל הדירה. היא הייתה אמורה לשלם שליש, לא יודעת כמה לשלם, אני לא זוכרת בדיוק, ואת השליש הזה כבר לא היה לה כסף, ואז אמרנו לה, תקני את השליש, חבל לך. אז היא אמרה אני רוצה, אבל לא מספיק לי המשכורת. אז אמרה, הלכה חיפשה עוד עבודה, היא עבדה בדואר, עבדה בחדרי מדרגות, היא עבדה בהרבה דברים. ואז היא נסעה לאחותי לאשדוד, גיסי אמר לה אני אחתום לך, קחי הלוואה, אם לא תעמדי בזה, (לא ברור).

ש:                     אוקי. זה היה בשנות ה-70?

ת:                      לא. שנות ה-70 היא רכשה את הדירה.

ש:                     היא רכשה את הדירה בדמי מפתח.

ת:                      כן.

ש:                     אוקי, ואת יודעת שהיא רכשה את הדירה אחר כך בטאבו בשנת 90. 94 סליחה.

ת:                      זה היה לשלם שליש על הבית.

ש:                     לא חשוב, אבל זה היה הקנייה של הבית בשנת 94 נכון?

ת:                      כן. היא לקחה הלוואה וגיסי חתם לה.

ש:                     שהם היו,

כב' הש' פינקלשטיין:     מי זה הגיס שחתם?

ת:                      מאשדוד.

כב' הש' פינקלשטיין:     איך קוראים לו?

ת:                      ל' ב' ש', ב' ש', ב' ש'.

הנתבע:              ש'.

ש:                     הוא חתם על מה? על הדמי מפתח.

ת:                      לא. הוא חתם על ההלוואה שהיא תיקח, אני לא יודעת בדיוק.

ש:                     של מה? של שנת 70 או של שנת 94?

ת:                      של שנת 94.

ש:                     94. אוקי. את יודעת שהיא לקחה משכנתא 45,000 שקלים.

ת:                      אני יודעת שהיא לקחה משכנתא.

ש:                     אוקי. בתקופה,

ת:                      על זה הוא חתם לה. למה הוא חתם לה?

ש:                     בתקופה שהיא קנתה את הדירה, בתקופה שהיא קנתה את הדירה, הם היו בני זוג, כבר אולי 20 שנה, נכון?

ת:                      כן.

ש:                     אוקי, והם היו גרים בדירה, הם בעצם גרו בדירה הזו מהתחלת הזוגיות שלהם, עד שהיא הלכה לעולמה, נכון? שזה משהו כמו 45 שנה, נכון?

ת:                      אני זוכרת, בזמן שהיא יצאה עם י', אני בדיוק התחתנתי, הוא היה בחתונה שלי.

ש:                     אז כמה זמן הם היו בני זוג? מתי התחתנת באיזה שנה?

ת:                      76, 75,

ש:                     75, 76 זה, הם היו בני זוג עד 2020, עד שהיא נפטרה. הוא היה מכה אותה?

ת:                      זה לא ראיתי בעיני"  (עמ' 37 ש' 4- עמ' 38 ש' 18).

  1. גם העדה גב' מ' העידה כי המנוחה היא זו שקנתה את הדירה וכדבריה: "אז היא אמרה לי שהיא לקחה הלוואה וקנתה את הבית. ושהיא היתה משלמת את המשכנתא. ככה היא אמרה לי" (עמ' 54 ש' 30-32). כשנשאלה האם הזכירה שהתובע היה שותף של המנוחה ברכישה, השיבה: "לא. היא לא הזכירה את י'. היא רק סיפרה, לא הזכירה את י' בכלל בנושא הזה, אלא סיפרה לי, במילים האלה, שהיא לקחה הלוואה וקנתה את הדירה" (עמ' 55, ש' 11-13).
  2. הפועל היוצא של האמור הוא שהתובע לא הוכיח כי סייע בכל דרך שהיא ברכישת הדירה לא באמצעות מימון הדירה ולא כערב להלוואת המשכנתא.
  3. חמישית, בכל חשבונות הבית נרשמה המנוחה בלבד כמחזיקה בדירה ושמו של הנתבע כלל אינו מופיע (ת/7), ללמדך כי התובע אף לא היה רשום ברשויות כמחזיק בנכס ומשכך לא היה אחראי באופן רשמי לתשלומי חשבונות כמו גם לתחזוקת הדירה. כן, גם בהתאם לת/9 מכתב התראה שנשלח מטעם עיריית תל אביב לתיקון הנכס עקב סכנה בטיחותית, מופיע רק שמה של המנוחה ולא שמו של התובע, כך שגם ברשות המקומית וגם אצל נותני השירותים השונים, המנוחה נרשמה כמחזיקה הבלעדית בנכס, דבר המחזק את גרסת הנתבע, כי המנוחה לא ראתה בתובע בעלים של חלק מדירתה.
  4. שישית, התרשמתי כי למנוחה לא היתה כוונה להעניק לתובע זכויות בעלות בדירה מכוח היותו בן זוג, אלא לכל היותר לאפשר לתובע מגורים בדירה עד אריכות ימיו. תמיכה לכך ניתן למצוא בעדותה של אחות המנוחה גב' ה' שעשתה עלי רושם אמין והעידה כי רצונה של המנוחה היה כי התובע יתגורר בדירה עד למועד פטירתו ולאחר מכן הבית יעבור לבנה של המנוחה (הנתבע) ולנכדיה. כך העידה בעניין זה:

כב' הש' פינקלשטיין:  ... כן, מה רצית להגיד? רצית לכבד את הרצון של אחותך?

ת:                              של אחותי, שהבית שי' יגור עד יום מותו, זה מה שהיא רצתה. הייתי אמורה ללכת איתה לעורך דין, אבל יצא כל הסיפור עם הרגליים, והיא נפטרה בלי שציפינו לזה בכלל. כל הבריאות וזה, הכל היה לה בסדר, אפילו לא טיפלה בסרטן שלה. היא אמרה שהיא רוצה ללכת איתי לעורך דין, כבר התעניינה, שי' יישאר עד יום מותו בבית, והבית יישאר ליו', וככה זה יעבור לנכדים שלה. זה הדבר היחיד שיכולתי לתת לבן שלי, עבדתי כל החיים כמו חמור, בשביל לרכוש את הבית.

כב' הש' פינקלשטיין:  אוקי. זאת אומרת, זה מה שהיא רצתה, שיהיה לו זכות לגור בבית, עד שהוא ילך לעולמו, ובעצם הבית יהיה אחר כך,

ת:                              כן, של הבן שלה, והלאה שיישאר לנכדים. כולם ידעו מזה, וזה גם היה הרצון של י'"  (עמ' 36 ש' 18-31).

 

  1. יוצא אפוא כי אף אחד מהעדים מטעם התובע לא העידו כי ראו בתובע כבעלים של הדירה או כי המנוחה התכוונה שהדירה תעבור בשלמותה לתובע בשל היותו בעלים של הדירה, אלא לכל היותר כי הוא יוכל להתגורר בדירה עד אריכות ימיו. אין בכך כדי לקבוע דבר אודות רצונה של המנוחה שכן המנוחה לא הותירה אחריה צוואה, אולם יש בכך כדי להוות אינדיקציה נוספת לכך שהמנוחה לא ראתה בתובע כבעלים של הדירה, אלא לכל היותר ביקשה להעניק לו זכות מגורים בדירה מתוך דאגה לרווחתו בלבד.
  2. אשר לשיפוץ הנטען, אומנם העדים מטעם התובע העידו כי ידוע להם שהתובע עזר בשיפוץ, אולם מעדותם לא ניתן ללמוד מאילו מקורות שולם השיפוץ ומהו הסכום שהושקע בשיפוץ, כאשר התובע לא הוכיח כל העברות כספים מחשבונו לטובת השיפוץ ולא הציג קבלות בעניין. אומנם התרשמתי כי התובע עזר בניהול השיפוץ וייתכן כי אף השקיע כספים כאלו או אחרים, אולם אין בכך בנסיבות העניין ובשים לב לנטל ההוכחה הרובץ לפתחו של התובע, כדי להוות אינדיקציה לכוונת שיתוף ספציפי בדירת המנוחה ועל כן אני דוחה את טענתו בעניין זה.
  3. אשר ליתר הזכויות ו/או הכספים שנצברו בתקופת החיים המשותפים – התובע לא פירט ולא הוכיח את טענותיו בנוגע לרכיבי הרכוש הנוספים להם עותר ואף לא נדרש באופן פרטני להוכחת כוונת שיתוף ספציפי בנוגע לכל נכס ונכס כמצוות הפסיקה; ועל כן גם עתירה זו נדחית.

 

סוף דבר:

  1. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן:
  • ההתנגדות למתן צו ירושה - נדחית. יורשי המנוחה הינם התובע והנתבע בחלקים שווים. ניתן להגיש פסיקתא לחתימתי.  
  • תביעת התובע למתן פסק דין הצהרתי לשיתוף ספציפי בדירה ובכלל הזכויות שנצברו למנוחה בתקופת חיים המשותפים – נדחית.
  • העתירה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע להיכנס לדירה - נדחית, וזאת לאור קביעתי כי לכל אחד מהצדדים יש זכויות בדירה מכוח ירושת המנוחה וכי במועד פטירת המנוחה חל עקרון "הנפילה המיידית" בעזבון. במקרה כזה, ומאחר שהצדדים אינם יכולים לגור ביחד תחת קורת גג אחת, על מי מהצדדים להגיש תובענה לפירוק שיתוף בדירה.  
  1. אשר להוצאות המשפט: לאור כך כי עתירת התובע למתן צו ירושה עפ"י דין התקבלה ומנגד התביעה למתן פסק דין הצהרתי לשיתוף בדירה ובכלל הנכסים – נדחתה, הרי שלכאורה לא היה מקום לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים. עם זאת, לנוכח התנהלות הנתבע בהליך זה שהגיש ראיות וסיכומים באיחור ולנוכח העובדה כי השאלה העיקרית שבמחלוקת בנוגע להיות התובע והמנוחה ידועים בציבור התקבלה - אני רואה לנכון לפסוק הוצאות לטובת התובע בסך של 20,000 ₪ אשר הנתבע ישלם לתובע בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידו, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין, מיום התשלום ועד לתשלום בפועל.
  2. ניתן לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה.
  3. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.

 

ניתן היום,  י"ט אייר תשפ"ב, 20 מאי 2022, בהעדר הצדדים.

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ