פס"ד בעתירה של תובעת למתן צו הורות פסיקתי לתאומים שנולדו במסגרת בהליך פונדקאי

"כשיבוא ילדי,

נרוץ אל ההרים

ונטפס יחדיו על כל צוקי הסלע -

רק שיבוא.

כשיבוא ילדי, נרוץ אל ההרים,

אז כתר רקפות אניח על ראשו

ואת ביתו אבנה מן השירים,

מעט מקול צחוקו המתגלגל ידבק בקול הענבלים –

רק שיבוא.

              רק שיבוא."                  (מילים: שמרית אור)

עוד מימי בראשית אנו נחשפים לכמיהה העזה להורות. כמיהתה של רחל אימנו לילד צרובה חזק בזיכרון ופורטת על נימי הלב. כאבה מהדד, חד, חייה ללא ילדים משולים למוות "...וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל, 1). כך גם חייהן של גיבורות נוספות מהתנ"ך – שרה, רבקה, חנה. שירים רבים נכתבו בדיו המהולה בדמעות של כאב, המבטאים את הכמיהה והגשמת החלום להיות הורה. "בן לו היה לי ! ילד קטן.... עוד אחכה לו" (רחל).

כך המקרה שלפניי. גם הוא עוסק בכמיהתה של התובעת, חשוכת ילדים, אשר ניסתה במשך שנים להביא ילדים לעולם אך ללא הצלחה. וכך בצעד אמיץ, חוצה גבולות, ארזה מזוודה ונסעה לארצות הברית. שם באמצעות פונדקאית, תרומת זרע ותרומת ביצית הצליחה להגשים את חלומה והפכה אמא לתאומים. כנגד כל הסיכויים. מיד בסמוך לאחר לידת הקטינים ניתן פסק דין בארצות הברית אשר מנתק את הקשר בין הפונדקאית לבין הקטינים, והקובע את ההורות של התובעת. לקטינים שלפניי אין הורה אחר זולת התובעת.

האם בנסיבות החריגות שלפניי, ניתן ליתן צו אימוץ פסיקתי "מקוצר", במסגרתו "נדלג" על השלב הראשון של ההכרזה של בר אימוץ ונעבור ישר לשלב השני וניתן פסק דין לאימוץ.

זו השאלה המונחת לפתחי ואשר דורשת הכרעה.

עובדות

1. התובעת, מ.ר., כבת 55 שנים, אזרחית ותושבת מדינת ישראל (להלן - "התובעת").