פס"ד בערעור שעניינו זכויות אחים במשק

רקע עובדתי

1. המערער והמשיב 1 (להלן - המשיב) הם אחים, המשיבה 2 (להלן- המשיבה) היא אשת המשיב.

הצדדים הגישו, האחד כנגד משנהו, תביעות שונות הנוגעות לנכסי המשפחה.  בתביעה נושא הערעור (תמ"ש 23020/09) טען המערער כנגד המשיבים כי הוא רכש את המשק במשותף יחד עם המשיב, כאשר הוסכם כי הבית שעל המשק ישמש את המשיב למגורים, והשטח החקלאי שבמשק ישמש את המערער לצורך גידולים חקלאיים בחממות. לפיכך עתר לסעד הצהרתי באשר לזכויותיו במשק וכן עתר המערער לפירוק השיתוף במשק בדרך של מכירתו וחלוקת תמורתו בין הצדדים על פי שיעור זכויותיהם בו. בתביעה נוספת שהגיש המערער, יחד עם אמם של בעלי הדין, אשר בין לבין, דהיינו בזמן שהתובענה הייתה תלויה ועומדת, הלכה לבית עולמה, עתרו השניים לביטול העברת זכויות בחנויות ובדירה שנעשו בין האם למשיב, ולקבלת דמי השכירות שגבה המשיב בגינם (תמ"ש 23021-09 ותמ"ש 23022-09). המשיבים עתרו, מאידך גיסא,  לאסור על המערער כל שימוש בשטח החממות במשק, נוכח טענתם כי המשק שייך להם בלבד (תמ"ש 23023-09). 

נציין כבר עתה כי פסק דינו של בית משפט קמא דן בכל התובענות הנזכרות מעלה, ואולם ערעורו של המבקש נסוב אך ורק על קביעת בית משפט קמא באשר לזכויותיו במשק.

2. כיוון שעיקר המחלוקת שלפנינו עוסק בסוגיית רכישת המשק, נפרט את העובדות הנוגעות לרכישתו -

ביום 28.3.07 נרכש המשק מאחד שמו שהרבני צברי (להלן- מר שהרבני). הסכם הרכישה נעשה בין המוכר, מר שהרבני, לבין המשיב בלבד. על פי הסכם הרכישה, המשק נרכש תמורת סכום השווה ל- 350,000 $, כאשר התשלום הראשון ש"ע ל- 200,000 $ שולם באמצעות הלוואה מגובה במשכנתא בסכום של 840,000 ₪, שלווה המשיב מן הבנק, כאשר חברה בבעלות המערער ואמו, בשם "חברת *** בע"מ" (להלן- החברה), חתמה כערבה לבנק לפירעון ההלוואה. להשלמת הרכישה נטל המשיב, כעבור כשנה, הלוואה נוספת, שהמשיבים הם שפרעו אותה. 

המשק נרשם במנהל מקרקעי ישראל ע"ש המשיב בלבד.   

אלו העובדות, וכאן באות טענות הצדדים, המבקשים, כל אחד, לפרש העובדות באופן המתיישב עם טענותיו. 

3. לטענת המערער, במועד רכישת המשק הוסכם בינו לבין המשיב כי ירכשו את המשק במשותף, אך מחמת מגבלות שבנוהלי מנהל מקרעי ישראל, שהגבילו רישום משקים ע"ש בעלים אחד בלבד (אלא אם כן מדובר בבני זוג), הוסכם כי המשק ירשם ע"ש המשיב בלבד. הוסכם כי המשיב ייטול הלוואה מגובה במשכנתא לצורך רכישת המשק, וכי המערער יממן את חלקו ברכישה באמצעות פירעון ההלוואה. אלא מאי?  לטענת המערער, כעבור זמן התנער המשיב מההסכם לרכישת המשק במשותף, סירב לחתום על הסכם בכתב המעגן את ההסכמות הנזכרות, ולאחר שהמערער הגיש את התביעה נושא פסק הדין דלמטה, אף  הגדיל המשיב עשות, וטען כי אין למערער כל זכות לעבד את החממות במשק וניסה לסלקו מהן בכוח. 

4. לטענת המערער, בהתאם להסכמת הצדדים, הוא פרע את ההלוואה הראשונה שנטל המשיב, בדרך של העברת תשלומי הפירעון של ההלוואה מהחברה לחשבון המשיב, כאשר בגין פעולה זו הוא חויב בספרי החברה באופן אישי בגין משיכות בעלים. המערער מדגיש כי החברה מעולם לא דיווחה על שכירת החממות, ולא הציגה את התשלומים לפירעון ההלוואה כהוצאה שאותה ניתן לנכות כדין, דבר המאושש טענתו כי לא עסקינן בדמי שכירות ששילמה, אלא בפעילות עצמאית של המערער עצמו. לטענת המערער, אין כל ממש בטענת המשיבים כי התשלומים החודשיים שהעביר להם היו דמי שכירות בגין שכירת החממות והשימוש בהן, שכן המשיבים עצמם לא ראו בתשלום זה דמי שכירות, וראיה לדבר שהם מעולם לא הוציאו למערער, או לחברה, חשבוניות עבור דמי שכירות, ולא דיווחו על כספים אלו כהכנסה, כשם שהחברה לא הציגה תשלום זה כהוצאה. יתר על כן, הסכום החודשי ששולם גבוה בשיעור ניכר מדמי השכירות המקובלים בגין שטח החממות שעובד בידי המערער, דבר המעיד ומאושש את הטענה שאין מדובר בדמי שכירות אלא בתשלום בגין חלקו של המערער ברכישת המשק. ועוד מציין המערער כי התשלומים ששילם למשיב לפירעון ההלוואה השתנו מעת לעת בהתאם לשינויים בתשלומי הפירעון של ההלוואה, שהיו תלויים בין השאר בשינויים של שיעורי ריבית.

5. עוד טען המערער כי, במהלך ניהול ההליכים, נודע לו שהתמורה ששולמה בגין רכישת המשק הייתה 350,000$ ולא 450,000$ כפי שאמר לו המשיב מלכתחילה. כיוון שכך הוא תיקן את כתב תביעתו (ראו החלטת בית משפט קמא המאשרת תיקון כתב התביעה מיום 4.7.10), וטען כי נוכח העובדה שמימן סך 200,000 ,$ מתוך עלות משק כוללת של 350,000 $, הרי שהוא זכאי ל - 57.1% מהזכויות. לפיכך עתר כי בית המשפט יכריז על זכויותיו במשק בשיעור זה.