חקלאי זכה בחצי מהזכויות במשק שרשום על שם אחיו

בית המשפט למשפחה אמנם דחה את תביעתו אבל המחוזי הפך את ההחלטה בעקבות ערעור. נקבע כי הוכח שמימן חלק גדול מהתשלום עבור המשק בהתאם להסכמה משותפת לחלוק בו

בערעור שהתקבל לאחרונה בבית המשפט המחוזי בלוד נקבע כי חקלאי שהחזיק בחממות במשק באזור המרכז הוא הבעלים של חצי מהזכויות בו אפילו שאחיו רשום כבעלים היחיד. השופטים אילן ש' שילה, ורדה פלאוט וצבי ויצמן קיבלו את טענת החקלאי כי המשק נרכש במשותף עם אחיו והרישום על שמו נבע מאילוץ נוכח נהלי רשות מקרקעי ישראל המגבילים רישום של משק חקלאי על שם בעלים אחד בלבד.   

המשק נרכש ב-2007 תמורת 350 אלף דולר. התשלום מומן באמצעות שתי הלוואות משכנתה שנטל האח: האחת בסכום 840 אלף שקל לה היו ערבים אמו וחברה שבבעלות אחיו החקלאי, והשנייה  נלקחה כעבור שנה יחד עם אשתו. 

ברבות הימים האחים הסתכסכו והאח דרש מאחיו-החקלאי להפסיק להשתמש בחממות שבמשק. תביעה שהגיש החקלאי בטענה שהמשק שייך גם לו נדחתה בבית המשפט למשפחה שהורה לו לפנות את המקום.

אבל החקלאי הגיש על פסק הדין ערעור בו הוא טען כי בית המשפט התעלם מהראיות הברורות לכך שרכש חצי מהזכויות במשק.

גרסתו הייתה כי הוא ואחיו רכשו את המשק יחד כשההסכמה ביניהם הייתה שאחיו ואשתו יגורו במקום ואילו הוא יהיה הבעלים של החממות. האחד הדגיש כי המשק נרשם על שם אחיו רק משום שרשות מקרקעי ישראל אוסרת על רישום יותר מבעלים אחד תוך שציין כי ההלוואה הראשונה כוסתה על-ידו במלואה באמצעות משיכות בעלים מחברה שלו.

אחיו טען מהצד השני כי המערער תבע אותו אחרי שסירב לאפשר לו להשתמש בשטח נוסף במשק, וכי מעולם לא היה ביניהם הסכם על רכישה משותפת. ההסכמה האמיתית הייתה שאחיו ישכור ממנו את החממות למשך תקופה מוגבלת של 10 שנים בלבד, והוא עמד על כך שהחברה שלו הייתה בסך הכל ערבה לפירעון ההלוואה והתשלומים שהועברו לו היו עבור דמי שכירות.

הרבה כסף בשביל שכירות זמנית

אבל השופטים אילן ש' שילה, ורדה פלאוט וצבי ויצמן מצאו כי זהו מקרה חריג שמצדיק התערבות במסקנות של בית המשפט למשפחה, שכן הראיות והעדויות בתיק תומכות בגרסת המערער אפילו שלא נערך בינו לבין אחיו הסכם כתוב.

השופטים ציינו כי לוח הסילוקין של ההלוואה הראשונה מעיד בבירור כי החברה שבבעלות המערער שילמה אותה והכרטסת של החברה מעידה בבירור כי התשלומים נרשמו כמשיכת בעלים. כלומר, שמומנו מכספו האישי ולא מכספי החברה. בנוסף, גרסת המערער על ההסכמה המקורית נתמכה בעדויותיהם של חבר משפחה ורואה החשבון של האחים.

גרסת השכירות, הוסיפו השופטים, לא סבירה מאחר שהתשלומים תאמו לחלוטין את החזרי ההלוואה המשתנים, וקשה להאמין שדמי השכירות יעלו וירדו בהתאם לריבית על המשכנתה.

מעבר לזה, נקבע כי לו היו אלה דמי שכירות סביר להניח שהחברה הייתה רושמת אותם כהוצאה והאח היה מוסר למערער קבלות – מה שלא קרה. בנוסף נכתב כי "קשה להעלות על הדעת כי המערער יממן את חלק הארי ברכישת המשק, כאשר כל תמורתו כנגד זה היא שימוש מוגבל בזמן בחממות המשק".

משכך הערעור התקבל ונקבע כי המערער רשאי להמשיך לעבד את השטחים החקלאיים במשק. אחיו ואשתו חויבו לשלם לו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 25,000 שקלים.

• לא צוינו שמות עורכי דין בדיני מקרקעין שייצגו את הצדדים

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין