פס"ד בערעור על דחיית תביעת אי כשרותה המשפטית של המערערת במועד החתימה של הסכם זכויות בדירה – הסכם מתנה

בפנינו ערעור אזרחי. פסק דין זה ניתן על יסוד החומר הכתוב שבפנינו (ראו תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018 (להלן – התקנות)).

הערעור מופנה נגד פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' טוקר) בת"א 70622-07-20 (28.4.22). בפסק הדין נדחתה תובענה של המערערת, אשר סבה על הסכם מיום 3.6.18 (להלן - ההסכם). הצדדים להסכם הם המערערת והמשיב. המערערת היא אישה ערירית, כבת 92. המשיב, מר א.ב.ז, הוא בן אחיו של מר י.ב.ז. ז"ל, בעלה המנוח של המערערת.

אשר לתוכן ההסכם. כותרת ההסכם היא "העברה ללא תמורה". מושא ההסכם הוא הזכויות בדירה ברחוב ד., ירושלים (להלן – הדירה). במהותו, מדובר בהסכם מתנה. סעיף 9 להסכם קובע בהקשר זה כי המערערת מעבירה את זכויותיה בדירה למשיב ללא תמורה. בהסכם נקבע עוד, כי המערערת מתחייבת למסור למשיב את החזקה בדירה לא יאוחר מיום 3.6.18, היינו – יום החתימה על ההסכם (סעיף 3.6 להסכם). המשיב התחייב להעניק למערערת זכות מגורים בדירה עד ליום מותה, וכי לא ימכור את הדירה עד ליום מותה (סעיף 12.7). הסעד העיקרי שהתבקש בתביעה הוא סעד הצהרתי, לפיו ההסכם בטל ומבוטל.

לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, על רקע החומר שבפנינו, החלטנו לקבל את הערעור. נעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו.

תחילה, להערה במישור הדיוני. המשיב העלה טענה לפיה עו"ד חיים פרנקל, אשר הגיש את הערעור כב"כ המערערת, הוסמך בידי בית המשפט לענייני משפחה כאפוטרופוס לדיון רק לצרכי ההליך בערכאה הדיונית. גם אם נניח כי יש יסוד לטענה זו, הרי שאנו עושים שימוש בסמכותנו לפי תקנה 172א לתקנות, וממנים את עו"ד פרנקל כאפוטרופוס לדין גם לצרכי הערעור שבכותרת.

אשר למישור המהותי. המערערת טענה בערעור כי יש להורות על ביטול ההסכם מחמת עושק, כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים). הוראה זו קובעת את העושק כעילה לביטול הסכם. נקבע בה, כי "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". בפסיקה יש הדים להחלת הוראה זו גם על הענקות חד צדדיות, ובכלל זה על הסכם מתנה (ראו ע"א 2041/05‏ מחקשווילי נ' מיכקשווילי (19.11.2007), בפסק דינה של כב' השופטת ד' ברלינר). עם זאת, יסוד גריעות התנאים שבעילת העושק מעורר קושי בסיטואציה של מתנה, אשר מעצם טיבה ניתנת בלא תמורה. בשל כך, בית המשפט העליון עמד בעניין מחקשווילי על כך שדיני ההשפעה הבלתי הוגנת עשויים להוות חלופה לדיני העושק בסיטואציה של מתנה.

במצב זה, אפשרנו לצדדים להשלים את טיעוניהם בשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת. השלמות הטיעון הוגשו. ניתן, אפוא, לגשת לדיון. טרם נעשה זאת נעיר, כי על פי פסיקתו של בית המשפט העליון, כאשר בפני בית משפט עומדת מערכת עובדתית מסוימת, רשאי הוא לפסוק על פי נימוקים משפטיים שונים מאלה שהועלו על ידי הצדדים, ובלבד שהתמונה נובעת מהראיות שהייתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן. השוו: ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (8.6.2005) בפסקה 12 לפסק דינו של כב' השופט א' א' לוי; ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (20.3.2008). כך הוא המקרה שבפנינו.

הזכרנו לעיל, כי במהותו ההסכם מושא הדיון הוא הסכם מתנה. אין חולק, כי המשיב לא נתן למערערת כל תמורה עבור העברת דירתה היחידה לידיו (תוך שימור זכותה למגורים לשארית חייה). סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח – 1968 (להלן – חוק המתנה) מבהיר, כי הסכם למתן מתנה הוא חוזה, וכדי ליצור מתנה - כמו כל חוזה אחר - נדרשת הסכמה וגמירת דעת של המתקשרים בו. בחוק המתנה אין הוראה בדבר מהותה של גמירת הדעת הנדרשת. לפיכך, על מנת לבחון האם התקיימה במנוח גמירת הדעת הדרושה לביצוע הסכם המתנה, יש לפנות למבחן האובייקטיבי הקבוע בדיני החוזים הכלליים.

על פי מבחן זה, יש להידרש להתנהגות הצדדים ולנסיבות העניין לפני כריתת החוזה ולאחריו. בתוך כך, יש לתת את הדעת לאופי העסקה, במקרה זה עסקת מתנה. המגמה הכללית בדיני המתנה היא להגן בעיקר על נותן המתנה, להבדיל ממקבלה. הגיונה של גישה זו טמון בכך, שמקבל המתנה הוא צד שלא תרם מצדו דבר לעסקה ושכל מה שניתן לו - בחסד ניתן. לפיכך, הוא איננו זכאי לאותה מידה של הגנה הניתנת למי שתרם לעסקה החוזית, הוא נותן המתנה. לפיכך, בעסקת מתנה מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת של הנותן - כי זו ניתנה ברצון חופשי ומתוך הבנה מלאה; וניתן יהיה להכיר בציפיות מקבל המתנה כלגיטימיות, אך כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעים בצורה ברורה וחד משמעית על כוונת המעניק להתקשר בחוזה. נוכח אופי עסקת המתנה, ישנה אפוא ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונות המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. היה ויתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק, יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה, רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד משמעי. ראו ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998)‏; ע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית (23.3.2020)‏; ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714 (1989)‏; ע"א (ת"א) 1612/03 גרינפלד נ' וולי, תשס"ג(1) 835 (2004)‏.

גמירות הדעת של נותן המתנה עלולה להיפגם עת מתקיים פגם ברצונו, מחמת טעות, הטעיה, כפיה, עושק והשפעה בלתי הוגנת. דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת חלה בדיני הירושה (סעיף 30 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965). משמעותה - ניצול יתרון פסיכולוגי הנעוץ באמון או בתלות של צד אחד במשנהו, באופן המונע מהצד הנתון להשפעה להפעיל שיקול דעת עצמאי. הדעה המקובלת היא, כי יש להחיל דוקטרינה זו אף על עסקאות מתנה. הכלל הוא, כי אם הצד בעל ההשפעה מנצל את מעמדו ואת תלותו של הצד האחר, באופן שהוא מפיק לעצמו או לצד שלישי יתרון בלתי הוגן על דרך קבלת דבר בעל ערך (בדרך של מתנה, צוואה או חוזה), ניתנת הפעולה לביטול על ידי הצד שפעל תחת אותה השפעה (במקרה של צוואה מדובר על בטלות גמורה). ראו: תמ"ש (כ"ס) 27977-06-10 מ.י. נ' א.ע. (27.6.2012) (להלן - עניין מ.י.); ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך ב', מהדורה שלישית, 2017) בעמ' 1197 - 1201 (להלן - פרידמן).

חוק החוזים אינו כולל בין הוראותיו הוראה מפורשת המאפשרת ביטול חוזה עקב "השפעה בלתי הוגנת". העילה הקרובה ביותר אליה המצויה בחוק החוזים היא עילת העושק שבסעיף 18 לחוק. חרף זאת, הוחלה בפסיקה ובספרות המשפטית הדוקטרינה של השפעה בלתי הוגנת גם על חוזים, ובפרט על חוזי מתנה. הדבר נעשה בהיקש מדיני הצוואות, נוכח מהותו של הסכם מתנה - חוזה חד צדדי, בו מעניק צד דבר למשנהו ללא תמורה, ולמצער, ללא תמורה כלכלית. ראו: ת"א (ת"א) 2114/08 שפיגל נ' שחם - רביצקי (6.10.2015), פסקה 57 לפסק הדין; עניין מ.י., וההפניות בפסקאות 40-41 לפסה"ד; פרידמן, בעמ' 1228; זאת, בפרט בנסיבות בהן מוענקים סכומי כסף גבוהים או מתנות יקרות ערך אחרות על ידי מעניק - עושה המתנה, אשר פיתח תלות משמעותית במקבל המתנה. ראו: ע"מ (ת"א) 1042/04 ס' ש' נ' י' נ' (17.11.2005)‏; וביתר שאת, בנסיבות בהן מדובר בקשישים שהעניקו בערוב ימיהם את עיקר רכושם במתנה לאחר.

דוגמא רלוונטית להפעלת הדוקטרינה נמצאת בעמ"ש (ת"א) 12174-10-11 פלונית נ' עזבון המנוחה ד.ל ז"ל (26.1.2014). באותה פרשה נדונה תביעה לביטול עסקת מתנה שנערכה על ידי המנוחה בחייה, עת הייתה כבת 85 שנה. במסגרתה, העניקה המנוחה לבתה במתנה את דירת מגוריה, שהייתה רכושה היחיד. בית המשפט קבע שם, בין היתר, כי: "... אין זו דרכו של אדם קשיש ודל אמצעים להקנות בערוב ימיו את כל רכושו במתנה, ואם ברצונו להיטיב עם אחד מילדיו ולהעדיפו על פני ילדיו האחרים, הדרך לעשות כן היא באמצעות צוואה ... על כן, שומה על בית המשפט לבחון בקפדנות יתירה מקרים כגון אלה, בהם מוחתם אדם קשיש על שטר מתנה ... הדברים יפים במיוחד כאשר ניכרת לעין מעורבות גלויה ופעילה של מקבל המתנה, בכל הנוגע להחתמה על מסמכי המתנה, כמו בענייננו. במקרה כזה, החשש מפני השפעה בלתי הוגנת מצידו של מקבל המתנה על רצונו האמיתי של הקשיש, כמו גם החשש מפני העדר גמירת דעת מצידו של נותן המתנה, מקבל משנה תוקף" (להלן - "עניין פלונית"); ראו גם: תמ"ש (ת"א) 34340/01 זגיר נ' זגיר (11.10.2004)‏.

יתכן, כי אין מקום לכלל גורף לפיו אין זו דרכו של אדם קשיש ליתן בערוב ימיו במתנה את כל או עיקר רכושו, ובכך לשלול את אפשרותו לחזור בו מהמתנה ככל שיזדקק לרכוש זה לצרכיו הוא. אכן, ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם אדם יבחר להעניק רכושו בחייו, חלף הענקתו לאחר מיתה. בה בעת, בענייננו מדובר בהענקת דירת מגורים על ידי קשישה ערירית. דירה זו מהווה את כרית הביטחון העיקרית, הן במישור הפיזי, הן במישור הכלכלי. בנסיבות אלה, מקובלת עלינו הגישה לפיה מתחייבת הקפדה יתרה ובדיקה זהירה האם אכן ניתנה המתנה מרצון חופשי, עת לא הופעלו על הנותן השפעות פסולות.

הדין הוא, כי על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת הנטל להוכיח טענתו, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. יחד עם זאת, כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על תלות אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי - תלוי של אותו אדם בנוגע ליחסים שבינו לבין זולתו, כי אז אפשר לומר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובת האחרון, היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרים בהם מוכחת תלות ששררה בין מקבל המתנה לנותן המתנה, עשויה חובת ההוכחה לעבור לכתפי מקבל המתנה - המבקש לקיימה, ועליו יהיה לסתור את החזקה שקמה בדבר השפעה בלתי - הוגנת מצדו על מעניק המתנה. השוו: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב(2) 813 (1998) (להלן - "הלכת מרום"); עניין גרינפלד הנ"ל, בעמוד 843. לבחינת קיומה של התלות האמורה ניתן להסתייע באותם מבחנים שנקבעו בהלכת מרום, הם: תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי נותן המתנה עם אחרים, ונסיבות מתן המתנה. ככל שנלמד, כי אכן מתקיימת אותה תלות של נותן המתנה במקבלה, או מתקיימות נסיבות אחרות - לרבות כאלו הנלמדות מהתקיימות המבחנים האמורים, או מקצתם, קמה הנחה, או חזקה, בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

בהקשר זה יש אף לעמוד על "הלכת החוטים השזורים", אשר אף לאורה ניתן לבחון את קיומה של השפעה בלתי הוגנת. המבחן לקיומה של הלכה זו דינאמי ורחב כקשת החיים. על בית המשפט להיעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה. בחינת תחולתה של חזקת השפעה בלתי הוגנת נבחנת "במבט על" על רקע מכלול הנסיבות, כך שחוטים שונים של עילות שונות, הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית - יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את תחולת החזקה בנסיבות העניין. ראו: עמ"ש (ת"א) 45610-09-12 צ.ג.א. נ' ג.א. (2014), פסקאות 17-18 לפסק הדין; בע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.2015)‏; ע' ליפשיץ, "ניכור לעת זקנה כהשפעה בלתי הוגנת בעקבות הלכת החוטים השזורים", הארת דין יד 49 (תש"ף).

הדרוש לסתירת ההנחה בדבר קיומה של השפעה בלתי - הוגנת הוא הוכחה חיובית, כי המתנה הייתה פעולה עצמאית של הנותן, אשר לא זו בלבד שהבין את משמעותה, אלא אף הייתה תוצאה של מחשבה שלמה, צלולה, חופשית ומעורה לגביה. במקרים כאלה חשוב בדרך כלל להראות, כי הנותן נהנה מעצה בלתי תלויה של עורך-דין, ושהיה בקי בכל העובדות והנסיבות של המקרה. ראו: ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, לא(1) 372, 380 (1976)‏; ע"א 1750/90 אהרונסון נ' אהרונסון, מו(1) 336 (1991)‏.

אשר לפן הראייתי, נפנה גם להלכת מרום, בה נקבע (בפסקה 6), כי "קיים קושי בסיסי בגביית עדויות ישירות בדבר נסיבות עריכת הצוואה והטעמים לעשייתה. המצווה אינו יכול להעיד. הנהנה הוא נוגע בדבר, אשר הערכת עדותו מחייבת מטבע הדברים זהירות רבה. בשל כך, בדרך-כלל לא ניתן להגיע למסקנה ישירה בדבר המניעים והגורמים שהביאוהו לעשות את הצוואה אשר עשה ולהורות בה את שהורה. התוצאה היא, ועל כך עמדה הפסיקה פעמים רבות, כי הראיות לעניין קיומה של השפעה בלתי הוגנת הן, בדרך-כלל, ראיות נסיבתיות ... שמהן עולה מסקנה מבוססת וממשית להשפעה בלתי הוגנת".

ראיות אלה מתייחסות ל"מצבו הגופני או הנפשי של המצווה בתקופה שבה נערכה הצוואה, בדבר מידת תלותו בזולת, בדבר קשריו עם אנשים אחרים, בדבר אופי יחסיו עם הנהנה על-פי הצוואה, או בדבר מידת המעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה" (שם). בתוך כך ניתן משקל לעובדה שאדם היה ערירי (פסקה 7). נקבע (בפסקה 8) כי "יש חשיבות רבה לראיות בדבר מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה". הוטעם, בתוך כך, כי "אין מדובר בבחינה של כשירותו של המצווה לעשות צוואה. למצבו הבריאותי והנפשי של המצווה חשיבות רבה אפילו היה המצווה כשיר, מבחינה זו, לעשות צוואה" (שם). בהקשר זה ניתן גם משקל ל"מצבו הדיכאוני הקשה של המצווה" (שם). ניתן גם משקל לתלות ולעוצמת הקשר עם היורש המיועד על פי הצוואה (בפסקה 11). נבחן גם אם ניתן למקנה הרכוש "...ייעוץ משפטי עצמאי ובלתי תלוי" (בפסקה 15).

מן הכלל אל הפרט. במקרה זה, הסכם המתנה נכרת ביום א' 3.6.18. בסוף השבוע שקדם לאותו יום ראשון שהתה המערערת בביתו של המשיב, וזאת לאחר שלא חשה בטוב עת שוחררה בסמוך קודם לכן מבית החולים (עדות המשיב בעמוד 61 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). המערערת הייתה באותה העת בת 88 שנים, אלמנה מזה שנים רבות, אישה ערירית אשר מעולם לא נולדו לה ילדים. הקשר עם המשיב היה קשר עיקרי של המערערת באותה עת. נסיבות אלו מלמדות על קיומם של למצער חלק ממבחני העזר שנקבעו בהלכת מרום, ובכללם תלות, למצער באותם ימים בהם נעשה הסכם המתנה, בין המערערת לבין המשיב.

כמו כן יש בכך כדי לסתור את גרסת, או שמא סברת עורכי הדין שערכו את הסכם המתנה, לפיה אולי התקיימה בינם לבין המערערת פגישה מקדימה בעניין הסכם המתנה. לגרסת המשיב עצמו, רעיון מתן הדירה במתנה עלה רק באותו סוף שבוע בו שהתה המערערת בביתו, כך שהדעת נותנת שלא התקיימה פגישה מקדימה בעניין זה קודם לכן. התמונה המצטיירת היא, כי המערערת הובאה בידי המשיב אל משרד עורכי הדין (אשר יצג את המשיב זה מכבר) ללא כל הכנה מוקדמת (סעיף 29 לתצהיר המשיב; עמוד 62 לפרוטוקול). אלו השתמשו בנוסח הסכם שהיה מוכן מראש, תוך שינויים מועטים.

הדברים אף עולים אף מנוסח ההסכם, אשר כולל מרכיבים מהותיים המתאימים יותר להסכם מכר, לא להסכם מתנה. אף שאין בו כל יסוד של תמורה, המערערת מוגדרת בהסכם כ"מוכרים", והמשיב מוגדר כ"קונה". אף בהמשך מדובר על ממכר (סעיפים 1.1, 1.3, 1.4 ועוד). הקונה מביע את נכונותו לרכוש את הזכויות בממכר (סעיף 1.5). אף נקבעו בו הוראות פיצוי מוסכם (סעיף 10.2(ב); סעיף 11).

בהסכם אף נקבע כי החזקה תימסר למשיב ביום 3.6.18, היינו ביום החתימה על ההסכם. היינו, אף את הזכות לחזקה העניקה המערערת למשיב, וזאת מיום חתימת ההסכם. בהסכם נקבע עוד כי ניתן יהיה להקדים (!) מועד זה (סעיף 3.7). אין זה ברור די הצורך, כיצד אפשרי הדבר מבחינה מעשית, שעה שנקבע מועד המסירה המוקדם ביותר שניתן להעלות על הדעת, היינו – יום חתימת ההסכם.

בהקשר זה נעיר, כי בהסכם נאסר על המערערת לבצע כל פעולה משפטית הנוגעת לדירה, ובכלל זה משכון או שכירות (סעיף 12.3). היינו, המערערת אינה יכולה למכור את הדירה או למשכן אותה, למשל על מנת לממן עבור עצמה דיור מוגן. היינו, המערערת נושלה בהסכם מכל טובת הנאה כלכלית העשויה לצמוח מן הדירה. בהשלמה לכך נעיר עוד, כי אין בהסכם כל הוראה בה נוטל המערער על עצמו התחייבות של ממש, קל וחומר כזו בעלת ממד כספי, לדאוג לכל צרכיה ומחסורה של המערערת לעתיד לבוא.

נוכח כל אלה, אנו מתקשים לייחס משקל מכריע לעדויות שנשמעו בבית משפט קמא, לפיהן תוכן ההסכם הוסבר למערערת על ידי עורך הדין. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח התשתית בדבר מצבה המנטלי של המערערת באותה עת, עליו נעמוד להלן.

אשר למצבה הנפשי והקוגניטיבי של המערערת במועדים הרלוונטיים. בפני בית המשפט הונחה חוות דעת רפואית פסיכיאטרית של ד"ר ב.ח., פסיכיאטרית, אשר מונתה כמומחית מטעם בית המשפט. חוות הדעת נושאת תאריך 21.1.21. היא מבוססת על בדיקת המערערת, ומסמכים רפואיים שהונחו בפני המומחית. נקודת המוצא הנורמטיבית ביחס לחוות הדעת היא כי "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" (ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון המנוח מסארווה (23.2.2014), בפסקה 14 לפסק הדין). נימוקים כאלה לא הוצגו במקרה הנוכחי, בין בתשובה לערעור, בין בפסק דינו של בית משפט קמא.

מחוות הדעת עולה בבירור, כי בעת הבדיקה, המערערת הייתה במצב של דמנציה. אשר לשאלה מה היה מצבה של המערערת בעת חתימת ההסכם, עולה מחוות הדעת כי אבחנה של דיכאון וטיפול בנוגד דיכאון מופיעים במחצית הראשונה של שנת 2017. עולה גם, כי ביום 25.11.18 המערערת הופנתה למרפאה גריאטרית. בבדיקה ביום 29.1.19 ציינה הרופאה הבודקת כי המערערת לא מבינה את סיבה ההפניה והבדיקה, הגם שצוין כי באותה תקופה ניהלה לבד את חשבונה בבנק.

המומחית כתבה בחוות דעתה, כי מצב דכאוני מופיע לעתים קרובות בתחילת התפתחות דמנציה. צוין עוד, כי "תחילת התפתחות דמנציה בגיל מבוגר לעיתים קרובות נראית כהזדקנות נורמטיבית, הליקוי מתפתח ומחמיר בהדרגתיות במשך שנים". נוכח כל אלה, ובשים לב "לחומרת הדמנציה כעת", חיוותה המומחית את דעתה כי "סביר להניח שהירידה הקוגניטיבית הייתה קיימת גם בעת חתימת ההסכם באמצע שנת 2018 ופגעה ביכולתה של הנבדקת לקבל החלטות".

אכן, המומחית הוסיפה, כי אין בידה לקבוע אי כשרות משפטית של המערערת באותה נקודת זמן, נוכח (א) מסמך מאפריל 2018 לפיו בעת שחרור מבית חולים שערי צדק הייתה ב"הכרה צלולה", ו – (ב) ניהול חשבון באופן עצמאי לפי תעודה גריאטרית מינואר 2019. ברם, אי כשירות משפטית לחוד, ומצב של חולשה נפשית לחוד. לשם ביסוסה של השפעה בלתי הוגנת (ראו הציטוט לעיל מתוך הלכת מרום). גם אם מצבה של המערערת בעת החתימה על ההסכם לא עלה כדי אי כשרות מלאה, די בממצא בדבר סבירות של ירידה קוגניטיבית בעת חתימת ההסכם, עם פגיעה ביכולתה של המערערת לקבל החלטות, על מנת לבסס חולשה נפשית וקוגניטיבית של ממש. מסקנה זו מתחזקת נוכח הדיכאון שאובחן במערערת עוד קודם לכן. נזכיר, כי עסקינן בהליך אזרחי, בו די לתובע להוכיח את עילתו במאזן ההסתברויות. לכל האמור נוסיף, כי מחומר הראיות עולה שהמערערת התקשתה בקריאה וכתיבה של השפה העברית (עדות י.ת., בעמוד 22).

אגב עניין זה נציין, כי הנימוק בדבר ניהול חשבון בנק באופן עצמאי, אינו נקי מספקות. מן החומר שעמד בפני בית המשפט עולה, כי המערערת והמשיב היו שותפים בחשבון בנק. מדפי החשבון שהוצגו עולה, כי המשיב הוציא מן החשבון ביום 19.10.17, כשמונה חודשים לפני חתימת ההסכם, סך של 40,000 ₪, שהיו חלק הארי של הכספים שבחשבון. אין בפנינו הסבר טוב לפעולה זו, זולת טענתו של המשיב בבית משפט קמא כי מדובר במתנה של המערערת, אשר ציינה לטענתו בפניו כי "אני כמו בן שלה ואין לה למי לתת" (סעיף 25 לתצהיר המשיב בבית משפט קמא). קשה לראות בדברים הסבר מניח את הדעת מדוע תרוקן המערערת את מרבית חשבון הבנק שלה, ותתפרק מכרית ביטחון חיונית, בדרך זו. נוסיף, כי התמונה הכללית העולה בתיק היא שהמערערת אינה אדם אמיד המשופע באמצעים. במצב זה, קשה לקבל כי המערערת אמנם ניהלה חשבון בנק באופן עצמאי במועדים הרלוונטיים. על רקע זה, מתחזקת עוד יותר מסקנתה של המומחית בדבר סבירות של ירידה קוגניטיבית ופגיעה ביכולת לקבל החלטות במועדים האמורים.

לא נעלמה מעינינו עדותה של הגב' ח.א., מט"בית אשר טיפלה במערערת. זו העידה כי החלה לעבוד עבור המערערת באוקטובר 2018; כי באותה עת מצבה הבריאותי היה טוב ויציב; וכי זה הדרדר לאחר שנודע למערערת על נטילת הדירה על ידי המשיב (ראו סעיפים 5, 19 לתצהיר). מן התצהיר ניתן להבין כי הדבר היה כשנה לאחר שהגב' ח.א. החלה לעבוד עבור המערערת (סעיף 11 לתצהיר). ברם, נוכח קיומה של תשתית אובייקטיבית המלמדת כי המערערת סבלה מדיכאון עוד שנה לפני כן, ואף הופנתה למרפאה גריאטרית שם עלו ממצאים של ממש בדבר כרסום ביכולתה הקוגניטיבית, משקל הדברים אינו מכריע. נוסיף, כי עצם הסתייעותה של המערערת במט"בית, יש כדי לתמוך במסקנה שהייתה זקוקה לסיוע, ובכך נוחה להשפעה בלתי הוגנת, כאמור בהלכת מרום.

לכל האמור יש להוסיף את הראיות המלמדות על השתלטות של המשיב על המערערת, עת אף לגרסתו, היה בקשר עם הגורמים המטפלים בה והתקין מצלמות בביתה. ראיות אלה מצטרפות למתואר לעיל לעניין פעולותיו של המשיב בחשבון הבנק של המערערת.

ודוק, אנו מוכנים לצאת מהנחה כי יש יסוד למתואר בתצהיר המשיב לעניין יחסיו עם המערערת. המערער תיאר השתתפות של המערערת בשמחות שערך; אירוח הדדי במועדים שונים; טיפול בעניינים שונים של המערערת על ידי המשיב (ראו פסקאות 9 – 12 לתצהיר המשיב), כל אלה במשך שנים ארוכות. ברם, גם אם כך הדבר, וגם אם רחשה המערערת למשיב חיבה רבה ואף אהבה, כל אלה אינם גורעים מן המארג הראייתי עליו עמדנו, המלמד על השפעה בלתי הוגנת שהביאה לשכלול ההסכם מושא ההתדיינות.

נוכח כל אלה, אנו קובעים כי התקיימו יסודותיה של השפעה בלתי הוגנת במקרה זה, וכי יש להורות על ביטולו של ההסכם. אשר למסירתה של הודעת ביטול, הרי שכתב התביעה הוא בבחינת הודעת ביטול מספקת. בשים לב למצבה המתואר של המערערת, אין קושי לקבוע גם כי מתקיים יסוד הזמן הסביר למתן הודעה כאמור.

כאן המקום להתייחס למספר קביעות שבפסק דינו של בית משפט קמא. נאמר כבר עתה, בהקדמת המאוחר, כי לא מצאנו קביעות אלה משכנעות, ואין בהן כדי להצדיק את התוצאה של דחיית התביעה.

בית משפט קמא העלה תהייה כיצד הוגש ההליך על ידי המערערת, נוכח מצבה המנטלי המתואר. הדברים באו הן על רקע חוות דעת המומחית, הן על רקע התרשמותו של בית המשפט מעדותה המוקדמת של המערערת, לפיה המערערת אינה מכירה את כתב התביעה, ואינה יכולה למסור את הפרטים שבו. ברם, מן החומר עולה כי ביום 24.2.21 מונתה הגב' י.ס. לאפוטרופסית של המערערת, ובא כוחה מונה כאפוטרופוס לעניין תביעתה. הגם שהדבר נעשה לאחר הגשת התביעה, דומה כי מסקנתו של בית משפט קמא, כי במצב זה יש לדחות את התביעה, היא מרחיקת לכת.

בית משפט קמא קבע כי לא הוכחה אי כשרותה של המערערת לחתום על ההסכם. ברם, גם אם קביעה זו בדין יסודה, אין הדבר מונע קבלת טענה של השפעה בלתי הוגנת, כמוסבר לעיל.

עוד קבע בית המשפט, כי הוראת חוק המתנה, שעניינה התנהגות מחפירה של מקבל המתנה, חלה על התחייבות למתנה, בעוד שבמקרה זה לא מדובר בהתחייבות, כי אם במתנה שהושלמה (סעיף 5(כ) לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968). נקבע, על כן, כי הוראה זו אינה חלה על העניין. ברם, גם אם כך הדבר, אין הדבר מונע קבלת טענה להשפעה בלתי הוגנת, כמוסבר לעיל.

בשולי הדברים נעיר, כי מעיקרו של דבר מדובר בהליך אשר על פי הסעד המבוקש בו, היה מקום להגישו בבית המשפט המחוזי, הואיל ועניינו בעלות במקרקעין. בית משפט קמא היה ער לכך, אך החליט לדון בתובענה, נוכח העובדה שהדיון הועבר אליו בהחלטה של בית המשפט לענייני משפחה (9.8.20), ובשים לב להוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984. החלטה זו של בית המשפט (7.9.20) לא הועמדה במחלוקת בהליך שבפנינו.

סוף דבר. הערעור מתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל. אנו קובעים כי ההסכם מושא התובענה, בטל ומבוטל. המשיב יישא בשכר טרחת ב"כ המערערת בסך של 20,000 ₪. סכום זה משקף את היקף העבודה בתיק, ואת הקביעות לעיל. אין לצרף לו מע"מ. כמו כן, ישפה המשיב את המערערת על האגרה ששילמה. כל הסכומים האמורים ישולמו לא יאוחר מיום 9.2.23. העירבון שהופקד על ידי המערערת יושב לה באמצעות ב"כ.

ניתן היום, י' טבת תשפ"ג, 03 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.

עודד שחם, שופטאברהם רובין, שופטנמרוד פלקס, שופט

אב"ד