פס"ד בעניין סמכות עניינית לדון בהודעה לצד שלישי

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ – אב"ד:

1. בפנינו ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב יפו (כב' השופט שמואל בר יוסף) מיום 22.4.2016, אשר דחה הודעות לצד שלישי מחוסר סמכות עניינית.

בפתח החלטתו הציב בית משפט קמא את השאלה הנצרכת להכרעה: "האם יש לבית המשפט לענייני משפחה סמכות עניינית לדון בהודעה לצד שלישי, הגם שאילו הוגשה כהליך נפרד לא הייתה לו סמכות לדון בה?".

תמצית הרקע העובדתי וההליכים:

2. ביום 27.6.2012 הגישה המשיבה 17, קטינה (להלן: התובעת) באמצעות האפוטרופסית, היא המשיבה 10 (להלן: האפוטרופסית) תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (להלן: התביעה בבית המשפט המחוזי) בגין נזקי גוף בסכום של למעלה מ-2.5 מיליון ₪ כנגד המשיבה 13 (להלן: האם המאמצת או האם) וכנגד המשיבה 14, עמותה לאימוץ בין ארצי (להלן: העמותה) וכך גם כנגד מדינת ישראל משרד הרווחה, היא המשיבה 16 (להלן: המדינה).

כתב התביעה:

3. התובעת, ילידת 1.4.2000, טענה בתביעה כי נולדה באוקראינה, וננטשה כנראה על ידי הוריה הביולוגיים בגיל שנתיים וחצי והועברה לבית יתומים. האם המאמצת אימצה את התובעת באימוץ בין ארצי באמצעות העמותה, וכשביום 26.3.2004 ניתן בבית המשפט האזורי בעיר אודסה פסק דין, לפיו אושרה האם כמאמצת של התובעת ונרשמה כאמה.

התובעת הגיעה לארץ יחד עם האם בהיותה כבת 4  והתגוררה עמה בביתה.  ביקור ראשון בבית מטעם העמותה, נערך ביום 30.4.2004, והביקור השני נערך רק כשבעה חודשים לאחר מכן. באותו ביקור, דיווחה העובדת הסוציאלית כי התובעת במצב קשה אשר נמשך כחמישה חודשים, הגם שבאותו ביקור, דיווחה האם כי בינה לבין התובעת נרקמו יחסים מצוינים. כך נטען אודות מעקבים נוספים, כאשר מהדו"חות עלה כאילו שוררת מערכת יחסים מדהימה בין האם לתובעת.

4. אולם בחודש אוגוסט 2006, עת הגיעה האם עם התובעת למשרדי השירות למען הילד, התרשם הצוות הטיפולי בקשיים תפקודיים של האם, תוך התרשמות כי האם רוצה להוציא את התובעת מביתה מיידית, ועל כן נלקחה התובעת לבית ילדים של ויצ"ו, היא המשיבה 4 (להלן: ויצ"ו), ובאופן שהתובעת ננטשה פעם שניה. לאחר כשנה, הועברה התובעת לבית ילדים בני ברית, המשיבים 6 ו-7 (להלן: מוסד בני ברית) וכשהיא גדלה בפנימייה ללא משפחה מארחת, כאשר ניסיונות לשבצה במשפחה מארחת כשלו.

5. ביום 27.7.08 מונתה לתובעת האפוטרופסית וכאשר בחודש ספטמבר 2011 הושמה התובעת בפנימיית רננים, היא המשיבה 8 (להלן: פנימיית רננים), כאשר האפוטרופסית נאלצה לחתום עם כניסתה של התובעת למוסד האמור, על הסכמה מראש לנקיטת אמצעים פיזיים לצורך אכיפת משמעת, זאת למרות התנגדותה הנחרצת ומחוסר ברירה, שאם לא כן הייתה נשארת התובעת ללא מסגרת כלשהי, ואכן הסתבר כי מוסד זה לא התאים לה כאשר האוכלוסייה שם בעייתית.

6. לטענת התובעת עוולו הנתבעים בתביעה המקורית (האם המאמצת, העמותה והמדינה), ביחד ולחוד, כלפיה. כך נטען ביחס לאם המאמצת, כי החלה בתהליך האימוץ מבלי לשקול משמעותו וכשלא ניתן להחזיר ילד "לשולח" כפי שצוין בתביעה, וכי על האם להראות כי לא הייתה רשלנות מצדה, כאשר רק טובתה מול עיניה. עוד נטען כי האם הפרה את חובת הזהירות וכי נגרם לתובעת נזק בלתי הפיך, במיוחד נוכח חובת זהירות מוגברת, לאחר שחוותה נטישה בעבר וכי החלטתה של האם, פגעה בסיכויי התובעת שמשפחה מתאימה תקבלה לאימוץ. עוד נטען, כי האם לא הייתה רשאית ל"וותר" עליה. ספציפית נטען לעוולת רשלנות וכך גם עוולה של הפרת חובת חקוקה.

בהתייחס לעמותה, נטען כי תהליך האימוץ אותו ניהלה היה רשלני ופזיז ולא הביא בחשבון את טובת התובעת וכי בדיקת כשירותה של האם לאמץ, נעשתה ברשלנות ובחוסר מקצועיות, במיוחד מעת שמדובר בהורה יחיד, כאשר העמותה פעלה בניגוד לכללים ובניגוד לחוק. אף ביחס לעמותה נטען לעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה.

בהתייחס למדינה, נטען כי היא לא הפעילה פיקוח ראוי על הליך האימוץ, לרבות על העמותה, על מנת לבחון שאכן הליך האימוץ התנהל על פי חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ או חוק אימוץ ילדים), ועל פי הכללים וההנחיות המקצועיות, כל זאת מבלי להבטיח את עתידה הכלכלי של התובעת וכשלא דאגה כי התובעת תלמד במוסד חינוכי אשר יקדמה ויאפשר לה להתמודד כבוגרת נטולת משפחה. כך גם לא דאגה כי המוסדות ידאגו למשפחה מארחת, וכך גם לא הקפידה כי יתקיימו כלפי התובעת הנהלים המחייבים לדאגה לצרכים הרפואיים, ובמיוחד לקבלת טיפולי פסיכותרפיה מוגברת וטיפולי שיניים.