פס"ד בעניין זמני שהות של אב עם בנו

בחודש יולי 2016 הונחה בפניי תובענה שעניינה זמני השהות של אב עם בנו, כיום כבן שבע וחצי.

אפתח את דבריי ואומר, שלא בכדי כינה המחוקק את חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוס כתהליך שם, בשם "בקשה" ולא לחינם חזר בית המשפט העליון עשרות בשנים ובעקבותיו בתי המשפט המחוזיים על ההלכה ולפיה נושאי משמורת צריכים להיות מוכרעים במהירות הרבה ביותר שניתן.

לא דומה הליך של קשר בין קטין לבין הוריו להליך אזרחי שיינזק פחות אם יימשך שנים, שהרי בחייו של קטין כל תקופה קצרה יש לה לא מעט משמעות.

הסוגיה המרכזית אשר היתה בשעתו במחלוקת פסה לה מן העולם, שהרי השאלה היתה אם יבקר הקטין ויהיה בקשר עם אביו במחוז XXX או יוכל לבקר בבית בו גרו אז עם רעייתו, בXXX.

איש אינו עורר על כך שהאם לא מנעה גם בעבר קשר בין האב לבין הקטין, אך דרשה כי הקשר יהיה בXXX וללא קשר עם המשפחה של האב ואיש אינו עורר על כך שעם הזמן, מכוח החלטות שונות של בית המשפט ופעולות ד"ר XXX משירותי הרווחה, החל הקטין לבקר בבית האב בXXX  או בכל מקום אחר בו גר האב, הוא לן בביתו, פגש את רעייתו של האב וחלק מן המכשלות אשר ניצבו בשעתו, פסו מן העולם.

כעת מתגורר האב בXXX והוא חפץ כי יורחבו זמני השהות, כך שיכללו אף לינות בסופי שבוע.

נזכיר כי לפקידת הסעד סמכויות מכוח סעיפים 19 ו- 68 ואלו מוארכות בזאת למשך שנה מהיום.

מסבירה האם בשניים:

ראשית, סוברת האם כי ההתקדמות ההדרגתית של זמני השהות, אין משמעה שצריך לעבור כעת גם לסדרי לינה בסופי שבוע ולשיטתה, רואה הקטין את אביו ואף את משפחתו לא מעט ועניין הלינה כשלעצמו אינו נחוץ או חיוני לשימור הקשר הטוב והנרחב הקיים בין האב לבין הקטין.