עניינו של פסק הדין הוא הלכה למעשה התרתה של "תסבוכת" התביעות שבכותרת, שכולן עוסקות בשאלה מה יעשה בעיזבונו של המנוח ש.ב ז"ל.
הרקע .
- סיפור המעשה יומחש על ידי סקירת כתבי הטענות בששת התיקים אשר בכותרת, אשר הדיון בהם אוחד. אסקור תיקים אלה כפי סדרם והגשתם.
- המנוח ש.ב ז"ל, שנשא ת"ז ... (להלן: "המנוח") הלך לעולמו ביום 17.12.2014. במותו היה המנוח אלמן.
- ילדיו של המנוח הגישו בקשה לצו ירושה אחריו (ת"ע 31851-07-15).
- יורשותיה של הגברת מ.א ז"ל הגישו התנגדות לבקשה לצו ירושה (ת"ע 31864-07-15) בטענה, כי אמם המנוחה הייתה ידועתו בציבור של המנוח, אשר התגוררה עמו יחדיו משנת 1994 ועד ליום מותו בדצמבר 2014.
- הגברת ר.ר.פ הגישה התנגדות לבקשה לצו ירושה (ת"ע 31901-07-15). התנגדותה של הגב' ר.ר.פ הייתה עקב טענתו שהיא הייתה ידועתו בציבור של המנוח.
- הגברת צ. ב .ע הגישה בקשה לקיום צוואתו של המנוח במסגרת ת"ע 44077-04-16. לטענתה, היא בתה של ידועתו בציבור של המנוחה (המנוחה מ.א ז"ל).
- ילדיו של המנוח התנגדו לבקשה לקיום צוואה במסגרת ת"ע 44081-04-16.
- הגברת ר. ר. פ הגישה תובענה למזונות מן העזיבון בת"ע 51562-01-16.
- כאמור לעיל, איחדתי את הדיונים ואדון בכל הנושאים בשיטת ה"שכבות" היינו, אבדוק תחילה אם יש לקיים את הצוואה הנטענת או שמא יש לקבל התנגדות לה, במידה שאקבל ההתנגדות, אבדוק את השאלה האם הייתה למנוח ידועה בציבור ומי הייתה ידועתו בציבור של המנוח, ובהתאם להכרעה בשאלה זו, אקבע מי היו יורשיו של המנוח, אם תדחנה ההתנגדויות, יינתן צו ירושה אחר המנוח.
- עתה, משנשמעו ההוכחות, ובאי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב, ניתן פסק דיני.
התובענה לצו קיום צוואה מטעם יורשות מ. א. ז"ל והתנגדות לה
(ת"ע 44077-04-16 ; ות"ע 44081-04-16).
- בנותיה של המנוחה מ.א ז"ל (שנפטרה ביום 06.02.15) (להלן: "המנוחה"), הגברת צ. ב. ע והגברת ה.א, הגישו מסמך שלטענתן הוא צוואת המנוח. אביא המסמך כלשונו :
"אני ש.ב מספר זהוא .... אשר גרנו יחד הרבה שנים והייתי בוכה אמרתי שיהיה טוב. אנו יחד 27 שנים. מ. אם אני מת לפניך ואני מוריש לך את יהיה איפה של יהיה את כל הוני את כל כספי, אך ורק לך בלבד.
בכל מקום אשר יהיה שנשאר יחד הרבה שנים אך ורק שלך בלבד ולא לאף ולא לילדי אשר לעולם לא הקירו בי
אחד בלעדיך היקרה שלי.
ש. בריאות לכולנו."
- כאמור, המבקשות הגישו המסמך כצוואה, וביקשו ליתן לו צו קיום צוואה.
- מנגד, התנגדו ילדיו של המנוח וטענו, כי המסמך לא חתום על ידי המנוח, לא נכתב על ידו, נעדר תאריך, לא ברור, ולא מצוינים בו שמות הזוכים, וכי המסמך כולו זויף.
- להתנגדותם צירפו ילדי המנוח חוות דעת של הגרפולוגית הגב' איה שוחט, לפיה המסמך כולו כתוב בכתב ידה של המנוחה מ.א. היינו, אם בכלל בצוואה עסקינן, כי אז באמת היא מזויפת.
חוות הדעת נושא תאריך 21.02.16, ובו היא קובעת כי המסמך נכתב בסבירות גבוהה ביותר ע"י המנוחה מ.א.
- גם המומחית שמיניתי, הגב' טל חגג רוקח (ראה חוות דעתה מיום 7.7.16 שנסרקה בת"ע 31851-07-15) קבעה, כי הצוואה מזויפת.
להלן אצטט:
"מסקנה
לאור הממצאים הנ"ל, מצאתי ניגודים, והגעתי למסקנה, שקיימת סבירות גבוהה ביותר (דרגת זהות ראשונה) שכתב היד והחתימה שבמחלוקת בצוואה הנ"ל (נספח א') לא נכתבה ולא נחתמה ע"י כותב הדוגמאות (נספח ב') המנוח מר ש.ב ז"ל".
- חוות דעתה של מומחית בית המשפט לא נסתרה, היא לא נחקרה כלל, ולפיכך אני מאמצת אותה.
יתכן שעקב חוות הדעת והמלצותיה, לא חזרו יורשי המנוחה מ.א ז"ל בסיכומיהם על הטענה, כי יש לקיים הצוואה...
על משמעות זניחת טענה בסיכומים, ראה התייחסות הפסיקה :
ע"א 244/87 ציון קוש נ' שלמה כהן (1989) (פורסם במאגר "נבו") ; ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט , פ"ד מ"ט (2) 102.
- למעשה כבר כאן יכולה הייתי לדחות את התביעה ולקבל את ההתנגדות, אך למעשה יש נימוקים נוספים לכך :
17.1 לא התקיימו מרכיבי היסוד במסמך הנטען להיות צוואה, שכן הוראת סעיף 19 לחוק הירושה, קובעת "צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו".
אף אחד ממרכיבי היסוד לצוואות לא התקיים במסמך, שכן כתב היד הוא של המנוחה מ.א, אין חתימת המנוח, אין תאריך. לפיכך, אין בפנינו צוואה.
17.2 המסמך אינו ברור: אין בו ציווי, אין בו זוכים, אין בו תאריך ואין בו חתימה, ואפילו
ספק אם הוא מכתב.
17.3 העובדות המצוינות במותב כמו השנים שלכאורה חי המנוח עם המנוחה, אשר מצוינות כ-27 , בשעה שבתביעה אחרת, נטען בשמה של המנוחה כי חיו יחדיו רק 20 שנה.
17.4 המסמך אינו ברור ואין במסמך כל גמירות דעת.
- העולה מן המקובץ – אני מקבלת את ההתנגדות ודוחה את הבקשה לקיום המסמך הנטען להוות לכאורה צוואה.
- המזכירות תסגור אפוא את ת"ע 44077-04-16 ואת ת"ע 44081-04-16.
הבקשה לצו ירושה מטעם ילדי המנוח והתנגדויות לה .
כללי .
- כזכור, הגישו ילדי המנוח בקשה לצו ירושת אחר המנוח (ת"ע 31851-07-15), שתי התנגדויות הוגשו לבקשה לצו ירושה, הגברת ר. פ הגישה התנגדות בת"ע 31901-07-15, ואילו יורשיה של המנוחה, הגב' מ.א ז"ל, הגישו התנגדות בת"ע 31864-07-15. יצוין, כי בשתי ההתנגדויות, הייצוג היה של פרקליט אחד וזאת חרף ניגוד הענייני המובנה.
- בשתי ההתנגדויות נטען, כי המנח היה ידוע בציבור של כל אחת משתי הנשים : המנוחה מ.א ז"ל והגברת ר. פ ז"ל.
- כידוע, קובעות הוראות סעיף 55 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 כדלקמן :
"מעין צוואה
איש ואשה החיים במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם, ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים, כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין, אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש".
- ניתוח הוראות סעיף 55 לחוק הירושה מצביע בעליל, כי הכוונה לאיש ואשה ולא לאיש ושתי נשים (או גם אישה ושני גברים). האמנם ניתן לפרש את הוראות הסעיף כי אדם קיים משק בית משותף וחי תחת קורת גג אחת בעת ובעונה אחת עם שתי בנות זוג?
לא אפליג בתיאורים לגבי משפחה היפותטית. אין מחלוקת שבעובדות שלפני לא גרו שלושת האנשים נשוא הסוגיה שלפני יחד, וקיימו פוליאמורית משק בית משותף אחד.
- לשון הסעיף מחזקת את מסקנתי שלעיל, כי לא יתכן שסעיף 55 לחוק הירושה, כוון לשני "נשארים בחיים" בתורת בני הזוג של המנוח בעת ובעונה אחת, שכן מגמת המחוקק הייתה להשוות בין בני זוג החיים חיי משפחה במשק בית משותף ונישאו, לבני זוג שחיים חיי משפחה במשק בית משותף ולא נישאו. היינו, דווקא התשובות של קיום חיי משפחה – היא הנותנת שלא אפשרי לטעון שמנוח מסוים חי בעת ובעונה אחת ביותר ממשפחה אחת.
- נימוק נוסף הוא העובדה שסעיף 55 לחוק הירושה מסייג את זכות הירושה לבן זוג, בתנאי שהמנוח לא היה נשוי לאחר.
באנלוגיה, ניתן לומר, כי כשם שהמחוקק אינו מכיר ביחסים ביגמיים, עת המנוח היה נשוי – כך לא ניתן להכיר בקיום שני בני זוג יורשים למנוח אחד.
על המגמה להשוואה בין ידועים בציבור לבין בני זוג נשואים, ראה גם ספרו של פרופסור שילה "פירוש לחוקי הירושה", הוצאת "נבו", כרך 1 עמודים 474-475.
כן ראה האמירה בפסק הדין ע"א 107/80 אלון נ' מנדלסון (1989) פ"ד מ"ג (1) 431 (פורסם במאגר "נבו").
".. עיקר עניינו של הביטוי "חיי משפחה במשק בית משותף" הוא בתהייה אחר טיבה ואופייה של מערכת היחסים שבין בני הזוג. מקום שמערכת היחסים בין בני הזוג היא כשל בני זוג נשואים, צומחת הזכות לרשת, למרות היעדרו של קשר נישואין פורמלי".
(הקו המדגיש אינו במקור – ש.ג.)
- עוד אומר, כי עצם הטענה שלאדם אחד היה בעת ובעונה אחת שתי בנות זוג פוסלת את שתיהן מהיותן "בן זוג" במשמעות סעיף 55 לחוק הירושה, וזאת בין היתר באשר :
26.1 לא סביר שאדם התגורר בעת ובעונה אחת בשני מקומות שונים, ובה בעת ניהל "חיי משפחה" בשני בתים שונים.
וכפי שהוגדר ברע"א 2000/97 ניקול לינדורן נ' קרנית (19.12.99) (פורסם במאגר "נבו") בפסק דינו של כבוד השופט ברק, ואביא הדברים כלשונם :
"המובן הלשוני של הדיבור "בן זוגו"
מהו מובנו של הדיבור "בן זוג" בשפה העברית ?
במתן תשובה לשאלה זו, יש לפנות לתורת הבלשנות, יש להיעזר במהותה של הלשון ובבעיותיה. השופט הופך להיות בלשן, תוך שהוא נעזר בעולם הבלשנות (ראו דברי לנדוי – "המשפט במשפטי. בלשנות משפטית – הבלשן בשירות המשפטן" בעניין זה ניתן להיעזר במילונים ובשאר אמצעים להבנת הלשון העברית.
דומה שהמבחן הלשוני של הדיבור "בן זוג" דיינו "אחד מן השניים שהם זוג" (א' אבן שושן, המילון החדש, כרך א' תשכ"ו) 243, בן זוג אפוא הוא אחד מצמד. לעניין זה, אין כל דרישה לשונית שהצמד יהא נשוי כדת וכדין.."
(הקו המדגיש אינו במקור – ש.ג.)
אוסיף עוד, כי חרף העובדה שהפסיקה הכירה במקרים שונים, אפשרות של מגורי בני זוג ביותר מדירה אחת, (היינו בני הזוג התגוררו לסירוגין בשתי דירות), אין המקרה שבפניי בו נטען, כי למנוח היו שתי בנות זוג, בעת ובעונה אחת דומה גם אם ניתן פרשנות חדשה, לסעיף 55 לחוק הירושה, ונקבל את האמירה שחכם החוק מן המחוקק (ראה פסק דינו של כב' הש' ברק (כתוארו אז) המצטט את פרופסור רדברוק בע"א 2622/01 מנהל מס שבח מקרקעין נ' עליזה לבנון, פ"ד נ"ז (5) 309), עדיין – פרשנות כזו היא חריגה וחוטאת למטרת סעיף 55 ואין לקבלה.
במובן זה אפוא, אין בידי לקבל את הנאמר בסיכומי עו"ד בר לב (בא כוחן של יורשות מ.א ז"ל, ור .ר. פ), כי המנוח היה "גבר של מספר נשים" (ראה סעיף 106 לסיכומים), או כי המנוח "ניהל שתי מערכות יחסים מקבילות בו זמנית לפחות, עם ר. ומ .".
"מערכות יחסים" אינם חיי משפחה, כפי שרומן חולף אינו קיום חיי משפחה.
זוג הוא צמד, והיות אדם "בן זוג" במשמעות סעיף 55 לחוק הירושה הוא היותו אחד מצמד.
26.2 פרשנות ראויה ללשונו של סעיף 55 לחוק הירושה אף היא שוללת אפשרות של שני בני זוג למנוח אחד, וכך גם עפ"י כללי הפרשנות התכלית וכוונת המחוקק.
26.3 המינוח "בן זוג" הנקוב בסעיף 55 לחוק הירושה אינו זהה לחלוטין למינוח הרווח בפסיקה של "ידוע בציבור".
- בשולי דברים אלה, מצאתי לנכון להעיר, כי לא נעלמו מעיניי הוראות סעיף 146 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (הדן במצב של שתי "אלמנות") ואולם הפסיקה פירשה סעיף זה כמקרה מיוחד ובהקשר של סעיף 10 לחוק הירושה.
ראה בעניין זה ע"א 247/97 סבג נ' סבג פ"ד נ"ג (4)49; כן ראה מאמרו של פרופסור שיפמן "מספר אלמנות האוחזות בירושה אחת", הפרקליט כ"ט (תשל"ב) 288.
- אכן יש בפסיקות המפרשות חוקים שונים תוך התייחסות לשתי זכאיות לרשת למשל פנסיה או גמלה, או אפילו קצבת ביטוח לאומי, כך למשל ראה ע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (09.08.10) (פורסם במאגר "נבו"), אך המקרים הללו שונים לחלוטין מן המתחייב על פי הוראות סעיף 55 לחוק הירושה.
- כידוע, סעיף 55 מקים חזקה לה הוא קורא "מעין צוואה", היינו במידה שיוכחו שלושת היסודות, שבני הזוג חיים חיי משפחה; שחיי המשפחה מתקיימים במשק בית משותף, וכי בשעת מות האחד מהם אף אחד מהם לא היה נשוי לאחר. בהתקיים כל שלושת היסודות הללו תקום החזקה לפיה "רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה..".
- הפסיקה קבעה, כי עול ההוכחה לקיומם של התנאים המהווים את "כרטיס הכניסה" לסעיף 55 לחוק הירושה מוטל על הטוען להיות בן זוג במשמע סעיף 55.
בעניין זה ראה: ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין פ"ד מ"ה (2) 89, 97 (1991); ע"א 1966/07 (שם).
- אגש אפוא לבחון את התשתית הראייתית אשר הונחה בפניי בשתי ההתנגדויות של נשוא התובענות: ת"ע 31901-07-15 ו- ת"ע 31864-07-15.
טענת יורשותיה של המנוחה מ.א ז"ל (ת"ע 31864-07-15) .
- אין בידי לקבל את טענות יורשותיה של המנוחה מ.א ז"ל, כי זו הייתה בת הזוג של המנוח במשמעות סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 וגם לא הורם הנטל הנדרש להוכחת טענה זו. בהמשך אפרט טעמיי.
- בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפני מובילה למסקנה, כי לא הוכח כי המנוחה מ. א. ז"ל והמנוח חיו יחד במשק בית משותף עד מות המנוח, להלן אפרט.
33.1 בהתנגדות המתוקנת שהגישה יורשתה של המנוחה מ.א ז"ל, הגב' ה.א נכתב בסעיף 3:
"אם המבקשת ואב המשיבה, חיו יחד וניהלו משק בית משותף, משנת 1994, בעשרים השנה האחרונות".
אמירה זו – אמירה סתמית וכללית היא ואפילו מתחמקת מן הטענה המפורשת שלכאורה המנוחה חייתה עם המנוח כדרישות סעיף 55 לחוק הירושה, עד יום מותו, חיי משפחה במשק בית משותף.
33.2 הוכח שהמנוח והמנוחה מלכה אשר ז"ל לא גרו ביחד בעת מות המנוח, וגם לא תקופה ארוכה קודם לכן:
כך ענתה הגברת צ. ב. ע, בתה של המנוחה בחקירתה בעמוד 48 לפרוטוקול ישיבת 21.02.17, כי אמה המנוחה לא ישנה בדירת המנוח ב..., ותוך סתירה לאמור בסעיף 3 להתנגדות, כך גם ענתה העידה בעמוד 54 לפרוטוקול ישיבת 21.02.17, כי אמה המנוחה גרה בשנתיים האחרונות לחייה בדירתה ברחוב ..., וכאשר נחקרה עד זו במפורש, אם אמה המנוחה גרה עם המנוח בדירה ..., מן היום שהמנוח נכנס לגור בה, היא ענתה בעמוד 48 לפרוטוקול: "אמא שלי דאגה לשנות את הבית לפני שנכנס (המנוח – ש.ג.) לדירה... אמא שלי לא ישנה בבית הזה, כי היה לה בית משלה".
33.3 גם הגברת ה.א (אף היא בתה של המנוחה) ענתה בעמוד 62 לפרוטוקול, ישיבת 21.02.17, כי אמה המנוחה לא גרה כל העת עם המנוח, אביא הדברים כלשונם:
"ש. את בטוחה שאמא שלך המנוחה והמנוח חיו ביחד באותו בית במשך 20 שנה?
ת. הם לא חיו באותו בית, כל הזמן הוא היה בא פה כמה ימים, פה כמה ימים, פה נשאר שבוע, פה חודש. זה לא היה משהו, כל הזמן הדברים שלו היו נמצאים גם כשהיינו ספציפית באים, הבגדים שלו כל הזמן היו...".
היינו התמונה המצטיירת של יחסים קטועים שאינם מגיעים כדי חיי משפחה של ממש.
33.4 עדה זו (הגברת ה.א) אף נשאלה במפורש בעמוד 61 לפרוטוקול ישיבת 21.02.17, אם אמה המנוחה גרה ב.. (כתובתו האחרונה של המנוח) והיא ענתה בעמוד 62 לפרוטוקול ישיבה זו: "אמא שלי לא גרה אף פעם ב..".
יתרה מזאת: העדה נשאלה, עמוד 61 לפרוטוקול ישיבת 21.02.17 (שורה 10), כך:
"ש. האם את בטוחה שאמא שלך המנוחה והמנוח חיו ביחד באותו הבית במשך 20 שנה?
ת. הם לא חיו באותו בית".
33.5 המנוחה עצמה לא נחקרה על התצהיר התומך בהתנגדותה לצו הירושה, שכן, למרבה הצער, היא נפטרה קודם תחילת המשפט.
ראינו לעיל שיורשותיה, אשר באו בנעליה, סתרו האמור בהתנגדותה, ואף הודו, כי היא מעולם לא גרה עם המנוח בדירתו ב..., דירה אליה עבר, על פי התשתית הראייתית שהונחה בפניי בשנים האחרונות לחייו.
33.6 בתה של המנוחה, הגברת צ. ב. ע, הודתה בחקירתה הנגדית כי התמונות שצירפה לתצהיר עדותה הראשית, הן תמונות של אמה המנוחה והמנוח בשנת 2003... היינו למעשה, אין כל הוכחה שהמנוחה חי עם המנוח בשנות חייו האחרונות ועד שנת 2014 בה נפטר.
33.7 עו"ד שפירא העיד כי בשנת 2006 מכר המנוח למנוחה את דירתו ברחוב .... המכר, כפי שעלה מעדותו של העד, היה בתמורה מלאה. העד לא ידע להשיב בחקירתו היכן גרו המנוח והמנוחה, אך השיב שאינו יודע אם המנוח והמנוחה קיימו משק בית משותף (ראה עמוד 13 לפרוטוקול ישיבת 21.02.17, שורה 17) וזאת כשהעיד מעט קודם לכן, כי הכיר את יחסי הצדדים לעומק.
33.8 טענות יורשותיה של המנוחה בדבר היותה בת הזוג של המנוח נסתרות גם על ידי הטוענת האחרת להיותה בת זוג, הגב' ר. ר פ., אשר ענתה בחקירתה כי המנוח והמנוחה היו רק "ידידים טובים" (ראה חקירתה הנגדית בעמוד 29 לפרוטוקול ישיבת 21.02.17); כך גם העידה כי המנוחה מ.א ז"ל חיה בדירתה ברחוב .. (עמוד 25 לפרוטוקול ישיבת 21.02.17); כך גם העידה הגב' ר. פ, בעמוד 29 שורה 2 לפרוטוקול, ישיבת 21.2.17, בו העידה, שהמנוחה התגוררה בדירה ב"...., ".
33.9 חרף טענתה של המנוחה, כי היא חייתה עם המנוח כבת זוגו, במשך 20 שנה – כמעט ולא סופקה תשתית ראייתית לתמוך בטענה זו, והעדויות שהובאו מטעמה וכפי שסקרתי לעיל, בנותיה של המנוחה (ע"ה 6 - הגב' צ. ב. ע וע"ה 9 – הגב' ה.א) וכן ע"ה 1 – עו"ד שפירא, סתרו טענה זו. כך גם ע"ה 2, שהעיד שהמנוח והמנוחה היו "חברים" עד 2005-2006 ואז המנוח "... הלך עם ר. ונשאר עם שתיהן"... כך גם ע"ה 8 – מר פ.א (שהינו בעלה של בת המנוחה, הגב' ה.א) לכאורה עד זה אומר שהמנוחה והמנוח גרו יחד אך בעמוד 59 לפרוטוקול ישיבת 21.2.17 כאשר נחקר בצורה מפורשת יותר הוא מתחמק ואומר (עמוד 60 לפרוטוקול) "... לא היה מתפקידי לחקור אותה, ולהיכנס לשורשים, אבל כמי שאני מכיר אותו ואותה, היו זוג לכל דבר גם כשהגיעו עם ר. כאורחת, לא שאלתי שאלות מה ר. ולמה ר., לא היה ענייני..." וכאשר נשאל לתאריכים ענה "תראי, לא מכרתי ולא קניתי, לא נכנסתי בעניינים, לא היה לי צורך לדעת", אינני מייחסת אמינות רבה לעדותו של עד זה.
33.10 ראה גם עדותה של בת המנוחה הגברת צ. ב. ע. בעמוד 54 לפרוטוקול ישיבת 21.2.17 בו העידה על כתובותיה ומגורי אימה כדלקמן:
"... מבחינה כרונולוגית, איפה אמא הייתה גרה... כשאני עזבתי הייתה גרה ב.., אחר כך ברחוב ..., אחר כך מכרה/קנתה את הדירה הזו ועברה לגור בדירה שכורה ב... בשכונת..., אחר כך קנתה את הבית ב....."
היינו – לא גרה עם המנוח שגר באחרית ימיו ובשנותיו האחרונות ב....
גם מתמלילי ההקלטות שצרפו התובעות, וגם מעדותה של הגברת ר. פ, עולה, כי ההעברות הכספים שהיו בין המנוח למנוחה, מקורן בהחזר הלוואה, ואישרה זאת גם, בתה של המנוחה ע"ה 6 – הגברת צ. ב. ע, כי התנועות הכספיות בין המנוחים היו הלוואה שנתן המנוח למנוחה והחזרה של ההלוואה ועקב כך גם נרשמה הערת אזהרה על הדירה ברחוב ....
בעניין זה ראה תשובותיה של הגברת צ. ב.ע . בחקירתה הנגדית בעמוד 54 לפרוטוקול. בין אם צודקת הבת, כי הכסף שניתן כהלוואה לאחות המנוחה, היה של המנוחה ורק סיפרו לה שהמנוח נתן הכספים, (כדי להבטיח החזרתו) ובין אם לאו, הרי היחסים נראים להיות לאו יותר מאשר ידידות גרידא.
מכל התנועות הכספיות הללו ניתן להסיק כמו במקרה של ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן פ"ד ל"ט (2) 690 (1985) – שגם כאן, המנוחה לא השתתפה במשאביה הכספיים בקיומו של איזה שהוא משק בית עם המנוח.
33.11 עדותו של ע"ה 2, מר מ. א.ז, לא הייתה אמינה בעיני, בחקירתו הנגדית מיתן הצהרותיו בתצהיר וענה (בעמוד 53 לישיבת 21.2.17):
"ש. היה חבר של מ. מאז שאני הכרתי אותו. נשאר תה 2005-2006. הוא הכיר את ר. והלך עם ר. ונשאר עם שתיהן".
על אמירה כה כללית, לא ניתן לבנות תביעה של בן זוג במשמעות סעיף 55 לחוק הירושה.
33.12 עד ההגנה מר י.נ., אשר רכש את הדירה ברחוב ..... מן המנוחה, נשאל מדוע בעמוד האחרון להסכם המכר מופיע גם חתימת המנוח כבן זוגה של המנוחה, הסביר כי על הדירה הייתה רשומה הערת אזהרה לטובת המנוח ולכן, הייתה צריכה להיות גם חתימתו על החוזה (ראה חקירתו הנגדית של העד בעמוד 58 לפרוטוקול ישיבת 21.2.17. באשר להלוואות שהיו נהוגות בין המנוחים, כבר הייתה התייחסות לעיל, אפילו נוהגים בני זוג לחתום על מסמכי הלוואות נדיר שהם זקוקים לביטחונות, כמו הערת אזהרה – דווקא עדות זו מחזקת המסקנה, שהמנוח לא היה כבר בן זוגה של המנוח.
33.13 בחינת עדותו של עד הגנה מס' 8, מר פ.א, אף היא מחזקת המסקנה שהמנוחה לא הייתה בת הזוג של המנוח.
בינואר 2014, ביקרו המנוח, המנוחה והגברת ר. ר. פ ביבניאל, נסעו ובאותו יום חזרו. גם אמירתו של העד, כי המנוחה הייתה בת זוגו של המנוח – התערערה בחקירתו הנגדית, הוא אמר כי הוא מכיר אותם כבני זוג, אך יחד עם זאת "כן, לא יודע, אני יודע איפה הם גרו, וביקרתי אותם כשהכרתי את אשתי מ2001 ועד היום האחרון שאני מכיר אותם"... (עמוד 59 לפרוטוקול). אבל הוא מדבר על הדירה ב... ולא ב...., מכאן שלמעשה אין הוא יודע דבר על דירתו של המנוח, ובכלל אם המנוחה גרה אתו שם.
33.14 ע"ת 2, בנו של המנוח, העיד בעמוד 78 לפרוטוקול 21.2.17, על אשר נוכח, בעת שנכנס לדירת המנוח לאחר מותו, דברים המדברים בעד עצמם:
"ש. אין לך יכולת לדעת אם לאבא היה קשר גם עם מ.?
ת. יש לי ידיעה בוודאי, פגשתי את אבא שלי, אבל לא הייתי בקשר אתו. אסביר, לפני רגע פגשתי את אדון צ. ולא בקשר אתו, נפגשתי אתו פעמיים שלוש, כשאמו של אבי נפטרה, הייתה הלוויה בבאר שבע ופגשתי אותו שם. פנה אלי וניסה לייצר שיחה והיות וגדלתי ואבא שלי נפטר סמוך לאיפה שגדלתי, גדלתי ב.., גם אמי גרה שם, מדובר על שכונה די קטנה...".
33.15 העד מ. ב. י, שהיה בוועד הבית של הבניין בו התגורר המנוח עד מותו יחד עם המנוח העיד שכלל לא הכיר את המנוחה (עמוד 78 לפרוטוקול) וכי המנוח מעולם לא דיבר עליה.
33.16 גם העדה א. ב. מ שאף היא הייתה דיירת בבניין בו התגורר המנוח כלל לא פגשה את המנוחה.
לדבריה המנוח "אפילו דיבר שאין לו אף אחת" (עמוד 82 לפרוטוקול 27.4.17).
- מסקירת כל העדויות שלעיל עולה תמונה ברורה לפיה המנוחה והמנוח לא התגוררו יחד ולא ניהלו משק בית משותף עד מותו של המנוח או בתקופה האחרונה לחייו ולפיכך המנוחה מלכה אשר לא הייתה בת זוגו של המנוח, במשמעות הוראות סעיף 55 לחוק הירושה תשכ"ה-1965.
- אני דוחה אפוא את התנגדות המנוחה מ.א ז"ל באמצעות יורשותיה
(ת"ע 31864-07-15).
תואיל המזכירות לסגור תיקים אלה.
תביעת הגברת ר.פ (ת"ע 31901-07-15) .
- כזכור טענה הגברת ר. פ שהייתה ידועתו בציבור של המנוח "החל משנת 2006 ועד למותו של מר ש.ב" (סעיף 2 לתצהיר עדותה הראשית), לטענתה של הגב' ר. פ היא חיה עם המנוח, בילתה אתו, ואף התגוררה עמו בדירה האחרונה ב....
לפני כן, לטענתה התגוררה עם המנוח ברחוב .... ולסירוגין ב... הגברת ר. פ אף הציגה הסכם חיים משותפים עם המנוח מיום 24.9.12 (ת/1) לאחר מותו של המנוח אף פרסמה הגב' ר. פ מודעת אבל על מותו של "בעלי היקר והאהוב".
מנגד, טענו ילדי המנוח, כי הגברת ר. פ לא הייתה ידועתו בציבור של המנוח, ואם הייתה כזו, הרי הצדדים נפרדו קודם מותו של המנוח, ולפיכך לא הייתה בחזקת בת זוגו של המנוח, במשמעות סעיף 55 לחוק הירושה.
- לאחר בדיקת התשתית הראייתית אשר הונחה בפניי, אני מעדיפה את גרסת ילדי המנוח על פני גרסתה של הגברת ר. פ, ובהמשך אפרט טעמי.
- עדותה של הגברת ר. פ לא הייתה אמינה בעיני ואפרט :
38.1 כך למשל טענה בתחילה, כי הדירה ב... הייתה "של ש. ושלי
ביחד" (עמוד 23 לפרוטוקול שורה 13) אך מיד בהמשך כאשר נשאלה אם זכויותיה היו רשומות בטאבו השיבה "לא הייתי יחד אתו בדירה".
38.2 בהמשך החקירה הנגדית הודתה הגברת ר. פ, כי שינתה את כתובתה במשרד
הפנים, לכתובת המנוח ב.... אצטט הדברים מעמודים 24 ו-25 לפרוטוקול ישיבת 21.2.17:
"ש. את מוכנה לאשר שביום 01.01.15, לאחר מות המנוח, את הלכת ושינית את כתובת מגורייך במשרד הפנים?
ב"כ הנתבעות :
שחברתי תעמת אותה במסמך.
המשך חקירה נגדית :
ת. כן, נכון..."
38.3 כן גם העידה הגברת ר. פ באשר להוספת שמה על תיבת הדואר בדירת המנוח ראה חקירתה הנגדית בעמוד 28 לפרוטוקול ישיבת 21.2.17.
עצם העובדה שהגברת ר. פ, הייתה צריכה לאחר מות המנוח לעשות "מהלכים" שיעזרו לביסוס תביעתה, פוגעת באמינותה.
38.4 המנוחה אישרה בחקירתה הנגדית, כי אמרה לרופאים ולאחיות בבית החולים שאין למנוח ילדים, לדבריה, אמרה כך לפי בקשת המנוח (ראה חקירתה הנגדית בעמוד 28 לפרוטוקול בישיבת 21.2.17) וגם אמרה (בהמשך אותו עמוד) כי אמרה לצוות הרפואי, שיש למנוח ילדים מאומצים... גם אם המנוח אמר לגברת ר. פ לומר זאת, הרי כאשר אדם מוטל על ערש דווי, לא ראוי שיאמר דברים חסרי אמת, משנה תוקף יש לדברים אלה לפי ההסכם לחיים משותפים (ת/1 או נ/14), ממנו עולה כי הגברת ר. פ ידעה היטב שלמנוח יש ילדים.
38.5 הגברת ר. פ פרסמה מודעת אבל, כי התייחסה למות המנוח כאל מות "בעלי היקר והאהוב", למרות שידעה שאין כך פני הדברים.
38.6 בחינת התשתית הראייתית מראה, שהגברת ר. פ ניסתה לתפוס חזקה בדירת המנוח לאחר מותו, כדי ל"בסס" את תביעתה.
- העולה מן המקובץ, דווקא משום שהגברת ר. פ נזקקה "למהלכים" אחרי מות המנוח (פרסום מודעת אבל, שינוי הכתובת במשרד הפנים, שינוי השם של תיבת הדואר, כניסה לדירה בניגוד לציווי היורשים ומנהל העיזבון) מראים, כי המנוחה הייתה צריכה "לבנות" את התביעה שלה חרף העובדה שהגב' ר. פ ניחנה בפשטות מסוימת (ראה תשובתה לחקירה הנגדית של ב"כ ילדי המנוח בעמוד 21 לפרוטוקול, ישיבת 21.2.17) : "..מה יפסוק? אני לא אחליט בשביל השופטת מה לפסוק חמודה.. ", היא התנהגה בחוסר תום לב בבצעה כל המהלכים האמורים לעיל. אוסיף עוד בהקשר זה, כי ההסבר שסיפקה הגברת ר. פ בעמוד 22 לפרוטוקול, ישיבת 21.2.17, אף הוא אינו מניח את הדעת (בתשובה לשאלה : "למה מגיע לך), ענתה : "כי הייתי עם הבן אדם הזה מספיק זמן ואני מוכרת בציבור שלו, נתתי את נשמתי למנוח, ויתרתי על הילדים שלי בשבילו, כי ראיתי רק אותו ולא אף אחד.."
- הגב' ר. פ תובעת זכויות מתוקף היותה – לכאורה – בת זוג של המנוח "... ברגעים האחרונים עד שעצם את עיניו" (עמוד 30 לפרוטוקול ישיבת 21.2.17) ואולם בדיקת התשתית הראייתית הוכיחה שהדברים אינם נכונים:
40.1 אין בפיה של גב' ר. פ מתקבל על הדעת למכתב נ/15 (1) (בפרוטוקול נכתב נ/5) שבו היא כותבת כ "נפרדנו לשלום", לדבריה (עמוד 30 לפרוטוקול ישיבת 21.2.17) היא כתבה את המכתב לבקשתו של המנוח, כי המנוח רצה להגר מן הארץ לארה"ב והוא אמר לה שהוא צריך ממנה אישור שהוא לא חייב לה כלום. הדברים אינם סבירים, נוכח העובדה שבהמשך חקירתה הנגדית היא הודתה שעבדה ב..., אך לדבריה עברה רק לחודשיים. גם הטענה שעברה רק לחודשיים, לא עמדה בחקירה הנגדית כיוון שהיא נשאלה האם נכון שב-1.9.14 פנתה למשרד השיכון וביקשה סיוע, הגב' ר. פ. הודתה בכך (עמוד 31 לפרוטוקול ישיבת 21.2.17 שורה 7).
המסמך שהוצג בהקשר זה הוא נ/8, מיולי 2014, והמאשר כי הגב' ר. פ פנתה לבקש סיוע בדיור.
40.2 הגברת ר. פ הודתה שהיא גם אשר כתבה וחתמה על המסמך נ/9, זו פנייה לבי"ל (ככל הנראה בהקשר של נ/8 – הבקשה לסיוע) ובו היא מציינת שהיא נמצאת "... במצב של תביעות והוצאה לפועל כולל שכר דירה שלא שולם כבר חודשיים, אני הגעתי למצב שאין לי מה לאכול.."
כתיבה כזו אינה מתיישבת עם מי שיש לה בן זוג אתו היא חולקת משק בית משותף.
כאשר נחקרה עוד בנקודה זו הוסיפה כך (בעמוד 31 לפרוטוקול ישיבת 21.2.17) אביא מדבריה:
"ש. את כותבת כאן ש"הגעתי למצב שאין לי מה לאכול".
ת. נכון, גם עם המנוח.. [ב"כ הנתבעות : ר., כאן צריך לספר הכל] [ב"כ התובעים: אתה מדריך אותה?], אני הייתי במצב נורא קשה כל זה שהמנוח גר איתי. אני נתתי למנוח המון כספים ואין לי קבלות עליהם כי הוא ביקש הכל במזומן, 230,000 ₪ נתתי למנוח בצורה הדרגתית, כל פעם הוא ביקש... (נקטעה)"
בהמשך החקירה, נראה, כי הגברת ר. פ מייחסת דברים אחרונים אלה, לתקופה מוקדמת יותר ("כשהוא גר איתי"), אבל כל הדברים יחד לא מתיישבים עם היות הצדדים בני זוג המחלקים משק בית משותף, ואינם עולים בקנה אחד עם גרסת הגברת ר. פ.
40.3 חרף ההסכם לחיים משותפים שנחתם ב-24.9.12 נראה, כי הצדדים נפרדו לאחר מכן, וקודם פטירתו של המנוח. הגברת ר.פ. הודתה, כי עברה לנתיבות ואף פנתה לבקש סיוע בדיור ממשרד השיכון. אחותה, שהובאה מטעמה לעדות, הודתה בחקירתה הנגדית, כי מעולם לא הייתה בדירה .... הגב' ר. פ כתבה מכתב למנוח (נ/15(1)), בו היא מאשרת כי אין לה כל טענות כלפיו.
- אוסיף עוד, כי אולם השתכנעתי, שלא רק שהצדדים נפרדו, אלא שהגברת ר. פ באחרית ימיו של המנוח עבדה אצלו כעוזרת בית, ומתוקף כך ניתן לה סידור לינה לשני לילות בשבוע, היינו – בין הצדדים לא התקיים משק בית משותף כבני זוג. להלן אפרט טעמי :
41.1 הגברת ר. פ חתמה גם על מסמך הנושא תאריך 02.12.14 (המקור סומן על ידי כמוצג בימ"ש/1), ובו כתבה כך :
" אני ר. ר ת"ז ... מועסקת ע"י ש.ב הצלו בבית .... (עד)... תאריך 5.1.15 יום שני. תנאי העבודה הלה : אני עוזרת לו בדברים האלה : גיהוץ שטיפה נקיון הבית שלוש פעמים בשבוע 6 שעות שבועיות בשכר של ... פעמיים בשבוע כולל שינה יש לו חדר לשינה. אין לי שעות קבועות גם לא ימים, בתנאי שתייה לי מיטה בחדר נוח זה שומר לחברות נעימה. תודה ש. תודה
חתימה (-)."
קריאת המסמך מדברת בעד עצמה ועומדת בסתירה לטענת מגורים במשק בית משותף.
41.2 אמנם המסמך בימ"ש/1 אינו חתום על ידי המנוח, אך הוא כתוב וחתום ע"י הגב' ר. פ, ובניגוד לעמדת הגב' ר. פ בסיכומיה, המסמך הוא רב משמעות. אין ספק שזה מסמך אמיתי, כיוון שהוא כתוב על גב מרשם מקופת חולים מכבי לגב' ר. פ מיום 18.12.14.
תאריכו של המכתב אינו "מתאריך 5.1.15", אלא התאריך המופיע בראש המסמך 2.12.14, והוא יחול עד 5.1.15. הניסוח כלל שגיאות כתיב (אותן הבאתי כלשונן), וגם ניסוח לא מדויק.
כאשר נחקרה על מסמך זה הגברת ר. פ (עמוד 23 לישיבת 21.2.17) הודתה, כי המכתב כתוב בכתב ידה והוסיפה :
" נו, זה על אותו מכתב שאמרתי, זה כתב ידי, שהוא ביקש שאני אכתוב את זה, בשביל שיעזור לי, אבל לא עזר, זה נשאר ככה כי מיד אחרי זה הוא אושפז".
41.3 האמנם המנוח ביקש ממנה לכתוב את המסמך בימ"ש/1 ?
טענתה של הגברת ר. פ נשמעת בלתי סבירה. אם הגברת ר. פ רצתה עזרה בשכ"ד, כי אז היה המנוח צריך לאשר שהיא לנה אצלו פעמיים בשבוע בתמורה לעבודה..
גרסתה של הגברת ר. פ אינה סבירה בעיני.
41.4 המסמך נ/10 (בימ"ש/1) מוכתב בכותרת "הסכם עבודה". איש אינו חותם עם בן זוגו, אתו הוא חי במשק בית משותף הסכם עבודה. נראה, כי המנוח חמל על הגברת ר. פ שהייתה חברתו ממנה נפרד, ועקב מצוקתה אפשר לה ללון בדירתו 2 לילות בשבוע בתמורה לעבודתה, הדברים עולים בקנה אחד עם עדותו של ע"ת 2, בנו של המנוח , מר א.נ, שאישר שמצא בדירה חדר אחד של אביו ועוד חדר שינה (ראה חקירתו הנגדית בעמוד 73 לפרוטוקול, ישיבת 21.2.17). עדות זו מאששת את המסקנה שסמוך למות המנוח, עבדה הגברת ר. פ כעוזרת במשק ביתו של המנוח.
41.5 ע"ת 2, מר א.נ, שעדותו הייתה אמינה מאד בעיני, הביא בעדותו דברים שאמרה לו הגברת ר. פ, שאינם עולים בקנה אחד עם העובדות האמיתיות, דבר ששוב פוגם באמינותה של הגב' ר. פ. אצטט הדברים מעמוד 73 לפרוטוקול:
"..הגעתי להלוויה, ראיתי את גברת ר. שטענה שהתחתנה, ראיתי גם את צ. בלוויה שאני זוכר אותה מאז שהייתי ילד, ר. הזמינה אותנו..".
- המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי משום שהצדדים נפרדו, והגברת ר. פ עברה ל.., ואח"כ מצאה עצמה בלא מגורים ועבודה, אפשר לה המנוח לעבוד אצלו יומיים בשבוע, אך אין פירוש הדבר חיים כבני זוג במשק בית משותף במשמעות הוראות סעיף 55 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965.
- בחינת יתר התשתית הראייתית שהונחה בפני, אף היא אינה תומכת במסקנה שהגברת ר. פ הייתה בת זוג של המנוח וקיימה אתו משק בית משותף עד מותו, ולהלן אפרט:
43.1 התמונה שצרפה הגברת ר. פ לתצהירה הן מתקופה ישנה, כך ההוכחות על נסיעות משותפת לחו"ל (תצלומי הדרכונים) אינם אחרי 2008-2009...
43.2 עדות ע"ה 4, הגברת ד.ס, אחותה של הגברת ר.פ, אין בה כל "תרומה" לגרסתה של הגברת ר. פ. היא הסבירה שהגברת ר. פ באה לחגים אליה עם בן זוגה ב-2004 (עמוד 42 לפרוטוקול ; ישיבת 21.2.17) לדבריה עד 2016 היא גרה בנתיבות, והיא לא הייתה בביתו של המנוח, אלא לאחר פטירתו (עמוד 43 לפרוטוקול, ישיבת 21.2.17). למעשה, נאלצה להודות בחקירתה, שהיא לא יכולה הייתה לדעת שאחותה גרה עם המנוח ב...., ואמרה כי מקור ידיעתה : "אני מניחה, זו הנחה שלי, הם באו יחד וחזרו יחד". (עמוד 44 לפרוטוקול).
43.3 ע"ה 2, מר מ. א. א.מ. ז., חזר לדוכן העדים לאחר שהצטייד במתורגמן – אף מדבריו לא ניתנה תמיכה לגרסת הגברת ר. פ, שכן בחקירתו הנגדית (עמוד 53 לפרוטוקול, ישיבת 21.2.17 ) אמר :
"ש. היה חבר של מ. מאז שאני הכרתי אותו, נשאר אתה עד 2005-2006, הוא הכיר את ר. והלך עם ר. ונשאר עם שתיהן".
אינני מקבלת עדות זו. נראה, כי העד אמר מה שציפה ממנו בא כוחן של הנתבעות, אולם, כאמור לעיל, על פי הניתוח המשפטי שעשיתי, סעיף 55 אינו מכיר בשתי בנות זוג שחיו עם המנוח עד מותו תוך קיום משק בית משותף, ועצם הטענה מפריכה את טענותיה של כל אחת מן הנתבעות.
גם בהיבט העובדתי, האמירה הייתה מן השפה ולחוץ בלא כל תמיכה מעשית בעדות זו, והכל כאשר אנו יודעים מן העדויות האחרות שהמנוחה מ.א ז"ל גרה בכלל ברחוב ..... ולא עם המנוח, ואילו הגברת ר. פ נפרדה מן המנוח ולא גרה אתו וקיימה אתו משק בית משותף עד מותו.
43.4 עדותו של ע"ה 10, עו"ד ע.צ, אף היא אין בה כדי לתמוך בגרסת גברת ר. ר. פ. העד הוא קרוב משפחה של הגברת ר. פ, והעיד בחקירתו הנגדית שכל שהוא יודע זה מפיה. כך לגבי עובדה הנטענת בדבר מגוריה ב... (עמוד 63 לפרוטוקול, ישיבת 21.2.17).
43.5 עדותו של בן המנוח, בעמוד 74 לפרוטוקול, ישיבת 21.2.17, טופחת על פניה של הגברת ר. פ, ומדברת בעד עצמה. אביא הדברים כלשונם :
"ש. באיזה חדר מצאת את כלי העישון ?
ת. באמבטיה של אבא שלי, יש גם שני שירותים נפרדים. מה שמעניין, וזה מה ששאלתי את ר., היה תמוה בעיני למה צריך חדרי שינה, מי צריך שני חדרי שינה? לא ראיתי בתים שיש בהם שני חדרים, מיטה זוגית וארונות נפרדות לגמרי, זה מצולם ויש לי תמונות.
המשך חקירה נגדית :
ש. מה ר. אמרה לך? שלא ישנו ביחד? שישנו בחדרים נפרדים ?
ת. אני אגיד לך מה היה מוזר, כשהתחלתי לשאול את השאלות, נכנסה לחדר הקטן השלישי, לחדרון עם החלון עם הספה, הייתה צריכה לקבל אישור, הבנתי שהיא מדברת עם הגברת מ., הזמנו משטרה, כי עומדת גברת שהתחזתה לאשתו, התחתנת או לא? היא מתחזה, אחרי יומיים שהוציאו אותה, אומר לי עו"ד בר לב, ואומר שהיא בכלל לא הבת זוג של האב, אלא בת הזוג היא מ., אני ככה המום, אמרתי – מי זו ר.?, אמר לי שר. הייתה סוג של עוזרת ושפחה שלהם, היא צד שלישי לעניין, הייתי המום ושאלתי את בר לב, אתה בטוח מה זה הסיפור הזה? אמר לי כן. שאלתי את ר. "את פראיירית? למה את מוותרת מ. מי זו המ. הזו?", מאותו רגע היא הפכה להיות.. אממ. .שינתה את דעתה.
ש. אני מבין ממך שבוודאי אבא לא היה בדירה לבד, לא היה צריך שני חדרים ושתי מיטות, צריך פרטנרים לצעצועים.
ת. זה התיישב לי יפה עם המכתב שיצאתי, שהיא גרה שם פעמיים – שלושה בשבוע, ובתמורה מקבלת חדר, יש לה הסכם שכירות עד 2015 לגברת ר., זאת אומרת, שהיא גרה ברחוב ..., אני נסעתי לרחוב .. כדי לוודא שגרה שם, ואכן על תיבת הדואר שלה מופיע השם שלה, של הגברת ר. אבל אחר כך סיפרת לי שיש מ. אז התחלתי לשאול מי זו מ., שאלתי את כל השכנים, יש גם את השכנה ממול שקוראים לה מ., אמרו לי שמעולם לא ראו את מ., הבאנו גם שכנים שמעדים שמעולם לא ראו את מ. שאלתי אם יודעים מה הקשר בין ר. לאבא שלי, שאלנו את ש. ואמר שזו העוזרת שלו. אמא שלי נפטרה ב-21.01.91, חודשיים שלושה אחר כך אבא שלי הביא אחר כך את הגברת ב., אבא שלי גר אתה עד 2003, משום מה, אתם לא מדברים עליה וזה מוזר, והוא גר אתה אצלנו אחר כך ב... ואחר כך ברחוב.."
43.6 בהמשך עדותו, תיאר העד את הדירה של אביו המנוח באופן המבהיר, כי הגברת ר.ר.פ ישנה בחדר נפרד (בעמוד 76 לישיבת 21.2.17) :
"נעשה סדר, נכנסים לדירה, יש חצי חדר עם ספה, יש סלון ענק שהוא ריק מכלום, אני מתקן את דבריי באשר למה שאמרתי קודם – הסלון היה ריק מרהיטים, לוקחים ימינה, יש ממול שירותי אורחים, מצד ימין יש עוד חדר שינה שזה בעצם הממד ששם יש מיטה, כל מיני קופסאות ארוזות עם הדברים האלה של הממד ודברים חדשים שלא נפתחו, ובהמשך המסדרון יש חדר של אבא שלי, חדר ארונות, מיטה זוגית וחדר שירותים ומקלחת."
יתרה מזאת, העד ענה במפורש על השאלה אם הגב' ר. פ הייתה ידועה בציבור של אביו, כך (בעמוד 80 לפרוטוקול, ישיבת 21.2.17) :
"לא, אני מניח, וזה מה שלמדתי היום, אני עם אשתי לא עושה עסקים ואין לי הסכמים של הפרדה רכושית עם כל דבר ועניין, אין לי הסכם שהיא העוזרת שלי. הם היו זוג, נפרדו וכל אחד הלך לדרכו. לימים, כשאבא שלי חלה, הוא גייס אותה, היא חברה אליו בצורה של עוזרת וזה מסתדר לי בראש, קל להיכנס לדירה ולראות אם חיים שם זוג או לא."
43.7 ילדי המנוח צירפו מוצגים שהיו פלט ממשרד הפנים (נ/46), המראה שהגברת ר. פ. חיה בדירה ב... עד 2014.
מעיון במוצג נ/46 עולה בברור ששינוי הכתובת במשרד הפנים ע"י הגברת ר. פ נעשה רק ב-1.1.15 (כלומר אחרי מות המנוח), וכי עד אז הייתה רשומה בכתובת רחוב ....
43.8 כן צורף מוצג נ/19 שהוא הסכם השכירות של הגברת ר. פ שנחתם ב-24.6.12, ובו היא שוכרת דירת 2 חדרים ... מיום 1.7.2012 ועד 31.6.2015.
כן ראה גם מוצג נ/20 המוכיח שהגברת ר. ר. פ הייתה רשומה בעיריית ..כמחזיקת הדירה ברח' ...., ואף שילמה את הארנונה עבור החודשים מאי עד אוגוסט 2014.
מסמכים אלה סותרים לחלוטין את טענת גברת ר. ר. פ בדבר מגוריה עם המנוח בדירתו.
משנה תוקף יש לדברים אלה נוכח טענתה של הגברת ר. פ שהייתה חסרת כל ובלי עבודה, אם אכן התגוררה עם המנוח באותה עת, למה לשלם עבור שכירות וארנונה בדירה אחרת ?
43.9 עד התביעה, מר מ. ב.י., העיד כי היה חבר יחד עם המנוח בוועד הבית ב..., ממועד האכלוס של הבית באוגוסט 2013. עדות זו אינה תומכת בטענת ב"כ הנתבעות, כאילו הדירה ב.... לא הייתה ראויה בעת מות המנוח למגורים, אך יתרה מזאת, העד הבהיר שראה את הגברת ר. פ בבניין בו הייתה הדירה .. לעתים "מדי פעם, לא יכול להגיד פעם בשלושה או ארבעה ימים". (עמוד 76 לפרוטוקול, ישיבת 27.4.17).
עד זה השיב לשאלה אם היא גרה בדירה, "לא יודע בוודאות, הייתה לי שיחה עם שי כשהיא הייתה אצלו כביכול, אז הוא אמר לי שהיא העוזרת שלו בבית".. (עמוד 77 לפרוטוקול, ישיבת 27.4.17). גם בהמשך חקירתו הנגדית, השיב העד כאשר נשאל שוב לגבי הגברת ר.פ., הוא ענה : "אני מכיר אותה רק בתור עוזרת בית" (עמוד 78 לפרוטוקול, ישיבת 27.4.17).
43.10 עדת התביעה, הגברת א. ב.מ, העידה שראתה את הגברת ר. פ, אולי 4 או 5 פעמים, במעלית בבית ב...עמוד 80 לפרוטוקול, ישיבת 27.4.17), והיא הוסיפה בהמשך, שהיה נדיר שהייתה רואה את הרכב של הגברת ר. פ בחניון.
בהמשך חקירתה הנגדית (עמוד 82 לפרוטוקול, ישיבת 27.4.17), כאשר נשאלה ע"י בא כח הנתבעות, האם לא חשבה להזמין את המנוח לקוסקוס, ענתה :
"..לא הייתה לו זוגיות. הוא דיבר שאין לו אף אחת בגלל שהוא היה לבד, אז אמרנו לו ביום ששי שיאכל אתנו, כי ידעתי שאין לו אף אחד וריחמתי עליו.."
ועוד הוסיפה (בעמוד 83 לפרוטוקול, ישיבת 27.4.17), כי ראתה את הגברת ר. פ "אולי חמש פעמים על פני כל השנה"..
- המסקנה העולה מן המקובץ : אין בתשתית הראייתית כדי לתמוך בטענת הגברת ר. פ שהיא הייתה כביכול בת זוגו של המנוח, וכי הם קיימו משק בית משותף עד מות המנוח.
- אני דוחה אפוא את התנגדותה של הגברת ר. פ לצו ירושה המנוח בת"ע 31901-07-15. המזכירות תסגור התיק.
תביעת המזונות מן העיזבון (ת"ע 51562-01-16) .
- למעשה, נוכח מסקנתי שלעיל, שהגברת ר. פ לא הייתה בת זוגו של המנוח, יכולה הייתי כבר כאן לדחות את תביעתה, ואולם, אבחן בפרק זה של פסק דיני את התביעה ואראה, שאפילו הייתי קובעת אחרת – דין התביעה היה להידחות.
- בסיכומיה, ניסתה התובעת להבחין בין "ידועה בציבור" בכלל לבין "בן זוג" במשמעות סעיף 55. לא אכנס להבדלים, אך דבר אחד הוכח, וכבר דנתי בו בפסק דיני. הגברת ר. פ לא הייתה בת זוגו של המנוח בעת מותו, לא גרמה עמו ולא קיימה עמו משק בית משותף, ולפיכך אין הוא בחזקת "בן זוג" הזכאי למזונות מן העזיבון.
- אקדים ואומר – כי בעצם קביעתי שהגברת ר. פ לא הייתה בת הזוג של המנוח עד למותו, או בעת האחרונה לחייו, שוללת את היסוד העיקרי מן הזכות למזונות אותה תובעת הגברת ר. פ.
סעיף 56 לחוק הירושה תשכ"ה -1965 קובע, כי "המנוח המוריש בן זוג, ילדים או הורים, והם זקוקים למזונות, זכאים הם למזונות מן העיזבון, לפי הוראות פרק זה בין בירושה על פי דין, ובין בירושה על פי צוואה".
כיוון שכבר קבעתי, כי המנוח והגברת ר. פ נפרדו הרבה לפני מותו של המנוח, ממילא "לא המנוח המוריש בן זוג.." (וממילא כבר קבעתי שהמנוח והגברת ר. פ לא קיימו משק בית משותף מאז שנפרדו והמנוח עבר לדירה ב....).
- אוסיף עוד, שהגברת ר. פ גם לא הוכיחה את היסוד הנוסף הנדרש עפ"י תנאי חוק הירושה. היינו, היא לא הוכיחה את נזקקותה למזונות.
- אני קובעת כי תביעתה זו של הגברת ר. פ היא משוללת יסוד ואני דוחה אותה.
המזכירות תסגור את ת"ע 51562-01-16.
ההתנהלות ותום לבם של הצדדים .
- בשולי פסק דיני מצאתי לנכון לייחד מקום להתנהלות הלא ראויה לדעתי של הנתבעות, (יורשות המנוחה אשר ז"ל והגברת ר.פ).
- עצם הטענה בסעיף 2 לסיכומי הנתבעות – מראה על חוסר תום הלב, וכך נכתב :
"בא כוחן, הח"מ, לא הסתיר ולו לרגע אחד את המורכבות והאתגר בדרך חיים זו,
בחרו שתי ידועותיו בציבור של המנוח... לחיות זו בצד זו, וגם אם אין זו הדרך השגרתית לחיי זוגיות אין בכך בכדי לשול או לעמעם את עובדת הקשר המשפטי של כל אחת מהן רבקה ומלכה כידועותיו בציבור של המנוח.."
הדברים – בפשטות – אינם נכונים, וכבר סברתי רבות בפסק דיני את הטעות הקונצפטואלית משפטית שבגישה זו. יתרה מזאת, נוכח קביעתי שהדברים גם אינם נכונים עובדתית, יש בכך גם צל כבד על תום לבן של הטוענות – לכאורה לזכות.
- חוסר תום לב מתחזק ע"י הגשת צוואה מזויפת על ידי מ.א ז"ל, ונוכח הצהרות בנו של המנוח, מר א.נ, ועל אמירותיו של עו"ד בר לב והסבריו מדוע הקליט השיחות איתם (עמוד 72 לפרוטוקול, ישיבת 21.2.17), בו אמר ביחס להקלטות השיחות "...האמירה במשרד נבעה מזה שאמרת שתביא את המשטרה ואיימת עלי ועל אחי, וזו הייתה האמירה שם, לכן הקלטתי אותם, כי חששתי שאתה תבצע את מה שאתה מאיים, שתפגע במקום העבודה של אחי. יש לי את זה מוקלט. אני עומד מאחורי כל מילה בתצהיר."
- כזכור, בתובענה למינוי מנהל עזבון זמני, פנו ילדי המנוח וביקשו מינוי בין היתר מתוך "חשש סביר ומידי לנוכלות וגזילת העיזבון שנכסיו משמעותיים", בתובענה מתוארים מעשים שיש בהם יותר מרמז על קנוניה בין הטוענות להיות ידועות בציבור, כך האיום בפלישה לדירה. עקב כל האמור מיניתי את עו"ד אלידע כהן למנהל עזבון זמני לנכסי המנוח.
- התנהלות הדיונית של הטוענות להיות ידועות בציבור אף היא לא ראויה, הוזמנו 20 עדים, אשר לא הגיעו למתן עדותם (במקרה גם רוב התצהירים הללו חתומים, אך אישור עורך הדין נמצא בעמוד נפרד, דבר שאף הוא מעורר חשד).
כידוע, ההלכה המשפטית גורסת, כי חובת מצהיר להתייצב לחקירה נגדית על תצהירו.
ראה בעניין זה ספרו של קדמי, "על הראיות" כרך 3, עמוד 926 :
"במקום שתצהיר מוגש כראיה במהלך הדיון קרי : במקום חקירתו הראשית של המצהיר, כי אז החובה להעמיד את המצהיר לחקירה שכנגד, חלה על מי שהגיש את התצהיר בחקירה ראשית, כשם שמחובתו לזמן עד שמסר את חקירתו הראשית בע"פ לכל ישיבה נדחית עד שתסתיים עדותו".
מטעם זה, לא אפשרתי דחיה נוספת (והיו דחיות מרובות עקב התנהלות הנתבעות).
- צר לי לומר שהתנהלות הנתבעות הייתה חסרת תום לב.
סיכומו של דבר .
- משדחיתי את הבקשה לקיום צוואה וקיבלתי ההתנגדות, ודחיתי ההתנגדויות למתן צו ירושה ודחיתי התביעה למזונות מן העיזבון, אני מקבלת התובענה לצו ירושת המנוח – ת"ע 31851-07-15.
- בשל ההתנהגות חסרת תום הלב, אני מחייבת את יורשות המנוחה מ.א ז"ל, ואת הגברת ר. פ. בשכ"ט עו"ד ובהוצאות משפט בסך 100,000 ₪ לטובת ילדי המנוח.
- הסעיפים האופרטיביים בפסק דיני : 18 ; 35 ; 45 ; 57.
- המזכירות תסגור את כל התיקים שבכותרת .
- המזכירות תשלח את פסק דיני אל ב"כ הצדדים .
- ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים .
ניתן היום, ה' כסלו תשע"ח, 23 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.