פס''ד בנושא זכויות במקרקעין, רישיון במקרקעין וביטולו

עניינו של פסק דין זה, שתי תביעות המתנהלות בין הצדדים כדלקמן:

תמ"ש 25013-12-15 – תביעת התובע לסילוק יד, במסגרתה עתר להורות על פינוי הנתבעת מדירת המגורים שבבעלותו, בחלקה --, בגוש ---- ב-----(להלן: "דירת המגורים").

תמ"ש 24971-12-15 – תביעת התובע לתשלום דמי שימוש ראויים, במסגרתה עתר לחייב את הנתבעת בסך של 47,250 ₪ כדמי שימוש ראויים, בגין השימוש שעושה הנתבעת בדירת המגורים שבבעלותו.

יצוין כי בין הצדדים שני הליכים נוספים תלויים ועומדים: תמ"ש 50551-04-18, תביעת הנתבעת (כאן) כנגד התובע (כאן) לסכום כספי בסך של 100,000 ₪, בגין נזקים שנגרמו לנתבעת, לטענתה, עקב מעשיו של התובע; וכן בקשה ליישוב סכסוך בתיק י"ס 23513-06-18, אשר הוגשה על ידי הנתבע (כאן). עוד יש לציין כי תביעה שהוגשה על ידי הנתבעת, ובו התבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי לגבי זכויותיה הנטענות בבית המגורים [תלה"מ 19537-05-18], נמחקה בהחלטה מיום 5/6/18, וזאת נוכח העובדה כי התביעה הוגשה בניגוד להוראות החוק חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה-2014.

1. הצדדים, בני זוג לשעבר, בני הדת המוסלמית, התארסו ביום ---------- ונישאו בקיץ----- או בסמוך. לבני הזוג ארבעה ילדים כבני --, -, - ו--. בני הזוג התגרשו ביום ---------. 

1. לטענת התובע, ביום --------, רכשו התובע ואחיו שטח של 650 מ"ר במקרקעין הידועים כחלקה --- בגוש ----- ב----------. נרשמה הערת אזהרה לטובת האחים ושניהם החלו בהקמת בית מגורים משותף הכולל שתי דירות, אחת לתובע ואחת לאחיו, וכל זאת בטרם הכיר התובע את הנתבעת. לאחר שנישאו הצדדים, עברו להתגורר בדירת המגורים, אשר בנייתה הושלמה עוד קודם לכן. בחיי הצדדים נוצר קרע, כאשר החל משנת ---- הנתבע אינו מתגורר בדירה.
2. מאז שהתובע עזב את דירתו, המשיכה הנתבעת להתגורר בדירה ולעשות בה שימוש בלעדי, ללא הסכמתו, מבלי לשלם דמי שימוש ראויים, ומבלי לשאת בתשלומי החובה, לרבות ארנונה ומים. לנוכח האמור, סבור התובע כי יש מקום להורות על פינוי הנתבעת מהדירה, תוך חיוב בדמי שימוש ראויים.

1. הנתבעת הגישה כתב הגנה. לדבריה, תאריך הנישואין חל ביום ------------. הנתבעת מודה כי הדירה הינה בבעלות הנתבע, וכן כי היא מתגוררת בדירה עד היום. לדברי הנתבעת, ביום ---------- התיר התובע את נישואי הצדדים באמצעות גט שנתן לה מחוץ לכתלי בית הדין השרעי, וגירש אותה בעל כורחה ובניגוד לרצונה. הנתבעת, ----במקצועה, הקדישה את חייה לטובת ילדיה והמשפחה, נישאה לתובע לאור הבטחותיו והתחייבויותיו לחיי נישואין תקינים ויציבים וכך היה משך 16 שנים, שאז למרבה הצער, החליט התובע לסיים את היחסים. התובע נישא בשנית והקים משפחה חדשה. לדברי הנתבעת, חייב לה התובע סכום של כ-200,000 ₪ בגין חוב מזונות.

1. ביחס לדירת המגורים טוענת הנתבעת, כי היא ואחותה נישאו לתובע ולאחיו ובטרם האירוסין הצהירו התובע ואחיו בפניהן כי הם עשו עסקה לרכישת קרקע שהרישום בגינה טרם הושלם. על הקרקע יוקם בית מגורים שישמש למגורי הצדדים לכל החיים. על בסיס הצהרה זו, הסכימו הנתבעת ואחותה להינשא לתובע ולאחיו. במהלך חיי הנישואין, נטל התובע את התכשיטים של הנתבעת בשווי מוערך של כ-97,000 ₪, לטענתו לצורך סגירת חובות שנוצרו, לצורך רכישת הקרקע ותשלום המיסים. עוד טוענת הנתבעת, כי במהלך חייה בדירת המגורים נטלה חלק ניכר בהשבחות שבוצעו ושילמה ממיטב כספה בסיוע אחיה והוריה לשיפוץ דירת המגורים. הנתבעת, לדבריה, בעלת מחצית הזכויות בדירה, מכח חוק יחסי ממון וכן מכח זכות ילדיה למדור. הנתבעת משלמת דמי ארנונה ומים בגין השימוש בדירת המגורים וכן שילמה חובות ארנונה על הנכס.

1. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 1.3.17, אליה לא התייצבו הנתבעת ובא כוחה, הוריתי על מינוי כמומחה מטעם בית המשפט, את השמאי מר אבו ריא סאלח, לצורך הערכת דירת המגורים וכן לצורך קביעה האם בוצעו שיפוצים והשבחות בדירת המגורים, מה שווי השיפוצים שבוצעו, והאם השיפוצים שבוצעו הביאו להשבחת שווי הנכס ולשינויים בערכו.

1. ביום 18.7.17 הגיש המומחה את חוות דעתו. חוות הדעת נערכה על סמך ביקור בנכס שנערכה ביום 24.6.17. המועד הקובע הינו ה-10.6.17. בהתאם לחוות הדעת, המדובר בחלקה בשטח רשום של 9,626 מ"ר, הרשומה ע"ש 9 בעלים שונים. קיימת הערת אזהרה לפי סעיף 126 לטובת התובע ואחיו על הבעלות הרשומה של ------------------- מיום ------ כאשר חלקו הרשום של המוכר – שליש מסך כל שטח החלקה. בהתאם לדברי המומחה, ביום --------נערך הסכם מכר בין המוכר לתובע ואחיו ולפיו רכשו התובע ואחיו שטח של 650 מ"ר, 325 מ"ר כל אחד, בתמורה לסך של 35,000 ₪. המבנה הבנוי על המקרקעין נבנה ללא היתר בניה, כאשר ייעוד המקרקעין הינו חקלאי. המדובר במבנה הבנוי על גבי שתי קומות בשטח כולל של 186 מ"ר. קומת הקרקע בשטח 90 מ"ר וקומה א' בשטח 96 מ"ר. המבנה מאוכלס משנת ----, המבנה מתוחזק ובנוי בסטנדרט טוב מאוד. המבנה בנוי בשני אגפים, עם קיר משותף, וכל אגף מהווה יחידת דיור עצמאית. האגף הצפוני הוא מושא התביעה והאגף הדרומי מצוי בחזקת אחיו של התובע ואחותה של הנתבעת. המומחה פנה אל הצדדים וביקש לקבל מסמכים המעידים על השבחות שבוצעו, וכן מסמכים נוספים המעידים על ביצוע עבודות שיפוצים כנטען על ידי הנתבעת בכתב ההגנה. עם זאת, ועד ליום עריכת חוות הדעת, לא העבירה נתבעת למומחה כל פירוט לעניין ההשבחות הנטענות. ביום הביקור, התרשם המומחה כי הדירה נמצאת באותו מצב כפי שנבנתה בטרם הנישואין. בהתאם לחוות הדעת, עלות בניית דירת המגורים 516,516 ₪, שווי מרכיב הקרקע 124,339 ₪, הוצאות פיתוח בתקופת הנישואין לצורך בניית הקיר המערבי והמזרחי באורך כ-25 מטר ובגובה 1.5 מטר, סך של 4,875 ₪ ובסך הכל, שווי הנכס כולו – 645,730 ₪.

1. בדיון שהתקיים ביום 2.11.17 הוקדש זמן רב לצורך ניסיון להביא הצדדים לפשרה. ביום 7.11.17 הגיש התובע הצעה לפשרה ולפיה לאחר כל החישובים יהיה מוכן לשלם לנתבעת סך של 100,000 ₪ על מנת לסיים התיק בפשרה. ביום 9.11.17 התקיים דיון נוסף שבו הוקדש זמן רב לניסיון להביא הצדדים לפשרה. באותו מועד הודיע ב"כ התובע כי התובע מסכים לשפר את הצעתו לסך של 200,000 ₪ אשר יופקדו בחשבון נאמנות שייפתח לשם כך ויועבר לנתבעת בכפוף לפינוי הנכס. משלא עלה בידי להביא הצדדים לכלל הסכמות, נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 8.3.18 וכן ניתנו הוראות להגשת תצהירי עדות ראשית. הדיון שנקבע נדחה לבקשת ב"כ הנתבעת, ולמרות שבית המשפט הורה צדדים לתאם מועדים לשמיעת התיק, הוגשה בקשה לקביעת מועד לדיון על ידי ב"כ התובע, כאשר לדבריו הוא פנה לב"כ הנתבעת במכתב בקשה לתיאום מועדים, אשר לא נענה. לפיכך, נקבע התיק לתזכורת ליום 17.4.18 ולדיון זה לא התייצב ב"כ הנתבעת, לדבריה עקב מחלתו. יש לציין כי עד אותו מועד ובניגוד להחלטות שניתנו, לא טרחה הנתבעת להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה. בהחלטה שניתנה באותו יום, הביע בית המשפט מורת רוח מאופן התנהלותה של הנתבעת, ואף נקבע במפורש כי אילו לא היה מדובר בסעד של פינוי מבית מגורים בו מתגוררים ארבעה קטינים, היה מקום ליתן פסק דין כנגד הנתבעת. עם זאת ולפנים משורת הדין, נקבע מועד נוסף לשמיעת ראיות וניתנה לנתבעת אפשרות נוספת להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה.

1. התובע צירף לתצהירו את מסמכי רכישת הקרקע. בכל הנוגע לתכשיטים, התובע מודה כי ניתן כנגדו פסק דין ע"ס של 62,700 ₪, אם כי לדבריו, הנתבעת התחייבה שלא להגיש תביעה נוספת בעניין התכשיטים, ולפיכך, מנועה מלהעלות כיום טענות בעניין זה. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית שלה, ובו חזרה על טענותיה שפורטו בכתב ההגנה. בסעיף 17 לתצהיר, מפרטת הנתבעת את עבודות ההשבחה שבוצעו לדבריה בתקופת הנישואין, בסך כולל של 82,500 ₪. לעניין זה יש לציין כי לתצהיר לא צורפו קבלות ואסמכתאות על ביצוע עבודות השבחה כנטען על ידה. הנתבעת צרפה לתצהירה פסק דין של בית הדין השרעי מיום 20.6.16 ולפיו חויב התובע לשלם לה את מלוא המוהר הדחוי בסך של 50,000 ₪ צמודים למדד מיום ------ועד מועד התשלום בפועל. עוד צרפה הנתבעת פסק דין בית הדין השרעי מיום 31/3/14 וממנו עולה כי הגירושין היו שלא בהסכמתה, וכן את פסק דין בית הדין השרעי מיום 16/12/12 בתיק 1555/2012 ממנו עולה כי הצדדים נתנו את הסכמתם לכך שהנתבעת והקטינים מתגוררים בדירת המגורים במשמורת הנתבעת. עוד צרפה הנתבעת טופס בקשה לביצוע פס"ד שהוגש לשכת ההוצל"פ בגין פסק דין שניתן ביום 20/6/16 בסך 50,000 ₪ [תשלום המוהר הדחוי].  בנוסף צורף טופס בקשה לביצוע פס"ד בלשכת ההוצל"פ בגין פסק דין שניתן כנגד התובע ביום 22/9/16 בסך של 62,700 ₪ [סכום התכשיטים].

1. לקראת דיון ההוכחות שנקבע ביום 5.7.18 הגיש התובע בקשה להזמנת עדים – אביו ושני אחיו. באותו דיון, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה לא יתקיימו חקירות מצהירים ויוגשו סיכומים בכתב, ופסק הדין יינתן על יסוד החומר המצוי בתיק וסיכומי הצדדים.

1. סיכומי הצדדים הוגשו וכעת נדרשת הכרעה.

התביעה לסילוק יד

1. אין מחלוקת כי הזכויות בבית רשומות על שם התובע ואינן רשומות על שם הנתבעת.

1. הצדדים נישאו בשנת ----  ולפיכך, חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 [להלן: "החוק"].   בעניינם של הצדדים חל ההסדר הקבוע בסעיף 5(א) לחוק המבחין בין נכסים שנצברו בתקופת הנישואין לנכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין [להלן: "הנכסים החיצוניים"], הקובע כדלקמן:

5. (א)  עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
   • נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;..".

1. בהתאם לפסיקה, מעבר לטענות המבוססות על סעיף 5 לחוק יחסי ממון, רשאי בן זוג לטעון לשיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית, [פורסם במאגרים המקוונים];  בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית פורסם במאגרים המקוונים].  אפשרות זו, של שיתוף מכוח הדין הכללי, שתכליתה עשיית צדק "ספציפי" חלה גם על נכסים "חיצוניים" להסדר איזון המשאבים, לרבות נכסים הרשומים על שמו של בן הזוג השני ושהיו בבעלותו ערב הנישואין, או שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. (בג"צ 1727/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים [פורסם במאגרים המקוונים])  הלכה זו לא השתנתה בעקבות תיקון מס' 4 (חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4), תשס"ט - 2008), (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני [פורסם במאגרים המקוונים]). נכונות בית המשפט להכיר בכוונת שיתוף בנכס ספציפי יפה במיוחד לגבי דירת המגורים של בני הזוג, שהוגדרה לא אחת בפסיקה כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690 (1994)) או כ"נכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (עניין אבו רומי, בעמ' 183; בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1) 665, 670 (2004)). זאת, גם במקרים בהם דירת המגורים הובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג ( עניין ששון בעמ' 615; בע"מ 4951/06, שם).  (ראה גם ע"א 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת היישוב ואח' [פורסם במאגרים המקוונים]).

1. נטל ההוכחה לקיומה של כוונה שיתוף ביחס לנכס מלפני הנישואין מוטל על הטוען לקיומה שהנו "המוציא מחברו". לצורך זה עליו להצביע מעבר לנישואין ולמגורים המשותפים, על קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט טענות שיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף.  (ראה בע"מ 1398/11 בפסקה 17). בבע"מ 1398/11 הוצעו על ידי השופט עמית מספר פרמטרים [רשימה פתוחה], אותם יש להביא בחשבון בעת דיון בשאלה האם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים. השופט עמית סבור כי כאשר מדובר בדירה שהתקבלה במתנה או בירושה בתקופת הנישואין, נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה, מהטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג, ולכך שבן הזוג האחר הסכים, גם אם בשתיקה שהדירה תרשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.  פרמטר נוסף נוגע לאורך התקופה בה היתה הדירה רשומה על שם אחד הצדדים ומספר השנים בהם התגוררו הצדדים בדירה, כאשר ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשם קביעת שיתוף.  כמו כן, יש להביא בחשבון את אורך חיי הנישואין עד לקרע או לגירושין, כאשר ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה.  יש להביא בחשבון האם ניטלה הלוואה ששולמה מכספים משותפים, האם בוצע שיפוץ מסיבי או תוספת בניה, התנהגות הצדדים, נסיבות ספציפיות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

*        ראה בעמ' 22 לפסק הדין.

1. במקרה בפנינו אינני סבור כי עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל הנדרש ולהוכיח כי קיימות לה זכויות בדירת המגורים, ולא מצאתי כי עלה בידי הנתבעת להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף" כדרישת הפסיקה.  מהחומר שבפניי וכעולה מחוות דעת השמאי, לא התרשמתי כי בתקופת החיים המשותפים בוצעו בדירה עבודות שיפוצים והשבחות משמעותיות. התובעת לא צרפה מסמכים המעידים על ביצוע עבודות כאמור ואף לא העידה לשם כך עדים מטעמה. אמנם, על פי קביעת השמאי נקבע כי בתקופת החיים המשותפים נבנתה גדר בעלות של כ-5,000 ₪ אך זוהי העבודה המשמעותית היחידה שבוצעה בתקופת החיים המשותפים. לפיכך, אני דוחה את טענה כי לנתבעת זכויות קנייניות בדירת המגורים.

1. עם זאת, אין מחלוקת כי התובע והנתבעת התארסו בשנת ---- ונישאו בשנת ----. הנתבעת מתגוררת בנכס מאז הנישואין מזה כ-17 שנים ברציפות ויחד עמה מתגוררים ארבעת הילדים המשותפים. מהחומר שבפניי עולה כי אילולא המשבר והקרע שנוצר במשפחה, היתה הנתבעת רשאית להמשיך ולהתגורר בדירת המגורים למשך כל ימי חייה ללא תמורה. לפיכך, נשאלת השאלה מהו טיב זכותה של הנתבעת בדירת המגורים.

רישיון במקרקעין- הכלל המשפטי

1. רישיון במקרקעין  -  "רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס ... אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים ... או תלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס ...." (נ. זלצמן, רשיון במקרקעין, הפרקליט, כרך מ"ב (תשנ"ה) עמ' 24).

1.  בע"א 483/16, יהודאי נ' חלמיש, [פורסם במאגרים המקוונים], בוחן בית המשפט העליון את סוגיית דיני הרשיון, ומבהיר מהם התנאים והשיקולים אותם על בית המשפט לשקול בעת שבוחן הוא את טיב הרשיון, והאם מדובר ברשיון הדיר או בלתי הדיר. באותון מקרה, נאמרו על ידי כבוד השופטת ד. ארז הדברים הבאים: 

"ככלל, רישיון במקרקעין הוא הדיר וניתן לביטול, אך ישנם מקרים שבהם הצדק דורש למנוע מנותן הרישיון לבטלו. במקרים שבהם בעל הזכויות במקרקעין הציג בפני אדם מצג בנוגע לשימוש במקרקעין – אף ללא הסכם מפורש – יש מצבים שבהם ניתן להכיר בקיומו של רישיון "מכוח השתק" לשם עשיית צדק בין הצדדים. לצורך כך, נבחנו בפסיקה, בין השאר, כוונת הצדדים, הציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, מידת הסתמכותו של האחרון על הרישיון והנזק שנגרם לו עקב כך, משך השימוש במקרקעין, ועוד. כמו כן, נקבע כי לבתי המשפט נתון שיקול דעת רחב אף בקביעת הסעדים מכוחו של הרישיון – החל ממתן פיצוי כספי בגין ביטול הרישיון וכלה בקביעה כי הרשות בלתי הדירה ואינה ניתנת לביטול – והכל על-פי נסיבות המקרה הקונקרטי (ראו: ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, ירושלים, פ"ד יז 701, 710 (1963); ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2) 127 (1977); ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 214 (1977); רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 170 (1999); ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27, 42 (2004); ע"א 633/08 מינהל מקרקעי ישראל נ' חיטמן, [פורסם בנבו] פסקאות כ"ג-כ"ד (9.1.2014); עניין אלקיעאן, בפסקה 6 לחוות דעתי; ע"א 6757/13 אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח, [פורסם בנבו] פסקה 22 (19.8.2015) (להלן: עניין נחום); בע"ם 1894/16 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 11 (10.5.2017); מיגל דויטש קניין כרך ב 416 (1999); נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 30 (1995); נינה זלצמן "'רשות חינם' במקרקעין כ'השאלת מקרקעין'" עיוני משפט  לה 265, 271-270 (2012); יהושע ויסמן דיני קניין: החזקה ושימוש 488-487 (2005)). "

1. בענייננו, מתוך החומר המצוי בתיק, ולאחר ששמעתי טענות הצדדים, סבור אני כי לנתבעת ניתנה רשות להשתמש בדירה ללא תמורה וללא הגבלת זמן.  לפיכך מדובר בקיומה של רשות חינם ללא תמורה (ר' תמ"ש 4141/02 פלונית נ' פלוני [פורסם במאגרים המקוונים, 11.3.2009]).  אינני סבור כי מדובר ברישיון בלתי הדיר, ולא מצאתי כי המקרה בפני הנו מסוג המקרים הנדירים המקנים רישיון בלתי הדיר. (ראה ע"א 515/76 יצחק, רחל ו-רות לוי נ' חיים ויימן, ו-4 אח' פ"מ לא(2) 127, ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27, בע"מ 35).

1. בעניין ע"א 515/76 לוי נ' ויימן התייחס כבוד השופט שמגר לאפשרות ביטול הרשיון, כולל מצב בו כנגד הביטול יפסקו פיצויים וכדבריו: "לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק".

1. ברע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז(3) 949 דן בית המשפט בשאלת הזכות לפיצויים בגין ביטול רשות. בית המשפט הבחין בין רשות המעוגנת בחוזה אשר יכול ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית לפיצוי, לבין "רשות גרידא", שניתנה ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, ואך כביטוי של רצון, אשר לא תצמיח זכות שכזו למי שהרשות שניתנה לו בוטלה. במקרה של "רשות גרידא" נקבע כי  "בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, אפוא, לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע... עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק...".  [וראו גם ע"א 515/76 לוי, ע"א 463/79 ג'בראן, פורסמו במאגרים המקוונים].

1. ביחס לשאלת הזכאות לפסיקת פיצוי בגין ביטול רשיון, הבעתי דעתי מספר פעמים בעבר, לפיה גם במקרים בהם לא עלה בידי הצד הטוען להוכיח קיומה של כוונת שיתוף ספציפית, ואף לא זכות למגורים בלתי הדירה, אך למרות זאת מדובר בנכס העיקרי הקיים למשפחה, לעיתים לאחר עשרות שנות נישואין, ובהן התגוררה האישה בבית בעלה, נולדו מספר ילדים, עיקר הזמן הושקע בטיפוח הבית וגידול הילדים, לעתים ללא מקצוע, ללא מקור פרנסה, וללא זכויות פנסיוניות וחסכונות, וכאשר זכות המגורים מהווה הזכות העיקרית, וציפיית האישה בעת נישואיה הינה לקורת גג למשך כל ימי חייה, ואילו לא היו הנישואין מסתיימים, היתה אכן זוכה לקורת גג למשך כל ימי חייה כאמור,  והטעם בגינו מבוקש סעד של פינוי הנו העובדה כי חיי הנישואין הסתיימו, לעיתים תוך גילויי אלימות ותוך גירושין בכפייה, אזי, במקרים אלו, יש לעשות כל האפשר על מנת למנוע מצב שבו תצא האישה כשידיה על ראשה עם בגדיה וחפציה האישיים  וללא זכויות כספיות משמעותיות כלשהן, ולשם כך, יש מקום לפסיקת פיצוי בגין ביטול הרשיון, אף מעבר להשקעות שבוצעו בבית המגורים.   בעניין אחר, בתיק תמ"ש 33366-01-14, הבעתי בעבר דעתי כדלקמן:

"כעולה מחומר הראיות, הנתבע 1 התכוון ליתן לבני הזוג להתגורר בבית לכל ימי חייהם, זאת ללא כל תנאי וללא תשלום. בני הזוג חיו יחד בבית למעלה מ- 15 שנה, ונולדו להם 4 ילדים. כפי שיפורט להלן, בהרחבה, בבית בוצעו שיפוצים והשקעות, והנתבע עודנו ממשיך להתגורר בבית עם אשתו החדשה.  אמנם, משך מרבית שנות הנישואין עיקר פרנסת הבית הוטל על הנתבע, ואולם, מנגד התובעת גידלה את הילדים ודאגה לכל צורכי הבית והמשפחה. כפי שכבר נקבע בעבר פעמים רבות בפסיקה, לא ניתן לקבוע כי תרומתו של בן הזוג שפרנסת המשפחה עליו גבוהה מתרומת בן הזוג המגדל את הילדים ומנהל את הבית, ואולי ההפך מכך נכון. אני דוחה לחלוטין גישת הנתבעים, לפיה מאחר והתובעת לא עבדה משך מרבית השנים, אין לה חלק כלשהו בבית וביתר זכויותיו של הנתבע. סבורני שלא יכולה להיות כל מחלוקת כי לתובעת מגיע פיצוי בגין ביטול הרשיון, ולעניין זה, אפנה לדבריו של כבוד השופט נ. פלקס בתיק תמ"ש 50424-05-11 [פורסם במאגרים המקוונים]"

1.  ערעור שהוגש על פסק הדין נדון בפני בית המשפט המחוזי בחיפה ונדחה [עמ"ש 52947-12-15, פורסם במאגרים המקוונים], שם נאמרו על ידי כבוד השופט ג'יוסי הדברים הבאים:

"כפי שקבע בית משפט קמא, זכויותיה של המשיבה יונקות את כוחן מהרישיון שניתן לה על ידי המנוח, ולא מחוק יחסי ממון. 

בהקשר זה יוער, כי מוסד הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק שפותחה בדיני היושר האנגליים ונקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. השתק זה נועד על מנת למנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר ושינה את מצבו לרעה על ידי השקעות שהשקיע במקרקעין, מתוך ציפייה שיוכל להמשיך להשתמש בהם כל עוד הוא מעוניין בכך.

יחד עם זאת, נפסק כי נוכח שיקולי הצדק שביסוד תורת ההשתק, היא תופעל בגמישות, תוך שלבית המשפט ניתן שיקול דעת בקביעת הסעדים הנובעים ממנה, אם מתן רשות שימוש במקרקעין ללא הגבלה ואם פיצויים. אמנם, סעיף 160 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ניתק את דיני המקרקעין מדיני היושר האנגליים, וסעיף 161 לחוק המקרקעין, קבע כי מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין, אלא על פי חוק. אולם, הפסיקה המשיכה להכיר במוסד הרישיון במקרקעין וקבעה כי כיום ניתן לעגן את תורת ההשתק בחובת תום הלב שנקבעה בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (ראה: ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד (1.4.2004); רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד (24.5.1993)).

כזכור, בית משפט קמא קבע, כי למשיבה ניתן רישיון להתגורר בבית על ידי המנוח ללא תמורה וללא הגבלת זמן. המשיבה האמינה כי תתגורר בבית דרך קבע, והייתה שותפה להשקעות שבוצעו בבית, באמצעות תרומתה לקיום התא המשפחתי וטיפוחו. משכך, צדק בית משפט קמא עת קבע, כי המשיבה זכאית לפיצויים בגין מחצית שווי ההשבחה ובסך של 78,000 ₪ כמתחייב מחוות דעת השמאי שמינה-אגבאריה יוסף, שם העמיד את ההשבחה על סכום כולל של 155,837 ₪. באשר לסכום הפיצויים שנפסק בגין ביטול הרישיון הרי שזה נפסק על דרך האומדנא, ולא מצאתי כי זה חורג מהסכום שראוי היה לפסוק באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. 

1. בע"מ 1894/16 - ביום 10/5/17, ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בעניין בעניין בע"מ 1894/16 [פורסם במאגרים המקוונים]. באותו מקרה, נדון עניינם של בני זוג, אשר בנו דירת מגורים בחלל העמודים בקומת הקרקע בו התגוררו הורי הבעל, והתגוררו באותה דירה משנת 1995 ועד לשנת 2012 לערך.   כבוד השופט סולברג מפנה לדבריו של כבוד השופט ג'ובראן בפסק הדין בעניין דיאמנשטיין [ע"א 618/05, פורסם במאגרים המקוונים]. למרות שבית המשפט העליון מכיר בשיקול הדעת הנתון לבית המשפט בקביעת הסעד הצודק בנסיבות העניין, סופו של דבר קובע בית המשפט העליון כדלקמן:

"הנה כי כן, במסגרת דיון ב'גורלה' של רשות במקרקעין, על בית המשפט לדון ולהכריע במספר שאלות: האחת, האם הרשות הדירה, אם לאו; השניה – אם יקבע כי הרשות הדירה – האם היא בוטלה, אם לאו; והשלישית – אם יקבע כי הרשות בוטלה – האם יש להתנות את ביטולה בתשלום פיצוי. שעה שנקבע כי רשות היא הדירה ומבוטלת, וכי יש לפסוק פיצויים בגין ביטולה – ואף אם קביעות אלו התבססו על שיקולי צדק – או אז יש לילך בדרך שהתוותה הפסיקה ולקבוע פיצוי אך בשווי השקעת ברי-הרשות בנכס ובהשבחתו."

1. לאחר פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בעניין בע"מ 1894/16, ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 3/1/19 פסק הדין בעניין עמ"ש 4194-10-17 [פורסם במאגרים המקוונים], שם נאמרו על ידי  כבוד השופט ג'יוסי הדברים הבאים:

"שוכנעתי, בדומה לבית משפט קמא, כי ביטול הרישיון מצד ע' עם גירושי הזוג פגע ב- ר' ובאינטרס ההסתמכות שלה, אשר נהגה בדירה "מנהג בעלים", טיפחה ותחזקה אותה ובכך השביחה אותה ושמרה על ערכה, כאשר היא רואה בדירה כמי שאמורה לשמש למגוריה ללא מגבלת זמן.  אם כן, האם זכאית ר' לפיצוי בעקבות ביטול הרישיון, עבור מה וכיצד יחושב?

.......

עד לאחרונה נהגו בתי המשפט בסכסוכי משפחה, לפסוק פיצוי למורשה שהסתמך על ההרשאה שניתנה לו להשתמש במקרקעין, כאשר גובהו של זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ונגזר משיקולי צדק, בהתחשב בנסיבותיו של אותו מקרה. על אלה נמנו תקופת הנישואין והחיים באותו נכס-דירה וכן מידת ההשקעה בנכס והשבחתו. הפיצוי באותם מקרים לא הצטמצם לכדי ההשבחה של הנכס בלבד אלא בגין ביטול הרישיון והפגיעה באינטרס ההסתמכות להמשך מגורים ושימוש בנכס. כך למעשה נהג בית משפט קמא במקרה שלנו.

30. באשר לקושי שהתעורר בהערכת שווי ההשבחה, במיוחד בחברה המסורתית הערבית, בבע"מ 7181/12 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (19.11.2012) בחן בית המשפט קיומה או העדרה של כוונת שיתוף של הצדדים, בני זוג לשעבר, בקרקע שניתנה לבעל על ידי הוריו ונרשמה על שמו בלבד, אך יועדה לצורך מגוריו המשותפים עם בת זוגו ובניית בית מגורים במקרקעין.  באותה פרשה הוצג הקושי לשום את שווי ההשקעות שבוצעו בנכס.

הדברים אמורים במיוחד כאשר מדובר בחברה הערבית המסורתית בה הבעל בדרך כלל ממלא את תפקיד המפרנס והשולט בפן הכספי ואילו האישה ממלאת את תפקיד בת הזוג הביתית ודואגת לגידול הילדים ולמשק הדירה. חלוקת תפקידים זו מקשה על האשה להוכיח גובה ההשקעות שנעשו, מכיוון שהבעל הוא זה שעמד בקשר עם מבצעי השיפוצים וההשבחות, והוא זה שמעורה בהוצאות שהוצאו עבור אלה. יתר על כן ביחס לאותה חברה, סברו בתי המשפט, כך גם אני ועמיתי להרכב זה, כי ראוי ליתן לאותו טיפוח והשבחה וכן חלוקת תפקידים, ביטוי כספי הולם, כאשר האשה אינה צוברת במהלך החיים המשותפים זכויות, לא מעבודה ומפיתוח קריירה, וגם לא באלה של בן זוגה שלרוב לצד השכר החודשי המשולם לו, אינו צובר זכויות סוציאליות. בל נשכח גם בהקשר זה, כי מאחר והמקרקעין רשומים ע"ש הורי הבעל, גם נמנעת מהאשה האפשרות לקבל זכויות כלשהן בנכס עצמו, גם אם כך הוסכם בינה לבין בעלה ומכח שיתוף, אילו המקרקעין היו בבעלות בן הזוג, שיתוף שלרוב מתגבש ומתאפשר באותם מקרים של זוגיות וחיי משפחה הנמשכים תקופה משמעותית, לצד הבאת ילדים משותפים אל העולם, גידולם וטיפוחם בתוך אותו נכס וכן השבחתו.

31. אלא שפסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה ב-בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (10.5.2017)) תחמה את שיעור הפיצוי בגין ביטול רישיון (רישיון הניתן לביטול) לכדי שווי השקעת בר הרשות בנכס ובהשבחתו בלבד. בהקשר זה הפנה בית המשפט העליון , כב' השופט נ. סולברג, לע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות הנ"ל. עוד נקבע, כי על בית משפט לבחון על בסיס ראיות מוצקות את שיעור ההשקעות שהשקיע בר הרשות בנכס ולאחר מכן לבחון על בסיס אותן ראיות את שיעור הפיצויים הראוי, או יותר נכון לומר, ההחזר הראוי הנגזר משיעור ההשקעות בנכס, על בסיס שיקולי צדק.

בעקבות פסיקתו זו של בית המשפט העליון היו שסברו כי ניתן לאבחן אותן הלכות ולהוסיף ולפסוק לבר הרשות בחברה המסורתית (יש לומר, כי הדברים התייחסו לבת הרשות - בת הזוג –האשה שפינויה התבקש באותם מקרים להבדיל מבר הרשות-בן הזוג) פיצוי בגין ביטול הרישיון, זאת מעבר לשווי ההשקעה – ההשבחה וללא קשר אליה, בדומה לפסיקת בית משפט קמא במקרה שלנו (עמדת כב' השופט נ. סילמן בתמ"ש (קר') 49280-10-14  (לא פורסם) (26.11.17)). כך למשל סברו, כי מאחר ויסודות הפיצוי בשיקולי צדק, על כן  לא רק ההשבחה או ההשקעה הם שיכתיבו את הפיצוי, אלא גם שיקולים לבר כלכליים, וכי יש לראות בבן הזוג הביתי המטפל בילדים ובבית, כבן זוג "המשביח" כדרישת הלכת דיאמנשטיין.

בכל הכבוד לאותן דעות ולדרך בה הילך בית משפט קמא, מתקשה אני לקבל עמדתו זו, חרף נטיית הלב לתת ביטוי כספי בדמות פיצוי לבן הזוג הביתי, באותם מקרים מיוחדים המאפיינים לרוב ההתנהלות של בני זוג בחברה המסורתית, ומתן מענה הולם וצודק המתחייב מאותן סיטואציות מיוחדות. זאת משום שלדעתי, בפרשת דיאמנשטיין ובע"א 1894/16 הנ"ל נפסק מפורשות כי הפיצוי נגזר מהשקעת בר הרשות בנכס עצמו ומהשבחתו, זאת להבדיל מהשבחה של דבר אחר, כאשר מי שאמור לשאת באותו פיצוי בגין אותה "השבחה" שבאה מצד בן הזוג הביתי ואפשרה לבן זוגו לצאת לעבודה, להתפרנס ולמצות כושר הכנסתו, הוא בן זוגו ולא הבעלים של הנכס, ומקומו של פיצוי זה להתברר במסגרת תובענה מתאימה בין בני הזוג, ובגדרי שיקולי צדק חלוקתי והתחשבות בפערי הכנסה וכיוצ"ב. רק שם ניתן יהא להתייחס לאותו טיפוח והשבחה וכן חלוקת תפקידים,  ולתת להם ביטוי כספי הולם.

32. סיכומו של דבר; אכן קשה להתעלם מהעובדה כי בדרך כלל, כאשר מדובר בבני זוג בחברה הערבית המסורתית בה הבעל ממלא לרוב את תפקיד המפרנס והשולט בהתנהלות הכספית-כלכלית ואילו האישה ממלאת את תפקיד בת הזוג הביתית ודואגת לגידול הילדים ולמשק הדירה, חלוקת תפקידים זו מקשה על האשה להוכיח גובה ההשקעות שנעשו, מכיוון שהבעל הוא זה שעמד בקשר עם מבצעי השיפוצים וההשבחות, הוא זה שמעורה בהוצאות שהוצאו עבור אלה, ועל כן יש להקל עם האשה בפן הראייתי לשם הוכחת גובה ההשבחה וייתכן אף כי במקרים המתאימים, לפסוק פיצוי על דרך האומדנא. האמור הוא בהיבט של הוכחת גובה ההשקעה, כך ששיקולי צדק המנחים את בית משפט לענייני משפחה, יחייבו התאמת הדרישות הראייתיות לאותן נסיבות מיוחדות.

בהיבט האחר של פסיקת פיצוי בגין ביטול הרישיון מעבר להשבחה והשקעה בנכס, פסיקת בית המשפט העליון מגדירה גבולות הפיצוי לא מבחינה כמותית, אלא מהותית, ונועדה להכתיב נורמה אחידה ללא מקום להתחשב במגוון תרבותי-חברתי הקיים בישראל. ייתכן כי דרך זו יוצרת קשיים בטווח המיידי, אך כמו נורמות אחרות, היא תחלחל עם הזמן לתודעתם של אותם זוגות ותוביל לעיגון הציפיות והפיכתן לזכויות אכיפות, בין אם על דרך רישום זכויות במרשם המקרקעין ובין אם במסגרת הסכמית ברורה וכתובה. מכאן, וכמתחייב מפסיקת בית המשפט העליון, בפרשת דיאמנשטיין ולאחריה בבע"מ 1894/16 הנ"ל  לפיהן "רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק", אין מנוס מלהורות על ביטול הפיצוי שפסק בית משפט קמא לטובת ר' בגין ביטול הרישיון מעבר לסך של 15,000 ₪ בגין השבחת הדירה.

[ההדגשה לא במקור ט.פ.]

1. בשונה מהמצב העובדתי בפרשת בע"מ 1894/16 וכן בעניין עמ"ש 4194-10-17, במקרה דנן, הזכויות בנכס רשומות על שם בן הזוג, ולא על שמו של בן משפחה אחר.  בעניין זה מתעוררת השאלה האם ההלכה שצוטטה לעיל, מפרשת דיאמנשטיין ובבע"מ 1894/16, לפיה:  "רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק", מתייחסת וחלה אך ורק במערכות יחסים שבין מקבל הרשיון לבעל הנכס, שאינו בן הזוג, או שמה מדובר בהלכה החלה גם במערכות יחסים שבין בני זוג כמו במקרה דנן.  שאלה נוספת המתעוררת היא:  האם ניתן, במסגרת ההליך הנוכחי, לדון ולקבוע, מהו הפיצוי לו זכאית התובעת מאת הנתבע.  בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט לפסוק סעד שלא התבקש, נאמרו על ידי בית המשפט העליון הדברים כדלקמן:

"אכן, הלכה ידועה היא שככלל לא יינתן סעד אשר לא התבקש בבית המשפט. אולם, הפסיקה עמדה על חריגים לכלל זה. בין השאר, נקבע כי בהתקיים שלושה תנאים רשאי בית המשפט לפסוק סעד שלא נתבקש באופן מפורש: הסעד דרוש לשם הכרעה בשאלות המהותיות שבמחלוקת או לשם עשיית צדק; הסעד נובע ישירות מהסעד שהתבקש בכתב התביעה; כל העובדות הדרושות להענקתו של הסעד התבררו ובידי בית המשפט עומדות הראיות הדרושות לצורך מתן הסעד ללא צורך בהתדיינות נוספת (ראו: ע"א 10576/06 בזק בינלאומי בע"מ נ' תדיראן בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 8 (‏12.8.2009); ע"א 8596/07 בנק ירושלים בע"מ נ' גלברט, [פורסם בנבו] פסקה 4 (15.3.2010); ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן, [פורסם בנבו] פסקה 17 (23.11.2014); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 390 (2015))."

1. כאמור לעיל, במקרה דנן, הסכם הנישואין נערך בשנת----, הנתבעת וארבעת הקטינים מתגוררים בבית המגורים משנת ---- לערך ועד היום. התובע עזב את בית המגורים בשנת----, עבר להתגורר למשך מספר שנים ב----, ולא דאג כלל לילדיו ומשפחתו. התובע נישא לאישה אחרת ונולדה לו ממנה בת נוספת.  הגירושין מהנתבעת בשנת----, היו ללא הסכמתה [וסוגיית הפיצוי בעניין זה תתברר במסגרת ההליך המתאים]. התובע טרם שילם לנתבעת את סכום המוהר הדחוי בו חוייב בבית הדין, וכן חייב לה דמי מזונות בסך של כ- 200,000 ₪.  לאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים, דומני כי במקרה דנן,  לא יהיה זה נכון להכריע בסוגיית הפיצוי המגיע לנתבעת במסגרת ההליך הנוכחי, ויש מקום לברר את סוגיית הפיצוי המגיע לנתבעת, במסגרת תובענה רכושית מתאימה אחרת, אשר בה יובאו בפני בית המשפט כלל הנתונים, לרבות הכנסות הצדדים, זכויות צבורות, שיעור החוב  של מי מהצדדים כלפי משנהו וכלפי צדדים שלישיים, זכאותם של הקטינים למדור ולדמי מדור ועוד נתונים דרושים.

1. שאלה נוספת המתעוררת במקרה זה, הנה האם במקרה בו הוכח לבית המשפט כי לתובע חובות כספיים כלפי הנתבעת, בין היתר בגין אי תשלום דמי מזונות,  בסכומים של מאות אלפי שקלים, העולים כדי חלק ניכר משוויו של בית המגורים [כ- 516,000 ₪ ע"פ קביעת השמאי], האם במקרה כזה, ולמרות שנקבע כי לנתבעת אין זכויות קנייניות בנכס, ראוי שבית המשפט יעניק לתובע סעד בדמות פסק דין המורה על סילוק יד.  כזכור, במקרה דנן, עולה מסיכומיו של התובע, כי הוא מודה בקיומו של חוב כלפי הנתבעת, והוא אף צירף [נספח ז' לתצהיר], את החלטת רשמת ההוצל"פ, שם מצוין כי כנגדו מתנהלים 3 תיקים הוצל"פ בסך כולל של 263,030 ₪.  דומני כי הפתרון הראוי בנסיבות מקרה זה, הנו מתן צו פינוי, אשר תקפו יעוכב כל עוד לא יסדיר התובע את מלוא חובותיו כלפי הנתבעת. 

1. עניין זה מקבל משנה תוקף שעה שמהחומר המצוי בפני, לא ברור כלל האם דמי המזונות בהם חוייב התובע בבית הדין השרעי כוללים דמי מדור אם לאו. לתצהירי הנתבעת צורף פרוטוקול בית הדין השרעי ופסק דין מיום 16/12/12, שם נאמרו הדברים הבאים: "הואיל והצדדים הסכימו להצעת בית הדין כמובא לעיל כאשר הצדדים מצהירים כי התובעת מתגוררת בדירת המגורים של בני הזוג, בית הדין נותן פסק דין הצהרתי לפיו התובעת מתגוררת עד היום בדירת המגורים של בני הזוג ביחד עם  ילדיה שבמשמורתה בדירת המגורים אשר בה התגוררו הצדדים בתיק זה."   בעניין עמ"ש 4194-10-17 מתייחס כבוד השופט ג'יוסי לסוגיית זכותם של האישה והילדים לדמי מדור ולדבריו:

"יודגש כאן, כי בפסיקותיו, יצא בית הדין השרעי מתוך נקודת הנחה כי ר' מתגוררת בדירה וכי היא לא נושאת בדמי מדור, ולראייה, דמי המזונות אינם כוללים גם את רכיב המדור, והצדדים אף הצהירו לפני בית הדין השרעי כי מתנהלת בבית משפט לעניני משפחה תביעה הנוגעת לנושא המגורים בדירה. "

1. לנוכח כלל האמור, התביעה מתקבלת. עם זאת, צו הפינוי יעוכב עד לאחר שהתובע יסדיר את מלוא חובותיו כלפי הנתבעת, לרבות החוב הקיים, וכן ביצוע איזון המשאבים.   נוכח עיכוב  צו הפינוי כאמור, אזי ככל שלתובעת תביעות רכושיות כנגד הנתבע, עליה להגיש תביעה מתאימה, בתוך 30 יום מהיום, כפי שתמצא לנכון, וכן להגיש הבהרות דרושות לגבי השאלה האם דמי המזונות שנפסקו כוללים דמי מדור. 

התביעה לדמי שימוש

1. מקור החיוב בדמי שימוש ראויים, בחוק לעשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979 וכן בסעיף 33 לחוק המקרקעין לפיו החובה של שותף במקרקעין לשלם לשותפים אחרים  עבור השימוש הבלעדי שהוא עושה בהם.  אלא אם לא מנע ממי מהשותפים להשתמש בהם (ראה סעיף 31 (א)(1) לחוק המקרקעין).   בנוסף, מקור החיוב בסעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בעניין חובת תום הלב בביצוע חוזה.   עוד הבאתי בחשבון הוראות הפסיקה הרלוונטית בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס, בפסקה 6 לפסק דינו [פורסם בנבו], בקובעו כי החובה קיימת רק כאשר בן הזוג השתמש במקרקעין באופן בלעדי ומנע מהשותף האחר את השימוש בהם.   בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו  צומצמה  הלכת "זרקא" כשבתי המשפט מצאו להקל  בנטל  הוכחת הגורם שמנע את השימוש מבן הזוג האחר  (ראה: בעמ"ש 7396-12-09 פלוני נ' אלמוני [פורסם בנבו], וגם תמ"ש (ת"א) 73931/98 ש.ק נ' מ.ק [פורסם בנבו].

1. בתיק בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו], קבע כב' השופט רובינשטיין: "פשיטא כי העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים – אפילו מרצונו – אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה, ובכלל זאת הזכות ל'שכר ראוי עבור השימוש'. דרכו של עולם שעם חלוף הזמן עלול הזמני להפוך לקבוע, וכדי למנוע זאת מבקש הצד שכנגד לעמוד על זכויתיו". עם זאת, היו שהמשיכו לצדד  בהלכת זרקא. כך, למשל, נקבע בע"מ 320/02 (ירושלים) עפל נ' עפל [פורסם בנבו], כי אין לחייב בדמי שימוש ראויים בנסיבות שבן זוג המואס בקשר הנישואין מחליט לעזוב את הבית ובן הזוג השני הופך "לשוכר בעל כורחו".   בסופו של דבר חזרו בתי המשפט  על הילכת "זרקא" ראה עמ"ש 7396-12-09 פלוני נ' אלמוני [פורסם בנבו]. באותו פסק דין קבע כב' השופט שנלר כי יש לראות בעזיבת אחד מבני הזוג את הבית  כהסכמה לשימוש בו על ידי בן הזוג האחר וכויתור על דמי השימוש, כל זאת עד אשר בן הזוג שעזב איננו מסכים יותר לשימוש הבלעדי בבית. במקרה כזה אליבא דשופט שנלר אין בהלכת "זרקא" כדי לשלול את הזכות העקרונית לדרישת בן הזוג העוזב  לדמי שימוש ראויים.  עוד נקבע על ידי כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו], כי יש לבחון את התנהלות בני הזוג, האם מי מהם האריך ואו סיכל  את היכולת לפרק השיתוף בעוד האחר ביקש את פירוק השיתוף והוסיף, כי מי שמסרב להתגרש "ידו על התחתונה".

1. יחד עם זאת, חרף עיגון הלכת זרקא בתביעות לדמי שימוש ראויים, קבעה הפסיקה, כי לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת רחב בקביעת דמי שימוש ראויים (בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני, (לא פורסם, [פורסם בנבו], 2006) ; תמ"ש (חי') 5577-03-09 ס. ס. נ' ס. מ., [פורסם בנבו] (2011) ; תמ"ש (חי') 24490-06 ט' ב' נ' א' ב' [פורסם בנבו] (2011)), והציגה רשימת שיקולים ואמות מידה מנחות,  שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק בשאלת דמי השימוש הראויים.   בפסק דינו של סגן הנשיא השופט אסף זגורי, בתמ"ש (נצ') 37498-11-09 מ.י. נ' פ.י., [פורסם בנבו] (27/8/12, פורסם במאגרים), רוכזו רשימת השיקולים (הבלתי סגורה) שתנחה את בית המשפט לענייני משפחה בדונו בתביעות לדמי שימוש בדירת מגורים, וכדברי השופט זגורי:

א.         הארכת תקופת השיתוף ע"י אחד מבני הזוג מטעמיו הוא, בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט, בעוד הצד השני מבקש פירוק שיתוף, יכול להקים חיוב בדמי שימוש. ראה: בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית  ([פורסם בנבו], 2006).

ב.         בתקופת הרחקה של אחד מבני הזוג בשל צו הגנה או הרחקה בהליך אחר, אין הוא זכאות לדמי שימוש. ראה: תמ"ש (נצ') 3123/03 א.ש. נ' מ.ש. ([פורסם בנבו] (07/04/2008). יחד עם זאת, יש שיקול דעת לבית המשפט לקבוע מקום שלא היה טעם שהצדיק הרחקה על פי הדין, כי לא יהא בה לשמוט טענה לחיוב בדמי שימוש (בע"מ 9881/05 לעיל).

ג.          כשמדובר בבית גדול, שמקרה של אי מימושו יגרום להפסד כלכלי.

                        ראה: (תמ"ש (י-ם) 16811/02 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (18/12/2006).

ד.         הסכם בין הצדדים שגובר על הפן הקנייני, כאשר בני הזוג הסכימו במפורש כי יוכלו להתגורר בפועל בדירה עד שיבוצע פירוק שיתוף בפועל, אם על ידם ואם ע"י הכרעת ביהמ"ש. ראה: תמ"ש (ת"א) 13251/03 פ.ד. נ' ד. ד. [פורסם בנבו]; וגם, תמ"ש (ירושלים) 3532/01 שמעון דיסקין כונס נכסים נ' ט.א. [פורסם בנבו] (22/03/2006)).

ה.         כן, ישנה אבחנה ברורה בין תובענה לחיוב בדמי שימוש לפני הגירושין, היינו כשבני הזוג עדיין נשואים, לבין עתירה לתקופה שלאחר הגירושין. ככלל, מיום הגירושין ואילך, מאחר שהצדדים מנועים מלגור יחד תחת קורת גג  אחת, יש לפסוק לבן הזוג שאינו גר בדירה, דמי שימוש ראויים, אלא אם הוכיח הצד הנתבע ויתור מפורש על דמי שימוש מצד התובע.                      

                        בבע"מ 5357/06  פלוני נ' פלוני ([פורסם בנבו], 22/10/06). ראה גם: תמ"ש (נצ') 4550/07 נ.א. נ' א.א. [פורסם בנבו] (29/03/2011)).

1. עוד הבאתי בחשבון את דבריו של כבוד השופט סארי ג'יוסי בעמ"ש 50188-02-17 [פורסם במאגרים המקוונים], לפיהם:

"עוד יצוין, כי בפסיקה מאוחרת לזרקא נפסק כי אף אם ניתן לראות בעזיבה רצונית של בן הזוג ויתור על זכותו לדמי שימוש ראויים, אין המדובר על ויתור "מעתה ועד עולם". ראו לעניין זה: בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (26.01.2006); בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלוני (09.04.2006)(להלן: "בע"מ 9881/05"); ע"מ (חי') 356/06 נ' בן א' נ' ג' בן א' (02.09.2007) (להלן: "ע"מ חיפה"); עמ"ש (ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (21.04.2013); עמ"ש (ת"א) 52376-02-15 א' נ' א' (25.10.2016);; תמ"ש (משפחה י-ם) 21879/00 ח' ב' נ' ח' מ' (20.08.2007)ׂׂׂ).

86.   עוד נפסק, כי תישלל זכותו של בן הזוג היוצא לדמי שימוש ראויים (מלבד עזיבה מרצון של אחד מבני הזוג) בשני מקרים אלה: האחד בו בן הזוג היוצא מורחק מדירת המגורים עקב צו שיפוטי, והשני בו  בן הזוג היוצא מערים קשיים או פועל לסיכול ביצוע של פירוק השיתוף (בע"מ 9881/05; 356/06). בעניין שלפנינו, לא הוצא צו הרחקה כנגד המשיב, על אף טענותיה של המערערת לאלימות. יוער, כי המערערת אף לא הניחה אי אלו ראיות שיאמתו את טענותיה לגבי האלימות שחוותה לטענתה. כמו כן, המערערת לא טענה, כי המשיב עיכב את פירוק השיתוף. על כן, אין מניעה עקרונית לחיוב המערערת בדמי שימוש.

87    לדעתי, מלבד אותם מקרים בהם נשללה הזכות לדמי שימוש, נקודת המוצא בבחינת סוגיה זו תהא כי יש לפסוק לבן הזוג העוזב את הדירה דמי שימוש. נכון להיום, זוהי נקודת המוצא לאחר מועד הגירושין (ראו בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (22.10.2006)), אולם, יתכנו מקרים בהם יש להקדים את תקופת הזכאות לפני הגירושין, בין היתר, לאור העובדה כי יתכנו  מקרים בהם מועד הגירושין הפורמלי מגיע זמן רב לאחר המועד בו בני הזוג כבר אינם יכולים לגור ביחד.  במה דברים אמורים?

דרכו של עולם היא שכאשר בני זוג מחליטים להיפרד, יציאתו של אחד מהם מבית המגורים המשותף, היא לרוב בלתי נמנעת, אף אם לא נקלעו לסכסוך חריף ביניהם. כל עוד אין סיבה המצדיקה לקבוע אחרת, יהא זה נכון לאפשר לבן הזוג היוצא מבית המגורים לממש את זכותו לקבל דמי שימוש ראויים בעד חלקו, היות וברור כי במצב זה, קיימת מניעה כי שני בני הזוג יעשו שימוש בבית המגורים המשותף. כמובן, תמיד יש לשקול כל מקרה לגופו ונסיבותיו המיוחדות, ובמקרים מסוימים יהיה מוצדק להימנע מפסיקת דמי שימוש.  כך למשל, פער כלכלי משמעותי בין בני הזוג (לטובת בן הזוג היוצא), בעקבותיו פסיקת דמי השימוש תטיל נטל כבד על בן הזוג הנותר שאינו יכול לעמוד בו, יכול להצדיק אי פסיקת דמי שימוש או דחיית החיוב בתשלומם."

36. במקרה דנן, כאמור לעיל, קבעתי לנתבעת אין חלק בדירת המגורים, ואף נקבע במפורש כי הנתבעת מתגוררת בדירה מכח רישיון שניתן לה להתגורר שם ללא תמורה. קביעת דמי השימוש הראויים הנה דבר שבמומחיות.  התובע לא ביקש להורות על הגשת חוו"ד מומחה בשאלת דמי השימוש הראויים.  לפיכך, דומני כי התובע לא הוכיח עובדה זאת, אשר הנטל להוכחתה מוטל עליו, ודין תביעתו לדמי שימוש, בגין תקופת העבר להדחות. עם זאת, ולאור תוצאת פסק הדין, דומני כי יש מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש, וזאת בגין התקופה החל ממועד פסק הדין ועד לפינוי הדירה בפועל.   לשם כך, על הצדדים לפנות למומחה מר אבו ריא, אשר ישלים את חוו"ד ויקבע את דמי השימוש הראויים בגין השימוש שעושה הנתבעת בדירה. בנוסף,  אני קובע כי החל מיום הגשת התביעה, על הנתבעת לשאת גם בכל הוצאות אחזקת הבית השוטפות, לרבות ארנונה חשמל ומים.

סיכום ותוצאה:

1. התביעה לסילוק יד –   התביעה מתקבלת. עם זאת, צו הפינוי יעוכב עד לאחר שהתובע יסדיר את מלוא חובותיו כלפי הנתבעת, לרבות החוב הקיים, וכן ביצוע איזון המשאבים כפי שיפורט להלן.  בנוסף, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת את הסך של 2,437 ₪  בגין עבודות השבחת הנכס ע"פ קביעת השמאי.  סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום חוו"ד ועד מועד התשלום בפועל.

1. נוכח עיכוב צו הפינוי, כמפורט לעיל, ולצורך בירור זכאותה של הנתבעת לפיצוי בגין תקופת הנישואין -  אזי ככל שלתובעת טענות רכושיות כנגד הנתבע, לרבות בגין זכאותה לפיצוי, עליה להגיש תביעה מתאימה, בתוך 30 יום מהיום, כפי שתמצא לנכון.  בתוך אותו מועד, על הנתבעת להגיש הבהרות דרושות לגבי השאלה האם דמי המזונות שנפסקו כוללים דמי מדור.

1. התביעה לדמי שימוש – התביעה בגין העבר נדחית כמפורט לעיל.  החל ממועד פסק הדין על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש ראויים, ועל הצדדים לפנות למומחה מר אבו ריא, כמפורט לעיל.

1. בנסיבות ולנוכח התוצאה אליה הגעתי, אינני עושה צו להוצאות.

1. זכות ערעור כחוק.

פסק הדין מותר לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק במערכת.

ניתן היום,  י"ד שבט תשע"ט, 20 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.