פס"ד בנושא אתיקה של דיינים

א.בפסק דיננו שניתן בט' במרחשוון התשפ"ג (3.11.22) בערעורה של המערערת על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה (הרכב ב) קבענו כי הערעור מתקבל וכי אף שאין המשיב חייב לשאת בתשלומי המשכנתא או תשלומים אחרים בגין רכישת דירת המערערת, המשמשת אומנם גם למגורי הילדים המשותפים אך מהווה הון של המערערת, שקנתה האם, מכל מקום חייב הוא בתשלומי מדור ילדיו, אף שלמערערת – האם יש מדור משלה (היינו הדירה האמורה), ואין היא מחויבת לאפשר את מדור הילדים, שהאב חייב לשאת בעלותו, במדורה ללא תמורה.

הורינו כי נוכח האמור יישא המשיב (בנוסף למזונות שבהם חויב בבית דין קמא ושלא נדונו בערעור זה) במדור ילדיו בסך 40% מדמי שכירות דירת ארבעה חדרים, באזור שבו גרו הצדדים בעבר ושהאם ממשיכה לגור בו.

ב.המערערת עתרה לפתחנו בבקשה לתיקון והשלמת פסק הדין באופן שבו ייכלל בו גם חיוב בסכום מוגדר והוראת תשלום אופרטיבית בהתאם לעיקרון האמור.

לאחר תגובה ואף תגובה לתגובה ניתנה החלטת אחד החתומים מטה (מי"א בכסלו התשפ"ג – 5.12.22) שבה נקבע והובהר בין השאר כדלהלן (ההדגשות אינן במקור):

בפסק דיננו נקבע העיקרון בנוגע לחובת מדור הקטינים בענייננו ואף בנוגע לדרך חישובו.

משמעות הדברים היא כי המשך הטיפול בעניינם של הצדדים ויישום פסק דיננו, לרבות בכל הנוגע לשמאות והערכת עלות שכר הדירה בדירה באזור ובגודל הרלוונטיים – הן עתה והן בעתיד, שהרי מדובר בעלות משתנה ודינמית – ייעשה בבית הדין האזורי.

הסיבות שבגינן אין בית דיננו 'גומר את המלאכה' אלא מותירה כאמור לבית הדין האזורי הן: 1. ההנחה כי בית הדין האזורי מצוי יותר בנתונים הרלוונטיים ומכיר שמאים המתמצאים באזור וכו'; 2. הדינמיות של העניין, כאמור לעיל, שבשלה אין מדובר בהחלטה שתינתן 'אחת ולתמיד', אלא בעניין שככל שלא יגיעו בו הצדדים להסכמות יצריך עדכונים בהחלטות שיפוטיות עתידיות, שמן הראוי שיינתנו בידי הערכאה הדיונית.

בהקשר זה צודק המשיב בדבריו כי המקובל הוא כי המשך הטיפול נעשה בבית הדין האזורי. עם זאת, שלא כעמדת המשיב, אין מניעה כי בית הדין הגדול כן ייתן הוראה אופרטיבית בנוגע לתשלום, לפחות בנוגע לזמן הקרוב.

בהקשר זה יש צדק לכאורה בטענת המערערת כי יש צורך לקבוע סכום מוגדר שישולם עתה מבלי לעכב את קביעתו עד לקיום הליך נוסף בבית הדין האזורי. יש היגיון וצדק לכאורה בקביעת סכום מוגדר עתה, כשבנוגע לטווח הזמן הקרוב אין תוקף לטעם השני שאמור לעיל לעניין הותרת העניין בידי בית הדין האזורי, וכשעדכונים עתידיים אכן ייעשו בעתיד בבית הדין האזורי, בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסק דיננו, וכשלגביהם לא תימצא המערערת במצב שבו אין היא מקבלת תשלום בעבור המדור כלל עד לתומו של ההליך, שהרי תזכה על כל פנים לתשלום שייקבע עתה, ובעיכוב שיחול, אם יחול, רק בנוגע לעדכון.

בנוגע לכך לא מצאנו תשובה בדברי המשיב.

כן צודק המשיב בדבריו כי בית הדין האזורי חייב לפעול בהתאם להוראות בית הדין הגדול, אף אם דעתו שלו שונה [...] אין מקום להוראה על העברת הדיון בעניינם של הצדדים להרכב אחר בבית הדין האזורי [...]

ג.בהחלטה מיום י"ט בכסלו התשפ"ג (13.12.2022) לאחר סקירת האמור עד כה, הבהרנו עוד (גם כאן אין ההדגשות בהכרח כבמקור):

המערערת ביקשה כי נבהיר גם כי תחולת פסק דיננו היא רטרואקטיבית מספטמבר 2021. גם לעניין זה לא הגיב המשיב.

הבקשה כשלעצמה צודקת היא, ואף שהדברים צריכים להיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, על דרך כלל חיוב במזונות, או בענייננו במדור, צריך להיפסק ולחול (ככל שאכן התקבלה התביעה) למן מועד הגשת התביעה והיווצרות העילה לה, היינו המועד שבו קיימים שני הדברים גם יחד. לרוב העילה קודמת להגשת התביעה, אך בענייננו תבעה המערערת מדור עוד טרם רכשה את הדירה המשותפת ודרה בה עם הילדים, ומכאן שסדר הדברים שונה במקצת, מכל מקום ברובד המהותי: בית הדין קמא קבע בשעתו כי כל עוד הילדים דרים עימה בדירה המשותפת מוקדם הדבר מכדי לדון בתביעה. לאחר שהמערערת רכשה את הדירה ביקשה שוב כי עתה ייקבע החיוב בהתאם לתביעתה. מאחר שתביעה הוגשה עוד קודם תחילת מגורי האם עם הילדים בדירה בהיותה דירתה שלה, הרי שבעת היווצר העילה, היינו בעת תחילת מגוריהם עימה בדירה כשזו שייכת לה, כבר קמה עילת חיוב וכבר ברור היה שאין 'מחילה' מצד המערערת או הסכמה כי הילדים ידורו עימה חינם.

לפיכך ברובד העקרוני אנו מקבלים את בקשת המערערת ומבהירים כאמור.

עם זאת בעניין זה לא ניתן הוראות אופרטיביות.

החיוב הרטרואקטיבי, שלא כחיוב השוטף, אינו 'דחוף', ולעניין גבייתו יש לשקול גם את יכולות המשיב לפורעו ואת האפשרות לפריסת החוב שהצטבר [...] וכמו כן יש לבחון את עלות שכר הדירה בתקופה המדוברת, עלות שאפשר שהייתה נמוכה מעלותו היום.

בחינה זו צריכה אכן להיעשות בבית הדין האזורי ואין הצדקה שתיעשה בבית דיננו [...] חיובו של המשיב במדור ילדיו, על פי העקרונות שבפסק דיננו, חל עקרונית באופן רטרואקטיבי מעת היות הדירה שבה דרים המערערת והילדים לדירה שבבעלות המערערת בלבד (היינו מעת השלמת רכישת הדירה על ידה. נציין כי המערערת ציינה כאמור את ספטמבר 2021, ועל כן החיוב לא יחול מכל מקום ממועד מוקדם למועד זה – אף שייתכן שהשלמת הרכישה קדמה למועד זה, שבבקשתה צוין רק כמועד שבו החלה לפרוע בפועל את הלוואת משכנתה, וכפי האמור בפסק דיננו לא הלוואה זו היא עילת החיוב – שכן בכל הנוגע למועד מוקדם למועד זה אין תביעה וייתכן שיש 'מחילה').