פס"ד בנוגע לשאלת מקום מגורים

פתח דבר:

ההליך

1. שני הורים, אזרחי ישראל וצרפת, עלו לישראל ביום 10.07.2016 (האב גם יליד ישראל), כך לפחות על-פי המסמכים שהונחו בפניי, ובתוך שהאב חתם בפני נוטריון בצרפת כי מסכים הוא לעליית האם והקטינים.

2. בנם של הצדדים, אזרח ישראלי אף הוא וכבן 16.5 שנים (להלן: "הבן").

הבן סובל מאוטיזם חמור, מוכר הוא כנכה בשיעור מלא וגם בצרפת מוכר הוא כנכה בשיעור מעל 80% (פרוטוקול הדיון מיום 11/12/2017, עמוד 6) וזוכה הוא לקצבה המשולמת כיום על-ידי הרשויות בצרפת, לידי האב.

3. אין עורר כי ערב עלייתם לישראל, היו ההורים במשבר משפחתי והאם אינה מכחישה כי חפצה כבר בשעתו להתגרש, אף בלשה והתחקתה לצורך כך אחר האב.

4. ביום 04.06.2017, לאמור כשנה לאחר עלייתם של הצדדים, נסע האב עם הבן ובן בגיר נוסף, לצרפת, וביום 11.06.2017 הודיע לאם כי לא ישוב עוד לישראל. מאז מסרב האב להיכנס לישראל (עדותו נגבתה באמצעות תוכנת ה"סקייפ"), בנימוק כי חושש הוא שיציאתו מישראל תעוכב.

5. לאחר הליך קודם שהתברר בפני וערעור שנתברר בבית המשפט המחוזי, נתאפשר לאם לעתור מחדש בסד הזמנים הקצוב לדיון, בהליך על-פי אמנת האג, בין השאר בהליך של "הביאס קורפוס".

6. אעיר עוד כי מצבו המנטלי של הבן הוא כזה שיחוס רצון בעל משקל לקטין שגילו מעל 16 שנה, כפי הנובע מאמנת האג, אינו רלוונטי לגביו של הבן ואילו יפנה אי מי, לעת בגרות הבן, ויבקש מינוי אפוטרופוס, אזי הדעת נותנת כי הבקשה תיענה מניה וביה.

7. אין עורר כי האם בחרה לתבוע סעד אחר (שאינו "הביאס קורפוס"), בהסבירה כי הסעד נחוץ לה על-מנת לממש זכויותיה כאם בהליכים נוספים בצרפת וסבורה היא, בהתבסס על חוות דעת משפטית שקיבלה ומכתב מאת מי המכהנת ברשויות החוק בצרפת, כי עתירה כזו בצרפת מחייבת את עתירתה בכאן.

8. וכך, עתרה האם בתביעתה, כדלקמן: