פס"ד בהכרעה על סכום כסף שנמצא בחשבון משותף של צדדים שנפרדו

פסק דין

השופט ע' טאהא:

רקע עובדתי

1. המנוחה ג.ר. (להלן: "המנוחה") והמנוח ג.מ. (להלן: המנוח") נישאו ביום xx.x.1974. לשניהם היו אלה נישואים שניים, כאשר מנישואיה הקודמים נולדו למנוחה שתי בנות, ל.פ. (המערערת) ו-ר.ל. (המשיבה מס' 3) ואילו למנוח נולדו מנישואיו הקודמים שני ילדים: ג.א. (המשיב מס' 1) ו- כ.א. (המשיבה מס' 2) (המשיבים 1 ו- 2 יכונו להלן ביחד "המשיבים").
2. נישואי המנוחים עלו על שרטון, המנוח עזב את הבית בו התגוררו השניים בשנת 1997 ועבר לגור בדירה אחרת. יתירה מכך, ביום 8.9.1997 חתמו השניים על הסכם גירושין, אשר הסדיר, בין היתר, את הנושאים הממוניים ביניהם. הסכם זה הוגש לאישור בית הדין הרבני, ואף נקבע דיון לצורך אישורו. בשל אירוע לב בו לקתה המנוחה סמוך לפני מועד הדיון, היא לא התייצבה לדיון. אין מחלוקת כי הסכם הגירושין לא אושר בסופו של יום בבית הדין הרבני, והמנוחים לא התגרשו באופן פורמאלי, אך הם המשיכו לחיות בנפרד עד יומם האחרון. כפי שיפורט בהמשך, בפי המשיבים טענה, כי המנוחים היו בני זוג עד יום פטירתה של המנוחה, ולטענה זו אדרש בהמשך.
3. ביום x.xx.2013 נפטרה המנוחה. המערערת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן צו קיום צוואת המנוחה מיום 5.12.2012 (ת"ע 48383-03-14); המנוח הגיש בקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה (ת"ע 48127-03-14); ואילו המערערת הגישה התנגדות לבקשה למתן צו ירושה, בגדרה טענה כי המנוח לא היה בן זוגה של המנוחה במועד הפטירה (ת"ע 48336-03-14). בפסק דין שנתן בשלוש תביעות אלה ביום 3.5.2017 דחה בית המשפט קמא את הבקשה לקיום צוואת המנוחה מהטעם שבמועד עריכת הצוואה היא לא הייתה כשרה לצוות, ודחה את טענת המערערת שהמנוח לא היה בן זוגה של המנוחה במועד הפטירה. בהתאם לכך קבע בית המשפט קמא, כי עיזבונה של המנוחה יתחלק באופן הבא: המנוח יקבל 50% ואילו כל אחת מבנותיה תקבל 25% מהעיזבון.
4. במסגרת הדיון בערעור שהגישה המערערת על פסק הדין של בית המשפט קמא בהליכים הנ"ל, קיבלו הצדדים את המלצת ערכאת הערעור שלפיה, פסק דינו של בית המשפט קמא יבוטל ויינתן צו ירושה שלפיו, המנוח ירש 25% מעיזבון המנוחה ושאר העיזבון יחולק בין בנותיה של המנוחה (המערערת והמשיבה 3) בחלקים שווים ביניהן. במהלך הדיון בערעור הבהיר בית משפט זה, כי "לפי הממצאים שבעובדה אנו סבורים, כי מבחינה מהותית לא היו שני המנוחים בני זוג, כמשמעות הדבר בדיני הירושה, לכל הפחות משנת 1997. נותרה אפוא השאלה, האם העובדה שהמנוחים לא התגרשו פורמלית, משליכה על הירושה. על מנת שכל צד יקנה סיכון אנו מציעים, כי הערעור יתקבל באופן זה שהמנוח יירש 25% מעזבונה של המנוחה, ואת שאר עזבון המנוחה יירשנו בנותיה, ה"ה ר.ל. ול.פ., בחלקים שווים ביניהם...". כאמור, הצדדים קיבלו את המלצת ההרכב ובהתאם לכך ניתן פסק הדין שנתן תוקף להסכמות הצדדים. במסגרת פסק הדין שאישר את הסכמת הצדדים באשר לאופן חלוקת העיזבון הבהיר בית משפט זה, כי "למען הסר ספק, בית משפט זה איננו נותן את דעתו לשאלה מה כולל העיזבון".
5. המחלוקת בין הצדדים ושבה הכריע בית המשפט קמא בפסק הדין מושא הערעור המונח לפנינו התמקדה בסכום של כ- 3.5 מיליון ₪ שהיה בחשבון משותף של המנוחים במועד הפטירה. המערערת והמשיבה מס' 3 טענו, כי מדובר בכספים השייכים למנוחה בלבד ואילו המשיבים טענו, כי מדובר בסכום שהיה בבעלות משותפת של המנוחים. להכרעה בשאלת הבעלות בכספים הנמצאים בחשבון חשיבות רבה לעניין אופן חלוקתו. אם תתקבל טענת המערערת והמשיבה מס' 3, יקבלו יורשי המנוח (המשיבים) 25% מהסכום - כפי חלקו של המנוח בירושת המנוחה. לעומת זאת, אם תתקבל טענת המשיבים, הם יקבלו 50% מהכספים מכוח בעלותו של המנוח בהם ועוד 25% מהיתרה מכוח חלקו של המנוח בירושת המנוחה, קרי 62.5% מכלל הסכום.

פסק דינו של בית המשפט קמא

6. בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיבים וקבע, כי הכספים היו בבעלות משותפת של המנוחים ועל כן, זכאים המשיבים למחצית הסכום מכוח בעלותו של המנוח ובנוסף לכך הם זכאים ל-25% מהיתרה מכוח חלקו של המנוח בירושת המנוחה כפי שנקבע על ידי בית משפט זה בהליך הקודם. בשורה התחתונה קבע בית המשפט קמא, כי יורשי המנוח זכאים ל- 62.5% מהסכום שהיה בחשבון המשותף, ואילו המערערת והמשיבה מס' 3 זכאיות ביחד ל- 37.5% מהסכום (18.75% לכל אחת).

בית המשפט קמא קבע, כי מאחר שמדובר בחשבון בנק "שנפתח בתקופת הנישואין, הרי שנטל ההוכחה להראות שמדובר בחשבון ובכספים שהם בבעלות המנוחה בלבד ואשר אינם חלק ממסת המשאבים המשותפים הינו לפתחן של בנות המנוחה ולא לפתחם של יורשי המנוח". בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי מוקשה לראות בכספים שהיו בחשבון המשותף כשייכים למנוחה בלבד וזאת משני טעמים: הראשון, מדובר בחשבון בנק משותף מלכתחילה ולא בחשבון שבמקור היה של המנוחה בלבד והמנוח צורף בו כשותף, כאשר בהתאם להלכה הפסוקה, כך נקבע, עצם פתיחת החשבון כמשותף מקימה חזקת שיתוף; השני, מדובר בבני זוג ולא בבני משפחה או שותפים בדרגת קרבה אחרת.

בית המשפט קמא קבע עוד, כי אף אם נכונה טענת המערערת כי הכספים הועברו בשנת 2003 מחשבונה הפרטי של המנוחה לחשבון המשותף, "ניתן לראות בכך מתנה לאלתר שמצאה ביטוי בעצם ההעברה ועל פי הפסיקה לעיל, כלל אין מקום לאפשר או ליתן הזדמנות לבנותיה של המנוחה לסתור את חזקת המתנה.. ואם יש להתיר לבנותיה לסתור עדיין יש לקבוע נטל הוכחה מוגבר במיוחד". נטל זה, כך נקבע, לא הורם. המערערת לא הוכיחה את מקור הכספים; לא הוכיחה שהמנוחה יכולה הייתה לצבור את הסכום בכוחות עצמה; הכסף הוחזק בחשבון הפרטי של המנוחה ועבר לחשבון המשותף בתקופה שבה היו המנוחים בני זוג; ולאורך תקופה ממושכת התנהלו שני הצדדים בחשבון המשותף, הפקידו ומשכו כספים, עובדה שאף היא מחזקת את המסקנה כי מדובר בכספים משותפים. על יסוד האמור הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי "לא עלה בידי בנות המנוחה להוכיח שכספי החשבון המשותף מקורן היו בכספי המנוחה או חשבון הבנק של המנוחה דווקא, לא עלה בידיהן להוכיח היעדר כשירות של המנוחה בעת העברת הכספים לחשבון המשותף ולא עלה בידיהן להוכיח כי המנוחה לא רצתה לשתף את המנוח בכספים אלה...".

טענות הצדדים

7. המערערת טענה, כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי לא עלה בידיה להוכיח כי המנוחה לא רצתה לשתף את המנוח בכספים שהיו בחשבון המשותף. לטענתה, הקרע בין המנוחים היה בשנת 1997 עת נפרדו דרכיהם וחתמו על הסכם הגירושין ועל כן, הכספים שהיו בחשבונה הפרטי של המנוחה ושעברו לחשבון המשותף היו של המנוחה ושלה בלבד. המערערת טענה עוד, כי לאורך כל השנים המנוחה לא שיתפה את המנוח במאומה מרכושה ובשנת 1992 נתנה הוראה לקופת הפנסיה שלה להעביר את הכסף המגיע לה לחשבונה הפרטי ולא לחשבון המשותף. המערערת הוסיפה וטענה, כי לאורך השנים היו לכל אחד מהמנוחים חשבונות בנק פרטיים וכל אחד מהם התנהל בחשבונות שלו, מבלי שנעשו פעולות כלשהן בחשבון המשותף, למעט הפקדת כספי הפנסיה של המנוח ומשיכתם מיד לאחר הפקדתם. לטענתה, שתי פעולות בלבד ביצע המנוח בחשבון המשותף מעבר להפקדת כספי הפנסיה שלו ומשיכתם: האחת בתאריך 4.6.2003 עת העביר מחשבונה הפרטי של המנוחה לחשבון המשותף סכום של 145,000 ₪ שנמשך מהחשבון ביום 8.6.2003 ונעלם; והשנייה בתאריך 13.7.2003 עת העביר המנוח סכום של כ- 3.3 מיליון ₪ מחשבונה הפרטי של המנוחה לחשבון המשותף וכשלושה חודשים לאחר מכן העביר המנוח את הסכום לחשבונו הפרטי. עובדות אלה, כך נטען, מלמדות כי המנוח שלח יד בכספי המנוחה מקום שהוא לא היה מורשה לעשות כן.

לתמיכה בטענותיה כי המנוח שלח יד בכספי המנוחה הפנתה המערערת אף לעובדה, כי העברת הכספים מחשבונה הפרטי של המנוחה לחשבון המשותף נעשתה סמוך לאחר שנודע למנוח כי בכוונת שירותי הרווחה לכפות על המנוחה להתאשפז בבית אבות נוכח מצבה הרפואי והנפשי אותה עת. כן הפנתה המערערת לעובדה כי כחמישה חודשים לאחר שהעביר את הסכום לחשבונו הפרטי, העביר המנוח את הסכום חזרה לחשבון המשותף, מבלי שניתן הסבר כלשהו מדוע הסכום הועבר חזרה לחשבון המשותף. המערערת הוסיפה וטענה, כי העובדה שהכספים היו בחשבון המשותף בנקודת זמן מסוימת אינה מהווה ראיה חלוטה לשיתוף מלא ומוחלט בכספים, אלא רק ראיה לכאורה. לשיטתה, מקום ש"נתיב הכסף" ברור, מקום שהוכח כי מקורו בכספי המנוחה בלבד, ומקום שהוכח כי המנוחה לא התכוונה לשתף את המנוח בכספים אלה ולא התכוונה לתת לו מתנה, אין לקבל את קביעת בית המשפט קמא, כי מדובר בכספים בבעלות משותפת.

8. המשיבים טענו, כי עיקר הערעור נוגע לקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, ובהתאם להלכה הפסוקה, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים שקובעת הערכאה הדיונית. לשיטתם, המערערת לא הצליחה להוכיח את מקור הכסף שהיה בחשבון המשותף וסוגיה זו נותרה עלומה. מאחר שהנטל על המערערת להוכיח כי מדובר בכספים של המנוחה בלבד על אף הימצאם בחשבון המשותף ומאחר שנטל זה לא הורם, בצדק קבע בית המשפט קמא, כי מדובר בכספים משותפים של המנוחים. המשיבים הוסיפו וטענו, כי המערערת לא הוכיחה שמקור הכספים הוא בחיי המנוחה טרם נישואיה עם המנוח ולא הוכיחה כי מקורם בחייה לאחר שהמנוחים נפרדו ועל כן, בצדק קבע בית המשפט קמא כי מדובר בכספים שנצברו במהלך החיים המשותפים של המנוחים ועל כן, נכונה קביעתו כי מדובר בכספים משותפים. לטענת המשיבים, הן מכוח ההלכה הפסוקה הקובעת כי כספים שהופקדו בחשבון המשותף הם כספים שבבעלות משותפת של השותפים בחשבון והן מכוח הכלל הקובע כי כספים שנצברו במהלך החיים המשותפים של בני זוג הם של שני בני הזוג אף אם נמצאים בחשבון של אחד מהם, נכונה קביעת בית המשפט קמא כי הכספים שהיו בחשבון המשותף במועד פטירתה של המנוחה שייכים לשני המנוחים יחד.
9. המשיבים טענו עוד, כי במסגרת הליך קודם שהתנהל בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה במסגרת תיק 36323-07-12 נחתמה פסיקתה על ידי כב' השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה שלפיה, כל אחד מהמנוחים קיבל סכום של 100,000 ₪ מהכספים שהיו בחשבון המשותף. לטענתם, הדבר מלמד כי ערכאה שיפוטית כבר קבעה שמדובר בכספים משותפים באופן שווה, וקביעה זו יוצרת השתק פלוגתה המונע מהמערערת לטעון אחרת.

דיון והכרעה