בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט א. שני, מיום 20.10.2022) שאישרה למשיב ליטול את בנם המשותף של הצדדים מחוץ לדירת אמו המבקשת בימים ב' וד' בין השעות 16:00-20:30 ובלבד שהביקורים יתקיימו במקומות ציבוריים, זולת אם בבית המשיב יהיה נוכח גם צד ג'.
העובדות הצריכות לעניין
הצדדים נישאו בשנת 2003 והתגרשו בשנת 2017. מנישואיהם נולד בנם יליד שנת 2012 (להלן: הקטין).
ביום 10.10.2017 חתמו הצדדים על הסכם ממון וגירושין שאושר בבית הדין הרבני וקיבל תוקף של פס"ד, גם לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. כעולה מפסק-הדין הצדדים שניהם היו מיוצגים ע"י מי שמשמש כיום ב"כ המבקשת. בהסכם נקבע כי הקטין יהיה במשמורתה של אמו המבקשת וכן נקבע הסדר חריג ביותר באשר להסדרי השהות שיקיים המשיב עם בנו הקטין: "בזמנים שיתואמו עם האם ובלבד שמפגשי האב עם הבן יתקיימו בנוכחותה, בהשגחתה ובפיקוחה ו/או בנוכחות, השגחת ופיקוח מי מטעמה כפי שתעדכן את האב. מפגשים כאמור לעיל, יתקיימו לאחר שמועד המפגש תואם בין הצדדים והוסכם ע"י האשה מראש. מלבד המפגשים כמוצג לעיל, לא יתקיימו מפגשים בין האב לבן שלא בנוכחות האם, לרבות במוסדות החינוך, ובכל מקום אחר, אלא בתיאום מראש ובלבד שנתנה הסכמת האם ואישור נוכחותה במפגש." (ס' 5.1-5.3 להסכם).
ביום 9.9.2021 הגיש המשיב לביהמ"ש קמא תביעה לקביעת זמני שהות והסדרי ראייה קבועים אחרים עם הקטין, הכוללים שתי לינות בשבוע ובכל סופ"ש שני, וללא כל פיקוח (תמ"ש 9617-09-21). מעיון בתביעה עולה כי המשיב הותיר את הרקע שהביא להסדרי השהות החריגים שנקבעו בהסכם מעורפל למדי. המשיב טען בתביעתו כי סבל מנישואיו, רצה להתגרש וכי חתם על הסכם הגירושין בשעה שלא היה מיוצג ו"שימש כחותמת גומי" וכי גם לשאלת הדיין האם מודע לעובדה כי יראה את בנו בנוכחות האם בלבד השיב כי הוא מודע ומסכים "בידיעה ומתוך הבנה ומחשבה שהנתבעת דאגה לטובת הקטין בהסכם הגירושין שערכה והגישה באמצעות בא כוחה – דבר שלימים התבררה כידיעה שגויה והבנה ומחשבה לא נכונה" (ס' 13 לתביעה).
המבקשת בכתב הגנתה לתביעה טענה כי הרקע לגירושין ולהסכם הגירושין שנערך מקורו בעובדה כי בשנת 2017 נודע לה מאחיה כי בעלה המשיב במשך שנים רבות וממושכות פגע מינית בבתו, אחיינית המבקשת, בהיותה כבת 9 ועד גיל 16. המבקשת טוענת כי לאור הגילוי ולאחר שהמשיב הודה בפניה והביע צערו ובקשתו כי יסלחו לו קרוביה, עזב את הבית באותו הערב ונענה לדרישתה כי מעתה יפגוש את הקטין רק בביתה ובהשגחתה, והסכמה זו עוגנה בהסכם הגירושין שנחתם ביניהם.
אציין כי בתשובת המשיב לבקשת רשות הערעור שלפניי המשיב טוען כי ב"כ המבקשת ייצג בעת אישור הסכם הגירושין את שני הצדדים וטוען כי חתם על הסכם הגירושין לאחר "איומים ולחצים מצד משפחתה של המבקשת". עוד אציין כי מחומר הראיות שלפניי, דברי המשיב כפי שהובאו בחוות דעת העו"ס אבי תפילין שהתבקש להעריך את מסוכנותו של המבקש, המשיב ציין בפניו כי חתם על הסכם הגירושין לאחר שהואשם ע"י המבקשת כי התעלל מינית באחיינית במשך שנים וכי אם לא יחתום על ההסכם היא תיגש למשטרה ותתלונן על הפגיעות המיניות.
להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי מאז נכרת הסכם הגירושין ובמשך 4 שנים התקיימו הסדרי השהות של המשיב עם בנו הקטין באופן מצומצם ביותר בתיאום עם המבקשת ובפיקוח כאמור בהסכם הגירושין.
ביום 10.6.2021 פנתה האחיינית הנפגעת לכאורה ממעשי המשיב , באמצעות באת כוחה, במכתב דרישה לפיצויים מהמשיב. בקשת המבקש ליישוב סכסוך, בעקבותיה הוגשה התביעה, הוגשה ע"י המשיב ביום 13.7.2021, חודש ימים לאחר אותה דרישה לפיצויים מטעם האחיינית, דרישה שלהבנתי לא נענתה ע"י המשיב ובעקבותיה הגישה האחיינית תביעה נזיקית נגדו.
ביום 9.9.2021 הורה ביהמ"ש קמא על הגשת תסקיר אודות המשפחה. כעולה מהתסקיר שהוגש ביום 19.12.2021, לאור מורכבות הנושא כונסה וועדת תסקירים. בתסקיר מתואר כי הוועדה התרשמה כי לאורך השנים הצדדים הגיעו להסכמה והיה שיתוף פעולה ביחס לבנם ולמפגש המשיב עמו. בתסקיר מתואר כי הוועדה ניסה לבדוק עם המשיב ולקבל ממנו תשובות לשלוש שאלות מרכזיות: מדוע הסכים לחתום על הסכם כה מגביל לפני 4.5 שנים אם טוען לחפותו ולא מודה בפגיעה באחייניתה של האם?; מדוע הסכים להמשיך בהסדרים במשך 4.5 שנים ורק עכשיו פנה בבקשה לשנותם? מדוע במשך 4 חודשים מיום הגשת תביעתו בחר שלא לראות את בנו?. בתסקיר מתואר כי מצדו של המשיב לא התקבלה תשובה מניחה את הדעת לאף אחת מהשאלות הללו. המבקשת מצדה הציגה מסמכים הנוגעים לתביעת האחיינית נגד המשיב וועדת התסקירים סברה כי "מסמכים אלו מתארים סיטואציות קשות מנשוא אותן ביהמ"ש יצטרך לבחון ואין באפשרותנו לבחון אותם ולהביע עמדתנו ביחס אליהם אולם הם מעוררים דאגה גדולה מאחר וברור כי הליך אזרחי זה יערער את כל חייהם של הנוגעים בדבר ובעיקר עלולים להשפיע גם על הקטין". המלצת ועדת התסקירים הייתה כי בשלב הזה אין לעשות שינויים בהסדרי השהות וכי "אם וכאשר תישקל פתיחה של המפגשים בעתיד, הם יותנו, מבחינתו, בבדיקת מסוכנות לאב, אולם, כאמור , בשלב זה – המלצת הועדה הינה לא ליצור שינויים".
ביום 1.3.2022 התקיים דיון קדם משפט . במסגרתו הורה ביהמ"ש קמא על הגשת תסקיר משלים; הפנה את המשיב לבדיקת מסוכנותו כלפי הקטין אצל העו"ס אבי תפילין; מינה אפוט' לדין לקטין ; וכן מינה את מכון שלם לתת חוות דעת "על טיב יחסי הצדדים, סוגיית זמני השהות הראויים, מידת הנזק אשר תיגרם לקטין אם נעבור לזמני שהות מלאים ובין אם נישאר בזמני השהות הנוכחיים".
ביום 9.4.2022 הוגשה לביהמ"ש קמא הערכת מסוכנות שערך עו"ס אבי תפילין למשיב. עמדתו של העו"ס אבי תפילין הייתה נחרצת, ולפיה לא קיימת כלל מסוכנות מצד המשיב לקטין, זו לא הייתה קיימת בעבר ואין סיכוי שתתקיים בעתיד. העו"ס אבי תפילין המליץ על מפגשים חופשיים ומוסדרים של המשיב עם בנו הקטין.
ביום 11.5.2022 הוגשה לביהמ"ש קמא עמדה ראשונית מטעם האפוט' לדין שמונה לקטין. עמדת האפוט' לדין היתה כי בשלב מקדמי זה ניתן לאפשר למשיב לשהות עם הקטין, שלא בהשגחת המבקשת או מי מטעמה, בשטחים ציבוריים או פארקים קניונים ומסעדות אך לאסור על המשיב לשהות עם הקטין בבתים פרטיים או במקומות סגורים ובכלל זה שירותים ציבוריים.
ביום 9.6.2022 הוגש לביהמ"ש קמא התסקיר המשלים. התסקיר המשלים הוגש לאחר שהובא לפני עורכת התסקיר גם אבחון המסוכנות שערך העו"ס אבי תפילין. עורכות התסקיר המשלים ציינו כי עמדתן לא השתנתה והן הדגישו כי התסקיר המקורי הוגש לאחר שהתבסס על עבודה מקיפה ומקצועית וכן ועדת תסקירים רבת משתתפים ביניהם פסיכולוג חיצוני ומפקחת מחוזית – והמלצת אלו היא כי לא יבוצעו שינויים בזמני השהות של המשיב.
ביום 15.6.2022 הורה ביהמ"ש קמא כי יתקיים דיון במעמד הצדדים אליו תתייצב גם העו"ס לסדרי דין. נקבע באותה החלטה כי ב"כ המשיב הוא שימציא את הזימון לדיון לעו"ס לסדרי דין.
ביום 20.10.2022 התקיים דיון קדם משפט נוסף לפני ביהמ"ש קמא. העו"ס לסדרי דין לא זומנה לאותו דיון ולכן גם לא התייצבה. גם עבודת מכון שלם טרם הושלמה נכון לאותה העת וחוות דעת מטעם מכון שלם טרם הוגשה.
בהחלטה שניתנה במעמד הצדדים במסגרת הדיון עמד ביהמ"ש קמא על כך שלשיטתו התסקיר המקורי לא סיפק תשובות. ביהמ"ש קמא הביע מורת רוחו על כך שעבודת מכון שלם התעכבה וכלפי עמדת המשיבה לפיה יש להמתין עד השלמת עבודת מכון שלם כמו גם שמיעת חקירת העו"ס לסדרי דין ושל העו"ס תפילין ו"מבחינתה של האם עוד חזון למועד עד שיוסדר הקשר בין האב לקטין". ביהמ"ש קמא קבע, כי "כשמדובר באב זכותו לראות את בנו כל עוד לא נקבע, ולא על ידי האם, כי נשקפת מסוכנות לילד. לא רק שאין אינדיקציה בדבר מסוכנות, אזי ביום 11.5.22 נסרקה עמדת האפוטרופוס לדין וזה האחרון המליץ על זמני שהות של האב עם הבן.....אבהיר ואומר כי בהיעדר אינדיקציה למסוכנות של האב, לעת הזו ההפך הוא הנכון, מן הראוי לאמץ את העמדה הכללית של האפוטרופוס לדין בדבר קביעת זמני שהות....". בהתאם, ביהמ"ש קמא הורה על אימוץ המלצות האפוט' והורה כי המשיב רשאי "ליטול את הקטין מחוץ לדירתה בימים ב' וד' החל משעה 16:00 ועד השעה 20:30 . הביקורים יתקיימו במקומות ציבוריים, זולת אם בבית האב יהיה נוכח גם צד ג'".
על החלטה זו מלינה המבקשת בבקשת רשות הערעור שלפניי. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה במעמד צד אחד.
ביום 31.10.22 ניתן על-ידי צו ארעי כמבוקש בבקשה לעיכוב ביצוע והוריתי למשיב להגיש תשובה לבקשה לעיכוב ביצוע כמו גם תשובה לבקשת רשות הערעור.
תשובת המשיב לבקשת רשות הערעור הוגשה ביום 7.11.2022.
המבקשת טוענת בבקשת רשות הערעור כי ביהמ"ש קמא, כב' השופט שני, שאינו המותב הרגיל המטפל בתיק (אלא המותב שהחליף את כב' השופטת אקוקה , בעקבות יציאתה לחופשת לידה) היה נמהר מדי במתן החלטתו, הגם שמדובר בהחלטה זמנית שבסופה השיב כב' השופט שני את השרביט לשופטת אקוקה. לטענתה, ההחלטה קובעת הסדרי שהות של הקטין עם המשיב המסכנים אותו, שחותרים תחת הסכמות הצדדים בהסכם הגירושין שקיבלו תוקף של פס"ד; ההחלטה ניתנה טרם העידה העו"ס לסדרי דין, זאת חרף העובדה שהמותב המטפל סבר כי יש לשמוע אותה בישיבה שהתקיימה ואליה לא זומנה , ולאור עמדת התסקיר הנחרצת בנושא; הערכת המסוכנות מטעם העו"ס אבי תפילין תופרך לאחר שיתאפשר לה לחקור אותו אך טרם ניתנה לה הזדמנות לכך והעו"ס אף מסרב עד היום להשיב לשאלות הבהרה שנשלחו אליו מטעם המבקשת; עבודת מכון שלם מתעכבת בעקבות החלטת השופטת אקוקה מיום 17.5.2022 ולא היא הגורם לכך.
המשיב בתשובתו לבקשת רשות הערעור סומך ידיו על החלטת ביהמ"ש קמא ונימוקיה. לטענת המשיב כל טענות המשיבה כלפיו הינם בבחינת "סיפורי האחים גרים, בדיה ושקר". הערכת המסוכנות שביצע העו"ס אבי תפילין מאששת את טענתו כי אין כל מסוכנות מצידו לקטין.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה, בהתאם לתקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות).
מצאתי לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה מושא הבר"ע.
המשיב, בתביעתו המתבררת לפני ביהמ"ש קמא, עותר "לשנות את זמני השהות שנקבעו במסגרת הסכם הגירושין מיום 10.10.2017 וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 26.11.2017". אין מדובר בתביעה שמטרתה לקבוע לראשונה את חלוקת זמני השהות בין ההורים לקטין אלא תביעה לשנות את הקיים, את שנקבע כבר, בהסכמת הצדדים , בהסכם גירושין כולל, שקיבל אישור ותוקף של פס"ד ע"י הערכאה המוסמכת.
חרף טענות המבקש לפגמים שונים שנפלו ברצונו בעת כריתת אותו הסכם – הוא מעולם לא עתר לפני הערכאה המוסמכת לביטול ההסכם או לביטול פסה"ד שאישר את ההסכם. עם זאת, סעיף 74לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 מקנה לבית המשפט סמכות לשוב ולדון בענייני משמורת וחזקה של קטינים "אם נשתנו הנסיבות או נתגלו עובדות נוספות לאחר שנתן החלטתו". הנטל על המשיב, העותר לשינוי הסדרי השהות שנקבעו בהסכמתו, להוכיח שינוי משמעותי בנסיבות ששררו בעת מתן פסה"ד שאישר את אותה הסכמה, בשנת 2017 (ראו לדוגמא פס"ד של השופט פורת בתמ"א (מחוזי ת"א) 1278/95, ח.ל.ר נ' א.ר. , מיום 1.2.1999, פורסם בנבו).
כל עוד ההסכם בין הצדדים, שקבע בין השאר את הסדרי השהות של המשיב עם בנו הקטין לא בוטל; לחילופין, כל עוד לא בוטל פסה"ד שאישר את ההסכם ; ולחילופי חילופין כל עוד לא הוכח לפני הערכאה הדיונית כי שיקולים זרים הם שהביאו את המשיב ליתן אותה הסכמה – יש לראות את המשיב כמודה שאותם הסדרים שנקבעו בהסכם הם ששיקפו את טובת הקטין, למצער באותה העת, ועליו הנטל להוכיח כי מאז חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק את שינויים.
בענייננו אנו, נפקד מהחלטת ביהמ"ש קמא כל אזכור להסכם בין הצדדים (שאושר וקיבל תוקף של פס"ד) ולהסדר החריג שנקבע במסגרתו. החלטת ביהמ"ש קמא אינה שוללת את גרסת המבקשת באשר לרקע שהביא לטענתה את המשיב להגיע לאותו הסדר ומנגד גם אינה מאשרת את גרסת המשיב בקשר לכך. הנסיבות שעמדו בבסיס כריתת הסכם הגירושין שכלל את ההסדר האמור, טרם הובהרו. כעולה מההחלטה, ביהמ"ש קמא שם לנגד עיניו את המבקשת "היא זו שהחליטה שהאב הוא פדופיל, שכן הוא הודה בפניה, לשיטתה" (עמ' 24 ש' 23-24 לפרוט') ,את המשיב שהכחיש את הטענות ו"משעה שלא הוגשה על ידי אותה אחיינית תלונה במשטרה אין אף דרך שבעולם להוכיח את חפותו" (עמ' 24 ש' 21 לפרוט') וביצע איזון כלשהו בין רצונות הצדדים, על סמך החומרים שהיו קיימים לפניו באותה העת, על בסיסם הסיק כי בזמן הנוכחי אין אינדיקציה למסוכנות מצד המשיב. האיזון בוצע על דרך של אימוץ המלצת האפוטרופוס לדין לפיה יקוימו הסדרי שהות של המשיב עם בנו הקטין במקומות ציבוריים ללא פיקוח או בבית המשיב בפיקוח צד ג' כלשהו.
סבורני שבכך אין די לצורך הענקת סעד זמני למשיב, המשנה מצב קיים והחותר תחת הוראות ההסכם שקיבל תוקף של פס"ד, בשלב הנוכחי בו רב הנסתר על הגלוי.
המבקשת במסגרת ההליך המתנהל בביהמ"ש קמא אינה נדרשת להוכיח שהמשיב הוא פדופיל. המבקשת אוחזת בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד שמסדיר את הסדרי השהות של המשיב עם בנו הקטין, הסדרים שהיא מבקשת לקיים ככתבם וכלשונם. המשיב הוא שמבקש לשנות מהסדרים אלו. המשיב לא התבקש להוכיח את חפותו בהליך פלילי שלא מתקיים בענייננו כדי לזכות בסעדים להם הוא עותר בתביעתו כסעדים זמניים. דבר לא מנע מהמשיב עד כה לפנות בתביעה לביטול ההסדר המדובר, מכוח אותם פגמים ברצון שלטענתו הביאו לכריתתו שנטענו בשולי ההליך בקמא ובזה שלפניי. לו היה ההסכם בין הצדדים מבוטל – נקודת המוצא הייתה אחרת לגמרי וגם לא הייתי מוצא מקום להתערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא. משההסכם בין הצדדים שריר וקיים וכולל אותו הסדר חריג הנוגע להסדרי השהות של המשיב עם בנו הקטין ומשהמשיב תולה את יהבו בשינוי הוראות ההסכם, משלטענתו הדבר עולה כיום בקנה אחד עם טובת הקטין - עליו להוכיח לפני ביהמ"ש קמא את אותן נסיבות חדשות שהביאו לכך. קשה לראות כיצד ניתן יהיה לקבוע אם טובת הקטין כיום בקשר נרחב יותר עם המשיב, ללא פיקוח או עם פיקוח קל יותר מהמוסכם, יכולה להיעשות ללא בירור הנסיבות שהביאו את ההורים שניהם, האמונים על טובת הקטין, להסכים להסדרי השהות שיכללו את אותו פיקוח הדוק של המבקשת על הקטין בכל מפגש של המשיב עמו.
כעולה מעמדת ועדת התסקירים, העובדה שהמשיב לא נתן תשובה מניחה את הדעת לנסיבות שהביאו אותו לתת את אותה הסכמה כמו גם לנסיבות שהביאו אותו רק לאחרונה לפנות בבקשה לשנות את אותה הסכמה - היא שתרמה לכך שעמדת ועדת התסקירים הייתה שלא להמליץ על כל שינוי בהסדרי השהות שנקבעו בהסכם.
אומר בזהירות הנדרשת כי לאור העובדה שהנסיבות שהתקיימו במועד כריתת ההסכם ושהביאו לאותו הסדר חריג נותרו עלומות בעיניי, גם הערכת המסוכנות שנערכה למשיב ע"י העו"ס תפילין ומסקנותיה, לא הפיסו את דעתי, בשלב הנוכחי ובטרם נחקר הוא על חוות דעתו. אציין שבעוד שבגוף חוות הדעת העו"ס תפילין הביע עמדה נחרצת למדי לפיו "מסוכנותו לבנו איננה קיימת כלל, לא הייתה קיימת בעבר ואינני סבור או מעריך כי ישנו סיכוי שתתקיים בעתיד" (עמ' 7 לחווה"ד) בדף הפותח לחוות הדעת מציין מר תפילין כי היא נסמכת בעיקר על מצבו הרגשי הנוכחי של הנבדק וכי יש לה תוקף של "מספר שבועות לכל היותר". בנוסף, בשים לב לעובדה שהנסיבות שהביאו לכריתת ההסכם שהמשיב עותר לשנות טרם הובהרו וגרסת המבקשת בהקשר זה טרם נשללה – סבורני כי על מנת ליתן משקל להערכת המסוכנות, לצורך הענקת סעד זמני למשיב החורג מהוראות ההסכם, היה מקום כי זו תיערך תחת נקודת הנחה היפותטית לפיה הדברים שמיוחסים למשיב על-ידי האחיינית אכן התקיימו. לא מצאתי כי חוות הדעת נערכה תחת הנחת מוצא שכזו.
האפוט' לדין שמונה לקטין נתן המלצה מאוזנת שמנסה "להלך בין הטיפות" וליישב בין החשש של המבקשת למפגשים של המשיב עם הקטין ללא פיקוח ובין רצון המשיב לקיים מפגשים שכאלו. המלצה זו היא שאומצה ע"י ביהמ"ש קמא בהחלטתו מושא הבר"ע. המלצה זו הייתה ראויה לאימוץ כהחלטה זמנית ככל שלא היה מדובר בהליך שמטרתו שינוי הקיים והמוסכם בין הצדדים. שעה שהצדדים שניהם הסכימו להסדר שהות של המשיב עם בנו הקטין הכולל פיקוח הדוק של המבקשת – הסרת אותו פיקוח, גם באופן זמני, טעונה לטעמי בירור באשר לטעמים בגינם הוסכם הפיקוח מלכתחילה. ודוק! הצדדים יכלו לקבוע פיקוח פחות הדוק מזה שנקבע במסגרת ההסכם ( לדוגמא כפי המלצת האפוט' לדין כך שיוסר במקומות ציבוריים) ולא עשו כן. יצוין כי האפוט' לדין ציין בעמדתו כי במסגרת שיקוליו למתן ההמלצה נשען גם על גילו של הקטין, כבן 10 שנים, התפתחותו של הקטין ויכולת הביטוי שלו באופן ש"תכונות אלו מקטינות את הסיכוי כי ייעשה לגביו משהוא שלא כראוי מבלי שהוא ידווח על כך או שניתן יהא לעמוד עך כך בכלים מקצועיים מקובלים" (ס' 37 לעמדה). עמדה זו מוקשית בעיניי שכן ככל שההסדר אליו הגיעו הצדדים במסגרת הסכם הגירושין משקף את רצונם והבנתם את טובת הקטין דאז – הרי גם אז ידעו שהקטין צפוי לגדול ולא מצאו לנכון לקבוע הסדרי שהות ללא פיקוח בשלבים מאוחרים יותר בחייו. בנוסף, יוזכר שהטענות של אחיינית המבקשת כלפי המשיב הן כי פגיעותיו המיניות בה נעשו בהיותה כבת 9 ועד גיל 16.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל. הסדרי השהות שהורחבו במסגרת ההחלטה מושא הבר"ע מעבר למוסכם בהסכם הגירושין מבוטלים.
משהתקבל הערעור ישא המשיב בהוצאות המבקשת ושכ"ט ב"כ בסך של 5,000 ₪.
העירבון, על פירותיו, יושב למבקשת באמצעות בא כוחה.
מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, כ"ה חשוון תשפ"ג, 19 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.
