פס"ד בבקשה לקיום צוואה בעדים והתנגדות לה

לפני בקשה לקיום צוואה בעדים שערכה המנוחה בשנת 2016, אשר הוגשה ע"י בתה של המנוחה ואחות של המנוחה, ומנגד התנגדות לקיום הצוואה שהוגשה ע"י בעלה של המנוחה ושני ילדיה.

תמצית העובדות הצריכות לעניין:

1. המנוחה, ילידת 1961 נישאה לנתבע 1 (להלן גם "הבעל") בשנת 1979. מנישואין אלה נולדו לבני הזוג שלושה ילדים: התובעת 2 (להלן: "נ'"), והנתבעים 2-3 (להלן: "ש'" "א'" בהתאמה).  

    

2. בני הזוג גרו בבית קרקע ב*****, כאשר בקומת הקרקע המחולקת לשתי יחידות דיור, התגוררו בשעתו בתם נ' ומשפחתה וכן בנם א', ומשפחתו.

    

3. מהחומר שהוגש לתיק עולה כי החל משנת 2006 סבלה המנוחה מהתדרדרות במצבה הבריאותי, שהחל באירוע מוחי קל. בהמשך, בעקבות מספר אירועים מוחיים נותרה המנוחה משותקת בפלג גופה השמאלי. לאחר שאושפזה בשנת 2014 *****, עברה  תקופת שיקום בסופה שבה המנוחה לביתה, כשהיא מרותקת לכסא גלגלים ונזקקה לעזרה צמודה 24 שעות ביממה של מטפלת (עובדת זרה). 

    

    

4. במהלך תקופה זו יחסי המנוחה ובעלה התערערו, אם כי מהחומר שהוגש לתיק עולה כי עוד בשנים 2005-2006 גבה טורא בין הצדדים על רקע התנהלות כלכלית בעייתית מצידה של המנוחה, בעקבותיו התנהלו בני הזוג בחשבונות נפרדים (ר' פרוטוקול דיון בבד"ר מיום 9.1.06).

    

5. לאחר התאמות שנעשו לבית המגורים והנגשתו למנוחה, התגוררה המנוחה בקומה הראשונה, ואילו הבעל והעובדת הזרה התגוררו בקומה השניה. 

    

6. על רקע נסיבות אלה, נזרעו בלב המנוחה חשדות בדבר קיום קשר רומנטי שנרקם בין בעלה לבין העובדת הזרה. אף לאחר שהוחלפה העובדת הזרה (אשר פוטרה בעקבות אותם החשדות), ואף לאחר שעזב את בית המגורים, מחשש להאשמות שווא נוספות, המשיכה המנוחה לחשוד בדבר קיום יחסים אינטימיים בין הבעל לעובדת החדשה, אולם זו נשארה לטפל במנוחה כארבע וחצי שנים, עד לפטירתה בטרם עת, ביום 2.6.19 כשהיא בת 58. 

    

7. יצויין כי בשנת 2016 , עזב א' את יחידת הדיור בבית הוריו, לטענתו בעקבות וויכוח עם אמו במהלכו הזמינה משטרה והאשימה אותו באלימות, ועל מנת שלא לסכן את מקום עבודתו בהיותו עובד בשב"ס.

    

8. כאמור, לאחר שובה מהשיקום בשנת 2014, על רקע חשדותיה של המנוחה בבעלה,  וכן על רקע התנהלותה הכלכלית, הלכו המחלוקות בין הצדדים והעמיקו, ובני הזוג פתחו בהליכים משפטיים, כפי שיפורט להלן:

    

9. ביום 22.11.2015 הגיש הבעל בקשה לצו הגנה כנגד המנוחה (ה"ט 47869-11-15). במסגרת אותו ההליך, טען כי עזב את הבית בהמלצת המשטרה, לאחר תלונות שווא שהגישה כנגדו המנוחה (פרוט' מיום 22.11.15). בדיון שהתקיים העמד שני הצדדים, אישרה המנוחה כי היא צועקת ומקללת את הבעל וזאת מאחר שהוא איים עליה ברצח (ר' פרוט' מיום 30.11.15). יצויין כי עוד באותו הליך התלונן הבעל אף על בעייתיות בהתנהלות הכספית וצבירת חובות של המנוחה על רקע השינ' שחל במצבה הנפשי ובהתנהגותה. בסופו של הדיון, הופנו הצדדים ליחידת הסיוע בניסיון להגיע להסכמות, דבר שלא צלח.

    

10. בהמשך הגישו הצדדים תביעות הדדיות: המנוחה הגישה תביעה למזונות אשה (תמ"ש 43404-02-17), ואילו הבעל הגיש תביעה רכושית לאיזון משאבים ולפירוק שיתוף בבית המגורים (תמ"ש 47045-04-17). במסגרת הליכים אלה, הסכים הבעל להמשיך ולשאת בהוצאות המדור ומלוא ההוצאות הרפואיות של המנוחה, לרבות תשלומי הזכויות הסוציאליות של העובדת הזרה, וזאת מחשש שייקלע לחובות בשל אי תשלום ביטוח לאומי והזכויות הסוציאליות לעובדת הזרה (ר' פרוט' מיום 6.6.17).

11. מטעם זה ונוכח הכנסותיה הנכבדות, לא נפסקו מזונות אשה זמניים (ר' החלטה מיום 6.6.17), כן הוסכם בין הצדדים כי המועד הקובע לצורך איזון המשאבים יהא 19.11.15, ובהתאם למועד זה הוגשה חוו"ד אקטוארית ביום 18.6.18.

12. בפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2018 טענה ב"כ המנוחה כי "נוכח מצבה הרפואי המורכב של מרשתי, מאחר שהצדדים אינם מעוניינים להתגרש, אנו סבורים שצריך למחוק את התביעות ההדדיות. בנוסף, ישנה מעורבות לא בריאה של ילדי הצדדים וזה לא מוסיף להרגשה של הצדדים". עוד הודיעו הצדדים כי החל מהמועד הקובע שהוסכם (19.11.15) ואילך, הצדדים ימשיכו להתנהל תוך הפרדה רכושית מלאה, אף אם יחזרו לגור באותו המבנה, מתוך כוונה לפעול לחלוקת השימוש בבית, תוך חלוקת הוצאות אחזקת הבית.

13. הצדדים הודיעו כי הם מנהלים מו"מ בנסיון להגיע להבנות, הודעה על תוצאות המו"מ לא הוגשה והתביעות נמחקו ביום 15.11.18.

     

14. כאמור, ביום 19.**.** הלכה המנוחה לבית עולמה.

15. ביום 7.7.2019 הגישה התובעת, אחות המנוחה תביעה לקיום צוואת המנוחה מיום 14.9.2016 (צוואה בעדים), במסגרתה ציוותה המנוחה את כל רכושה לאחותה – התובעת 1 (להלן גם "ס'"), לבתה נ' ולילדיה של נ'. ביום 29.8.2019  הוגשה התנגדות לקיום הצוואה בטענה להעדר כשרות לצוות ולהשפעה בלתי הוגנת.

     

     

    תמצית טענות הצדדים:

16. לטענת המתנגדים, למנוחה היו מחשבות שווא ואלה נוצלו ע"י הבת והאחות גרמו לה לטעות במצב העניינים, לחשוד שבעלה מנהל רומן עם העובדת הזרה, והשפיעו עליה השפעה בלתי הוגנת. לטענת המתנגדים, בצוואה נפלו פגמים מהותיים העולים כדי פסילתה ולכל הפחות להעברת נטל הראיה אל התובעות להוכיח כי זהו רצונה האמיתי של המנוחה. בין היתר נטען כי הצוואה לא הוצגה כנדרש על פי סעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה, בפני אחת העדות, חתימת עדי הצוואה לא נעשתה באותו מעמד, הצוואה המודפסת אינה מכילה את שמות העדים, המנוחה לא חתמה על העמוד השני בצוואה ומספר תעודת הזיהוי של המנוחה על גבי הצוואה היה שגוי.

17. עוד טענו המתנגדים, כי עובר לעריכת הצוואה המנוחה סבלה ממספר אירועים מוחיים ולבביים והפכה למשותקת בכל צידה השמאלי, מרותקת לכיסא גלגלים וסיעודית לחלוטין וטופלה ע"י מטפלת זרה צמודה. עוד נטען כי עובר לעריכת הצוואה, מצבה של המנוחה הדרדר גם מנטלית והיא החלה לסבול משינ'ים קיצוניים בהתנהגות לרבות הזיות, חשדות שווא אשר הביאו אותה להאשים את בעלה בכך שהוא "בוגד" ואת הילדים- המתנגדים 2-3 בכך שתומכים בו. עוד נטען כי המבקשות ידעו על מצבה של המנוחה, בודדו אותה וניצלו זאת על מנת להטעותה באמצעות מהלכי השפעה בלתי הוגנת. כן טענו כי בנסיבות בהן המנוחה לא השתמשה במחשב, לא התניידה באופן עצמאי, ומשנוסח הצוואה מעיד כי נערכה לאחר קבלת ייעוץ משפטי, נראה כי התובעות היו מעורבות בעריכת הצוואה, חרף הכחשתן הגורפת שידעו על קיומה בחיי המנוחה.

18. מנגד, טענו התובעות, כי המנוחה היתה עצמאית מבחינה שכלית והכרתית ואין בנכותה הפיזית ותלותה בעזרה לה נזקקה כדי להשפיע על שקול דעתה, והיא אף תמכה כלכלית בביתה נ'. לדידן, ניתוקה ובידודה מילדיה נכפה עליה ונבע מיחסם המנוכר בעוד המנוחה כמהה היתה לקשר עימם.

19. לטענת התובעות, הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה ועולה בקנה אחד עם נסיבות חייה ובכללן העובדה שחיה בנפרד מבעלה כחמש שנים לפני שנפטרה, ומערכת היחסים העכורה בין המנוחה לילדיה ש' וא'. המנוחה ספגה השפלות ואיומים מבעלה וילדיה הגדולים ש' וא', בעלה של המנוחה קיים קשר אינטימי עם העובדת הזרה, עימה לן בקומה העליונה, בעוד המנוחה רתוקה לכסא גלגלים בקומה התחתונה. עוד טענו כי הנתבעים גילו אטימות וחוסר רגישות כלפי הנזק הנפשי העצום שנגרם למנוחה, מעצם החשד במתחולל בכתלי ביתה, בהיותה חסרת אונים.

20. לטענת התובעות המנוחה היתה כשירה וצלולה בעת מעמד החתימה, וכך גם עולה מהתיעוד הרפואי ומעדותה בבית המשפט במסגרת ההליכים המשפטיים שניהלה בחייה.

21. אשר לטענה בדבר הפגמים בצוואה, מששני עדי הצוואה העידו והצהירו כי המנוחה חתמה על הצוואה בפניהם מרצונה החופשי התמלאו התנאים הנדרשים על פי דין להוכחת כשרות הצוואה, ומכל מקום אין בטעות במספר הזיהוי כדי לשלול את תוקף הצוואה.

     

     

    נטל ההוכחה:

22. כידוע, עומדת לכל צוואה "חזקת כשרות" הקבועה בהוראות סעיף 25 לחוק הירושה. סדר הבאת הראיות, אינו נבחן ע"פ הוראת תקנה 21(א)(1) לתקנות הירושה, אלא בהתאם לכללים בדבר נטלים וחזקות החלים בדיני ירושה (שוחט, פינברג ופלומין דיני ירושה ועזבון (2014), עמ' 191).

23. הצהרת המנוחה "זו צוואתי": אמנם הצוואה אינה כוללת את השימוש בהצהרת המנוחה "זו צוואתי", אולם בעמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א' נ' ש' נ' א' מ' ק' (14.04.2013), נפסק שהצהרת המנוח "זו צוואתי" אינה חייבת להיות בהתאם לנוסח הקבוע בסעיף 20 לחוק הירושה. מה שנדרש הוא שהמנוח יהיה מודע לכך שהמסמך שעליו הוא חותם הוא צוואתו (עוד בעניין זה ר' שוחט, פינברג ופלומין "דיני ירושה ועזבון" עמ' 111).

24. במקרה שלפני, בסעיף 9 לצוואה נכתב "הנני מאשרת כי כל הדברים הכתובים בצוואה זו באים לבטא את רצוני האחרון ונכתבו מתוך הכרה ברורה ומליאה (כך, במקור א.נ) בדעה צלולה וללא כל כפיה". ניתן לראות בסעיף זה כהצהרה של המנוחה, באופן הממלא אחר הדרישה הקבועה בחוק להצהרת המצווה כי זו צוואתה.

25. אשר לטענה כי חתימת העדים והצהרתם נעשתה בעמוד נפרד מהצוואה: ככלל, אישור העדים שהמנוח הצהיר כי זו צוואתו וחתם עליה, צריך להופיע על פני הצוואה. יחד עם זאת, אם ניתנה הצהרה זו בנפרד, מדובר בפגם צורני שניתן להתעלם ממנו ולקיים את הצוואה מכוח סעיף 25 לחוק הירושה (שוחט, פגמים בצוואות,2016, עמ' 91 וההפניות שם). במקרה זה, מאחר שחתימת העדים נעשתה על גבי כל אחד מעמודי הצוואה יש בכך כדי לרפא את הפגם.

26. כן לא מצאתי פגם בהשמטת הספרה 0 בתחילת מס' ת.ז של המנוחה, כפי שהופיע בצוואה, הגם שבכתבי הטענות שהוגשו בשעתו ע"י המנוחה צויין מס' ת.ז של המנוחה כולל הספרה "0".

27. בהתאם להלכה הפסוקה, צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי הדין, עומדת לה חזקת כשרותה. ככלל במקרה זה הנטל להוכיח כי היא בטלה, מוטל על המתנגד לקיומה (ר' ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נ"ח (3) 873; ע"א 130/79 עוזרי נ' עוזרי פ"ד ל"ג (2) 346; ת"ע 41494-06-16 ט.ח.א נ' ז.א (11.02.2018) וההפניות שם).

28. יחד עם זאת, במקרה זה, מתהפך הנטל אל מבקשות הקיום, להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה, וזאת בשל העדר הצהרת העדים כי המנוחה הצהירה בפניהם כי זו צוואתה וכן בשל פגם בשלב "הבאת הצוואה" בפני העדים:

     

     

    העדר אישור העדים שהמנוחה הצהירה כי זו צוואתה:

29. סעיף 20 לחוק הירושה קובע כדלקמן: "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזוהי צוואתו, העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור" .

30. "הדרישה באשר להצהרת המצווה כי "זו צוואתו" טרם חתימתו עליה באה להבטיח את מודעותו של המצווה למהות המסמך שעליו הוא חותם כצוואתו שלו. דרישה זו נועדה להסיר כל ספק בדבר גמירת דעתו ליתן לאותו מסמך נפקות משפטית של צוואה קודם שיוסיף הוא את חתימתו עליו. ההצהרה הזאת היא חלק ממרכיבי הצורה שנועדו להעמיד את המצווה על רצינותם של המסמך והמעמד, וכך לוודא כי הצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי והאמיתי (שוחט, פגמים בצוואות, עמ' 42). תפקידם של העדים הוא לקבל את הצהרת המצווה שזו צוואתו ולצפות במעשה החתימה שלו עליה, וזאת למען יוכלו העדים למלא כהלכה את התפקיד השני שיועד להם: לאשר בכתב על פני הצוואה שהמצווה אכן הצהיר וחתם כאמור. הם אינם חייבים להכיר את תוכנה של הצוואה ולא מוטלת עליהם החובה להקריא אותה למצווה, הגם שנכון לעשות כן או לפחות להסביר לו את תוכנה ואת הוראותיה. (שוחט, שם, בעמ' 43).

     

31. במקרה זה, בחלק של אישור העדים נכתבו הדברים הבאים:

    "אנו הח"מ: ח.כ. ת.ז ... מ... וי.א. ת.ז ... מ..

    מאשרים בזה בדעה צלולה שכל אחד מאיתנו הינו למעלה מגיל 18 שנה שאין לנו כל הנאה בעזבון המצווה ומעידים כי המצווה ת.ז ... חתמה על צוואה זו מרצונה הטוב והחופשי בהבינה את תוכנה, בנוכחות שנינו ביחד, והננו חותמים בזאת בתור עדים לחתימתה של המצווה הנ"ל".

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

32. הצוואה נעדרת הצהרה של העדים כי המנוחה הצהירה שזו צוואתה. העדר הצהרה כאמור – המבטאת את 'היסוד הראייתי' לקיומו של 'היסוד העובדתי' – הצהרת המצווה שזו צוואתו – הוכר בפסיקה כפגם צורני וככזה המעביר את נטל השכנוע אל מבקש הקיום להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה (עמ"ש (מחוזי ת"א) 38138-09-11 א' נ' ש' נ' א' מ' ק' (4.04.2013) עמ"ש (ב"ש) 57029-05-18 מ.ס נ' א.ה (29.11.18).

33. העדר הצהרת המנוחה כי "זו צוואתה" מצטרפת לשני פגמים נוספים המצדיקים לטעמי להעביר את נטל השכנוע למבקשות הקיום:

34. "הביאה בפני שני עדים" - פגם בהליך הבאת הצוואה בפני העדים: במקרה זה לא היה כל הליך של הבאת הצוואה בפני אחת העדות:

    1. הפסיקה דנה רבות במשמעות הדרישה "הביאה בפני שני עדים", וייחסה חשיבות למילוי ההוראות הפורמאליות הקבועות בסעיף 20 לחוק, שכן "יש בכך כדי להעמיד את המצווה על רצינות המסמך והמעמד ויש בכך כדי להבטיח כי המצווה ייתן דעתו למעשיו וכי צוואתו תשקף את גמירות דעתו" (ר' ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל (1981)).

    2. המלומד ש' שילה, בספרו פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (כרך א', עמ' 197) הדגיש את תפקידם המכריע של עדים: "למעשה, ארבעה תפקידים לעדים; בשניים מהם....היותם כלי קיבול פסיביים להצהרת המצווה שזו צוואתו, וצפייתם במעשה החתימה של המצווה. שני תפקידים אלה מוזכרים ברישא של סעיף 20. בסיפא של הסעיף מופיעים שני תפקידים נוספים הקשורים קשר ישיר לשני התפקידים הראשונים: אישור העדים בכתב על פני הצוואה עצמה לשניים: שהם אמנם היו עדים הן להצהרת המצווה והן לחתימתו. .... עשו העדים את המוטל עליהם על פי האמור בסעיף 20, חזקה שהצוואה תקפה, ומי שרוצה לתקוף אותה מסיבה זו או אחרת, עליו הראיה". כן ר' הדברים שנפסקו בת"ע (ירושלים) 37881-01-15 המנוחה י' ש' ז"ל נ' ר' ש' (09.01.2018) והפסיקה שהובאה שם.

    3. בת"ע (ת"א) 11632/99 פלוני נ' מכון ויצמן למדע כב' השופט שוחט הדגיש את החשיבות לתוכן שיש לצקת לביטוי "והביאה" שהוא התהליך המחבר בין המצווה, הכתב והעדים, וקבע כי "הפרשנות לתיבה זו חייבת להיות נגזרת מהדרישה לקיומם של שני עדים כבסיס הקונסטיטוטיבי – היסודי לצוואה בכתב לפי סעיף 20 לחוק. משכך, המצווה יעשה את צוואתו בפני שני עדים ויחתום עליה בפניהם ובאין חתימה הוא חייב 'להביאה' בפני שני העדים תוך שהוא מצהיר בפניהם שזו צוואתו והעדים מאשרים על פני הצוואה, כי המצווה הצהיר וחתם כאמור. הטעם לכך הוא – אם הבסיס הקונסטיטוטיבי בצוואה בעדים הוא קיומם של שני עדים אשר אמורים להעיד על כך שהמסמך הנחזה להיות צוואתו של המנוח הינו אכן צוואתו, חובה לדרוש שהצוואה תיערך בפני שני עדים (גם אם לא תיחתם) ו/או לפחות תובא ותוצג על-ידיו בפניהם כצוואתו".

    4. בעמ"ש (מחוזי מרכז) 44175-10-16 ר. ב נ' ע. מ (30.11.2017), נקבע כי "מעת שתוקן סע' 25 (א) לחוק הירושה, הרי שגם אם נתן בית המשפט אמונו באמיתות הצוואה, מנוע הוא מלקיימה בעת שחסרים בה רכיבי היסוד הנדרשים לה. בצוואה בעדים נדרש בין השאר היסוד של "הביאה לפני שני עדים" אין מדובר בעניין טכני גרידא – הבאת מסמך, מדובר בהבאה למודעותם של העדים באשר לטיבו ויחודו של המסמך שאם לא כן לא נעשה דבר... אכן דבר דבור על אופניו – לכל פחות אם באים אנו להקל בדרישתנו מהמצווה הרי שעליו להביא ולהציג את המסמך בפני העדים כצוואתו, ובנדון אין כל ראיה שכך נעשה.

    5. בת"ע 35623-03-12 צ.מ.ח נ' ת.מ (2013) נפסק מפי כב' השופטת גאולה לוין כי העדר חתימה של המצווה בפני העדים והעדר הצהרה של המצווה כי זו צוואתו הם פגמים היורדים לשורשו של עניין ושוללים את עצם קיומה של הצוואה כ"צוואה בעדים" : "... אין בידי לקבוע כי המצווה הביא את הצוואה בפני שני עדים, דהיינו כי המצווה חתם על הצוואה בפני שני עדים ולמצער הצהיר בפני שני עדים שזו צוואתו. ... שני העדים לצוואה, מר א.ש. ומר א.כ. לא יכלו להעיד על כך שראו את המצווה חותם על הצוואה. מר ש' מסר בעדותו כי המנוח לא חתם על הצוואה בפניו... מר כ' מסר בעדותו כי אינו זוכר אם ראה את המצווה חותם על הצוואה ... המצווה גם לא הצהיר בפני שני עדים כי זו צוואתו. על פי כל העדויות, הצוואה לא הוקראה בפני המצווה והוא לא הצהיר מאומה בפני העדים... גם עורך הצוואה מר ה' מסר בעדותו שלא התנהלה שום שיחה בין העדים לבין המצווה ... מכאן שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שאין בנמצא שני אנשים, תהא זהותם אשר תהא, בפניהם הצהיר המצווה שזו צוואתו.... יש לזכור כי העדים אמורים לשכנע את בית המשפט שהצוואה, על אף הפגמים שנפלו בה, משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה וכי המצווה הביאה בפניהם בתוך הבנה, הכרה וידיעה שזו צוואתו. העדים אינם יכולים לבצע מטלה זו כאשר הצוואה לא נחתמה בפניהם והמצווה לא הצהיר בפניהם שזו צוואתו".

        

35. ולענייננו: יישום הפסיקה מביא לכלל מסקנה, כי הצוואה הובאה בפני עד אחד בלבד, כאשר לגבי העדה הנוספת, לא נעשה שלה הבאת הצוואה בפניה:

36. כך העיד מר י.א. בחקירה (עמ' 56 ש' 19-30)

    "ש. אני מבין שהחתימה על הצוואה הייתה אירוע קצר. ח.כ. הגיעה, אמרה שלום, מה שלומך, המנוחה אמרה בסדר, היו חתימות, ח.כ. אמרה שהיא רוצה ללכת, וככה זה נגמר.

    ת. מה שהיה זה כך – אני הגעתי, ישבתי מול המנוחה, המנוחה מסרה לי את הצוואה, קראתי אותה וזה יצר שיחה שבה שאלתי למה הצוואה ערוכה בצורה כזו של "שקל אחד" לחלק מבני המשפחה, והיא התחילה לדבר על קשיים שיש לה עם המשפחה וצרות שעושים לה וכו'. היא אמרה לי שהיא לא רוצה להיכנס לכל העניינים האלה, אבל שהם עשו לה המון קשיים. תוך כדי שיחה, נכנסה ח.כ., ואני הפסקתי לדבר, כי בכל זאת דיברנו על משהו אישי ואני לא ידעתי מה המעמד של ח.כ. שם, חוץ מאשר שהבנתי שהיא באה לחתום על הצוואה.

    כשח.כ. נכנסה והתיישבה ליד המנוחה, והמנוחה אמרה לה שהיא הכינה צוואה והיא רוצה שהיא תחתום על הצוואה. ח.כ. אמרה באותו זמן שהיא ממהרת וצריכה לצאת, משהו שלא היה לה זמן להתעכב, היא חתמה, מתקן.. המנוחה חתמה, והעבירה את הצוואה לח.כ., ח.כ. חתמה והעבירה אליי. היא אמרה שהיא ממהרת וצריכה לצאת והיא יצאה".

     

     

37. העדה, גב' ח.כ. הסבירה בעדותה, כי לא התקיים כל שיח אודות הצוואה, המנוחה לא הקריאה את הצוואה ואף היא לא קראה אותה ואף את החלק של אישור העדים, לא קראה כלל, והסתפקה בכך שראתה בכותרת המסמך כי מדובר בצוואה (עמ' 71 ש' 25 ואילך). כך, העידה כי לאחר שנכנסה לחדר ושאלה לשלומה של המנוחה, "אמרה לי בסדר, אמרה לי "קראתי לך כי הכנתי צוואה ואני רוצה שתחתמי", אמרה "אני מבקשת אם את מוכנה לחתום", אמרתי לה למה לא. ראיתי שכתוב צוואה, לא ממש התעמקתי מה באמת כתוב, רפרפתי ככה עם העיניים לא באמת ידעתי מה כתוב, רפרפתי עם העיניים, היא חתמה אני חתמתי נראה לי הנחתי את זה על השולחן, והבחור שהיה שם הבן משפחה, דוד, לא יודעת, בדיעבד אני יודעת, הוא לקח את הצוואה עצמה ונראה לי שהוא חתם אחריי, כי אמרתי לה המנוחה אני חייבת לזוז אם את צריכה עוד משהו, ואני פה בשבילך. אז היא אמרה לא זהו תודה, והלכתי הביתה". בהמשך ציינה "מה זה לא קראתי, ראיתי שכתוב צוואה, לא התעמקתי לא נכנסתי לפרטים". בהמשך אישרה כי את החלק של אישור העדים "פה לא קראתי, זאת האמת".

38. משהובהר לעיל כי הליך הבאת הצוואה בפני העדים איננו עניין טכני, לא ניתן לומר כי חתימת העדה על מסמך שכותרתו "צוואה", כדי לקיים את התנאי של הבאת הצוואה בפני העדה.

39. אמנם, נקבע כי "אין חובה להקריא צוואה, וערכה של טענה זו הוא רק במסגרת השאלה העובדתית, אם המנוח הבין את הצוואה" (ר' ע"א 538/82 נצראל נ' רג'ואן (1983), עמ"ש (מחוזי מרכז) 60984-12-16 פלונית נ' אלמונית (29.03.2018)), יחד עם זאת נקבע כי הגם שהוראת סעיף 20 לחוק אינה מטילה על העדים תפקידים נוספים. הם אינם חייבים להכיר את תוכנה של הצוואה ולא מוטלת עליהם חובה להקריא אותה למצווה – "נכון לעשות כן או לפחות להסביר לו את תוכנה ואת הוראותיה" (ר' שוחט, פגמים בצוואות, בעמ' 43, 93, וההפניות שם).

40. במקרה זה העדה הבהירה שלמעשה הסתפקה בכותרת המסמך, לא קיימה כל שיח אודות הצוואה, ובוודאי שלא יכולה להעיד כי המנוחה "הבינה את תוכנה" של הצוואה, כפי שצויין בחלק של אישור העדים, ע"ג הצוואה.

41. מאחר שהחוק אינו מבחין בין דרגת חומרתם של הפגמים בצוואה ובכל מקרה של פגם – נטל השכנוע עובר למבקש הקיום, נידונה בפסיקה רבות השאלה, האם בכל מקרה של העברת הנטל, יש לדרוש את הרף הגבוה שנקבע בסעיף 25 לחוק הירושה (מידת שכנוע ברמה של "לא היה לבית המשפט ספק"). לסוגייה זו התייחסתי בהרחבה בפסק דיני בת"ע 72401-01-18 מ.כ.מ נ' י.כ (16.04.20) ואין לי אלא לחזור על הדברים :

    1. בבע"מ 1511/05 פלוני נ' פלונית ציין כב' השופט רובינשטיין כי "קשה להלום כי בצוואה שבפנינו, שבה נאמר מפורשות כי החותמת מצהירה כי זו צוואתה, ובהמשך אותו עמוד מצהירים עורך הדין ועדה נוספת באשר לחתימה, כי נפל פגם ברמה ובמשקל המעבירים את הנטל. יש לראות דברים במהותם. אכן עדיף היה אילו גם באישור העדים ניתן ביטוי מלא לדרישות סעיף 20, אך יהא זה מנוגד לשכל הישר והמלאכותי לסבור כי במקרה דנן אכן עבר הנטל".

    2. בעמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א' נ' ש' נ' א' מ' ק' (14.04.2013) ניתח כב' השופט שאול שוחט לעומק את הפסיקה הדנה בהיפוך נטל השכנוע במקרה של פגם בצוואה בעדים, תוך התייחסות לבע"מ 1511/05 הנ"ל. נקבע כי במצב בו הצוואה נעדרת הצהרה של העדים כי המנוח הצהיר שזו צוואתו, נטל השכנוע עובר למבקשי הקיום להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח. יחד עם זאת קבע כב' השופט שוחט כי על בית המשפט להפעיל שיקול דעת אשר לעוצמת הנטל המוטל על מבקשי הקיום ככזה התלוי בעוצמתו של הפגם, זאת, על מנת שלא נמצא חוטאים למטרה ולעקרון של כיבוד רצון המת במקרה שבו פגם קל בצוואה יעביר את הנטל להוכיח מהו רצונו האמיתי של המצווה, על מבקשי הקיום, ברמת שכנוע של "לא היה לבית משפט ספק".

    3. כב' השופט שוחט הדגיש, כי הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק, אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה, ויש לבחון כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו ולפי חומרת הפגם. אשר לבע"מ 1511/05 העיר כב' השופט שוחט כי זה התייחס להעברת נטל הבאת הראיות ולא נטל השכנוע וכי העדר אישור העדים שהמנוח הצהיר בפניהם שזו צוואתו, מהווה פגם שאין בו כדי להעביר את נטל הראיה ובמקרה בו בצוואה נכתב שהמנוחה הצהירה שזו צוואתה והעדים הצהירו, כי חתמה עליה – יפתחו המתנגדים בהבאת ראיותיהם (סוגיה אשר לא התעוררה במקרה דנן).

    4. ואכן הפסיקה התייחסה לרף של נטל השכנוע בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. כך, למשל, בת"ע (ת"א-יפו) 46972-07-12 עזבון המנוחה ה' ג' ז"ל נ' ג' ק' (16.03.16), חרף העדר אישור העדים שהמנוח הצהיר בפניהם שזו צוואתו- בית המשפט השתכנע כי אין בכך כדי להעביר את נטל השכנוע להוכחת אמיתות הצוואה כאשר צויין כי גם אם עסקינן בפגם פורמאלי המצדיק את העברת הנטל מן הראוי להעמידו על רף הנמוך מזה שנקבע בסעיף 25 לחוק הירושה. מנגד, בת"ע (תל אביב-יפו) 2209-11-11 עיזבון המנוח א.כ ז"ל נ' א.י (26.07.2015) צויין כי הטעם לדרישה שלא יהיה לבית המשפט ספק, הוא, "שבניגוד לצוואה תקינה מבחינה צורנית, שהינה בחזקת כשרות והנטל לפסלה מוטל על המתנגד לה, צוואה פגומה איננה בחזקת כשרות. קיומו של הפגם מעלה את החשד שהצוואה אינה משקפת את רצונו של המצווה, ומכאן הטלת מלוא כובד הנטל על מבקש הקיום".

42. רף ההוכחה שנקבע בסעיף 25 לחוק, הינו שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה, ברמה של "לא היה לבית המשפט ספק". בנסיבות המקרה שלפני, הפגם הצורני בצוואה והפגמים בהליך עריכתה, הביאוני לכלל מסקנה כי יש להגמיש אך במעט את נטל השכנוע ברף שנקבע בסעיף 25 לחוק.

     

43. כפי שיפורט להלן, במקרה זה עולים סימני שאלה רבים סביב הליך עריכת הצוואה, כאשר העדויות שהובאו מטעם התובעות, לא הצליחו להסיר את הערפל סביב עניין זה ובקיעים רבים התגלעו בגרסה אותה ניסו להביא בפני בית המשפט:

     

     

    מוגבלות פיזית, והעדר יכולת לערוך את הצוואה:

     

44. במקרה זה אין חולק כי המנוחה שעברה מספר אירועים מוחיים, היתה מוגבלת פיזית, מרותקת לכסא גלגלים ,סיעודית וזקוקה למטפלת 24/7.

45. מדובר כאמור בצוואה בפני עדים. המנוחה ביקשה משני העדים לחתום על הצוואה כשזו כבר היתה כתובה ערוכה ומודפסת. יחד עם זאת לא ברור במי נעזרה המנוחה לשם כתיבת הצוואה, הקלדתה והדפסתה. המנוחה שהיתה משותקת, לא היתה ניידת כלל ולא היתה לה כל יכולת לבצע כל אחת מפעולות אלה ללא עזרה מצד שלישי.

46. אמנם אחד מעדי התובעות סבר כי עו"ד היה מעורב בכתיבת הצוואה, וחלקה אכן מנוסח בצורה משפטית, אולם מעבר לכך שלא הובאה כל אינדיקציה למעורבות עו"ד (פגישות, תיאומים, תשלומים וכיוב'), עיון בצוואה מעלה ספק בכך, הן בשל טעות הכתיב בצוואה ("בגלל ניתוק הקשר שלהם איתי ואי קבלת עזרה מהם – את היותי נכה") והן בשל העדרו של הסעיף הסטנדרטי בצוואות, המורה על סילוק חובות המנוח מהעיזבון.

47. בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה, רב הנסתר על הגלוי. אין ספק כי המנוחה נזקקה לסיוע מצד ג' לשם עריכתה, אולם בעוד המתנגדים ניסו להתחקות אחר עורך הצוואה (ר' בקשה לצו גילוי מסמכים לעוה"ד ז.י. מיום 3.5.2020), התובעות ועדיהן הכחישו באופן גורף כל ידיעה אודות עריכת הצוואה ולגרסתן כלל לא ידעו על קיומה עד לאחר מות המנוחה: ס' העידה כי הצוואה היתה עבורה "הפתעה אחת גדולה", ולמרות מעורבותה בהליכים המשפטיים שניהלה מול הבעל, המנוחה מעולם לא פנתה אליה בעניין זה (עמ' 99 ש' 15 ואילך). נ' העידה כי שמעה על קיום הצוואה רק לאחר פטירת המנוחה, ולשאלה האם ידעה שאמה ערכה צוואה השיבה "אמא אמרה שהיא רוצה לערוך, מעבר לזה לא היתה משתפת... היא היתה אדם בפני עצמו והיא יכלה לעשות את הדברים לבד" (עמ' 86 לפרוט'). א.א. בעלה של נ' הצהיר כי לא הדפיס את הצוואה (עמ' 51 לפרוט'), ואילו ח.א. שמונה כמנהל עיזבון בצוואה ומס' ת.ז שלו צויין על גביה, העיד כי אכן מסר למנוחה מס' ת.ז שלו, באחת משיחותיהם שהתקיימו על בסיס שבועי, אולם לאחר שהמנוחה סרבה לפרט בפניו מדוע זקוקה למס' ת.ז שלו, הניח כי מדובר בעניינים הנוגעים לביטוח שכן היה סוכן הביטוח שלה (עמ' 61 לפרוט'). ט.א., אחות נוספת של המנוחה, הכחישה כל קשר לעריכתה והעידה כי נודע לה על הצוואה רק לאחר פטירת המנוחה (עמ' 68 לפרוט'). גם בעניין זה נותר סימן שאלה גדול בעיקר על רקע העובדה כי מכלל העדויות עולה כי המנוחה שיתפה את הסובבים אותה בכל דבר ועניין, ורק עניין עריכת הצוואה, הסתירה את עצם קיומה, עריכתה, הדפסתה ושלב הבאתה בפני העדים, וכל זאת משך מספר שנים עד שהלכה לבית עולמה.

48. בהקשר זה יצויין כי הגם שהצוואה נערכה כשלוש וחצי שנים לפני פטירת המנוחה, הצהירה חברתה, א.ג'. (ר' סעיף 5 לתצהיר) כי "בערך שנתיים לפני שנפטרה, ביקשה מספר של עו"ד וביקשתי ממנה שלא להתערב בנושא. אמרתי לה: את צודקת שאת צריכה לעשות צוואה". בעדותה הוסיפה כי "לא נתתי לה (מספר של עו"ד, א.נ), אמרתי שאני לא מתערבת אמרתי לה שתסתדר לבד, יש לה את נ' ואת אחותה...אחות של המנוחה, ס'" (עמ' 45 לפרוט' ש' 3 ואילך).

49. כל אלה מותירים סימן שאלה גדול סביב אופן עריכת המסמך שהמנוחה לא יכלה לעורכו ולהכינו בכוחות עצמה.

     

    מוגבלות שכלית ומחשבות שווא סביב בגידת הבעל במנוחה:

50. גירסת התובעות כי המנוחה היתה צלולה בצורה מוחלטת ולא סבלה מכל בעיה נפשית פסיכולוגית או פסיכיאטרית סותרת מסמכים שונים שצורפו לתיק, בהם קיימות אינדיקציות ברורות של דיכאון, בעיות פסיכיאטריות וצורך במעקב פסיכולוגי, ועולה מהם כי מצבה המנטלי של המנוחה לא היה יציב והיא סבלה מדיכאון ומחשבות שווא בעיקר סביב בגידתו של בעלה.

51. אקדים ואומר כי סוגיית הבגידה עם העובדת הזרה, ומחשבותיה של המנוחה אודות בגידתו של בעלה, תפסו חלק נכבד מטיעוני הצדדים, מהראיות שהובאו בפני ומהגיונה של הצוואה כפי שניסו התובעות להציגה, זאת על רקע נישול שני הילדים בצוואה. עד הקיום, י.א. העיד כי שוחח עם המנוחה בטרם החתימה על הצוואה, אודות הסיבה לנישול שניים מילדיה כשהיא מצווה להם 1 ₪ בלבד, והצהיר כי המנוחה הסבירה לו כי הנימוק לכך הינו, מערכת יחסים קשה עם הילדים הגדולים שתומכים בשקרים של בעלה (סעיף 10 לתצהיר).

52. בעוד התובעות עם התמשכות ההליכים העצימו את טענת הבגידה והתייחסו אליה כאל עובדה מוגמרת, הכחישו הנתבעים מכל וכל טענות אלה וטענו כי מדובר בהזייה ומחשבת שווא של המנוחה.

53. בעניין זה מן הראוי להקדים ולציין כי קיימות אינדיקציות המעידות על חוסר מודעות של המנוחה למציאות הסובבת אותה, וזאת בניגוד לתמונה אותה התובעות והעדים מטעמן ניסו להציג, ולפיה המנוחה היתה "חדה כתער", צלולה ואיתנה בדעתה.

54. כך, הוגשו המסמכים הרפואיים הבאים :

    1. טופס קבלת מטופל ***** לשם הועברה לצורך הליך שיקומי (מיום 2.6.14 עד 31.7.14) לאחר אירוע מוחי צויין בהערכת מצב נפשי: "החולה חדשה במחלקה אובחנה כדכאונית בטרם אישפוזה, מטופלת בתרופות נוגדות דכאון" (עמ' 135 לתצהירי המתנגדים).

    2. דו"ח רפואי מיום 23.10.2014 שנערך בביה"ח ****- "הובאה למיון על ידי בתה וחתנה עקב תלונות על שינויים במצב רוח, עצבנות יתר, מתח נפשי... נבדקה על ידי רופא תורן פסיכיאטרי לפני מספר חודשים עקב תלונות דומות והוחל טיפול על ידי cipralex לדבריה לא לוקחת את התרופות באופן סדיר. ידוע על שני אירועים של אירוע מוחי... מאז הופיעו שינויים במצב הרוח, חרדות, בכי חוזר, עצבנות יתר. לאחרונה נעשתה חשדנית כלפי בעלה, טוענת שהוא בוגד בה עם מטפלת זרה הדבר מכניס אותה למצבי דיסטרס... משתפת פעולה באופן מלא, עונה לשאלות לעניין. מתארת מצב רוח כלא יציב. בתוכן מגלה רמזים למחשבות שווא, משוכנעת שבעלה בוגד בה עם מטפלת זרה.. ומצד שני מוסרת: "אני מודה בזה ומבינה שהיא ובעלי אנשים טובים, מתייחסים עליי טוב"... לא הזייתית. התנהגות מאורגנת. התמצאות תקינה... לסיכום: במהלך הבדיקה גילתה סימנים פסיכוטיים (מחשבות שווא של בגידה)...

    3. בדו"ח פסיכיאטרי מיום 13.1.2015 שנערך בביה"ח ***, צויין כי לא היה מעקב פסיכיאטרי אולם לפני שנה היו התפרצויות זעם, עצבנות, בכי ומריבות עם בני משפחה ופסיכולוג אליו הופנתה המליץ על טיפול פסיכיאטרי. הומלץ טיפול בכדורים פסיכיאטרים שונים, אותם לא נטלה. בבדיקה צויין כי חשיבתה מאורגנת. עונה לשאלות לעניין. מדווחת על עצבנות וקושי להתמודד עם מצבה הגופני. לא מגלה מחשבות שווא. קיימת תובנה למצבה. כנראה מדובר בתגובה התנהגותית על רקע מחלתה. הומלץ על טיפול פסיכולוגי ומעקב פסיכיאטרי וחידוש השימוש ב - cipralex.

    4. בדו"ח רפואי מיום 22.5.2015 שנערך ע"י צוות מד"א נמסר כי "לדברי המשפחה בעקבות נטילת כדור נגד כאבים.. החלו הזיות מזה יומיים".

        

55. מסמכים אלה מצטרפים לכך שבזמן אמת, הביע הבעל את חששותיו מקשייה הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים של המנוחה, ועוד במסגרת צו ההגנה שהוגש על ידו, טען :"גם במקרה הראשון ביקשתי טיפול בבית חולים פסיכיאטרי כי היא מקללת אותי כל הזמן מילולית והראש שלה לא בסדר. במשטרה אמרו לה ללכת לטיפול. ניגשנו לפסיכולוגית שערכה שלושה עד ארבעה מפגשים איתה וקבעה שהיא צריכה טיפול פסיכיאטרי בבית החולים. ניגשנו לבית החולים והיא קיבלה טיפול של מספר כדורים. היא נטלה אותם מספר חודשים אך הפסיקה וכל הזמן העצבים שלה עולים.." (ר' פרו' הדיון מיום 22.11.2015 ). בדיון שהתקיים במעמד שני הצדדים ביום 30.11.15 אישרה המנוחה כי היא מקבלת טיפול תרופתי וציינה "אני נוטלת כדורים בזמן".

56. הכחשתם המוחלטת של נ' ובעלה אשר למחשבות השווא של המנוחה מחלישה את אמינות גירסתם. הן נ' והן בעלה אישרו שהם היו אלה שליוו את המנוחה לבית החולים, יחד עם זאת הכחישו מכל וכל כי האנמנזה שנכתבה ע"י הגורמים הרפואיים בזמן אמת, נאמרה על ידם. האפשרות כי נ' ובעלה ליוו את המנוחה לבית החולים ואילו האנמנזה נמסרה לצוות הרפואי ע"י בן משפחה אחר, בלתי סבירה. כך העיד א.א.צ., בעלה של נ':

    "ש. אין בתצהיר שלך התייחסות למקרה שבאוקטובר 2014 פיניתם את המנוחה לבי"ח ***?

    ת. המנוחה ובעלה היו במריבה, ונאלצנו להוריד אותה לבי"ח, אם היא הייתה הוזה או לא, אני חושב שממש לא, אבל לא רצינו להתערב...

    ש. אתם באתם ואמרתם תלונות על שינויים במצב רוח, עצבנות יתר ומתח נפשי.

    ת. איפה כתוב שאני אמרתי את זה? זה הבעל אמר.

    ש. בתה וחתן. זה מה שכתוב. אתה החתן?

    ת. כן.

    ש. כתוב שהגעתם שהיא עם בעיות של שינויים במצב רוח, עצבנות יתר ומתח... אתם אמרתם את זה?

    ת. אנחנו לא אמרנו את זה. איפה זה כתוב? אני הייתי בחוץ עישנתי סיגריה".

57. נ' בעדותה אישרה כי היא זו שליוותה את אמה באמבולנס לבית החולים אולם חרף האמור בדו"ח הרפואי מיום 23.10.14 אף נ' הכחישה דיווח על מחשבות שווא והזיות או קיומן של אלה. כאשר נדרשה להתמודד בחקירה הנגדית עם השאלה האם ליוותה את אימה גם במהלך האשפוז ביום 22.5.2015, התחמקה מהשאלה, טענה כי אינה זוכרת את האירוע הספציפי ומאחר שכתבו "משפחה" – ניסתה לטעון כי כל אחד מבני המשפחה יכול היה לתאר את מצבה של המנוחה כפי שתועד באנמנזה, ואין הכרח כי הכיתוב ברישום הרפואי מתייחס אליה (עמ' 77 ש' 9 – עמ' 79 ש' 8). לציין כי נ' אישרה שהמנוחה לא הסכימה להתפנות עם אביה לבית החולים. כאשר במפורש נשאלה לעמ' 164 לתצהיר (דו"ח רפואי מיום 22.5.15), בו צויין כי לדברי המשפחה בשל נטילת כדור ליריקה, החלו הזיות מזה יומיים, השיבה: "היו מספר פעמים שהייתי עם אמא בבית חולים, להגיד לך שהייתי באירוע הספציפי הזה אני לא זוכרת... כתוב לדברי המשפחה, זה יכול להיות אני, משפחה זה משהו כללי, כמו אבא שלי, א'...".

58. מסמכים אלה מעידים כי בזמן אמת נ' ובעלה סברו כי מחשבות השווא וההזיות של המנוחה, הצדיקו פנייה לבית חולים.

59. התובעות כאמור ביססו את ההגיון מאחורי הצוואה בחשדות הממשיים שהיו למנוחה בדבר קיומה של מערכת יחסים אינטימית בין בעלה לבין העובדת הזרה, כאשר לטענתן אין משמעות לשאלה האם הבעל אכן בגד במנוחה אם לאו. יחד עם זאת, מהעדויות שהובאו בפני עולה כי הן נ' והן ס', בזמן אמת סברו כי אין כל ממש בחשדות של המנוחה, אולם בפני המנוחה הביעו עמדה הפוכה, תמכו בה ושימשו אוזן קשבת וכתף לתסכולה ולתחושת הנבגדות, והתגלעו בקיעים וסתירות בגרסתן לגבי הבגידה:

60. ראשית, גירסתן של התובעות אודות הבגידה התפתחה עם התמשכות ההליכים. בעוד בתגובתן להתנגדות טענו כי אין לדעת אם הבעל ניהל רומן עם המטפלות אם לאו (סעיף 12 לתגובה להתנגדות), בחקירותיהן התייחסו לבגידה כאל עובדה מוגמרת "במליון אחוז".

61. שנית, הבדיקה הפסיכיאטרית בה צויין כי למנוחה היו מחשבות שווא של בגידה של הבעל עם העובדת הזרה (מיום 23.10.14), נערכה לפני תחילת העסקתה של העובדת הזרה ג'.ק., כלומר, מחשבות השווא התייחסו למטפלת הקודמת, אשר בעקבות התלונה – פוטרה לאלתר.

62. בעניין זה - בעוד ס' הכחישה שידעה על טענות לרומן גם עם המטפלת הקודמת, מחקירתה עולה כי ידעה היטב כי העובדת הקודמת פוטרה "מהרגע להרגע". כאשר ס' נשאלה "זה נכון שהמנוחה האשימה גם את המטפלת הקודמת שהיה לה רומן עם הבעל" השיבה "אני לא יודעת. אני יודעת על התלונות של המנוחה רק בהתייחס לג'.ק.". יחד עם זאת, בהמשך חקירתה, כאשר נשאלה "אני מפנה אותך לעמ' 617 לתצהירי עדות ראשית שלנו, ש' 20, שהמנוחה חשדה במטפלת שלפני ג'.ק., ד' כך קראו לה, היא החליפה אותה מיד, על המקום באוקטובר היא סיפרה על הפסיכיאטר שהיא חושדת במטפלת, ובנובמבר החליפה אותה ג'.ק., אם זה המצב איך המנוחה לא החליפה את ג'.ק.", השיבה: "ד' לא היתה חוקית בארץ ולכן היה אפשר להגיד לה ללכת מעכשיו לעכשיו, וג'.ק. היתה חוקית" (ר' עמ' 92 ש' 9 – עמ' 94 ש' 7). כלומר ס' ידעה גם ידעה על פיטוריה לאלתר של המטפלת הקודמת. לא סביר כי ס' שליוותה את המנוחה, סעדה אותה וידעה כי זקוקה לעזרת מטפלת 24/7, לא ידעה מהן נסיבות פיטוריה המיידים.

63. בנוסף, אין זה סביר שהמנוחה שיתפה את ס' והתלוננה בפניה רק בהתייחס לג'.ק. (המטפלת החדשה) מבלי שאמרה דבר בהקשר זה בהתייחס למטפלת הקודמת. כן לא סביר שס' לא ידעה על החשדות כנגד המטפלת הראשונה, כאשר חברה של המנוחה, גב' ז.ב., אישרה בעדותה שכן ידעה על כך, והעידה כי "היו שתי מטפלות, עם הראשונה היא טענה שיש לה יחסים אינטימיים עם בעלה וכשהיא יושבת בחדר שלה היא שומעת מה קורה למעלה ובגלל זה היא החליפה אותה...ניסיתי להרגיע אותה ולהגיד אולי זה לא מה שאת חושבת, אני בעיקר הייתי מקשיבה לה, אנחנו חברות מילדות" (עמ' 21 ש' 8 ואילך).

64. כן רואה אני קושי בעדותה של ס', אשר במהלך ההליך המשפטי רצתה להעצים את הבגידה, התייחסה במהלך ישיבת ההוכחות לבגידה כאל עובדה מוגמרת זאת בטענה כי "ראתה אותה במו עיניה" ושהיא "יודעת במליון אחוז" שהיתה בגידה, כאשר בהמשך עדותה התברר כי כל שראתה במו עיניה הוא את המטפלת יורדת מרכבו של הבעל בתחנה המרכזית. כן אישרה שביססה את ידיעתה בדבר הבגידה על תלונותיה של המנוחה בפניה, על כך ששמעה רעשים מהחדר ממ"ד בקומה מעליה ומהטלפונים והודעות שנשלחו לטענת המנוחה בין הבעל למטפלת, והבהירה שאת כל זה היא "יודעת מהמנוחה" ולא ראתה את הדברים בעצמה.

65. יצויין כי גם ט.א., אחותה הנוספת של המנוחה, לא התייחסה בתצהירה כלל לעניין הבגידה, אולם בחקירה טענה שהמנוחה היתה בהכרה מלאה, גם בלילות כאשר נטלה את הכדורים, בעלת חושים מחודדים – "שמעה וידעה" את כל אשר התחולל בקומה שמעליה: "... למנוחה היו חושים מעל ומעבר לאדם נורמלי. היא לא שוחחה, היא ידעה בוודאות מה קורה אצלה בבית... בקומה השנייה, באחד החדרים, הייתה אמורה לישון המטפלת, ובחדר השני בעלה, כשהיא בקומה מתחת, ואי אפשר שלא לדעת מה קורה בקומה מעל. אדם עם הכרה ברורה, עם הבנה, עם חושים, עם שמיעה, עם יכולת להבין בין טוב לרע, היא ידעה הכל והיא שמעה הכל". (עמ' 66 ש' 30 ואילך).

66. שלישית: בניגוד לעמדתן בהליך המשפטי, לכל אורך העסקתה של המטפלת אשר הועסקה עד לפטירתה של המנוחה, התייחסו נ' וס' בצורה נאותה למטפלת, הרגיעו אותה כי "המחלה מדברת מפיה" ואף לאחר מות המנוחה התעניינו בשלומה ובעבודתה החדשה.

67. המטפלת הוזמנה להעיד בהליך, ותיארה בצורה מפורטת ואותנטית ביותר עד כמה נפגעה מהאשמות השווא של המנוחה (עמ' 9 ש' 3 ואילך): בין היתר סיפרה על חששה לפתוח את הדלת במהלך הלילה כאשר נזקקה לשירותים, דבר שאילץ אותה לעשות את צרכיה בדלי שהונח בתוך חדרה: "זה נכון שישנתי באותה קומה שבה הבעל ישן. לא יכולתי ללכת לשירותים, הייתי צריכה לעשות פיפי בדלי בתוך החדר כי אם הייתי פותחת את הדלת אפילו מעט והמנוחה הייתה שומעת היא הייתה חושבת שאני הולכת לעשות סקס עם בעלה". ובהמשך ציינה "אני לא רוצה כסף על העדות שלי, אני רוצה לנקות את השם שלי, כי המנוחה כל הזמן אמרה לאחיות בבית החולים שבעלה מתעסק איתי".

68. אין מחלוקת כי בשלב מסויים, ולמעשה מרבית שנות עבודתה של המטפלת, הבעל כלל לא גר בבית (כאמור, בהמלצת המשטרה מחשש לתלונות שווא נוספות) ובשתי הקומות התגוררו המנוחה והמטפלת (נ' ומשפחתה התגוררו ביחידת הדיור). המטפלת הסבירה כי "מתוך 4.5 שנים שעבדתי עם המנוחה הבעל גר בבית רק שנה אחת בגלל שהיא כל הזמן קינאה. זה גם אמרו על המטפלת הקודמת וגם ביחס אליי שבעלה פה בשביל לעשות סקס. למה אני כאן? אני כאן כדי לנקות את השם שלי". כאשר נשאלה כיצד יודעת על ההאשמות כלפי המטפלת הקודמת השיבה שהיא נמצאת איתה בקשר עד היום, היא בת 60 וגרה ******. וגם איתה זה היה אותו דבר "גם שם היא הייתה קנאית והאשימה אותה שהיא שכבה עם בעלה באותה מיטה".

69. כן סיפרה המטפלת, כי בזמן אמת הביעה את תסכולה בפני התובעות אולם הן היו אלה שעודדו אותה להמשיך ולטפל במנוחה ולהתעלם מהערותיה. המטפלת הסבירה כי חרף תסכולה מהאשמות השווא של המנוחה, נשארה לטפל בה בזכות היחס הטוב שקיבלה מהמשפחה, כאשר הן ס' והן נ' הרגיעו אתה ואמרו שהמנוחה חולה וחולמת: כאשר נשאלה " זה לא כל כך מסתדר לי אם את מפחדת ללכת לשירותים כשמצד שני את אומרת שמתייחסים אליך יפה, למה לא עזבת?, השיבה "בגלל שכל הזמן ס' ונ' אמרו לי שהמנוחה חולמת, שהמוח שלה לא טוב ושהיא חולה".

70. מעדות המטפלת עולה, כי בזמן אמת הרגישה שנ' וס' תומכות בה ולא מאמינות לחשדות המנוחה. עוד העידה בתמימות "מה הבעיה פה? ס' ונ' ידעו את האמת איפה אני וגם המנוחה הייתה שואלת וס' ונ' היו אומרים היא עכשיו בפינת האוכל והיא בכל זאת חשבה שאני עם בעלה". בהמשך כאשר נשאלה מה ס' ונ' ידעו השיבה: "הן ידעו שהמנוחה חולה, שהמוח שלה לא בסדר, אני כל הזמן אמרתי להן שהמנוחה מדברת לתמונה של אביה. נ' וס' ידעו וגם נ' באה לבית לכעוס על המנוחה כי אמרתי להן שהמנוחה אמרה שראתה את הבעל מתחת לשולחן בפינת האוכל ובעלה לא היה שם כי בעלה נשאר בבית של אימא שלו 3 ומשהו שנים ורק שנה היה בבית".

71. עוד יודגש כי לתיק צורפה תכתובת בוואטסאפ בין נ' וס' לעובדת הזרה (נספח י"ד לתצהיר המתנגדים). בתכתובת שצורפה נ' מתעניינת במשפחה החדשה אליה עברה העובדת לאחר מות אמה, נ' הודתה לה על הטיפול באמה, ואף הזמינה אותה לבקר. כן צורפה תכתובת בין המטפלת לס' המתעניינת בשלומה (תכתובת מיום 5.7.19). תכתובות אלה אינן הולמות מי שבאמת האמין שאותה מטפלת זרה, ניהלה רומן עם בעלה של המנוחה.

72. עדותה של גב' ג'.ק. היתה מפורטת, קוהירנטית, והיתה מהימנה עלי. הגירסה של ס' ונ' לפיהן האמינו בקיומו של הרומן ובכל זאת הסכימו להמשך העסקתה של המטפלת משך שנים, כאשר המנוחה היתה משותקת ותלויה בה, ואף המשיכו להתעניין בשלומה לאחר מות המנוחה, אינה סבירה ואינה מתיישבת עם הגיון החיים. אני מקבלת את גירסת המטפלת לפיה ס' ונ' הרגיעו אותה כי המחלה מדברת מגרונה של המנוחה וכי בשל יחסן הטוב הסכימה להמשיך ולעבוד עם המנוחה למרות הקושי והאשמות השווא בפני גורמים שונים.

73. עדות המטפלת שהעידה על סיטואציה בה המנוחה הזעיקה את נ' וס' בטענה שהבעל נמצא מתחת לשולחן דבר שהתברר כמחשבת שווא ונ' כעסה על כך, עולה בקנה אחד עם עדותה של ש', אשר התבקשה בחקירתה, להתייחס לעדות המנוחה מיום 30.11.15 בה"ט 47869-11-15, וכן לדו"ח הרפואי מיום 23.10.14. ש' הסבירה כי שמעה מנ' שלאימה יש הזיות והיא טוענת שראתה את אביהן מתחת לשולחן.

74. לציין כי אף ש' תיארה בצורה מפורטת ואמינה, שהמנוחה העלילה עליה שהיא הכירה לאביה חברה שלה וכי יש להם ילד משותף. ש' העידה כי "אם אני בתור מישהי שגדלה איתה בבית ונתתי לה מעבר למה שצריך לתת ושמעתי ממנה שאני הכרתי לאבא שלי את חברה שלי **** ושהם הביאו ילד במשותף, גם פעמיים קיבלתי שיחות טלפון מנ' שאמרה לי תקשיבי אימא מתחילה עם ההזיות, אמרה שראתה את אבא מתחת לשולחן וראתה את סבא. היא הייתה בבית חולים אצל פסיכיאטר והוא אבחן שהיא סובלת מהזיות כאלה או אחרות" (עמ' 28 ש' 12-28).

75. היאחזותן של התובעות בגירסת הרומן עם המטפלת, גירסה שכאמור הלכה והתעצמה עד כדי בטחון מוחלט בקיומו, מתעלמת מהבירור שנעשה ע"י חברת הסיעוד שהעסיקה את המטפלת הזרה מיום 30.11.15, בירור שנעשה בעקבות תלונה של המנוחה (נספח יב לתצהירי המתנגדים): במסמך זה המופנה למנוחה, צויין כי נעשה ביקור בית לאחר עזיבתו של הבעל את הבית לאור החשדות שהיו למנוחה שיש לו קשר רומנטי עם העובדת, אשר התעוררו בכל שנת העבודה, החשדות נבדקו ולא נמצא להן כל ממש. עוד צויין כי כאשר הבעל דאג לתשלום, לא היו בעיות תשלומים אולם לאחר שהמנוחה הודיעה לחברת הסיעוד שאין לפנות עוד לבעלה, המנוחה לא דאגה לתשלום עבור הביטוח הרפואי של העובדת הזרה, וצויין כי אם לא תבוטח מידית ולא ישולמו זכויותיה הסוציאליות (חופשה והבראה) – עבודתה תופסק.

76. מכתב זה שנעשה בזמן אמת ע"י גורם אובייקטיבי, תומך בחששו של הבעל כי אם העובדת הזרה תיפול בבית כשהיא לא מבוטחת, "הוא יפסיד את הבית", ולכן הסכים לשלם את כל הזכוית הסוציאליות של העובדת הזרה. כך, במסגרת צו ההגנה שהוגש על ידי הבעל , טען כנגד התנהלות כלכלית לא אחראית של המנוחה: "בנושא הכספי יש בעיה חמורה ביותר. מאז ועד היום ואולי 30 שנה היא לא יודעת להתנהל עם חשבון בנק. היא צוברת חובות של 80 עד 90 אלף ₪.." , ובמסגרת ההליך הרכושי עלתה הטענה בדבר הצורך במינוי אפוטרופוס נוכח העדר מסוגלות של המנוחה לדאוג לענייניה הכלכליים. בין היתר טען כי "מדובר על דברים לא הגיוניים לגמריי. אשתי אישה בזבזנית. הכסף נכנס ס – 28, ב – 30 הוא לא קיים. לגבי הפיליפינית, ההוצאות הינן 3,900 ₪ משכורת מינימום בשוק נטו. בנוסף 1,600 ₪ עבור שבתות. מעבר לזה היא לא מפרישה לא קרן פנסיה, לא ביטוח לאומי, לא את החגים ולא את החופשה השנתית. אני משלם את זה. אני משלם ביטוח לאומי, אני מפחד שהיא תיפול והבית שלי יילך לגמריי. אני משלם ביטוח לאומי, היא לא משלמת שום דבר. אין לה כרטיס ופנקס שיקים. הכל נפל עליי. יש לה גיס שביקשתי ממנו שיסדיר את הזכויות הסוציאליות של המטפלת, אבל הם לא מטפלים בזה" (ר' פרוט' מיום 6.6.2017 עמ' 1 ש' 14-18, תמ"ש 47045-04-17).

77. ממכלול העדויות שהובאו בפני עולה כי המנוחה, אשר גופה בגד בה בגיל צעיר, הפכה לסיעודית בשלב מוקדם של חייה, חשה תסכול וצער רב ממצבה הרפואי ומתלותה במטפלות (עובדות זרות) וחשדה בקיומו של רומן בינן לבין בעלה. בהקשר זה יצויין כי בדיון בצו ההגנה ציינה המנוחה את התסכול מכניסת עובדת זרה לביתה, ציינה כי יש לה הרגשה שיש ביניהם משהו, וכי "לא יתכן שבמשך שנה שלמה הבעל לא יחמיא לאשתו אפילו במילה אחת טובה". בעוד ס' ונ' תמכו במנוחה ושימשו אוזן קשבת לתחושותיה, שאר בני הבית, לא סברו שיש ממש בחשדות ובתלונות, וזכו בעצמם להאשמות שווא מצדה. מצב זה הביא לפיצול המשפחה לשני מחנות, ובשלב מסויים לקרע בין כלל בני הבית.

78. בהקשר זה אציין כי בהליכים הרכושיים, הביע הבעל תסכולו וצערו מפירוק המשפחה על רקע המצב שנוצר, ובין היתר טען "לפני החג נכנסתי הביתה, דיברתי עם אחותה, ביקשתי ממנה לא לפרק את החבילה. אמרתי לה שאני בסיכון גבוה ושאני לא יכול לחיות איתה. ביקשתי פעמיים צו הגנה, עצרו אותי. אני לא ביקשתי כלום, ביקשתי פעם אחת להכין סטייק לתנור עצים, והיא כעסה עליי והזמינה משטרה. פעם שנייה זה היה לפני שנה ו – 8 חודשים. בפסח ביקשתי ממנה לא להגיע לעימות. שהיא הייתה אשתי הרבה שנים ואני מכבד אותה. אמרתי לה שאני מוכן לגור למטה, לעזור לה, לאכול איתה. כל המשפחה התפרקה לגזרים. אף אחד לא מדבר איתי. הילדים לא ביחד. היינו משפחה נורמטיבית."

    (ר' עמ' 1-2 לפרוט' הדיון מיום 6.6.2017 בתמ"ש 47045-04-17).

79. בעיותיה הנפשיות של המנוחה לא התמצו במחשבות שווא, ונמצאו תימוכין לטענת המתנגדים כי מחשבות השווא שליוו את המנוחה, היו רק חלק מחוסר מודעותה של המנוחה למציאות הסובבת אותה. כך, למשל, דברי המנוחה עצמה בדיון בצו ההגנה ביום 30.11.2015 (ה"ט 47869-11-15), במהלכם המנוחה האשימה את ש' באלימות כלפיה, כאשר לטענת המנוחה נמנעה מלהגיש תלונה משום ש"עבדה במשטרה" (כאשר אין חולק שמעולם לא עבדה במשטרה (ר' ס' בעדותה בעמ' 96 ש' 9-12 וט.א. בעדותה בעמ' 69 ש' 12), עוד טענה המנוחה, לאיומים ברצח מצידו של בעלה, והציגה את האחות שליוותה אותה לדיון כס', הגם שהיתה זו ט.א. שליוותה אותה. בין היתר העידה המנוחה: "הבת שלי הרביצה לי שבוע שעבר. הוא שלח אותה אליי הביתה לברר מה קרה ביננו ואז היא קיללה והרביצה לי והלכה. מדובר בבת שגרה *****. בגלל הבושה וגם עבדתי פעם במשטרה לא רציתי לפנות למשטרה להתלונן נגד הבת שלי ... אחותי ס' היום מלווה אותי לדיון, היא גרה *****. היא באה במיוחד להביא אותי לדיון לפה כי אף אחד לא רצה להביא אותי" ובהמשך: "אני אמרתי לבת שלי שאבא שלה איים עליי ברצח. היא שאלה אותו אם זה נכון והוא אמר שכן".

80. לא למותר לציין כי אף המותב שדן בשעתו בתיק (כב' השופט ארנון קמלמן), לא התרשם מטענות המנוחה לאיומים ברצח, שאז אין ספק כי היה מורה על הרחקת הבעל מהמנוחה, ולא התרשם כי נשקפת סכנה למנוחה מבעלה או מביתה (שבאותו המעמד אף טענה "מצידי הוא יכול לחזור הביתה" – עמ' 4 לפרוט'), והסתפק בהפניית הצדדים ליחידת הסיוע, בנסיון להגיע להסכמות. בהקשר זה יצויין כי הבעל כדי להגן על עצמו מתלונות שווא, היה זה שביקש מהמשטרה שתרחיק אותו מהבית ל-30 יום אולם לטענתו הורחק ל-7 ימים בלבד (ר' פרו' בצו ההגנה). מכל מקום ט.א. ציינה כי יצאו בתחושה טובה לאחר הדיו והכחישה כי היה דיון קשה (עמ' 69 לפוט') וח.א. שאף הוא ליווה את המנוחה לדיון טען שהיה עם המשפחה ביחסים טובים ואף לאחר הדיון בצו ההגנה, לא היו לוחמניים (עמ' 64).

81. אשר לטענות האלימות מצידה של ש' כלפי המנוחה, אלה, בצדק, נטענו בחצי פה ע"י התובעות. אין חולק שבחייה, האשימה המנוחה את ש' בכך שהיכתה וקיללה אותה (ר' פרוטוקול הדיון בצו ההגנה). נ' העידה שש' לא הרביצה למנוחה אלא לכל היותר הטיחה כלפיה שקית עם תרופות (עמ' 82 ש' 10-29 ועמ' 83 ש' 1-2), ואף ס' העידה שש' זרקה על המנוחה שקית עם תרופות (עמ' 96 ש' 1-6). מכל מקום לא ס' ולא נ' סברו כי יש ממש בטענותיה של המנוחה בצו ההגנה כאשר טענה בלהט שבתה ש' מקללת ומכה אותה. כאשר נשאלה נ' מדוע לא התלוננה במשטרה לאחר שאמה טענה שש' מכה ומקללת אותה, השיבה בהתרסה: "זה מה שאמא שלי סיפרה לי", טענה שהאמינה לאמא שלה אולם לא התלוננה במשטרה "כי לא ראיתי בעיניים, זה כמו שתגיד שמישהו רצח מישהו, גם אם שמעתי שזדורוב רצח את תאיר רדה זה הופך אותו לרוצח?".

82. בהקשר זה יצויין כי חברתה הקרובה של המנוחה, גב' ז.ב. העידה שהמנוחה מעולם לא סיפרה לה שהיה איום ברצח מצידו של הבעל והיא לא ידעה על איום כאמור (עמ' 24 ש' 10-13).

83. חוסר סבירות התנהלותה של המנוחה ניכר אף בהתנהלות כלכלית לא אחראית התנהלות שהוכחשה בצורה גורפת ע"י התובעות ועדיהן אשר טענו כי מדובר ברוחב לב גרידא:

    1. המתנגדים הציגו ראיות בדבר חובות כספיים שונים שצברה המנוחה עוד בחייה. כך, הוצגו ראיות על הליכים משפטיים שנוהלו נגדה לרבות תביעות על אי תשלום חובות ומסמכים שיש בהן ללמד על חוסר יכולתה של המנוחה להתנהל כלכלית באופן מבוקר (ר' בין היתר נספח כג' לתצהירי המתנגדים).

    2. הכחשתן הגורפת של התובעות אודות התנהלות בזבזנית ולא אחראית מתעלמת מכך שעוד בפרוטוקול בד"ר מיום 9.1.06 (נספח ג' לתצהיר המתנגדים) טען הבעל: "לפני חודש עזבתי את הבית וחזרתי לפני שבוע לאחר שהיא הסכימה ללכת לטיפול של שיחות עם פסיכולוגית. קיימת בעיה שהיא מבזבזת כסף בלי סוף ורוששה אותי, וצברה חובות היא לקחה צ'קים וזייפה לי צ'קים, לפני שבועיים היא נתנה צ'ק מחשבון שכבר נסגר לפני שנים רבות, לפני 16 שנה". באותו מעמד טענה המנוחה "אני מסכימה שיש צורך בטיפול והלכתי לפסיכולוגית לטיפול, אני מודעת לבעיית הבזבוז, הפסיכולוגית אמרה ששורש הבעיה בחוסר תקשורת ביננו ויש צורך בהדרכה זוגית". בתביעת הגירושין שהגיש בשעתו הבעל (22.12.05), טען כי המנוחה גונבת כספים, מזייפת שיקים, צוברת חובות בחנויות במכולות, בגדים ומושכת כספים מחשבונו ללא אישור, ומרמה את פקיד הבנק. כן תוזכר בקשה שהגישו התובעות ביום 15.8.2019 לעיכוב תשלום חוב, במסגרת תביעת חוב כנגד המנוחה, אשר הושת על העיזבון (תא"מ 41953-03-19, נספח כ"ז לתצהירי הנתבעים). לכך יש לציין את הראיות הרבות כי המנוחה שנהגה ברוחב לב מיוחד (בעיקר כלפי נ'), והעידה בפרוטוקול הדיון בתביעת המזונות על היקף הוצאותיה המרובות (ר' פרוט' דיון מיום 06.07.17), אולם נמנעה בצורה עקבית לשלם למטפלת את מלוא זכויותיה הסוציאליות. א' בנה, ציין בעדותו כי המנוחה היתה מבזבזת כספים, לקחה לו כספים מהחשבון ללא ידיעתו והקימה מחשבונו הוראת קבע עליה נודע לו בדיעבד לאחר מס' שנים (עמ' 13 לפרוט') העיד כי היתה מתקשרת לחבריו ללוות כספים (עמ' 14 לפרוט'), הבעל העיד כי המנוחה נהגה לבקש מלקוחות שלו מקדמות בטענה שהוא עצור, דבר שגילה רק בזמן ההתחשבנות הסופית עם הלקוחות (עמ' 42). המטפלת ג'.ק. העידה כי המנוחה לוותה ממנה כסף כדי לסייע לנו שהייתה מחוסרת עבודה (עמ' 11 ש' 7). לתיק צורפה פנייה של **** מיום 15.11.20 ובה פירוט חובות של המנוחה שלקחה מוצרי מזון מהמכולת שבבעלותו נהגה לשלם בשקים ללא כיסוי תוך שימוש בשיקים של בעלה אולם בחתימתה שלה, החובות (אותם ניסה לגבות בהוצל"פ) היו בסך של 18,765 ₪ ו-2844 ₪. צורפה התנגדותו של הבעל בת"ט 40256-05-16 ופרוטוקול באותו הליך מיום 08.08.16 בה מפרט את התנהלותה של אשתו העושה שימוש בשיקים שלו תוך זיוף חתימתו לרכישות. כן צורף מסמך המעיד על חוב המנוחה בגין רכישת בגדים בסך של 3900 ₪ בשנת 2018 ששולמו בשיקים שחזרו בהעדר כיסוי, כאשר המנוחה הבטיחה להסדיר את התשלום.

    3. לציין כי נוכח התנהלותה הבזבזנית של המנוחה, הציע בעלה בשעתו שנ' תשמש כאפוטרופסית לענייניה הרכושיים (ר' פרוט' מיום 22.11.2015 עמ' 2 ש' 18-19 ה"ט 47869-11-15).

    4. גב' ז.ב. הכחישה בעדותה התנהלות בזבזנית וטענה כי המנוחה עזרה לכל שלושת ילדיה "היא הייתה קונה ואהבה את הקניות, גם כשהייתה בתקופה עם ש' גם לה קנתה ועזרה ברכישת דירה, גם הבן שלה גר מתחת בלי שכירות. היא עזרה לכולם כשהיא יכלה" (עמ' 25 ש' 3-9). גם גב' א.ג'. הכחישה בזבזנות מצידה של המנוחה וטענה שהיתה אישה "רחבת לב" (עמ' 46 ש' 11-13). אף עד הקיום י.א. הכחיש קיומם של חובות או בעייה עם בזבוזים (עמ' 58 ש' 23 ואילך, עמ' 61 ש' 4 - 8). גב' ט.א. טענה בחקירתה כי המנוחה ידעה היטב מה יש ומה אין לה והיתה "עם הרגליים על הקרקע" (עמ' 66 ש' 7-14). נ' בעדותה הכחישה כל בעיה של בזבוזי כספים וחובות. אמנם הודתה שאביה הציע לה להיות אפוטרופסית על המנוחה, אולם לטענתה אין כל קשר בין הצורך במינוי האפוטרופוס ובין החובות הנטענים והצורך בפיקוח על התנהלותה הכלכלית של המנוחה. כאשר נשאלה בעניין זיוף המחאות ע"י המנוחה, לא הכחישה אלא טענה כי "לא נפתח שום הליך" (עמ' 84 ש' 30 ואילך).

    5. לכך יש להוסיף כי מדו"ח האקטואר עולה כי המנוחה הותירה רק חובות, חרף הכנסותיה הנכבדות ששימשו אך ורק לצרכיה (שכן כלל צרכי הבית סופקו כאמור ע"י הבעל).

    6. התמונה שמצטיירת איננה של התנהלות מודעת מבחינה כלכלית, בניגוד גמור לטענות התובעות.

        

        

84. בניגוד לרופאים, לבעלה ולשני ילדיה הבוגרים שסברו כי המנוחה סובלת ממחשבות שווא, מצאה המנוחה נחמה בתמיכה של נ' וראתה בה בת ברית. כחלק ממערכת יחסים זו זכו נ' ומשפחתה להנות מרוחב ליבה של המנוחה ומתמיכה כלכלית. התרשמתי כי היה זה אינטרס ברור של נ' ובעלה, לקבע את תחושת האישה הנבגדת של המנוחה, להנציח את הפיצול המשפחתי ולהצטייר בפני המנוחה כמי שתומכים בעמדותיה ובכך לשמר את תמיכתה הכלכלית של המנוחה, תמיכה שהיא בעיקר נהנתה ממנה: בפרוט' דיון מיום 06.07.17 בהליך הרכושי, העידה המנוחה:

    "לשאלת בית המשפט כמה כסף אני עוזרת לבת שלי, אני משיבה שחודש שעברה עזרתי לה 1,000 ₪ על החשמל. וחוץ מזה, אני נותנת לה כסף לקניות, לילדה. מה שהיא צריכה. בערך 2,000 ₪, חוץ מהחשמל...

    הוצאות שלי הן; קניות כל החודש, בסופר, לי ולמטפלת הזרה. לשאלת ביהמ"ש כמה כסף הולך לי על אוכל, אני משיבה שאני עושה קנייה פעם בשבוע וחצי, קניתי פעם אחרונה לפני שבועות יצא לי 1,440 ₪. כל קנייה שלי 1,200 ₪, 1,400 ₪ בערך. חצי מהכסף של הקניות הוא לוקח לי. אני קונה דברים לבית, הבת שלי לוקחת מהבית דברים, בטח. היא לוקחת בשר, ומוצרי חלב, שתייה, עוגות, הכל. הבת שלי עושה גם קניות, היא קונה לעצמה, אבל אם חסר לה משהו היא באה אליי".

     

85. אין ספק כי עזרה זו רחוקה מרחק שנות אור מהתמונה שניסה א.א.צ. להציג לפיה עזרתה של המנוחה היתה דומה ל"לקיחת סוכר משכן". כן הכחיש א.א.צ. את העברות הכספים וטען כי "אם אמא עוזרת לבת שלה ב 500 או ב 1000 ₪ זה לא עזרה", הגם שבדפי החשבון שצורפו ע"י המתנגדים מתגלה תמונה של העברות כספים מרובות לנ' באלפי שקלים (עמ' 189 לנספחי המתנגדים – ביניהם העברות בחודש 12/16 בסך של 800 ₪, 2000 ₪, בחודש 01/17 – העברות לנ' בסך של 400 ₪, בחודש 02/17 – בסך של 1200 ₪, בחודש 03/17 500 ₪, 10,000 ₪ ו- 1700 ₪.

86. א.א.צ. טען כי אין לו אינטרס כלכלי בירושה, הודה כי הוא מסובך בחובות ומהחומר שהוגש לתיק עולה כי בחודש 12/15 נוהל בעניינו הליך פש"ר וכי נ' היא לקוח מוגבל חמור עד ליום 10.12.21, כאשר לטענתו של א.א.צ. החובות נבעו בשל "כל ההוצאות של הבעל נפלו עלינו" (עמ' 51 ש' 1), טענה שאין בה כל ממש ומנוגדת לראיות בתיק.

87. בהקשר זה לא ניתן להתעלם ממצבם הכלכלי המורכב של נ' ומשפחתה, כמו גם מההליך שנוהל בבית המשפט המחוזי באותן השנים בדיוק: מפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת כנגד נ' ובעלה (ה"פ (מחוזי נצ') 41901-11-15 א.ב.א נ' נ.צ. (29.11.2016), עולה כי ביום 04.05.15 החתימו נ' ובעלה קשישה שאושפזה במחלקה סיעודית בעקבות הידרדרות חדה במצבה, על הסכם העברה ללא תמורה של ביתה, שהינו הנכס היחיד שלה, לטובתם. הקשישה, אשר ביקשה לאחר ימים ספורים לבטל את הסכם המתנה ויפוי הכוח, פנתה בתביעה לסעד הצהרתי בחודש 11/15 לבית המשפט המחוזי בנצרת. בין היתר נפסק כי -

    "הרוח החיה" מאחורי העברת הזכויות בנכס הינו א.א.צ. עם אשפוזה של התובעת בבית האבות הוא הקפיד לבקר אותה תכופות, יזם את ההתקשרות עם עו"ד א', הביא לו את כל המידע והמסמכים הדרושים להשלמת העסקה, נשא בשכר טרחתו ונכח במעמד חתימתה של התובעת על ההסכם בבית האבות, תוך שהוא מתנדב להשיב על שאלותיה שהופנו לעורך הדין... מדובר במתן ביתה של קשישה שאושפזה במחלקה סיעודית ושזהו הנכס היחיד שלה - לזרים, במתנה וללא תמורה, ימים ספורים לאחר שאושפזה בעקבות התדרדרות חדה במצבה... בהחלט יתכן כי אילו הייתה נפרשת בפני התובעת תמונת המצב המלאה והחשש שקינן בליבה [לאבד את ביתה לטובת בית האבות – ב.א.] היה זוכה למענה הולם, היא לא הייתה ממהרת להעביר את ביתה במתנה לזוג זרים".

88. באותו המקרה נקבע כי הקשישה הוכיחה כי לא הייתה לה גמירת דעת להתקשר בהסכם המתנה ולפיכך, בית המשפט המחוזי הורה על בטלותו, ובין היתר, קבע כי "אין חולק כי הנתבעת וא.א.צ. ידעו על מצוקתה וחולשתה של התובעת באותה עת ונראה כי פעלו לקידום טובתם הם (זכייה בדירה בסמוך להוריו של א.א.צ. שעה שעל פי הצהרותיהם של הנתבעת וא.א.צ., הם היו מחוסרי מדור והתגוררו בבית הוריה של הנתבעת – ב.א.) תוך ניצול מצוקתה של התובעת." יוטעם כי א.א.צ. בעדותו הציג את ההסכם עם הקשישה כ"הסכם שלא צלח" (עמ' 51 ש' 7).

89. לא למותר לציין כי אף בהליך זה התרשמתי באופן שלילי מעדותם של נ' ובעלה, גרסאותיהם היו מעורפלות, מתחמקות ולעיתים מתריסות.

90. בכל הנוגע לקשר של המנוחה עם אחרים, במקרה זה המנוחה אמנם לא היתה מבודדת מהסביבה, ושמרה על קשר עם בני משפחה, שכנים ומכרים, בפניהם שפכה את מר ליבה (עדים רבים העידו על צערה הרב והיו שציינו כי היא מתה מצער, ר' עדות מר ח.א. עמ' 62 לפרוט'), אולם במסגרת הפנים משפחתית ניתן לראות בהחלט חלוקה למחנות והפרדה של המנוחה מבעלה ומשני ילדיה הנוספים כאשר התובעת נתפסה בעיני המנוחה כ"בת בריתה", המשיכה להתגורר בביתה, וזכתה לתמיכה כספית שוטפת.

91. אשר להגיונה של הצוואה: לטענת התובעות ועדיהן, הצוואה שיקפה את המארג המשפחתי ואת מערכת היחסים המשפחתית. בהקשר זה אציין כי מעיון בצוואה לא ניתן לומר שתוכנה בלתי סביר. יחד עם זאת יוער כי בעוד ההגיון מאחורי ציווי הרכוש לנ' ברור, לא ברור מדוע מבין האחיות שתמכו בה, צויינה רק אחת מהן בצוואה, כאשר י.א. העיד שהמנוחה סמכה אף על אחותה ט.א. ברמה הכי גבוהה שיש ושהיא ובעלה ביקרו את המנוחה מדי יום כאשר היתה מאושפזת בבי"ח *****. מר ח.א. העיד שהמנוחה בחייה אמרה שכל מה שיש לה יהיה רק לנ' (עמ' 62 ש' 19 ואילך), אמירה שצויינה אף בעדותה של ט.א. (עמ' 67 ש' 25-29) ובעדות המטפלת (עמ' 9 ש' 31).

     

     

    לסיכום:

92. נסיבות עריכת הצוואה לא ברורות ולא ברור כיצד המנוחה שהיתה נכה ומרותקת לכסא גלגלים ערכה, הקלידה והדפיסה את המסמך. לא התקיים הליך של הבאת הצוואה בפני שני עדים ובצוואה לא צויין אישור העדים שהמנוחה הצהירה בפניהם כי זו צוואתה.

93. אין חולק כי המנוחה חשדה בכך כי בעלה ניהל רומן עם העובדות הזרות, ולטענת עד הקיום לצוואה, הסיבה להדרת ילדיה הגדולים היתה כי הם האמינו לשקרים של בעלה. מהעדויות שהובאו בפני עולה כי בזמן אמת התובעות לא האמינו לטענות אלה בעניין הבגידה, וכי רק בדיעבד לצורך הליך זה טענו כי הבעל ניהל רומן עם המטפלת, גירסה שהלכה והתפתחה עם ניהול ההליך. בזמן אמת סברו נ' וס' כי המנוחה סובלת מהזיות, ואף הפסיכיאטר התרשם ממחשבות שווא בעניין זה. המטפלת הראשונה בה חשדה המנוחה פוטרה לאלתר על רקע החשדות, אולם המטפלת השניה נותרה לסעוד את המנוחה עד ליום מותה, קיבלה יחס חם מהתובעות ואלה ממשיכו להתעניין בשלומה אף לאחר מות המנוחה. הטענות לבגידה נבדקו בזמן אמת ע"י חברת הסיעוד ולא נמצא בהן ממש.

94. טענות המנוחה כי בעלה איים עליה ברצח על אשתו, וכי ביתה ש' היכתה אותה וקיללה אותה לא הותירו רושם לא על הסובבים את המנוחה ובכללן התובעות שלא הגישו תלונה במשטרה, ואף לא על המותב שדן בתיק ושמע את הצדדים. כך אף טענות לבזבוזים (שגרמו לבני הזוג להתנהל בחשבונות נפרדים) נטענו עוד משנת 2005, המנוחה (ככל הנראה על רקע מצבה הבריאותי) התנהלה בצורה בזבזנית, לא דאגה לתשלום חובותיה, ואין מדובר ברוחב לב גרידא, אלא בהתנהלות כלכלית בלתי מבוקרת. עוד עולה כי נ' ובעלה שימרו את תחושת הנבגדות של המנוחה, ואת ניתוקה משני ילדיה ומבעלה וזכו לתמיכה כלכלית רחבה מהמנוחה.

95. טענת התובעות כי המנוחה היתה צלולה לחלוטין "חדה כתער" בדעתה ללא כל סימן להזיות או מחשבות שווא אינה עולה בקנה אחד עם הראיות והמסמכים שנכתבו בזמן אמת, המעידים על בעיות פסיכיאטריות, דכאון ומחשבות שווא.

96. בהתאם לפסיקה, ההשפעה הבלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה. קיומה של השפעה בלתי הוגנת שוללת למעשה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח באופן שתוכנה של הצוואה, לא מהווה ביטוי לרצונו של המנוח, אלא לרצונו של המשפיע (ת"ע 5428-06-14 עזבון המנוחה א' י' ז"ל נ' י' י' (22.02.2016) וההפניות הרבות שם). בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15) נקבע כי ראוי לבחון את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול, שכן לא פעם הראיות הן נסיבתיות. לעיתים "חוטים שונים" של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת העולה כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה. מדובר במבחן דינאמי ורחב קשת החיים. הלכה זו כונתה לימים "הלכת החוטים השזורים". ואכן לא אחת נדחו בקשות לקיום צוואה תוך יישום הלכת החוטים השזורים , ר' למשל עמ"ש (ת"א) 48729-03-19 ב' י' פ' נ' א' פ' (17.11.2019), ת"ע (ת"א) 40917-10-17 ש' א' נ' ד' ג' ש' (21.09.20), ועוד.

97. מצווים אנו לקיים אחר דבר המת. בטלות צוואה אינה דבר של מה בכך. יחד עם זאת במקרה שבפניי, רב הנסתר על הגלוי, ובשים לב לכך שעל התובעות מוטל הנטל להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה, לא נותר לי אלא לקבוע כי התובעות לא עמדו בנטל זה. מכלול הנסיבות שהונחו בפני בית משפט מותירים סימני שאלה גדולים ולא פתורים סביב הליך עריכת הצוואה וצירופם של אלה, מוביל לתוצאה של ביטול הצוואה ומתן צו ירושה אחר עזבונה.

     

     

     

     

     

     

     

    סוף דבר:

     

98. מכל הנימוקים שפורטו לעיל – אני מורה כדלקמן:

    1. הבקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 14.09.16 - נדחית.

    2. ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה - מתקבלת.

    3. התביעה למתן צו ירושה ע"פ דין מתקבלת. על הנתבעים להמציא פסיקתא לחתימה בהתאם לתקנות הירושה.

        

99. בראי השיקולים שהותוו בפסיקה בעניין פסיקת שכר טרחה ריאלי וסבירות ההוצאה, בשים לב למהות ההליך, מורכבותו, מספר ימי הדיונים ושעות הדיונים הרבות, הראיות הרבות שהוגשו ומספר העדים, ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי, התובעות ישאו בהוצאות משפט בסך כולל של 40,000 ₪. סכום זה ישולם לנתבעים בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

100. המזכירות תסגור את התיקים ותמציא לצדדים.

      

     פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

      

     ניתן היום, כ"ג תשרי תשפ"ג, 18 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.