פס"ד בבקשה להצהרת זכויות התובעת בנכסים המשותפים לה ולנתבע

לפני תביעה ( תלה"מ 32994-12-16) שהוגדרה על ידי התובעת כתביעה ל "הצהרה על זכויות התובעת בנכסים המשותפים לה ולנתבע והמפורטים בתביעה זו ופירוק שיתוף בנכסים אלו...". כותרת כתב התביעה המתוקן מושא פסק הדין מגדירה התביעה כתביעה ל-"פס"ד הצהרתי ופירוק שיתוף" (להלן-התביעה). לאחר הגשת התביעה הגיש הנתבע תביעה מטעמו (תלה"מ 44257-03-17) שהוגדרה כתביעה ל"פינוי מקרקעין, דמי שימוש" (להלן-התביעה האחרת).

התביעה (תלה"מ 32994-12-16):

עיקר טענות התובעת בתביעה:

1.היא והנתבע הכירו באוגוסט 1997, מיד הבינו ש"גורלם נקשר האחד בשני..." ולאחר פרק זמן קצר של כשבועיים עברה התובעת להתגורר עם הנתבע בדירה השייכת לאמו (ביחס אליה אין לתובעת כל טענה).

בשנת 1999 נולד לצדדים בן-י. שמו (להלן-הבן, י.).

בעת הכרות הצדדים הייתה התובעת בעלת עסק למכירת אביזרים ב XXX בתל אביב אשר נוהל כעוסק מורשה.

2.כך, באותה עת לתובעת היו חובות רבים בהליכי הוצאה לפועל בהיקף של מאות אלפי ₪ בשל פיזור צ'קים ללא כיסוי מחשבונה על ידי אביה. הנתבע ידע על החובות והציע שעל מנת ש"הנושים לא יוכלו להפריע לניהול העסק ועל יכולתה למשוך רווחים, תסכים התובעת להעביר את רישום העסק על עוסק מורשה על שמו, היא הסכימה לכך שכן הנתבע הבהיר לה ש"מאחר והוא הופך בדרך זו להיות שותף לחיים מבחינתה לרבות שותף לעסק שלה, ידאגו שניהם ביחד, בהמשך גם לטפל בחובות התובעת ולשלמם יחד".

השותפות בין הצדדים מוסדה, כאמור, החל משנת 1997.

בהמשך דרכם העסקית פתחו הצדדים "בעצה אחת" עסקים נוספים וסניפים נוספים "...כאשר על הפן היצירתי והתפעולי של העסקים שדרש עבודה מבוקר עד ערב הייתה אחראית התובעת ואילו בצד הפיננסי של העסק עסק הנתבע שהשקיע כמה שעות בשבוע לצורך כך. הנתבע ניהל את כל מערך הנהלת החשבונות והמסים של העסק ובכלל זה של בני הזוג"

בין העסקים שהקימו עסק בשם מסחרי XXX לו חנויות ברח' XXX בתל אביב;XXX בו נמכרו גם בגדים לצד האביזרים. מאז שנת 2002 נמכרו בחנויות בעיקר אביזרים ותחפושות לפורים תחת השם המסחרי XXX שלימים גם החנויות פעלו תחת מותג זה שכן זה היה מקור רווחי עיקרי כל שנה.

3.בסעיפים ארוכים תיארה התובעת, להבנתה, את מערכת היחסים הזוגית שבין הצדדים ותיארה אותה בצבעים שאין מקום להרחיב בהם עד כדי שגם התובעת סברה שאין להכביר מילים מעבר לאמור. בהקשר זה טענה התובעת שההתנהגות הזוגית המיוחדת להם לא הפריעה לזוגיות ולשיתוף ביניהם עד שבשנת 2016 עם פרוץ המשבר בינה לבין הנתבע החל זה "...לנסות ולנצל ההתנהגות כמכשיר לפגיעה והשפלה של התובעת". כאמור, לצד מערכת זוגית ייחודית להם, משך כל התקופה חיו היא והנתבע חיים כבעל ואישה לכל דבר ועניין והדגישה שאף נהגו לנסוע לחו"ל עד שבשנת 2009 הוצא כנגד התובעת צו עיכוב יציאה מן הארץ.

4.עוד טענה ש"כמובן שהצדדים ראו אחד בשני כידועים בציבור לכל דבר ועניין וכך ראה גם כל מי שהכירם...קרובי משפחה של שני הצדדים, העובדים, המטפלת, הילד המשותף שנולד להם והמכרים המשותפים שלהם ראו בהם כזוג נשוי לכל דבר ועניין לפחות כידועים בציבור".

בעת הגיע הבן המשותף לגיל חצי שנה עברו הצדדים להתגורר בXXX במחם/נכס שקיבל הנתבע בירושה מאביו (להלן- הנכס, המתחם). במקביל המשיכו הצדדים להחזיק דירה בתל אביב בה התגוררו עד למעבר האמור. זה המקום להדגיש שעניין דירה זו מופיע (בסעיף 46) שם נטען על ידי התובעת שבמקביל למעבר המגורים שלה עם הנתבע בדירת אמו כשבועיים לאחר שהכירו "רכשו התובעת והנתבע דירה בת שני חדרים בקומה X בבניין ברח' XXX דירה X בתל אביב הנמצאת בחלקה XX בגוש XX והרשומה בחברה המשכנת "XXX בע"מ" (להלן: "הדירה")". לאחר המעבר לנכס שימשה הדירה "...כדירת נופש בה שהו בסופי שבוע ובחגים".

5.בשנת 2000 כאשר כבר גרו הצדדים בנכס בXXX "...חשש הנתבע כי נושיה של התובעת יבקשו להטיל עיקולים על רכושם ותכולת ביתם ולכן הציע לתובעת לערוך הסכם ממון שניתן יהיה להציגו למעקלים ואו לנושים". ההסכם צורף כנספח ממנו עולה שהוא קיבל תוקף של פסק דין מפי כבוד השופט גייפמן ביום 25/5/2000 (תמ"ש 037970/00).

בהקשרו של הסכם הממון טענה התובעת : "אין ספק שהסכם הממון נעשה ע"י הצדדים למראית עין בלבד ודי אם נציין כי בניגוד להצהרה המרכזית של הצדדים בהסכם לפיה הם נפרדו, לא נפרדו הצדדים מעולם אלא רק בקיץ 2016 בעת שפרץ הסכסוך בין הצדדים ...כמו כן כל נושא החזקת הקטין, ביקורי הקטין ומזונותיו כפי שאלה נקבעו בהסכם הממון לא היו רלוונטיים כלל וגם הם היו למראית עין בלבד...זאת ועוד, הצהרת בני הזוג בסעיף 7 להסכם הממון לא הייתה נכונה וגם האמור בסעיף 9 א' להסכם לא בוצע מעולם ... מבלי לגרוע באמור לעיל תטען התובעת כי ההסכם לא התייחס לנכסים או כספים שעתידים היו בני הזוג לצבור מאותו רגע ואילך. ראוי לציין כי הסכם הממון לא התייחס דווקא לעסק, ללמדך שהוא נעשה רק מהמטרות דלעיל."

6.בהמשך כתב התביעה בו רבו החזרות על אותם טיעונים על פני למעלה מ-100 סעיפיו פרטה התובעת את פרטי ההתנהלות העסקית וחזרה על טיעונים שעלו במעלה כתב התביעה.

7.התובעת טענה שהנתבע השביח את "המתחם והבית" בו התגוררו הצדדים בנכס בXXX אותו קיבל הנתבע בירושה מאביו. הוא מונה כמנהל העיזבון על פי צוואת האב ולכן הוא זה שניהל המהלכים של ההשבחה. ברם, היא סייעה לו בכך שפינתה לו זמן לעשות כן. למיטב ידיעתה "...משרדו של נ.מ. ושות' היה אמון על הטיפול בכל הנוגע לשינוי תכנית המתחם בXXX ...טיפולו של עו"ד נ. מ. החל עוד ב- 1989..." הסכם הייצוג נחתם עם האב בעודו בחיים אך, כאמור, הנתבע בכובעו כמנהל עיזבון, המשיך את פועלו של אביו בהשבחת הנכס. התובעת טענה שהנתבע העביר לעו"ד נתן מאיר בין השנים 2009-2008 סכום של כ- 200,000 ₪ וסכומי כסף אלו הם כספים משותפים משום "שלתובע לא הייתה הכנסה למעט העסק, וחלקם הגדול של תשלומים אלה אף נעשה מתוך חשבונות העסק, ...".

הנתבע, כך לגרסת התובעת, הבהיר לה שכל נכסי המקרקעין הרשומים על שמו הם בעיניו נכסי המשפחה שהיא חלק ממנה וכל פעולותיו נועדו "...להבטיח את עתידם המשותף ועתידו של י." - הבן המשותף. בשנת 2016 החל להתנכר להבטחותיו, יחסו אליה השתנה באופן קיצוני הוא נקט אלימות מילולית ובכללה השפלות בנוכחות הבן המשותף, הוא עזב את מקום המגורים המשותף ליחידה אחרת במתחם והחל נוקט ב"אלימות כלכלית" כלפיה וכלפי הבן.

8.הנכסים לגביהם נדרש פסק הדין ההצהרתי הם:

א.הדירה - כאמור, טענה התובעת שעם המעבר למגוריהם המשותפים בדירת אמו של התובע היא והנתבע רכשו את הדירה. הצדדים הסכימו לרשום הדירה על שם הנתבע בלבד "...וכן היא תהיה חסינה מפני נושיה של התובעת". כך לצורך רכישת הדירה נלקחה משכנתא אשר שולמה דרך קבע מהכנסות הצדדים מעסקם המשותף. הם קנו מחנות "איקאה" רהיטים לדירה.

ממועד קבלת החזקה ועד שנת 2008 התגוררו בדירה זו בסופי שבוע ובחופשות מבית הספר והחל משנת 2009 עברו להתגורר בה באופן קבוע תוך ש"הבית והמתחם שימש אותם למשרדי העסק המשותף, מחסן לעסק וגם כביסות ובישולים על ידי עוזרת שגרה במתחם".

בשנת 2011 הושכרה הדירה והם השתמשו בשכר הדירה לשכור דירה גדולה יותר בבניין סמוך בה התגוררו עד לתחילת שנת הלימודים של שנת 2015.

הצדדים ראו בדירה דירה משותפת ו-"אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהדירה הינה רכוש משותף וכי הייתה לצדדים כוונת שיתוף מלאה בנכס זה".

היא ניסתה לשאול הנתבע האם בכוונתו למכור הדירה, אולם זה התחמק מלהשיב לה ואף שלחה לו הודעה שהיא "...יודעת כי הדירה נמכרה וזאת במטרה לגרות אותו להתייחס לנושא זה שהדאיג אותה ואולם הנתבע התעלם".

ב.שווי השבחת הזכויות של הנתבע בנכס בXXX - בעת שהכירו טען באוזניה הנתבע שבדעתו להשביח את הזכויות ב"מתחם" שירש מאביו עם אחותו. הוא נתן לה עותק מצוואת האב ו"...הכניס אותה לסוד העניינים והבהיר לה שעתידם (התובעת, הנתבע וי.) מובטח". הנכס לא הועבר על שם היורשים - הנתבע ואחותו - בשל ענייני מיסוי כך הסביר לה הנתבע.

התובעת מגוללת בכתב התביעה את תהליך השבחת הנכס שנעשה, לטענתה, מכסף משותף ועל כן סברה ש"הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא שהתובעת הינה שותפה במתחם כולו (לאור העובדה שהנתבע שיתף את התובעת בירושת אביו כאמור לעיל) ולכל הפחות במחצית שווי השבחת חלקו של הנתבע במתחם כשבסיס לחישוב ההשבחה הינו שווי המתחם באוגוסט 1997 ועד למועד הגשת תביעה זו".

ג.עסק משותף: בשים לב למבואר לעיל לעניין התפתחות העסק על עסקי המשנה והחלופיים לא מצאתי לשוב על הדברים. יודגש שהתובעת טענה שהיא זו אשר עיצבה את התחפושות תחת השם העסקי שלה "XXX ".

התובעת טענה שהמחזור השנתי העסקי של העסק על רכיביו השונים הגיע כדי 5 מיליון ₪ בשנה. חרף זאת בשנת 2015 כאשר המתח בין הצדדים עלה, על אף התנגדות התובעת, החליט הנתבע, "(כנראה כדי להבריח זכויות מהתובעת בניסיון לתכנן את הפרידה העתידית)" להביא לסגירת העסק "...לבד ממכירת תחפושות לפורים".

לאחר חג פורים של שנת 2016 נותרה במחסנים סחורה רבה שנרכשה בכסף משותף משנים קודמות. לנתבעת היה ברור על אף המשבר שהנתבע לא יפעיל את העסק לבדו מקל וחמר שכך הצהיר לפניה, אולם לתדהמתה גילתה ששכר שתי חנויות בתל אביב ומכר את הסחורה האמורה.

ד.כספים, חסכונות, קופות, קרנות ופיקדונות- בהקשר זה עתרה התובעת, על בסיס המובא בכתב התביעה, "...לקבוע כי כל הכספים והזכויות שפורטו לעיל משותפים לשני הצדדים ...".

9.בסעיף העתירות עתרה התובעת לפסק דין הצהרתי הקובע שהיא והנתבע היו ידועים בציבור החל מחודש 08/1997 ועד לקיץ 2016.

עוד עתרה להורות בפסק דין הצהרתי ש"כל הרכוש והזכויות שנצברו על ידי הצדדים ו/או מי מהצדדים החל מאוגוסט 1997 ועד קיץ 2016 (להלן: "תקופת החיים המשותפים") ולהורות על פירוק שיתוף בנכסים אלו באופן "צודק" ... לאור נסיבות העניין ובפרט כושר השתכרותו הרב יותר של הנתבע וקיום נכסים לא משותפים בידו (ירושת אמו) 60% - 40% לטובת התובעת".

כן ביקשה שיוצהר בפסק הדין שהדירה שייכת לה ולנתבע בחלקים שווים, שהיא זכאית למחצית מהשבחת הזכויות בנכס בXXX, אך מהטעמים דלעיל סברה שיש לבצע החלוקה באופן לא שוויוני כשחלקה עומד על 60%. חלוקה בלתי שוויונית זו שחלקה אמור לעמוד על 60% עלה גם בעתירתה ביחס לכל ההכנסות, סכומי הכסף, הקרנות, קופות הגמל והחסכונות שנצברו לצדדים בתקופה שהוגדרה על ידה תקופת החיים המשותפים.

עוד עתרה לפסק דין הצהרתי הקובע שהעסק הינו עסק משותף ו"...למרות סגירתו הפיקטיבית והחד צדדית של העסק על ידי הנתבע העסק הינו עסק חי שיש להעריכו לפי שיטת DCF ועל הנתבע לשלם לתובעת 60% משוויו" לרבות הכנסות בחגי פורים של השנים 2016 ו- 2017.

עיקר טענות הנתבע בתביעה:

10.בכתב הגנה ארוך המשתרע על פני 28 עמודים שלל הנתבע את טענות התובעת וקבע במבוא לכתב הגנתו שמדובר בתביעה "...מופרכת מהיסוד שאין בה דבר מלבד ניסיון בחוסר תום לב לגזול מהנתבע נכסי ירושה ומתנה חיצוניים לחלוטין שקיבל הנתבע מאביו ושאין לתובעת כל זכות בהם".

11.הנתבע התייחס באותו מבוא להגדרת יחסיהם של הצדדים וטען שאלו אופיינו ב"התנהגויות בלתי נורמטיביות בעליל שלה בלשון ההמעטה...". גם בהקשר לטיעוני הנתבע באשר לאופי הזוגיות ביניהם לא מצאתי להביאם בהרחבה.

לטענת הנתבע הקשר התבסס על הורות משותפת שהיא תוצאה לקשר מיני לא מחייב "...ללא סממנים של אינטימיות ו/או זוגיות ו/או מחויבות כולל לינה משך שנים במגורים ו/או חדרים נפרדים. הצדדים אף הסדירו יחסיהם בהסכם יחסי ממון" (הדגש בקו תחתי במקור). נישואין מעולם לא עמדו על הפרק ויחסיהם אינם עומדים בתנאים בסיסיים של היכולת להיחשב כידועים בציבור.

12.בתארו את מערכת היחסים בינו לבין התובעת שלל את הגדרתה ל'נישואים פתוחים' שכן הגדרה זו מתאימה למי שיש להם מערכת זוגית. על פיו מדובר בהונאתה אותו ביחס למוגנות מפני הריון. תחילה כעס על הריונה, אך היום ובדיעבד מאושר הוא ונפשו קשורה בנפשו של הבן.

על פי הנתבע התובעת עברה להתגורר עמו בדירת אמו במהלך ההיריון ולקראת הלידה של הבן. בין השנים 2000 עד 2009 התגוררו הצדדים בנכס בXXX במבנים נפרדים. "החצר הגדולה והמבנים הסמוכים אפשרו לצדדים לגור בסמוך אך בנפרד ולגדל ביחד את הילד". בין השנים 2011-2010 "...התגוררו הצדדים בדירה בתל אביב כאשר הנתבע המשיך להתגורר גם בXXX. בשנים 2011-2015 התגוררו בדירה שכורה בתל אביב כאשר הנתבע המשיך להתגורר גם בXXX. החל מחודש אוגוסט 2015 חזרו הנתבע והילד להתגורר במקרקעין כאשר התובעת עברה לשם בכוח והשתלטה על אחד המבנים בסוף שנת 2015"

כך, בשנת 2004 התובעת שכרה דירה בתל אביב והתגוררה בה עם גבר אחר שעה שהוא והבן התגוררו בנכס בXXX. "במהלך השנים ניסתה התובעת כל הזמן לבסס קשר זוגי רציני עם גברים אחרים, וכך גם ניסתה "לסדר" לנתבע קשר זוגי רציני עם בנות זוג אחרות" (הפנה לנספחים 27 ו-28).

הנתבע הדגיש שכל אחד מהצדדים קיים "...חיים אישיים ו/או חברתיים ו/או משפחתיים ו/או זוגיים ו/או מיניים נפרדים לחלוטין וקשה עד מאוד להסביר עד כמה הקשר ביניהם חרג והיה שונה מהותית ולחלוטין מהמוכר באשר למערכת יחסים זוגית קל וחומר של ידועים בציבור המשולים לבעל ואישה הנשואים זה לזו" .

13.הנתבע טען שהתובעת אינה נורמטיבית ובהקשר זה העלה על נס את השינוי התכוף להצגתה את עצמה בשמות שונים על פי המקרה הנדרש. החובות הכבדים של התובעת לא היו חובות שאביה יצר אלא כשלים עסקיים שלה. "גם לאחר קריסת החברות התובעת המשיכה להתנהל באופן בלתי אחראי ובכלל זה פיזרה צ'קים בלי כיסוי, נמנעה מלשלם חובותיה למדינה, התעלמה מדוחות וקנסות, כל זאת בעודה מתגוררת ברווחה בדירה במלון XXX, וא"כ בדירה בXXX." לתובעת כסף רב ממכירת מגרש ב XXX, מסכומים שצברה מהלך חיי הצדדים "...עליהם היא שומרת בתחכום רב הרחק מידי הנושים". היא עושה שימוש בטיעון שחובותיה, נוצרו, לכאורה, על ידי אביה, על מנת להתחמק מתשלום לנושים הגם שברשותה סכומי כסף נכבדים. התובעת הייתה אלימה כלפיו אלימות "...שהלכה וגברה עם התמכרותה של התובעת למין" ולמעשה הוא "גבר מוכה" שלא פנה לרשויות "...משום שהתבייש". כחלק מהעדר הנורמטיביות תיאר הנתבע את התנהלותה המינית, לכאורה, של התובעת ( ס' 91-89) שאין לי כל כוונה לפרט כאן.

14.ביחס לנכסי המקרקעין טען הנתבע שלתובעת אין כל זכות בהם שעה שמדובר בנכסי ירושה, נכסים חיצוניים לחלוטין "...שמעולם לא היו חלק ממסגרת זוגית משותפת מחייבת (שמעולם לא הייתה) ומעולם לא הושקעו בהם כספים קל וחומר משותפים ומאחר שאין כל סממן ו/או ראיה ו/או דבר מה לכל שיתוף בהם ..."

א.הנכס ב XXX:

באשר לנכס ב XXX טען שמדובר בנכס העובר במשפחה ושייך לה כבר 100 שנים והפנה להחלטת כבוד הרשמת (כתוארה אז) ענת הלר כריש מיום 25/1/2017 שקבעה מפורשות ש"המבקשת לא תמכה בכל ראיה טענתה כי בתקופה בה לטענתה חיו הצדדים יחד הושבח הנכס. ממילא לא הובאה ולו ראיה כי ההשבחה כאמור נבעה מפעולות אינטנסיביות של המשיב אשר הן בגדר "מאמץ משותף". אף בחקירתה הנגדית לא ידעה המבקשת להצביע על פעולות השבחה כנדרש...".

הנתבע תיאר את הרקע המשפחתי שהוביל לרכישת הנכס וטען שההשבחה היא כבר משנת 1995 על ידי אביו שהיה לעת ההיא בחיים והבעלים של הנכס. השטחים שמהווים את הנכס היו חקלאיים ובשנת 1995 שונה הייעוד מכוח תכנית אחוד וחלוקה ו-"כתוצאה מאישור התכנית קיבל אבי הנתבע ז"ל במקום המקרקעין מספר מגרשים המיועדים לבניה למגורים. במסגרת תוכנית זו גם שונה רישום המקרקעין".

עם השינוי מכר האב חלק מהמגרשים ונותר בעלים של 4 מגרשים צמודים המיועדים לבניה וזאת כבר משנת 1995. תמורת מכר המגרשים שימשה לרכישת הדירה - " מלוא תמורת הדירה בתל אביב שולמה מכספים אלו".

מאז שנת 1995 לא חלה כל השבחה בקשר עם המקרקעין. אבי הנתבע נפטר ביום 8/2/1998. במהלך השנים שלאחר פטירת אבי הנתבע לא בוצעה כל השקעה במבנים שבנכס ואלו מיועדים להריסה. הנכס לא הושכר לצד ג' ולא נעשה בו כל שימוש עסקי.

המשיך וטען הנתבע שבשל מחלוקת עם הוועדה המקומית לתכנון ובניה בXXX הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי. בתביעה ההיא ייצג עו"ד נ. מ. ששכר טרחתו נקבע באחוזים שישולמו לו בעת מימוש ההשבחה. בשנת 2008 התגבש הסדר פשרה, בעקבותיו הוכנה תכנית בניין עיר חלופית, אולם הצעת הפשרה נדחתה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בXXX ולמעשה ביטלה ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין. "מאז טרם התגבשה פשרה ו/או תוכנית חדשה".

הנתבע הדגיש שהתובעת תבעה את מחצית שווי ההשבחה הא ותו לא. בא כוחה הבהיר במעמד דיון בבקשה לצווים זמניים ש"אנחנו לא טוענים לזכויות הבסיסיות, מה שהוא ירש, זה נכס חיצוני התביעה היא רק למחצית שווי ההשבחה. אני מרשה לעצמי לומר שההשבחה שווה עשרות מונים אך אנחנו לא יודעים זאת. ובהמשך טען זאת גם בסיכומיו" (הדגש בקו תחתי לא במקור).

הנתבע ביקש להדגיש שלו יצויר שהייתה השבחה לאחר שנת 1997 מדובר ב"השבחה משפטית שהיא פרי הליך משפטי משנת 1996 שעילתו משנת 1995 עקב בניה משותפת על קרקע ו/או השקעה משותפת של הצדדים." (כך במקור)

מי שריכז את הטיפול בשם היורשים הוא XXX, שמאי מקרקעין בעל ידע רלוונטי רב וניסיון בליווי תכניות בנין והוא זה שעמד מול המשרדים השונים ומימן הוצאות נכבדות של יועצים שנדרשו להליך לאורך השנים.

לאור האמור, לאור דבריה של התובעת עצמה בסעיף 34 לכתב התביעה בו טענה שלראשונה בשנת 2015 העלתה טענה כלשהי ביחס להשבחת המקרקעין והוא כפר בכך, כמו גם דברי בא כוחה בדיון לפני כבוד הרשמת עסקינן ב "טענות סרק מופרכות לחלוטין העומדות בניגוד לעובדות, מסמכים וראיות המדברים בעד עצמם הן לעניין העדר השבחה ו/או בהעדר השקעה ו/או העדר כל שיתוף ודינן להידחות על הסף".

ב.הדירה:

התביעה בעניין הדירה שעילתה "...סעד מן היושר הוגשה בשיהוי ניכר, בחוסר תום לב ותוך הטעיה חמורה של בית המשפט הנכבד: הדירה נמכרה לצד ג' עוד ביום XXX. התובעת יודעת על כך מאז ולעניין זה קיימות אין ספור עדויות, למעלה מעשרה מסרונים שכתבה כמו גם הודאות מוקלטות".

לבד מכך התובעת יודעת שאין לה כל זכות בדירה. הנתבע צירף "...הודאה בכתב מטעמה בעניין זה". הדירה נרכשה ביום 16/1/1996 זמן רב קודם להכרות בין הצדדים גם לשיטת התובעת והיא ניתנה במתנה על ידי אבי הנתבע כמובהר לעיל. הליך הרכישה מתועד. בכתב הגנתו מפרט הנתבע את תהליך הרכישה וביצוע התשלומים מכספים של אביו שהפקיד בשנים 1995 ו- 1997 עובר להכרות בין הצדדים את הסכומים לצורך רכישת הדירה מכספי מכר המגרשים בנכס כמבואר לעיל.

לטענת הנתבע הדירה נרכשה באופן הבא:

משכך, הנתבע לא נזקק כלל למשכנתא שכן הסכומים לרכישת הדירה ניתנו לו על ידי אביו "אולם משיקולי כדאיות כלכלית העדיף לקחת משכנתא מינימאלית לזכאים בסך 70,000 ₪ בלבד מבנק ירושלים שהחזריה שולמו ממקורותיו של אביו".

מבלי לגרוע באמור למיטב זכרונו של הנתבע הוא והתובעת נפגשו בשנת 1998 "...ולראיה היא לא הכירה את אביו שנפטר בפברואר 1998. ..." גם אם צודקת התובעת שהם נפגשו אין בכך כדי לסייע בטענותיה בשים לב לכך שמועד העסקה בשנת 1996, מועד החתימה על הסכם הרכישה היה כשבוע לאחר ההיכרות ביניהם, הדירה נרכשה מכספי אביו, מכוח הסכם הממון שנחתם ביניהם, בדירה לא בוצעה כל השקעה, הדירה לא שימשה למגורי הצדדים למעט לתקופה קצרה משך כשנתיים ימים. התובעת עצמה הבהירה שהדירה שימשה כדירת נופש ולא דירת מגורים.

הנתבע הדגיש שהתובעת עברה להתגורר עמו רק בסמוך למחצית תקופת הריונה והפנה לעדותה לפני כבוד השופט המנוח עדי אזר בדיון שהתקיים לפניו ביום XXX בהצהירה לפניו ש "מאוקטובר 94 אני גרה ב XXX" ובהמשך בהחלטת בית המשפט במעמד הצדדים מובהר כי הכתובת של המבקשת היא ברחוב XXX 8 ב XXX" (הדגש בקו תחתי לא במקור).

עוד הפנה להצהרתה לפני רו"ח ליאת שיבולת שייצגה אותה ש "אין לי מכונית או דירה או אפילו טלוויזיה ומקרר. אין ברשותי כל נכס. אני חיה בדירת חדר שכורה מחוץ לתל אביב " (הדגש בקו תחתי לא במקור). כך גם טענה בהודעה מטעמה לבית המשפט בהודעה מיום 8/4/1998.

אם בכך לא די התובעת ביססה זכויותיה בדירה באופן שכשבועיים לאחר ההיכרות בין הצדדים (08/1997) הלכה עם הנתבע לרכוש את הדירה (ההסכם נחתם ביום 21/8/2017) והם הסכימו שהיא תירשם על שם הנתבע בלבד. אולם, לאחר שנחשפה לתגובת הנתבע במסגרת דיון בבקשה להטלת צווים זמניים שההסכם הוא משנת 1996 שינתה גרסתה וטענה שם ש"בתקופת נישואיהם מומשה על ידי הבעל אופציה לרכישת דירה, כאשר המימוש היה בתקופת החיים המשותפים, אמנם שבועיים לאחר תחילת החיים המשותפים...אבל התמורה בגין הדירה והמשכנתא, לא רק המשכנתא כל התמורה שולמה...".

15.לעניין ההתנהלות הכספית של הצדדים טען הנתבע שזו התנהלה באופן נפרד לחלוטין. אותו שימש חשבון בנק אחד אליו הופקדו כל ההכנסות מהעסק ומרכוש נוסף שקיבל או ירש מהוריו. ביחס לחשבונות אליהם כיוונה התובעת בכתב התביעה הרי שחשבונות אלו לא היו שלו ונסגרו לפני שנים.

בחשבון זה, ששימש את הנתבע, כאמור, התובעת "...מעולם לא הייתה מעורבת ... ומעולם לא החזיקה כרטיס אשראי ו/או שיקים בגין החשבון הזה. בוודאי שלא הייתה מעורבות בחשבונות האחרים שאינם פעילים ... הנתבע מעולם לא מימן את הוצאותיה האישיות של התובעת".

16. לעניין העסק טען הנתבע שזה "...נסגר תוך שהותיר אחריו חובות של מאות אלפי ₪" ועל התובעת המבקשת לקבל זכויות בעסק לשאת במחצית החובות. כך, חנויות האופנה נסגרו ללא קשר לסכסוך בין הצדדים וזאת כתוצאה מהשינויים שעבר שוק האופנה בשנים האחרונות: הצפת השוק במוצרים מהמזרח, תחרות מחירים קשה, רכישה במרשתת ועוד.

הוא הקים בשנת 2000 עסק של חנויות אופנה באזורים ממותגים והסכים שאם בנו תסייע בניהולו של העסק "התובעת נתנה שירותי ניהול כקבלן משנה" . עסק זה הוקם ללא קשר לדוכן לממכר כובעים ופרחים שהחזיקה התובעת בXXX ... מעולם לא היה קשר ו/או שותפות בין העסקים. כספי הקמת העסק היו של הנתבע לבדו ומקורם בכספי המתנה של אביו. התובעת לא השקיעה ולו שקל בהקמת העסק"

לתחפושות שעיצבה התובעת לא היה ביקוש ובמחסן אלפי פריטים השוכבים ללא שימוש שהתובעת הוזמנה לאוספם. באשר למותג XXX – הרי זה אין לו כל ערך כלכלי ולנתבע אין כל מניעה שלא להשתמש בו.

דיון והכרעה - התביעה:

הסכם הממון:

17.כאמור בין הצדדים נחתם בשנת 2000 הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין. (להלן-הסכם הממון) דומני שההסכם הוא אבן ראשה לבחינת טענות הצדדים בתובענה זו, הגם שהצדדים עצמם לא ייחסו למסמך זה את החשיבות הראויה.

טרם התייחסות ראוי שהניסוח של הסעיפים הרלוונטיים יהיו לפני הקורא:

"הואיל: ו. וא. (להלן: "הצדדים") קיימו ביניהם קשרים ואף התגוררו יחדיו פרקי זמן קצר; ...

והואיל: והצדדים נפרדו ואינם מתגוררים עוד יחדיו;

והואיל: והצדדים מעוניינים להסדיר בהסכם את כל המתחייב והנובע מהקשרים ביניהם ומלידת הקטין;

לפיכך הוסכם, הוצהר והותנה כדלקמן:

(סעיפים 6-1 להסכם אינם רלוונטיים למחלוקת שלפני)

פירוק שיתוף

7. הצדדים מצהירים ומתחייבים זה כלפי זה, כי אין ביניהם קשרים אינטימיים וקשרי ניהול משק בית משותף מעת הריונה של פלונית.

העדר דרישת כספים

8.א. ר. מצהירה, כי אין לה כל דרישות כספיות כלפי א. בגין יחסיהם

המשותפים בעבר.

ההסדר בסעיף 9 להלן, הינו מרצונו הטוב של א..

ב.ר. מתחייבת ומאשרת כי מלוא המיטלטלין בבית בן 4 (ארבעה) חדרים ברח' ב XXX, בו מתגורר א. הנם בבעלותו שלו בלבד, נרכשו על ידו בלבד ולה אין כל זכות במיטלטלין אלו.

ג.הצדדים מצהירים, כי אין להם חשבונות בנקאיים משותפים וכל צד מוותר בחשבונותיו של הצד האחר, כולל ניירות ערך, תוכניות חסכון, קרנות וכיו"ב.

הסדר מגורים

9.א.לשם קשר תקין בין א. לבין הקטין מתחייב א. לדאוג שאחותו

תשכיר לפלונית דירת חדר שבבעלותה הסמוכה למקום מגוריו, שמענה רח' XXX , וזאת בדמי שכירות לפי מחיר השוק אך לא יותר מסך 350$ (שלוש מאות וחמישים דולר ארה"ב) לחודש.

פישור ובוררות

10.הצדדים מתחייבים לפנות לעוה"ד – עורך החוזה, לשם פישור כמשמעותו בחוק בתי המשפט ובשינויים המתחייבים, בכל מחלוקת הנובעת מהסכם זה, וכן הם מסכימים מראש, כי עוה"ד ימנה בורר בכל מחלוקת ביניהם, שלא יעלה בידו להביא בה את הצדדים כדי הסכמה, ובלבד שהמחלוקת הנה בנושא הכשיר לבוררות.

18.בדיון שהתקיים ביום 25/5/2000 טענו הצדדים "אנחנו לא היינו נשואים ולא היינו ידועים בציבור. ההסכם מסדיר את עניין החזקת הקטין, מזונותיו וקובע גם הסדרים של העדר תביעות אחרות"

19.בתום הדיון ניתן פסק הדין ביחס להסכמות של הצדדים ביחס לבן על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב -1962. בהקשר לנושאים האחרים המצויים ניתן פסק דין בזו הלשון : "לבקשת הצדדים, מכוח סמכותי על פי סעיף 3 (ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה-1995, הנני נותן תוקף של פסק דין להסכם."

20.קבעתי לעיל שהסכם הממון חשוב לצורך הכרעה בפסק הדין. הסכם הממון שקיבל תוקף של פסק דין מאיין את הדיון במחלוקת שבין הצדדים. לעת הזו קיים פסק דין המגדיר את מערכת היחסים של הצדדים. התובעת המודעת לקושי הטמון בקיומו של הסכם הממון אל מול טענותיה בתביעה התייחסה אליו כבטל בשישים. ראש וראשון טענה שסמכה על הנתבע ועל כן הסכימה לחתום על הסכם הממון. ובהמשך טענה למהותו של הסכם הממון כפי שהובאו הדברים לעיל ויובאו בשנית בשל חשיבותם בזו הלשון:

"אין ספק שהסכם הממון נעשה ע"י הצדדים למראית עין בלבד ודי אם נציין כי בניגוד להצהרה המרכזית של הצדדים בהסכם לפיה הם נפרדו, לא נפרדו הצדדים מעולם אלא רק בקיץ 2016 בעת שפרץ הסכסוך בין הצדדים ...כמו כן כל נושא החזקת הקטין, ביקורי הקטין ומזונותיו כפי שאלה נקבעו בהסכם הממון לא היו רלוונטיים כלל וגם הם היו למראית עין בלבד...זאת ועוד, הצהרת בני הזוג בסעיף 7 להסכם הממון לא הייתה נכונה וגם האמור בסעיף 9 א' להסכם לא בוצע מעולם ... מבלי לגרוע באמור לעיל תטען התובעת כי ההסכם לא התייחס לנכסים או כספים שעתידים היו בני הזוג לצבור מאותו רגע ואילך. ראוי לציין כי הסכם הממון לא התייחס דווקא לעסק, ללמדך שהוא נעשה רק מהמטרות דלעיל."

לא ניתן באמירה אגבית זו לבטל פסק דין. פסק הדין שריר וקיים ועומד על כנו עד שבית משפט יקבע או יורה על ביטולו.

תוך רצון להתמודד עם ההליכה שלא על פי דרך המלך – תחילה הגשת תביעה לביטול הסכם הממון – שהוא כטענהת 'הסכם למראית עין ואחר כך, אולי, הגשת תביעה ברוח זו המונחת לפני נטען ש "...מבלי לגרוע באמור לעיל תטען התובעת כי ההסכם לא התייחס לנכסים או כספים שעתידים היו בני הזוג לצבור מאותו המועד ואילך".

בשים לב לסעיף העתירות והדרישות של התובעת על פי כתב התביעה קביעה זו בטעות יסודה. התובעת מבקשת מבית המשפט "ליתן פסק דין המצהיר כי התובעת והנתבע היו ידועים בציבור החל מאוגוסט 1997 ..." וכן "ליתן פסק דין הצהרתי לפיו כל הרכוש והזכויות שנצברו על ידי הצדדים ו/או מי מהצדדים מאוגוסט 1997 ועד לקיץ 2016..." .

הרי הצדדים עצמם הצהירו שאינם ידועים בציבור לפני כבוד השופט גייפמן הכיצד תביעה זו עולה בקנה אחד עם הצהרות הצדדים בעמדם לפני כבוד השופט גייפמן.

בתביעת התובעת מבוקש מבית משפט זה לתת פסק דין הסותר פסק דין קיים מבלי שהוגשה תביעה לביטולו של אותו פסק דין. מצב זה אינו אפשרי.

"אחת החזקות המפורסמות ביותר במשפט הרומי היא, שפסק דין סופי של בית משפט מוסמך הוא האמת: ... באומרו שרואים מעשה בית דין 'כאילו' היה אמת, דייק אולפינאוס בלשונו: אין הוא אומר, שפסק הדין קובע או משקף את האמת, אלא רק רואים אותו כאילו קבע עובדות אמת, אפילו אם למעשה לא קבע אמת כלל ועיקר. ... במשפט האנגלי והישראלי אין עוד צורך בחזקת אמת שבמעשה בית דין: במקומו בא 'ההשתק' (estoppel ) כשיצא פסק דין סופי של בית משפט מוסמך בין שני בעלי דין 'משתיקים' כל אחד מהם מלעורר מחדש שאלה עובדתית שהוכרעה כבר ביניהם סופית. נוסף על ה'השתק' מחמת מעשה בית דין, המשפט מכיר גם ב'השתק' מחמת התנהגות: ...אם ה'השתק' הראשון הוא ממין חזקת אמת שמעמידים בה פסק דין סופי של בית משפט מוסמך, הרי ה'השתק' השני הוא ממין החזקה שמעמידים בה כל אדם שהוא יודע את אשר הוא עושה והתכוון במעשהו להשיג את תוצאותיו הצפויות" [חיים כהן, המשפט (1996) (להלן-כהן) עמ' 274-273].

גם הטענה שההסכם מתייחס לעבר ולא צופה פני עתיד בטעות יסודה שכן התבססות התביעה של התובעת היא על הליכים שנוצרו עובר לחתימה על הסכם הממון שקיבל תוקף של פסק דין.

די באמור כדי להורות על מחיקת התביעה.

21.אם בכך לא די נפלאה מבינתי משמעות דבריו של בא כוחה של התובעת באשר להיותו של הסכם הממון 'הסכם למראית עין'. 'הסכם למראית עין' אינו אמיתי: הנאמר בו משקף כוונה כלפי חוץ על פני הכוונה האמיתית של המתקשרים בהסכם. זה מה שעשתה התובעת כשעמדה לפני כבוד השופט גייפמן והצהירה את שהצהירה?

בטלותו של 'הסכם למראית עין' מחייבת התחקות אחר אומד דעת הצדדים ואם אכן עולה שאומד דעת הצדדים הייתה שונה מהכתוב בהסכם הרי שהוא בטל מעיקרו. אלא מאי, שהנתבע אינו טוען שמדובר ב'הסכם למראית עין' , נהפוך הוא. התובעת לבדה ולאחר כ- 16 שנים לאחר כריתתו העלתה את הטענה שנחתם כ'הסכם למראית עין'. משכך ברור שדרך המלך, טרם הגשת תביעה זו הייתה הגשת תביעה לביטול הסכם הממון.

סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 "...דן בשתי מערכות יחסים: האחת בין הצדדים לחוזה למראית עין לבין עצמם והשניה בין צדדים לחוזה כזה לבין אדם שלישי." [גבריאלה שלו "פגמים בכריתת חוזה חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 פרק ב': ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו סעיפים 22-13" בתוך ג. טדסקי (עורך) פירוש לחוק החוזים (1987)].

במקרה שלפנינו צד נוסף הוא בית המשפט. בהבאת הסכם הממון לאישורו של בית המשפט, כאשר ברור לתובעת שמדובר ב'הסכם למראית עין', כפי דברי התובעת עצמה או מי מטעמה וזאת על מנת לקבל את אישורו של בית המשפט בכחש תוך ניצולו של בית המשפט שאינו ער ואינו יכול להיות מודע שעושים בו שימוש לצרכים אחרים שאינם עולים מהסכם הממון, עולה לטעמי כדי חוסר תום לב השולל את היכולת של התובעת להתייצב לפני בית המשפט ולבקש ממנו סעד הצהרתי שהוא סעד מן היושר.

"חשיבות מיוחדת נודעת לעקרונות המקבילים שלפיהם התובע "יושר" עליו לעשות זאת ביושר והבא בשערי "היושר", צריך לבוא נקי כפיים. ...דרישה זו של 'ניקיון כפיים' שגורה בפי בתי המשפט גם בישראל עד היום הזה כל אימת שנדרשים להעניק 'סעד מן היושר' ... הכלל 'שדיני ה"יושר" מביטים אל הכוונה ולא אל הצורה' ... ' "היושר" פועל כלפי האדם ...ללמדך שה'יושר' אינו רק מקור של סעד, כי אם גם מקור של סנקציה, וש'היושר'-כמותו כמו הצדק- לא רק נותן לזכאי את המגיע לו, אלא גם נוטל ממי שאינו זכאי את שאינו מגיע לו. יש פה נטילה לצורך נתינה. ולפעמים אין לדעת מה חשוב ממה" (כהן, עמ' 106-104].

22.הוא המקרה שלפני.

23.ברם, אל ירחץ הנתבע בניקיון כפיו שהרי התייצב עם התובעת לאישור ההסכם ואין לפני כל ראיה לכך שלא עשו הוא והתובעת יד אחת.

החומרה שבהתנהלות זו מעמידה אותי בספק גדול ביכולתי לקבל טיעון מהטיעונים שלפני שכן מי לידי יתקע שאיני עומד במקום בו עמד כבוד השופט גייפמן עת נטה לסבור שההסכם שהובא לאישורו תוכנו כברו.

24.זה המקום להדגיש שהצדדים הסכימו בהסכם לברר מחלוקות שביניהם העולות מהסכם הממון על דרך הידברות לפני עורך הדין שערך את הסכם הממון ורק כשלא יצלח הליך פישור לפניו בסוגיות שיוותרו ללא פתרון יופנו על ידו להליך בוררות. גם הליך זה לא בוצע על ידי הצדדים ובניגוד להסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

אחרית דבר-התביעה:

25.בשים לב לאמור לעיל דין התביעה במתכונתה להימחק.

התביעה האחרת (תלה"מ 44257-03-17):

26.התביעה האחרת הוגשה על ידי הנתבע בתביעה (להלן-התובע) ואחותו הגב' ד. ש. (להלן-התובעים). הנתבעת היא אם לבן משותף לה ולתובע (להלן-הנתבעת) התביעה האחרת הוגדרה כתביעה ל-"פינוי מקרקעין, דמי שימוש ראוי", התובעים ציינו שהתביעה האחרת מוגשת בעקבות הליך י"ס 19065-02-17 ועתרו ל-"פינוי הנתבעת מהמקרקעין ברחוב XXX ב XXX הידועים כ.... (להלן "המקרקעין") ולחייב אותה בתשלום דמי שימוש בגין השימוש בהם החל מדצמבר 2015 ועד למועד הפינוי". למען הבהירות יודגש שהתובע דכאן הינו הנתבע בתביעה והנתבעת דכאן היא התובעת בתביעה. לצורך הלימה אל פסק הדין בתביעה יכונו המקרקעין מושא פרק זה של פסק הדין כמו בדיון בתביעה - הנכס.

עיקר טענות התובעים בתביעה האחרת:

27.לנתבעת אין כל זכויות בנכס וזאת אף כעולה מדברי הנתבעת עצמה בתביעה שם ציינה במפורש שהמקרקעין התקבלו אצל התובעים בירושה מאביהם ז"ל. עוד הדגישו שתביעת התובעת אינה לבעלות - זכויות במקרקעין - אלא בשווי מחצית זכויות ההשבחה שהשביח התובע, לכאורה, את הנכס. טענה זו שעלתה בסעיף 61 לתביעה קיבלה ביטוי גם בדברי בא כוחה של הנתבעת בדיון שהתקיים ביום 25/1/2017 ועניינו בסעדים זמניים. התובעים טענו שכבר בהחלטה של כבוד הרשמת (כתוארה אז) ענת הלר-כריש קבעה זו שאין לטענת הנתבעת אחיזה במציאות.

לכתב התביעה האחרת צורפה צוואת האב המנוח (מיום 19/5/1994) וצו קיום צוואתו בבית משפט מחוזי בתל אביב (מיום 29/6/1998).

28.התובעים הפנו לכתב הגנתו של התובע בתביעה והדגישו שלאור ההתדרדרות "...בהתנהגותה של הנתבעת..." עברו הוא ובנם המשותף של התובע והנתבעת להתגורר בנכס. מיד ולאחר מכן עברה הנתבעת להתגורר בנכס והשתלטה על המבנה המרכזי.

משכך עתרו התובעים לפינויה לאלתר.

29.בהסתמך על טענה זו להשתלטות הנתבעת על המבנה המרכזי עתרו לחייבה "...בתשלום דמי שימוש במקרקעין החל מספטמבר 2015 ועד ליום הפינוי בפועל כפי שייקבעו על ידי שמאי".

עיקר טענות הנתבעת בתביעה האחרת:

30.ככלל יש לומר שטיעוני הגנתה שלובים לטיעוניה בכתב התביעה. בכתב התביעה האחרת שבו ועלו נושאים הקשורים במערכת היחסים של התובע והנתבעת ביניהם ועם הבן ועוד נושאים שאינם מעינינו של פסק דין זה בפרק זה. אלו לא הובאו בעיקרי טיעון של התובעים ולא יובאו במסגרת עיקרי טיעוניה של הנתבעת.

31.הנתבעת ביקשה להורות על מחיקת תובעת 2 שכן לא הוגש תצהיר מטעמה.

32.לגופו של עניין טענה שהיא והתובע היו ידועים בציבור משך כ-20 שנה מקיץ 1997 ועד לקיץ 2016, הם התגורר בנכס וניהלו אורח חיים של בעל ואישה לכול דבר. המעבר להתגורר בנכס נעשה בעצה אחת בשל משבר לימודי של הבן. היא והתובע שקלו לרשום את הבן לאחד משני בתי הספר "XXX" בתל אביב או "XXX" בXXX ו- "בסופו של דבר הנתבעת יחד עם התובע החליטו לרשום את י. לבית הספר XXX   בXXX ועל כן עברו לגור בקביעות בבית המגורים נשוא תביעה זו" .

עד לחודש מאי 2016 התגוררו כולם במבנה המרכזי. ברם, משעה ש"הנתבעת דיברה עם התובע על הרכוש המשותף לאחר שהתובע שילשל לכיסו בלבד את כספי מכירות העסק בפורים 2016 ואז החליט התובע "לפוצץ" את היחסים ועבר לגור באגף אחר במתחם שבבעלות התובעים בXXX."

לתובעים לא הייתה בעיה עם מגורי הנתבעת במבנה המרכזי בנכס עד שהנתבעת ""העזה" להגיש תביעה רכושית נגד התובע...דבר המלמד על ידיעת שניהם-כולל התובעת 2 על זכויותיה של הנתבעת במתחם כולו" .

בשים לב לטענה בדבר בעלות בדירה בתל אביב כמשמעותה לעיל על התובע "...לקיים את חובת המדור שלה, בין כידועתו בציבור לתקופת הסתגלות ובין כזכות תחליפית לזכות שהייתה לה בדירה"

במסגרת הסכמה מיום 20/12/2016 בבקשתה של התובעת לצו למדור שקט ושלו בתיק תלה"מ 32932-12-16 הגיעו הצדדים להסכמה שהסטטוס קוו יישמר בנכס עד לתום ההליכים.

הנתבעת טענה שהתובע מתעלם מהיותם בני זוג, ידועים בציבור לכל דבר ועניין ומצבה הכלכלי נחות במידה ניכרת מזה של התובע. היא מעולם לא פלשה לנכס אלא עברה יחד עם התובע והבן המשותף "...בהסכמתו ובהסכמת אחותו, התובעת, שמעולם לא ראתה בטענה בעניין זה ולא כפרה בזכותה של הנתבעת לגור בדירה עם י. , דבר המדבר בעצמו לגבי זכויות הנתבעת".

33. בהתייחס לנכס תיארה אותו כישן ועלוב, וגרסה שבין התובעים הסכם שיתוף שלא הוצג, "...לא ברור טיב זכויות התובעים בדירה, ודין התביעה להידחות על הסף" .

34.הנתבעת שבה על טענותיה שהתביעה אותה הגישה עניינה "...זכותה למחצית משווי זכויות ההשבחה מחלקו של התובע במתחם בית המגורים ...במסגרת התביעה (הפנתה לתביעה הרכושית שעניינה נדון לעיל-מ.ל) בית המשפט נדרש לדון בתוצאות ההשבחה אשר נעשו במשך כשני עשורים על חשבון כספים משותפים של צדדים שמקורם מהכנסות מעסק משותף...".

35.לעניין החלטת כבוד הרשמת (כתוארה אז) הלר כריש טענה הנתבעת ש"...טענותיה בעניין זכויותיה במחצית משווי מהשבחת מתחם בית המגורים לא נדחו אלא בקשתה למתן צו האוסר על דיספוזיציה במקרקעין נדחתה מהטעם שלא הובאו מספיק ראיות להוכחה כי בתקופת חייהם המשותפים הושבח הנכס ...מדובר בהחלטה בסעד זמני ..." .

36.לאור האמור עתרה הנתבעת להורות על השהיית ההחלטה על הפינוי שכן זו "תותיר את הנתבעת וי. ללא קורת גג תביא, בנסיבות העניין, לתוצאה בלתי צודקת בעליל". קבלת התביעה לפינויה מהנכס תהא מנוגדת ל"דיני הגינות והצדק" ככל שיתקבלו טרם הכרעה בכל ההליכים התלויים בין הצדדים.

דיון והכרעה – התביעה האחרת:

37.על אתר ופתח הדיון יובהר שאין בכתב הגנתה של הנתבעת התייחסות לתביעת התובעים לחייבה בשכר דירה ראוי לתקופת המגורים. במצב דברים רגיל היה מקום לפסוק ולחייב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים. בפסק הדין דלעיל הדן בתביעה קבעתי על הצורך בביטולו של פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט גייפמן שתיקף את הסכם הממון שנחתם בין התובע דכאן לנתבעת דכאן עובר למתן פסק דין בנושאים שלפני.

קביעה זו נכונה גם בשאלת חיובה של הנתבעת בדמי שימוש ראויים. במה דברים אמורים? כזכור על פי הסכם הממון נקבע בסעיף 9 שהנתבעת תתגורר בנכס בהסכם שכירות שייחתם מול אחותו של התובע, (התובעת 2, בתביעה זו) ואף ננקב הסכום החודשי שיהיה עליה לשלם (הגם שהתובעת לא ייחסה חשיבות להסכם הממון וטענה שס' 9 מעולם לא בוצע). משכך, משעה שקיים פסק דין המאשר הסכמה זו לא ברור ולא הובהר מה טעם יש לתת פסק דין אחר. עשוי הטוען לטעון שכעולה מהסכם הממון עשוי להתפרש שמדובר בתקופה המוגבלת לביות הבן קטין שכן המגורים נועדו לצורך שימור הקשר בין האב לבן אך אין בהסכם כל סייג לאורך 'היתר' למגורים במתחם, אין כל התייחסות לפרק הזמן משנת 2015 מועד המעבר של הנתבעת למגורים בנכס למועד בגרותונשל הבן? האם כיוונו הצדדים עד לגיל 18 או גיל 21 או מעבר לכך? נושאים אלו היו צריכים להיות מועלים על ידי התובע בתביעה ולא להשאירם לניחושים לבית המשפט. אין בתיאור העובדתי מידע אחר שיש בו כשלעצמו לאיין את פסק דינו של כבוד השופט גייפמן בהקשרו של הסכם הממון.

יוער בשולי הדברים אך לא בשוליותם שברי מדוע מתכחשת הנתבעת להסכם הממון שהרי די בסעיף 9 כדי לשלול את כל אמרות האגב בכתב הגנתה בתביעה זו כמו, למשל, זו המופיעה בסעיף 9 לכתב ההגנה "דבר המלמד על ידיעת שניהם – כולל התובעת 2 על זכויותיה של הנתבעת במתחם כולו"; סעיף 33 בכתב ההגנה שם טענה שהמעבר למגורים בנכס נעשה "...בהסכמתו ובהסכמת אחותו, התובעת, שמעולם לא ראתה בטענה בעניין זה ולא כפרה בזכותה של הנתבעת לגור בדירה עם י. , דבר המדבר בעצמו לגבי זכויות הנתבעת".

משכך, לא מצאתי לחייב הנתבעת בתשלום דמי שימוש בשונה מפסק הדין השריר והקיים זולת אם יבוטל ותוגש תובענה על בסיס נתוני אמת.

38.הסיפא של האמור מתקשרת להיבט הנוסף של התביעה שלפני. כאן יש לסטות מההמתנה לביטול פסק הדין, ככל שתעשה. כל תביעתה של הנתבעת, שם התובעת בתביעה, ביחס לנכס היא שהיא מבקשת לעצמה את שווי מחצית השבחת הזכויות של הנכס שלגרסתה נעשה במהלך החיים לצדו של התובע ומכספי עסק משותף לה ולו כטענתה.

הנתבעת אינה טוענת לבעלות בנכס עצמו.

גם הרציונל מפי הנתבעת שלא להורות על פינוייה מהנכס בטל לעת הזו. מאז הגשת כתב ההגנה חלפו כ- 6 שנים, והנימוק, מבלי להיכנס למהותו, שעל התובע "...לקיים את חובת המדור שלה לתקופת הסתגלות..." חלף עבר לו. גם ההגנה, לכאורה, על אי פינויה בהסתמך על זכות קניינית, לכאורה, בדירה בתל אביב אינה מקימה לה הגנה מפני פינויה מהנכס בשים לב לאמור לעיל בפסק הדין הדן בתביעה ולאור קיומו של פסק הדין של כבוד השופט גייפמן בעניין הסכם הממון.

גם הטענה הנוספת של הנתבעת נגד פינויה תוך הסתמכות על הסדר הביניים שהושג ביום 20/12/2016 בתיק המזונות הקשור (תלה"מ 32932-12-16) אינה יכולה לתת לנתבעת הגנה.

בסעיף 15 לבקשה למתן סעד זמני להבטחת מדור שקט ושליו שהוגשה במעמד צד אחד צוין במפורש בשמדובר "במתן הצו למדור שקט ושליו תוך איסור כניסה של המשיב למבנה המגורים של המבקשת היא קודם כל לטובת הקטין , י. שמושפע מכל התנהלות המשיב כלפי המבקשת ושכתוצאה מכך אף החל לעבור לאחרונה טיפול פסיכולוגי. טובת הקטין היא טובת האם, ועל שניהם יש להגן מפני מעשי האלימות המילולית וההתעמרות הנפשית של המשיב ".

בדיון הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן:

"ב"כ התובעת והנתבע:

הגענו להסכמה לפיה בשלב זה ומבלי שצד כלשהו מודה בטענותיו של הצד האחר, ישמר הסטטוס-קוו הקיים היום במגורים:

1.התובעת רשאית להתקין בחדר האמבטיה כלים סניטרים וזאת מבלי שתקום לה זכות תביעה להחזר הוצאות מאת הנתבע. כך תהא רשאית הנתבעת לשפץ את דלת הכניסה ולדאוג שיהיה מנעול, ככל שיוחלף המנעול, עותק מן המפתח יימסר לנתבע. אין בשיפוצים אלה כדי לשנות ו/או להקים לתובעת זכות קניינית בדירה הנובעת מעצם התקנה זו.

2.לנתבע תהא זכות להיכנס לדירה בה מתגוררת התובעת תוך שמירה על כללי דיבור ונימוס, שמירה על הרכוש.

3.התקשורת בין הצדדים תהיה תקשורת מסרונים בלבד ובסוגיות הקשורות בבן.

4.התובעת לא תיכנס ליחידת הדיור שבה מתגורר הנתבע וכללי ההתנהגות בזמן שהייתו של הנתבע בדירה יחולו גם עליה."

לעת ההיא היה הקטין בן 17 ו- 3 חודשים. מאז כאמור חלפו כ-6 שנים וגם הבסיס למהותן של ההסכמות חלף.

אחרית דבר – התביעה האחרת:

39.כללו של דבר אני מורה על פינויה של הנתבעת מהנכס כהגדרתו לעיל. הנתבעת תפנה את הנכס בפרק זמן של 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל בא כוחה שלהנתבעת.

אפילוג:

40.התביעה נמחקה והתביעה האחרת התקבלה בחלקה על פי האמור לעיל.

41.על פי תקנות סדר הדין האזרחי תש"ע-2018 יש מקום לפסוק הוצאות בסופו של ההליך. אלא שבהליך זה הגורם שהיה אמור 'לזכות' בהוצאות הוא אוצר המדינה שהצדדים ניהלו הליך שמלכתחילה לא היה מקום לנהלו. בקביעה זו מובלעת גם הסיבה לאי פסיקת הוצאות לנתבע חרף התוצאה אליה הגעתי - הנתבע היה צריך לעמוד על בחינתו של הסכם הממון כשלב ראשון, או לפחות להציף זאת באופן שיהא על בית המשפט להידרש לכך ולא להתנהל אל מול התביעה כפי שנהג.

באשר להוצאות לטובת אוצר המדינה הגם שיש מקום לעשות כן, בשל שהותו של מותב זה כשופט במחוז הדרום והתארכות הזמן במתן פסק דין זה דומני שלא יהא זה ראוי במצב דברים זה להשית על מי מהצדדים חובת תשלום לאוצר המדינה.

42.מתיר פרסום פסק הדין בהשמטת כל פרט מזהה.

43.תואיל המזכירות לסרוק פסק הדין גם ב- (תלה"מ 44257-03-17).

44.תואיל המזכירות לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור את שני התיקים שבכותרת.

ניתן היום, כ"א ניסן תשפ"ג, 12 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.