מר אלמוני ז"ל, נפטר ביום ..... (להלן: "המנוח").
המשיבה אשתו של המנוח.
למשיבה ולמנוח שני בנים - המבקש ומר ד'.
המנוח ערך, ביום 2007xxx. צוואה בפני שני עדים, בניו יורק ארה"ב (להלן: "הצוואה").
על פי הצוואה, יועבר מלוא עזבונו למשיבה.
במידה ותלך המשיבה לעולמה טרם המנוח, צווה את כל עזבונו לבנו, ד' מלבד הסך של 30,000$ שיוחזק בנאמנות לטובת חינוכו של נכדו, מ'.
כן ניתנו בצוואה הוראות נוספות.
ביום 27.12.16, הגישה המשיבה בקשה למתן צו קיום הצוואה (ת"ע 55894-12-16). המבקש הגיש התנגדותו למתן הצו (ת"ע 55915-12-16).
ביום 13.2.17, הוריתי כי לצורך הבטחת הוצאות המשיבה בהליך ההתנגדות (מן הנימוקים המפורטים בהחלטה שם), יפקיד המבקש סך של 10,000 ₪ בקופת בית המשפט.
ביום 25.6.17, לאחר ארכות רבות שניתנו לצורך הפקדת העירבון כאמור, ומשזה לא הופקד נדחתה ההתנגדות וניתן צו קיום לצוואת המנוח.
המבקש עותר לביטול הצו ולאי תקפותה של הצוואה.
ביום 19.3.17, הוגשה עמדת מר ד' להליכים. מר ד' הודיע כי הינו מקבל את הצוואה ואת כל התניות בה. מר ד' הבהיר כי המנוח היה תלוי כלכלית בדמי הביטוח הלאומי וביטוח הנכות שלו ואין לו כל תביעה לכסף או לרכוש. לטענתו, המנוח הביע בבירור את רצונו שלאחר פטירתו כל כסף או רכוש שברשותו יישאר לאשתו מזה 47 שנים (ולא לילדיו) והוא מקבל רצונו זה.
ההליך המשפטי-
- דיון קדם משפט התקיים ביום 5.6.18 .
דיון הוכחות התקיים ביום 9.9.18 .
בדיון העידו ונחקרו: המבקש ומר ס'. המשיבה, מר ג', מר י.ד., גב' פ' וגב' ר' (תצהירים נוספים מטעם המשיבה של עו"ד י' וגב' ה' וכן תצהירו של א' מטעם המבקש הוצאו מתיק בית המשפט בהעדר התייצבותם).
סיכומי הצדדים הוגשו .
- יצוין כי בדיון שהתקיים בעניינם של הצדדים ביום 26.2.17 (בהליכים הקודמים כמפורט לעיל) ניתנו בהסכמת הצדדים צווים לגילוי מסמכים רפואיים וכן צווים לבנקים ומוסדות פיננסיים לצורך קבלת מידע בנוגע לנכסיו ו/או כספיו של המנוח.
תמצית טענות המבקש:-
- לטענת המבקש, למנוח היו נכסים רבים בארה"ב הכוללים נכסי נדל"ן ועסקים לשטיפת וטיפולי רכבים. לטענתו, סייע למנוח לנהל את הנכסים בתקופה בה התגורר בארה"ב והיה יד ימינו בעסקיו. המבקש אומד את רכוש המנוח בסכום כולל של כ-6-8 מיליון $. לטענתו, חבריו של המנוח ששלחו מיילים מניו יורק ועדות ס' שלא נסתרה וכן עדות המשיבה עצמה, תומכים בטענותיו על קיום נכסים רבים למנוח. לטענתו, המשיבה מנצלת את מאסרו, בשל אחזקת סם לשימוש עצמי, כדי להבריח את רכוש המנוח.
- לטענתו, צוואת המנוח נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת שכן היא אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח. לטענתו, ההשפעה הבלתי הוגנת והתלות של המנוח במשיבה, הובילו בסופו של דבר לצוואה שהוראותיה הינן בעליל לטובת המשיבה תוך התעלמות ממנו.
- לטענתו, בצוואתו לא הזכיר המנוח כלל את המבקש, בנו שהיה יד ימינו והתעלם מקיומו, גם לא בהתייחסות שלישית – דבר המצביע על כך שהיה תחת השפעה של המשיבה אשר שנאה ושונאת את המבקש שנאת נפש עד כדי מחיקת קיומו מהצוואה ואי אזכורו כלל – דבר המצביע על כי המנוח היה תחת השפעה בלתי הוגנת של המשיבה.
- עוד לטענתו, חתם המנוח על הצוואה תחת אונס ואיום שלא חלפו עד ליום מותו.
- לטענתו, המשיבה ניצלה את שליטתה על המנוח ואת תלות המנוח בה כפי שעולה מכרטיס הטיפולים של המנוח וניתוחו ע"י פסיכיאטרית מטעם ביה"מ, שקבעה הן בחוות דעתה והן בתשובותיה לשאלות ההבהרה כי לא ניתן לשלול כי המנוח היה תחת השפעה לא הוגנת.
לטענתו מומחית ביה"מ, שחוות דעתה הוגשה לתיק ולא נסתרה, סקרה את המסמכים השונים שהיו לפניה בעניינו של המנוח והציגה את המנוח כמי שעבר התעללות נפשית והשפעה קשה מצד המשיבה עליו ועל חייו. המבקש מפנה לעמ' 4 לחוות דעת המומחית (לגבי רישום המתייחס ל23.7.13 בו נרשם כי המשיבה אילצה את המנוח לגרש את המבקש מהבית, כי המנוח היה נסער וכואב מדרישה זו, חשש שאשתו שונאת אותו ומכינה עלילה נגדו לצורך גירושין בעתיד, שוקל לעזוב את הבית, ציין כי בטיפול הזוגי מתכוון לדבר על הדברים ואולי לקחת החלטה) ולעמ' 5 לחווה"ד (רישום מיום 26.2.13 כי נושא מערכת היחסים הזוגית ממשיך להעסיק את המנוח והוא חושש לקחת החלטה כאשר ליבו נוטה לעזיבת הבית בשל דימוי עצמי נמוך ופוסט טראומה ורישומים רבים נוספים ב-2012 בנוגע למערכת היחסים הקשה בין המנוח והמשיבה ורצון המנוח להתגרש) וכן לסיכום המומחית את יחסי המנוח והמשיבה בע' 8 ו-9 לחווה"ד.
כן מפנה המבקש לסיכום המומחית בחווה"ד (ע' 9) ביחס למערכת יחסי המנוח עם שני בניו.
- לטענתו, בעשור האחרון לחייו היה המנוח נתון להתעללות נפשית מצד המשיבה עד כדי שעלו בו מחשבות לעזוב אותה כפי שעלה מרישומי אמירות המנוח בטיפולים השונים אצל מטפליו. לטענתו, המנוח היה תלוי נפשית במשיבה. לטענתו, לולא מעורבות המשיבה לא היה המנוח כותב צוואה שכן מבחינה נפשית הוא לא היה מסוגל ליזום דבר והיה שבר כלי. לטענתו, עצם הכנסת אחות המשיבה כנאמנה על הכספים ולא הבן ד' עימו לא היה סכסוך מעידים כי המשיבה ביקשה שליטה מלאה על הכסף ועל העיזבון תוך הוצאת השליטה מידי בניה. לטענתו, המשיבה ניצלה את תלותו וחולשתו של המנוח, כדי לנסח צוואה לטובתה.
- לטענתו, המנוח עלה ארצה בשנת 2007 לצורך הגשת תביעה למשרד הביטחון בשל כך שסבל מתסמונת PTSD מס' שנים קודם לכן בשל נכות נפשית מזמן שירותו הצבאי.
- לטענתו, העיד י.ד. (עד המשיבה) על יחסים מתוחים בין המנוח למשיבה (ע'11 ש'23-33).
- לטענתו, המנוח ערך את צוואתו בשנת 2007, כאשר כבר סבל מתופעות פוסט-טראומה – דכאון ודימוי עצמי נמוך מאד.
כך, מכתב הפסיכיאטר ד"ר א.ב מיום 24.1.11, תיאר את מצב המנוח בשלוש השנים שקדמו ל-2011. עפ"י מכתב זה לועדת משה"ב, סבל המנוח מעצבנות, התנתקות מחברים, פחדים, סיוטי לילה, קשיי הרדמות, בהלות מרעשים, חוסר סבלנות ואין אונות. כן סבל המנוח במשך 39 שנים מהפרעה פוסט טראומטית אשר תקופות ארוכות הייתה ברמיסיה לחלוטין אולם ב- 3 השנים שטרם 2011, חלה התעוררות של סימנים פוסט טראומטיים עם דכאון נלווה. עפ"י המכתב למרות שהייתה למנוח מוטיבציה להשתקם והוא שיתף פעולה בטיפול, תפקודו היה מצומצם ויכולתו לפרנס את עצמו מוטלת בספק.
וכך אף תואר במכתב רפואי של הפסיכולוגית כ' (נספח 8).
- לטענתו, המנוח היה תלותי מאד במשיבה אשר איימה עליו לא פעם כי תעזוב אותו אם לא יעשה כרצונה. המשיבה נקטה במניפולציות נגד המנוח באיומיה להם היה נתון בחייו, שלטה בו וכך כפתה על המנוח את רצונה וגרמה לו לנשל את ילדיו מצוואתו. המנוח היה "בן ערובה" בידי המשיבה ועשה כל שביקשה ובלבד שלא תעזוב אותו כפי שאיימה מידי פעם לפעם.
לטענתו, מסיכומי פגישות המנוח אצל הפסיכיאטר שלו עולה כי המנוח היה במצב נפשי מעורער וכי חשש מאד ליציבותו הנפשית בשל איומים אלו. המבקש צרף, כנספח 6 רישום הפסיכיאטר ד"ר א.ב. מיום 24.7.11 בו תואר מצב המנוח וכי "אשתו רוצה לעזוב אותו,...טיפול זוגי?".
- לטענתו, גם בתקופה שקדמה לעריכת הצוואה וגם במועד עריכתה, המנוח שהה בבית, לא יצא, לא היה כמעט בקשר עם אחרים כך שהמשיבה הייתה כל עולמו והיחידה שדאגה לצרכיו.
- לטענתו, אסור שהנסיבות בהן מצוי ימנעו ממנו לשמור על זכויותיו ולתת למשיבה להתל בביה"מ. לטענתו, המשיבה הינה "זאב בעור של כבש" שכל מטרתה לחמוס ממנו את זכויותיו בעיזבון המנוח בשל מערכת היחסים העכורה ביניהם הנמשכת מזה שנים ארוכות.
- לטענתו, בנו גדל אצל הורי גרושתו בארה"ב והוא נלחם על זכותו לקבל את חלקו בעיזבון לא רק למען עצמו אלא אף למען בנו אשר יהנה בעתיד מכספים אלו.
- לטענתו, עדות המשיבה הייתה רצופה אי דיוקים, בקיעים וחוסר הגיון עד לחשש לשיבוש הליכי משפט (כך לד' ע'16 ש'24-30, ע'21 ש'4-13, ו-14-27, ע'22). לטענתו, יש לראות בחומרה את עדות שקר המשיבה על דרך התמודדותה עם תלונות המנוח על התנהגותה "בדרך יצירתית" כשהעידה כי המנוח סיפר לה על תלונותיו בטיפוליו החסויים וביקש סליחה. יש לטענתו, להתייחס בחומרה לחוסר תוה"ל של המשיבה שאינה מהססת לשקר תוך שהיא שומרת על אינטרסיה "בכל מחיר".
- לטענתו, בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה, משלקחה המשיבה חלק בעריכת הצוואה (ואין זה משנה מה היו נסיבות הפעולה) אין ליתן תוקף לצוואה.
- לטענתו, בסיכומיו המשלימים, אילו היה עיזבון ריק מנכסים לא הייתה המשיבה נאבקת בביה"מ על אי חלוקתו בינה ובין ילדיה ומאבק זה אינו הגיוני.
- המבקש עותר אף לחיוב המשיבה בהוצאות משפט ובשכ"ט.
תמצית טענות המשיבה:-
- לטענת המשיבה, המתנגד ניסה לנצל את הליכי ביה"מ ולזרות חול בעיניו. לטענתה, למתנגד כפי שהוכח, אין כל עילה להתנגדות.
- לטענת המשיבה, הצוואה משקפת את רצונו של המנוח.
- לטענתה, מומחית ביה"מ קבעה כי המנוח היה צלול לחלוטין בזמן עריכת הצוואה וכל טענות המבקש בדבר אי כשירות נפשית הוכחו כטענות סרק. עוד קבעה המומחית כי לא ניתן לקבוע ממצאים להשפעה בלתי הוגנת על המנוח בזמן עריכת הצוואה (עמ' 9-10 לחווה"ד).
- לטענתה, כפי שהעידו חברי המנוח, היה המנוח אדם משכמו ומעלה, איש אהוב, איש שיחה, מנומס נעים ואף פעיל (עובד ונוהג ברכבו). היא והמנוח היו מבלים יחד עם חבריהם ובנות זוגן, נפגשים בבתים, יוצאים לטיולים, במסעדות ועוד.
- לטענתה, בינה ובין המנוח היו יחסים מופלאים, במשך 46 שנות נישואין. לטענתה, בחקירות שנשמעו ובתצהירים ניתן היה להיווכח מדוע לכאורה יש בעיות בינה ובין המנוח בשנת 2012, 5 שנים לאחר עריכת הצוואה, כי שררה ביניהם הרמונה ואהבה וכל רצונם היה לחיות בכבוד.
- לטענתה, מהתצהירים ומהחקירות ניתן היה ללמוד כי אין דבר בטענות המופרכות של המבקש בנוגע להשפעה בלתי הוגנת וכי מי שהיה דומיננטי יותר ומקבל החלטות בין בני הזוג היה המנוח (כך לדוג' בעדות מר' ג' בע'11 ש' 3-9 ועדות ר' בע' 15 ש' 23-24 ו- 33-34).
עוד לטענתה, אף מומחית ביה"מ, כאשר ציינה יחסים מתוחים לכאורה בין המשיבה והמנוח טענה כי הדבר הינו רק משנת 2012.
לטענתה, הוכח (עדות מר י.ד. חברו הטוב של המנוח בע' 13-14 ש' 35 ו- 1-7) כי למנוח היה צורך להראות לכאורה יחסים מתוחים ו"להקצין" כדי "להוציא" קצבת נכות כנכה צה"ל (על מנת שבניה"ז יוכלו להתקיים בכבוד שכן נותרו ללא כל). המשיבה ידעה מה אמר המנוח לפסיכיאטר ביחס ליחסיהם (ע'16-17 ש'20-34 ו- 1-31) והעידה כי עשה כן לפי עצות עו"ד.
- לטענתה, המבקש בילה בבית הסוהר חלק ניכר מחייו הבוגרים וכאשר לא שהה שם, היה שרוי בבריחה מתמדת מהרשויות ומכאן – לא היה בקשר כלל עם הוריו ואף לא ידע כי אביו נפטר. לטענתה, המנוח שהיה איש חוק ולאחר שנתן למבקש אינספור הזדמנויות ובכל פעם התאכזב, הגיע להחלטה בחייו כי אינו רוצה קשר עם המבקש, אינו מוכן לראותו או כי ירשם על זכרו (עדות המשיבה ע'18 ש'13-15). לטענתה, בחר המבקש למרר את חיי המנוח והמשיבה לאורך השנים עת בחר ללכת בדרך הפשע והמנוח ידע כי גם אם יהיה כסף, למרות שבסופו של דבר לא נותר דבר, יעשה בו שימוש לסמים. כך העיד אף מר ג' (ע'10 ש'9-17 וע'11 ש'13-20).
לטענתה המבקש בחקירתו (עמ' 25 ש' 1-7 ועמ' 26 ש' 6-11) העיד כי המנוח ביקש ממנו לעזוב את הבית ונתן לו 4,500$, כי היה מאוכזב ממנו וכי לא היה בקשר עם הוריו במשך שנים.
- עוד לטענתה, למנוח לא היה דבר וחצי דבר במועד פטירתו וכל רצונה להילחם על זכרו ורצונו
של המנוח בהתאם לצוואתו, על מנת שידע המבקש כי הוא גרם לבושה ולצער למנוח. לטענתה, לבקשת המבקש, ניתן צו איתור נכסי המנוח אולם לא הוגשה על ידו כל ראיה בעניין
זה. המבקש אף לא היה מודע למצבם הכלכלי של הוריו משלא היה עמם בקשר.
- לטענתה, המנוח אף התבייש לפנות להכרה בו כנכה צה"ל וכזכאי לגמלת נכות אולם, לאור מצבם הכלכלי כאשר עלו ארצה לאחר שהפסידו את כל רכושם עקב המיתון בארה"ב ב2008 ונותרו חסרי כל, נאלץ לעשות כן (עדות י.ד. ע'12-13 ש'35-36 ו-1-32 ועדותה ע' 19 ש' 1-16).
לטענתה, עדות מר ס' מטעם המבקש, הייתה עדות סתמית (עמ' 7-9 ש' 31-32).
לטענתה, אין להתייחס למיילים שצרף המבקש, שהינם עדויות שקר שלא נתמכות בראייה, משלא נחקרו עורכיהם וההחלטה מיום 9.9.19 כי אלו יוצאו מהתיק. לטענתה, הבהירה בתגובתה לצו גילוי המסמכים, כי מדובר בבתים לפני 30 שנה ועל מכירה וקנייה של בית כל פעם מחדש שיצרו חובות וכי הכתובות של שטיפת המכוניות הן מקומות עבודת המנוח וכן, צרפה הצהרת עו"ד י' שטיפל במנוח ובה התייחס לעניינים משפטיים בארה"ב (בנוגע לגובה ההפסדים). לטענתה, העיד המבקש (ע'23 ש'11-22) כי אין לו כל ראיה לטענות בנוגע לרכוש המנוח.
- אף המשיבה עותרת לחיוב המבקש בהוצאות לרבות שכ"ט ובנוסף חילוט העירבון שהופקד על ידו וזאת נוכח ניצולו לרעה את הליכי בית המשפט והגשת התנגדות שקרית.
דיון והכרעה:-
נטל ההוכחה
- נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על בעל-הדין המתנגד לקיום הצוואה להוכיח את פסלותה ובעניינו – על המבקש.
פרופ' ש' שילה, " פירוש לחוק הירושה" תשכ"ה – 1965" (הוצאת נבו) בעמ' 232.
ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3) 837, ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2) 346.
העדר כשרות של המנוח
- על פי סעיף 26 לחוק הירושה:
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה"
- נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת הכשירות הינה - מועד החתימה על הצוואה.
- דעתו של המצווה חייבת להיות צלולה ובלתי משובשת בשלושה: מודעות המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו ויורשיו ולתוצאות הצוואה על היורשים.
ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לט(3) 101.
- "על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו
משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא" (ע"א 1212/91 קרן ליבי נ'
בינשטוק, פ"ד מח(3) 723, ע"א 5185/99 היועמ"ש נ' רינה מרום, פ"ד מט(1) 318).
חוות דעת המומחית-
- בדיון שהתקיים ביום 5.6.18, מונתה בהסכמת הצדדים, כמומחית מטעם ביה"מ ד"ר עדינה נעון על מנת לבחון את כשירות המנוח לערוך צוואתו.
ביום 5.5.19 הוגשה חוות הדעת (להלן: "חוות הדעת").
ביום 16.5.19, הוגשו תשובות המומחית לשאלות ההבהרה.
מי מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחית על חוות דעתה.
על פי מסקנות חוות הדעת:
בכל הנוגע לכשירותו של המנוח - " לאור החומר שעמד לרשותי, לדעתי אלמוני ז"ל היה כשיר לחתום על הצוואה ב-18.12.07. לא הייתה כל עדות למחלה פסיכוטית אשר פגעה ביכולותיו הקוגניטיביות ולא הייתה עדות למחלה גופנית או גורם רפואי/גופני כגורם סיכון לפגיעה קוגניטיבית".
ובכל הנוגע לטענה להשפעה בלתי הוגנת:- "התרשמתי מהרשומות הטיפוליות שהיחסים עם אשתו היו אמביוולנטיים. מחד עלה הרצון להתגרש מאידך חשש שלא יהיה מי שיטפל בו, חשש או חדש שהיא רוצה לעזוב אותו. שהייתה חולה ריחם עליה ונזכר שטיפלה בו לאחר פציעתו. בטיפול ב20.11.12 נרשם: "... אשתו התנהגה בתוקפנות והאשימה אותו על היחס שנתן לה בעבר ...הוא חש חרטה על כך שלא היה מעורב בחיי משפחתו ובניו וכי כיום הם רחוקים ממנו במיוחד בנו הצעיר...הבן הבכור הגיע לארץ. הגעת הבן פתחה פצעים ישנים. אשתו של אלמוני רבה עם הבן ואילצה את אלמוני לגרש אותו מהבית. אלמוני מאד נסער/פגוע וכואב מדרישת אשתו. חושש שאשתו שונאת אותו (את אלמוני) ומכינה עלילה כנגדו לצורך גירושין בעתיד". ישנה התלבטות מתמשכת לגבי רצונו להישאר בקשר זוגי או להתגרש. נרשם בטיפול ש"נראה כי היה מעוניין לעזוב אולם חושש לפגוע באשתו ולנטוש אותה... חושש שתנקום בו". לאור האמור, אינני יכולה לשלול שהמנוח היה בסיכון להשפעה בעת חתימתו על הצוואה".
- אציין כבר עתה כי ככלל, ייטה ביהמ"ש לאמץ חוות דעת של מומחה מטעמו, אלא אם כן, מסקנות חוות הדעת חריגות ושגויות באופן קיצוני ו/או בלתי סביר ו/או מצא בית המשפט כי נפלו בהן טעויות.
ע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה (2) 331, 332, ע"א (עליון) 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998), ע"א (עליון) 409/84 מ"י נ' שגב, מ(3) 706, 711.
וכפי שנפסק-
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים
לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן"
ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פיסקה 4 של פסק-הדין.
- המסמכים הרפואיים בעניינו של המנוח שהוצגו בפניי, הרלבנטיים למועד עריכת הצוואה, מתיישבים עם מסקנות חוות הדעת ואין בהם כל עדות למצב קוגניטיבי לא תקין של המנוח.
- אף העדויות שנשמעו מתיישבות עם מסקנות חוות הדעת ולא הובא בהן ולא הוצגה בפני כל ראשית ראייה לאי כשירות של המנוח לערוך את צוואתו.
אעיר כי בסיכומיו זנח לכאורה המבקש טענותיו בעניין העדר כשירות וטענותיו הופנו לעניין השפעה בלתי הוגנת/ איום /אונס שהיה שרוי בהם המנוח כפי שידון להלן.
מכל האמור- שוכנעתי כי המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה במועד עריכת הצוואה.
השפעה בלתי הוגנת/אונס/איום
- עפ"י סעיף 30(א) לחוק הירושה:
"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה."
הפסיקה הבהירה:
"החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי הוגנת לאמור בהשפעה שאינה השפעת שגרה- מעשה שבכל יום- אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות על פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מסר חברתי".
ע"א 5185/93 היועץ המשפטי נ' מרום, פ"ד מט (1) 318,331.
- כאמור קבעה המומחית כי אינה יכולה לשלול כי המנוח היה בסיכון להשפעה בעת חתימתו על הצדדים קרי: כי המנוח היה בסיכון להיות חשוף ופגיע יותר להפעלת שכנוע ולחצים מסוג השפעה בלתי הוגנת.
ובתשובותיה לשאלות ההבהרה: "3... בתשובה "אינני יכולה לשלול" משמעותו שיתכן והיה בסיכון להשפעה לאור המסמכים שעמדו לרשותי. אין לי תשובה חד משמעית לאור נסיבות כתיבת חוו"ד זו (אודות נפטר)".
יובהר כי הערכה זו של המומחית – אין בה כדי לקבוע כי אכן היה המנוח תחת השפעה בלתי הוגנת/ איום /אונס כהגדרתו לעיל על ידי החוק ועסקינן בשאלה שבעובדה שהנטל להוכיחה מוטל על המבקש.
- המבקש טען כאמור, כי הצוואה נחתמה (בשנת ....), בשל איומי המשיבה, השלטת טרור מצדה על המנוח, השפעתה הבלתי הוגנת, איומיה כי תעזוב אותו וכי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח.
במהלך ההליך המשפטי הוברר כי טענותיו אלו של המבקש אינן נטענות כפרי ידיעתו האישית. למעשה, הודה המבקש כי כבר מאז שחרורו מהצבא ושובו לארה"ב (כשנתיים לאחר שנת 1994!) לא התגורר עם הוריו, וכי הקשר ביניהם היה מורכב בלשון המעטה.
בשנה בה נערכה הצוואה וכן בשנים שלאחר מכן (עד שנת 2012), נאסר ושהה המבקש בכלא בארה"ב ולאחר מכן בישראל בגין עבירות סמים (בעוד המנוח והמשיבה עלו לישראל בשנת 2009) כך שלא היה נוכח (בלשון המעטה) בהתנהלות התא המשפחתי של המנוח והמשיבה וביחסיהם::-
"ש. התגייסת ב – 1991, השתחררת ב - 94?
ת. כן.
ש. ואז חזרת ישר לארה"ב?
ת. לא..... כאשר השתחררתי ישבתי בנתניה, הייתי בתל אביב, הייתי במסיבות ונהניתי קצת, אחרי שירות כזה.
ש. מתי חזרת לארה"ב?
ת. שנתיים אחרי זה.....
ש. איפה גרת?
ת. כשהגעתי לשם גרתי אצל ההורים שלי שבועיים שלוש והוציאו אותי מהבית. ש. מי הוציא אותך מהבית?
ת. זה חלקי. ההורים שלי הוציאו אותי מהבית כי הייתי מעשן גראס רפואי.
..........
ש. ואיפה גרת?
ת. גרתי אצל גרושתי היום שהייתה חברה שלי, אז התחתנתי איתה, ולבסוף ההורים שלי הגיעו לחתונה" (עמ' 24 ש' 10-28).
"ת...... איך שיצאתי מהצבא, הוא זרק אותי מהבית. הוא נתן לי שיק של 4,000 דולר.
ש. מי זרק אותך מהבית?
ת. ההורים שלי.
ש. ההורים שלך זה גם אבא שלך?
ת. כן במיליון אחוז. כאשר הוא ביקש ממני לעזוב את הבית, הוא נתן לי 4,500 דולר כדי שאני אסתדר"(עדות המבקש עמ' 24 ש' 33 עד עמ' 25 ש' 5).
"ש. ישבת כלא הפרדרלי בארה"ב?
ת. כן.
ש. באיזה שנים?
ת. 5 שנים אם אני זוכר נכון מ – 2007 – 2012.
ש. זו פעם ראשונה שישבת בכלא?
ת. לא. גרשו אותי מארה"ב הגעתי למדינת ישראל וקיבלתי עוד 40 חודשים" (עדות המבקש בעמ' 24 ש' 4-9).
....
"ש. מהתקופה שהיית בבית הסוהר, לא היית בבית, היית בכלא, ההורים שלך היו בארץ אתה היית בכלא?
ת. כן". (עדות המבקש בעמ' 26 ש' 1-3).
ואף לא ידע על פטירתו (סעיף 16 לתצהיר מר ג').
- למעט אמירות כלליות של המבקש בדבר הפגמים שנפלו לטענתו בצוואה, לא פרט המבקש את הנסיבות והעובדות שלטענתו הובילו לחתימת הצוואה, את מעורבותה הנטענת של המשיבה ולא ביסס, ולו במעט, טענות אלו – שכן כאמור, אלו אינן בידיעתו ולא יכלו להיות בנסיבות המפורטות לעיל.
על האמור ניתן להוסיף וללמוד אף מתשובותיו של המבקש בכל הנוגע לשפרט בסעיף 31 לתצהירו – בו (ובו בלבד) התייחס המבקש לתיאור נסיבות חייו בפועל של המנוח:
"31. במקרה דנן גם בתקופה שקדמה לצוואה וגם בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה המנוח שהה בבית ולא יצא ולא היה בקשר כמעט עם אחרים כך שהמשיבה הייתה כל עולמו והיחידה שדרגה לצרכיו מחד ומאידך היחידה שבה היה תלוי נפשית וחשש מהפרדות ממנה איום שהיה שוט בו השתמשה המשיבה כל אימת שהמנוח לא היה עושה כדבריה".
בחקירתו הנגדית הבהיר המבקש:-
"ש. אני מפנה אותך לסעיף 31 לתצהירך?
ת. אני לא רשמתי את זה" (עמ' 26 ש' 4-5).
ובחקירה חוזרת לבא כוחו (בעמ' 26 ש' 13-22) (שמשקלה בהתאם):
"ש. קראת את סעיף 31?
ת. אני קורא.
ש. תתייחס לכל הסעיף ותיתן תשובה למה שנשאלת אחרי שקראת את כל הסעיף ולא רק את חלקו, האם אתה חוזר בך?
ת. אני לא חוזר בי. מה שרשמת פה אני מסכים.
ש. נשאלת האם אתה מסכים למה שכתוב?
ת. אני מסכים עם מה שכתוב.
ש. למה ענית קודם שאתה לא מסכים?
ת. אני לא קראתי את זה, אני לא רשמתי את זה".
ולשאלת ב"כ המשיבה (ברשות):-
"ש. אמרת שאתה מסכים עכשיו למה שרשום בסעיף 31, אתה אומר כי בתקופה של הצוואה, אביך לא יצא מהבית, זה מה שרשום בסעיף 31?
ת.אני קורא את סוף הסעיף ומסכים לו. הכוונה שקשה לי עם השפה, צריך סבלנות איתי מה שאני קורא. (פונה לעורך דין), אתה כתבת את מה שהסברתי. במילים אחרות, אמא שלי השפיעה עליו כל כך, שהיא פגעה ביחסים של המשפחה" (ע' 26 ש'27 ואילך).
- המבקש מבקש איפוא, ללמוד על קיומן של ההשפעה הבלתי הוגנת הנטענת, האונס והאיום כמו גם על היות הצוואה שלא בהתאם לרצונו האמיתי והחופשי של המנוח מהערכות / אמירות / דיווחים במסמכים רפואיים שנערכו בעניינו של המנוח ומפנה לשלושה מאלו:-
א. מכתבו של הפסיכיאטר א.ב., נושא תאריך 24.1.11.
מכתב זה (כמו גם רבים מהמסמכים הנוגעים למנוח) הופנה לועדת משרד הבטחון אשר דנה במצבו הרפואי של המנוח וזכותו לקצבאות/ הטבות כנכה צה"ל.
כעולה מהמכתב, פיתח המנוח תסמונת מלאה פוסט טראומטית לאחר מלחמת יום כיפור בה נפצע בהתקלות עם מחבלים וסבל "כ- 39 שנה מהפרעות פוסט טראומטיות..."
במכתב (נושא תאריך 24.1.2011 כאמור), נרשם כי "ב-3 השנים האחרונות חלה התעוררות סימנים פוסט טראומטיים עם דכאון נלווה" וכן כי למנוח הייתה מוטיבציה להשתקם, שתף פעולה בטיפול ונרתם לטיפולים אינטנסיביים (פרטני וקבוצתי) אולם תפקודו היומיומי מצומצם ויכולתו לפרנס את עצמו במצבו הנוכחי מוטלת בספק". הומלץ על טיפול תרופתי.
נוכח טענת המבקש – המכתב מתייחס לשלוש השנים שקדמו לו (הגם כי לכאורה הדברים
נמסרו לו על ידי המנוח שנבדק ע"י הפסיכיאטר ביום 24.1.11 וכאשר כפי העולה מהמסמכים
הרפואיים החל המנוח במעקב פסיכיאטרי בארץ - רמב"ם- מחודש 7/2010 ולא קודם לכן) – קרי לשנים 2008, 2009 ו- 2010 (ולא לשנת עריכת הצוואה).
ב. מכתב של ד"ר כ' פסיכולוגית קלינית, לכאורה מיום 27.7.2010 .
ד"ר כ' תארה במכתבה כי המנוח אובחן כסובל מסיוטי לילה משנת 1973, "אובחן כסובל מהפרעות חרדה.. כיום סובל בעיקר מסימפטומים חודרניים ומדכאון.... התאפיין בהתמודדות מרובה והצליח לתפקד ברמה טובה ....למרות השפעה של סיוטים במהלך השנים.. חזר עם אשתו ארצה ב2008, סובל מאד מהשפעות של פוסט טראומה כולל התנהגויות ובמיוחד דכאון ודימוי עצמי מאד נמוך..."
ג. סיכום פגישת המנוח עם הפסיכיאטר בו ציין המנוח כי המשיבה מאיימת לעזוב אותו. לא ברור תאריך המסמך (ברי כי לאחר חודש 7/2010).
מסמכים אלו, כולם מתייחסים לתקופה שלאחר עריכת הצוואה.
- זאת ועוד- המומחית פרטה בחוות דעתה מסמכים רבים נוספים בהתייחס למנוח, אשר היו בפניה עת עריכת חוות דעתה.
אציין כי עפ"י המסמכים שפורטו בחוות הדעת בחודש 8/2007 ביקר המנוח בישראל במהלך הביקור הגיע לאשפוז במחלקת א.א.ג בביה"מ רמבם. במסמכים הרפואיים מאשפוז זה, לא עלו סימני מצוקה. עוד עפ"י חוות הדעת רק ב4/2008 נבדק המנוח לראשונה בבי"ח כללי בניו יורק בגין תלונות על התקף חרדה ואובחן כסובל מדכאון וחרדה (לא היו בפני המומחית כפי שציינה פרטים אודות הסיבות להופעת המצב הנפשי) והומלץ על טיפול תרופתי ופסיכיאטרי.
יתר המסמכים הנוגעים למצבו של המנוח מתייחסים לתקופה מאוחרת לחודש 4/2008.
כפי שקבעה המומחית – אין במסמכים כדי ללמד על פגיעה קוגנטיבית כלשהי אצל המנוח.
יש בהם להעיד על מצבו הנפשי/רגשי/רפואי המורכב של המנוח שסבל משך שנים ארוכות מפוסט טראומה, על השלכותיה, המלווה בסימפטומים שונים (דכאון, חוסר בטחון עצמי, סיוטי לילה, ועוד...) (כשלטענת המבקש עצמו אף הצליח לצד אלו לקיים משפחה, לבנות עסקים רחבי היקף ועוד..).
אלו, כפי שקבעה המומחית העמידו אותו בסיכון לפגיעות יתר (משל אדם "רגיל").
אעיר כי המבקש בחר שלא לזמן את המומחית ו/או מי מהמטפלים/רופאים שטיפלו במנוח לחקירה.
- עוד כפי במסמכים שהוצגו בפני המומחית ובפני, תוארו, בעיקר משנת 2012 ואילך, יחסים אמביוולטניים בין המנוח והמשיבה כפי שעלה מרישומי הטיפולים של המנוח. המנוח התלבט (זמן ניכר) לגבי רצונו להישאר במערכת הנישואין, לעיתים היה מעוניין לעזוב, טען ליחס תוקפני מצד המשיבה וחששות אולם חשש לפגוע במשיבה (ראה דיווחים מיום 26.7.12, 4.11.12 20.11.12), לעיתים חש חמלה רבה כלפי המשיבה וכי מעוניין להישאר בזוגיות (18.3.13), ושוב – לא היה מרוצה מהקשר והטיפול הזוגי, התייאש ממנו, חש פחד מבדידות (23.4.13), חשש כי המשיבה שונאת אותו ומכינה עלילה כנגדו ושקל עזיבתו (23.7.13).
עולה מערכת יחסים מורכבת או למצער כפי שהטיבה המומחית לתאר כאמור "אמביוולנטית" בין המנוח והמשיבה (ויתכן כי זו החריפה נוכח מצבו המיוחד של המנוח).
המנוח בחר לשתף במהלך הטיפולים שעבר במחשבותיו, רצונותיו, תחושותיו (חמלה, חשש, פחד, ייאוש). כפי הנראה אלו – מנפשו.
הערכת המשיבה כי "ביני לבין בעלי היו יחסים מופלאים", "סיפור מהאגדות" (ע'16 ש'21) וכי אלו היו יחסי אהבה, קרבה ודאגה בלבד וטענתה (שאין בידי לקבלה) כי מטרת "השחרת" המנוח את מערכת היחסים הייתה כדי "להקצין את המצב בשביל שנינו" לצורך הכרתו כנכה / הטבות נכות (ע'16 ש'24-30 ועמ' 17 ש' 9 ואילך), עפ"י עצות עורכי דין (ע'17 ש'5-6), אינה משתקפת בתיאוריו של המנוח ונדמה כי יש בהערכה זו משום תיאור "מייפה" שלא תאם את מערכת היחסים שידעה קשיים ובעיות.
יחד עם זאת, הגם אלו – המהווים לכאורה ובזהירות יאמר, מנת חלקם של רבים במערכות זוגיות ארוכות שנים ומשברים בהם ככלל "העליות והמורדות" בחיי הנישואין – אין בהם כדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת/ איום/ כפיה אשר הופעלו על המנוח בעת עריכת צוואתו.
שהרי "רק מקום בו כלל הנסיבות... מצביעות על קיומה של תלות "מקיפה ויסודית" של המצווה בנהנה באופן שממהות התלות ניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של המצווה בנוגע ליחסיו עם הנהנה, ניתן ללמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת".
ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פד"י לא (1) 372,278.
וכלל נסיבות אלו – לא הוכחו.
קרי: הגם אם היה המנוח, כפי שקבעה המומחית, ב"סיכון" להשפעה בשל מצבו הנפשי/ בריאותי, לא הוכח (ע"י המבקש) כי סיכון זה התממש וכי בפועל, פעלה המשיבה לאיים עליו, להשפיע עליו או לגרום לו לערוך את צוואתו בניגוד לרצונו האמיתי.
משכך – דין הבקשה להידחות.
- עוד יוסף כי אף עפ"י המבחנים שנקבעו בפסיקה (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813) לא הוכחה קיומה של השפעה בלתי הוגנת (הבדיקה תיעשה, בכל הנוגע למנוח, בהתחשב במצבו ובהיותו ב"סיכון להשפעה בלתי הוגנת" שנקבעה עם אימוץ קביעת המומחית בעניין זה כאמור).
46.1 מבחן העצמאות-
הובהר לעיל, כי מבחינה קוגניטיבית, היה המנוח כשיר.
46.2 מבחן התלות והסיוע-
לא הוצגה בפניי ראיה כלשהי המעידה על קיומם של יחסי תלות למועד הרלבנטי (מועד עריכת הצוואה).
על יסוד המסמכים והעדויות שנשמעו בפני עד למועד פטירתו היה המנוח עצמאי- עבד (תצהיר הגב' פ' אשר הייתה מנהלת המנוח בעבודתו בבית חולים רמב"ם עד ליום פטירתו), נהג, ניהל מערכות חברות ומפגשי חברים (תצהירי מר י.ד., ג' וגב' ר'), לקח חלק בהליכים טיפוליים ועוד.
46.3 קשרי המצווה עם אנשים אחרים-
ממסכת הראיות שהוצגה לא הוכח כי, כטענת המבקש, היה המנוח בודד/מנותק:
- מר י.ד. הצהיר והעיד כי היה חברו של המנוח מאז שירותם יחד במשמר הגבול, כי היה בקשר עם המנוח לאורך השנים אף בעת שהות המנוח בארה"ב (טלפוני) ולאחר שובו לארץ, במפגשים (פעם בשבוע), יציאות, מפגשי חברים של משמר הגבול וטיולים (חקירתו בעמ' 12 ש'8-14).
- מר ג' הצהיר והעיד כי היה חבר קרוב של המנוח מעת שובו לארץ (2009), כי קשריו עם המנוח היו הדוקים ביותר והם היו נפגשים לעיתים תכופות הן באירועים חברתיים, והן בבתים, בטיולים, במסעדות ומפגשי חברים של יוצאי משמר הגבול (חקירתו עמ' 9 ש' 27-33).
- גב' ר' הצהירה והעידה כי הינה חברה קרובה מאד של בניה"ז אלמוני לאור היותה שכנתם ברח' ..... עפ"י תצהירה הייתה מבלה עמם שעות רבות (כ- 4 פעמים בשבוע) וכן היו מתארחים האחד בבית השני. עפ"י תצהירה אף במהלך שהות בניה"ז אלמוני בארה"ב נשמר קשר זה לרבות באופן של ביקורים ולאחר שובם, היו נערכים ביקורים בבתים (ברח' .....) כמה פעמים באמצע השבוע.
46.4 מבחן נסיבות עריכת הצוואה-
המבקש לא הציג ו/או הוכיח את נסיבות עריכת הצוואה.
ולא נסתרה טענת המשיבה כי:-
"ת. לא ידעתי שהוא עשה את הצוואה הוא אמר לי רק לאחר מכן.
ש. מתי הוא אמר לך שהוא עשה צוואה?
ת. כמה ימים אחרי שהוא עשה אותה.
ש. קראת הצוואה?
ת. הוא הראה לי. ואני לא מופתעת" (עמ' 17 ש' 1-5).
.....
"ש. את אומרת שלא רצית להתערב בשיקול הדעת של אלמוני שלא הוריש לפלוני?
ת. הוא עשה את זה בלי שאני אדע. אני לא הייתי מופתעת" (עמ' 21 ש'4-5).
- מכל האמור לעיל ולאחר בחינת מסכת הראיות שהוצגה בפני- שוכנעתי כי המצווה ערך את צוואתו מרצונו החופשי.
אדגיש, כי מצאתי כי הגם אם התקיימו תנאים מקדימים להשפעה בלתי הוגנת בנוגע למנוח, ממכלול הנסיבות וראיות עולה כי השפעה כזו לא התקיימה ובכל מקרה לא הוכחה.
- טענת המבקש כי המשיבה נטלה חלק בעריכת הצוואה, ויש לפסול אותה כפי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, נטענה בעלמא ולא הוכחה.
המבקש בחר שלא לזמן את עורכי הצוואה / עדי הצוואה (עו"ד ג.י. וגב' ד.ק.) לעדות ומשכך, כאמור, לא הוצגו בפני נסיבות עריכת הצוואה, ההתנהלות בכל הנוגע לעריכתה וטענותיו בעניין זה.
משכך- נדחית אף טענה זו.
עיקרון העל – כיבוד רצון המנוח
- עיקרון העל בדיני הירושות, הינו כיבוד רצון המצווה.
"הכלל הגדול הוא, ששומה עלינו – החיים – לכבד את רצונו של המת, ומחובתנו לעשות כמיטב יכולתנו, כדי ליתן תוקף לכוונתו כפי שזו באה לידי ביטוי בצוואתו. בסוף כל הסופות, המת לא הזיק לאיש – הוא לא ציווה אלא את רכושו ולכאורה אין טעם שלא נכבד את רצונו באשר לחלוקת נכסיו אחרי מותו...."
כב' השופט חשין בע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3) 705.
אף עקרון כבוד האדם מעגן בתוכו, את הצורך לכבד את רצון המת כביטוי לחופש רצונו.
כב' הנשיא ברק בע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817.
רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, פ"ד נג(3) 97, 112-113.
- העדים שנשמעו בפני (בנוסף למשיבה), מר י.ד. (סעיף 5-6 לתצהירו) ומר ג' (ס' 3-6 לתצהירו וע' 10 ש' 9-17 וע' 11 ש' 16-20), גב' ר' (ס' 9-10) תיארו את "הבעיות" שפרט בפניהם המנוח בנוגע ליחסיו עם המבקש ואכזבתו הרבה של המנוח ממנו.
ואף המבקש הודה, בכנותו, כי:
"ש. אביך היה גאה בדרך שבחרת?
ת. לא, בכלל לא כי הייתי בסמים. הוא היה מאוכזב ממני". (עמ' 26 ש' 6-7).
האמור, מתיישב לכאורה עם הוראות הצוואה ובה לביטוי בהן.
- שוכנעתי, כי רצון המנוח החופשי והאמיתי, הוא שהובע בצוואתו.
אציין כי במהלך ההליכים המשפטיים עלה כי חייהם של המשיבה והמנוח התנהלו בנסיבות משפחתיות מצערות, יציר כאבו הרב והקשה של המנוח על דרכו של בנו/ המבקש וזאת לצד התמודדותו עם מצבו כתוצאה מפציעתו ופוסט הטראומה ממנה סבל אולם, כאמור הצוואה אינה מדירה את המבקש דווקא, בהבחנה מאחיו אלא מורה על העברת מלוא עזבונו של המנוח לאשתו.
- המבקש שב וטען בפני ביה"מ בדבר היקף נכסי העיזבון ואלו הוערכו על ידו 6-8 מיליון דולר.
הובהר (אף בפני המבקש במהלך ההליכים) כי היקף העיזבון אינו נשוא הליך זה ואין בו כדי להשפיע על השיקולים בבוא בית המשפט לבחון את כשירותה של הצוואה.
משכך, אף אין מקום להכריע בנושא לטענות המבקש כי המנוח היה בעל נכסים אל מול טענות המשיבה כי היה חסר כל.
יחד עם זאת יוער, כי הגם צו גילוי מסמכים שניתן לבקשת המבקש בכל הנוגע לנכסי המנוח, לא הוצגה בפני ראשית ראיה התומכת בטענותיו בדבר נכסים / כספים השייכים לעיזבון.
אף מר ס', שתצהירו הוגש על ידי המבקש (ומתייחס לנכסי העיזבון בלבד ומשכך אין לו רלבנטיות להליך זה) העיד כי:
"..ת. היו להם נכסים ורכוש אני לא יודע כמה. אני הייתי בנכסים האלה בעצמי.... ש. אתה יודע שהנכסים האלה נמכרו?
ת. כן הם נמכרו" (עמ' 8 ש' 1-4).
"ש. אז הכל נמכר?
ת. אני חושב שכן. הוא רצה לעבור לישראל ומכר את כל הנכסים שלו בארה"ב...." (עמ' 8 ש' 9-10).
כן ר' עדות מר י.ד. (עמ' 12 ש' 33 עד 13 ש' 6):
"ת... אני יודע שכשהוא הגיע לארץ לא היה לו כלום.
ש. אתה מתכוון שהוא מכר?
ת. הוא סיפר לי שהיה משבר כלכלי בארה"ב והוא מכר בהפסד דרסטי.
ש. מתי היה המשבר?
ת. אני לא יודע באיזו שנה. התוצאות יכולות לבוא מאוחר יותר. הוא הגיע לארץ חסר כל. הוא לא יכל לקנות שום דירה. לא היה לו כסף ממה לחיות. הוא עבר מהשכרת דירה להשכרת דירה".
וכן המשיבה שנחקרה באריכות על עניין זה (עמ' 19 ש' 6 עד עמ' 20 ש' 14).
סוף דבר
- הבקשה נדחית.
צו קיום צוואת המנוח יעמוד בתוקפו.
- נוכח תוצאות ההליך, הנני מחייבת את המבקש בהוצאות בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו לידי המשיבה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין (שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק).
ההוצאות ישולמו באמצעות הערבון שהופקד על ידי המבקש בתיק.
- המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק שבכותרת.
ניתן היום, י"א ניסן תש"פ, 05 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.