פס"ד בשיתוף במקרקעין

עניינה של התביעה שבפני בבעלות על המקרקעין הידועים כגוש ... חלקה ... והמצויים ברח' ... בירושלים.

הרקע לתביעה

התובעות 2 ו-3 והנתבעת הן שלוש בנותיהן של המנוחים ש.כ. ו- ר. כ. ז"ל, והתובע הוא נכדם, בן בנם מ. כ. ז"ל, אשר נפטר ביום 1976...

בני הזוג כ. עלו לארץ מרומניה בשנת 1948 והשתכנו בבית המצוי על המקרקעין ברח' ... בירושלים (להלן: "הבית" או "המקרקעין"), כדיירים ברכוש נטוש. בשנת 1969 רכשו בני הזוג את מלוא זכויות הבעלות בבית, כאשר הזכויות בפנקסי המקרקעין נרשמו ע"ש ר. כ. בלבד.

ביום 29.6.1971 חתמו ר. כ. וחברת תד"י ירושלים בע"מ (להלן: "חברת תד"י") על זיכרון דברים בקשר למקרקעין, אך בעקבות חילוקי דיעות שהתגלעו ביניהם הגישה חברת תד"י נגד ר. כ. תביעה לפינוי המקרקעין. ביום 14.6.1976 הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין; עפ"י ההסכם התחייב ר. כ. בעסקת קומבינציה להעביר את הבית ע"ש חברת תד"י, תמורת סך של 62,500 ל"י ודירה שתירשם על שמו בבניין שייבנה ע"י חברת תד"י על המקרקעין. ביום 30.1.1978 נרשמה הערת אזהרה על המקרקעין לזכות חברת תד"י, בגין הסכם הפשרה הנ"ל, אך מאז ועד למועד זה לא פעלו הצדדים לקיום ההסכם; הבעלות במקרקעין נותרה על שמו של ר. כ. והבית עודנו עומד על תילו. 

בתחילת 1978 עזבו בני הזוג כ. את הבית ועברו להתגורר בבית אבות, וביום 13.8.1978 חתם ר. כ. על "יפוי כוח בלתי חוזר - נוטריוני" לטובת הנתבעת, המאפשר לה לבצע כל פעולה של מכר, חכירה וכיו"ב במקרקעין, ואשר בסופו אף הוסף סעיף נוסף, במכונת כתיבה, הקובע:

"באת כוחי הנ"ל רשאית להעביר את הרכוש הנ"ל על שמה ולזכותה ללא כל תמורה, הכל לפי שיקול דעתה, וזאת על אף האמור ביפוי כח זה."

בגין יפוי הכוח הבלתי חוזר הנ"ל רשמה הנתבעת ביום 27.9.1978 הערת אזהרה לזכותה על המקרקעין, ואף פעלה על מנת להעבירם על שמה, אם כי פעולת הרישום לא הושלמה.

ביום 17.3.1980 נפטרה ש. כ. ז"ל (להלן: "המנוחה"), וביום 14.3.1982 ניתן צו ירושה ביחס לעזבונה. על פי צו הירושה, יורשי המנוחה הינם ר. כ. - בעלה, שחלקו בעיזבון הוא 3/6,  והתובעת 2,  התובעת 3 והנתבעת - בנותיה, שחלקה של כל אחת מהן בעיזבון הוא 1/6.

ביום 2.8.1980 נפטר גם ר. כ. ז"ל (להלן: "המנוח"), כשהוא מותיר אחריו צוואה מיום 17.6.1980.

בסעיף 2 לצוואה, שצו קיומה ניתן אף הוא ביום 14.3.1982, ציווה כי הבעלות במקרקעין תתחלק בין ארבעת יורשיו, כדלקמן:

"אני מצווה בזאת כי כל עזבוני... יעבור לבעלותם, חזקתם, זכויותיהם השוות של 4 היורשים הר"מ בחלקים שווים:

1. ע. כ. - בתי... (התובעת 2, נ.מ.)

2. א. פ. - בתי... (התובעת 3, נ.מ.)

3. ב. כ. - בתי... (הנתבעת, נ.מ.)

4. א. כ. - נכד... (התובע, נ.מ.)

מבלי לפגוע בכלליות המפורטת בסעיף 2 לעיל, הנני מצווה במיוחד כי הבעלות על הדירה והמקרקעין וכל הצמוד והנמצא ברח' ..., ירושלים, יעבור בחלקים שווים ל-4 היורשים הנ"ל..."

הנתבעת הגישה התנגדות לצוואת המנוח בגין ייפוי הכוח הבלתי חוזר שנתן לה; ואולם בהחלטתו מיום 18.2.1982 דחה כב' השופט חסון את ההתנגדות, מן הטעם שהבקשה לא הוגשה לפי סדרי הדין, לא נתמכה בתצהיר, וייפוי הכוח לא צורף אליה ולא הוצג בפני בית המשפט, והיות ואף אם קיים ייפוי כוח כנטען, הרי אין בו כדי למנוע את קיום הצוואה אלא רק להשליך על חובות או התחייבויות העיזבון. 

נוכח החלטה זו, פעלו התובעות 2 ו-3 באמצעות מנהל עזבון המנוח, עו"ד אלי אריאלי, למימוש זכויותיהן במקרקעין עפ"י הצוואה; ואולם, פעולות אלו לא נשאו פרי והופסקו בסוף 1984. 

כך, מאז ועד היום, אוחזת הנתבעת במקרקעין ומתגוררת בבית יחד עם בני משפחתה. בשנת 2000 אף הגישה הנתבעת תביעה כנגד חברת תד"י, לביטול הסכם הפשרה שנחתם עם אביה המנוח ולמחיקת הערת האזהרה שנרשמה בגינו. התביעה התקבלה, ובפסק הדין מיום 5.9.2005 הורה בית המשפט על מחיקת הערת האזהרה (ת.א. 3177/00 ד"ר ב. כ. נ' חברת תדי ירושלים).  

חברת תד"י הגישה ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין הנ"ל, והדיון בו עודנו תלוי ועומד.