פס"ד בשאלת ההתיישנות בתביעות כנגד ערב יחיד

השופט ישעיהו שנלר - אב"ד

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו (כבוד השופט ד"ר א. סטולר) מיום 31/12/2003 בת.א 13445/03 (בש"א 160416/03), אשר דחה על הסף את תביעת המערער ( להלן - המערער או הנושה), נגד המשיב ( להלן - המשיב או הערב), מחמת התיישנות.

רקע עובדתי

2.         (א)        המערער הגיש ביום 21/01/2003 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיב, בתוקף

ערבותו להלוואות אשר נטלה החייבת העיקרית גב' בוארון אינס תקווה ( להלן - החייבת).

(ב)        התובענה כנגד החייבת הוגשה ביום 21/07/1993. פסק הדין נגדה ניתן ביום 24/09/1993 ובגינו נפתח ביום 13/12/1993 תיק ההוצאה לפועל.

(ג)         משלא הצליח המערער לאתר את החייבת ולבצע מסירה של האזהרה לידיה - בוער תיק ההוצל"פ, וביום 27/04/2000 נפתח מחדש.

(ד)        ביום 08/08/2000 הגיש המערער בקשה למיצוי הליכים כנגד החייבת אשר נדחתה ביום 31/05/2001 ע"י כבוד הרשם מ' כהן, בין השאר מהנימוק, כי "... לא ננקטו הליכים כלשהם אשר מן הדין היה לנקוט אותם בטרם תוגש הבקשה...".

(ה)        ביום 19/2/03 וכן ביום 13/03/2003 הגיש המערער בקשות חוזרות למיצוי הליכים כנגד החייבת כאשר ההחלטה בדבר מילוי ההליכים התקבלה ביום 26/03/2003. אמנם כבר ביום 21/01/2003 הוגשה התובענה כנגד המשיב אך זאת מחמת טעות שבעקבותיה תוקן כתב התביעה.

(ו)         הערב הגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות בטענה, כי כל זכות אשר הייתה לנושה כלפיו, על בסיס כתב הערבות, התיישנה, מן הטעם שעילת התביעה של הנושה כנגדו נולדה ביום בו נולדה עילת התביעה כנגד החייבת - קרי מיום 23/09/1993, ולכל המאוחר ביום מתן פסה"ד נגד החייבת. על כן זאת התיישנה בעת הגשת התביעה נגדו. כן טען, כי הפעילות הדלילה בתיק ההוצאה לפועל מעידה על השתהות הנושה וזו צריכה להיזקף לחובתו.

(ז)         הנושה טען, כי לאור סעיף 17ג לתיקון לחוק הערבות, התשכ"ז 1967 משנת 1992, שבינתיים הוחלף בסעיף 27 (להלן:- " התיקון לחוק הערבות" ו-" חוק הערבות" בהתאמה), יום התגבשות העילה כנגד המשיב הוא יום מתן הצו למיצוי ההליכים, שכן עד לנתינתו חסומה הייתה דרכו של המערער להגיש את תביעתו כנגד המשיב.

לחילופין תחילת תקופת ההתיישנות ממועד מתן פסה"ד נגד החייבת. אולם מעת שהפניה לבקשה למיצוי ההליכים הוגשה טרם חלוף שבע השנים, יש לדחות את טענת ההתיישנות.

            פסק דינו של בית משפט קמא

3.         (א)        בית משפט קמא קבע, כי מאחר ועילת התביעה כנגד החייבת התגבשה עם הצגת

דרישת הבנק לפירעון יתרת חובה של החייבת ומאחר והערב הינו ערב יחיד כהגדרתו בסעיף 17 לתיקון האמור לחוק הערבות (כיום " ערב מוגן"), חלה לגביו ההוראה, כי הנושה - המערער בענייננו - מנוע מלהגיש תביעה כנגדו כל עוד לא ניתן פסק דין כנגד החייבת וכל עוד לא התקבל אישור בדבר מיצוי הליכים כנגדה מראש ההוצאה לפועל.

(ב)        בית משפט קמא מיקד את הדיון בשאלה האם ההוראה, המתנה הגשת תובענה כנגד ערב יחיד בדרישת קבלת פסק-דין ואישור ראש ההוצאה לפועל בדבר מיצוי הליכים כנגד החייב, היא הוראה דיונית - כי אז החל מרוץ ההתיישנות מיום הצגת דרישת הבנק ולפיכך התיישנה התביעה - או שמא זו הוראה דיונית-מהותית - וכי אז החל מרוץ ההתיישנות מיום קבלת האישור מראש ההוצאה לפועל בדבר מיצוי ההליכים כנגד החייבת ולפיכך התביעה טרם התיישנה.

(ג)         בית משפט קמא קבע, נוכח הדעות החלוקות בפסיקה ובספרות, כי לאור מטרותיו, הוראותיו של חוק ההתיישנות הן דיוניות, למעט מקרים ספורים שבהם ניתן להכיר במפורש בהתיישנות מהותית. קביעה זו, בצירוף תכליתו של התיקון לחוק הערבות - קרי - להיטיב עם הערב - מחייבים את בית המשפט להתוות מדיניות שיפוטית, תוך שקילת האינטרסים המנוגדים של הנושה ושל הערב, ואיזונם.

(ד)        מסקנתו של בית משפט קמא היא, כי מדיניות זו היא בקביעה כי מרוץ ההתיישנות בכל הנוגע לערב, מתחיל לאחר קבלת פסק הדין כנגד החייב, וכי על הנושה לפעול במרץ לאחר מועד זה, ובתוך 7 שנים, ולהגיש תביעה כנגד הערב, לאחר שקיבל מראש ההוצאה לפועל אישור על מיצוי ההליכים כנגד החייב. במילים אחרות - בית משפט קמא מסיק, כי ההוראה המתנה את אפשרות הגשת התביעה כנגד הערב באישור על מיצוי הליכים, הינה הוראה דיונית, עם זאת כל עוד וטרם ניתן פסק דין נגד החייב, לא יכול הנושה לפעול נגד החייב, ולכן יתחיל מרוץ ההתיישנות ממועד מתן פסה"ד נגד החייב.

(ה)        משכך דחה בית משפט קמא, את תביעת המערערת על הסף מחמת התיישנות.

טענות המערער