פס"ד בשאלת אחריות מנהל מקרקעי ישראל וחיובו בפיצויים וכן שאלת מתנה וחזרה ממנה

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד :

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו בת.א. 199440/02 (כב' השופטת י. שבח) מיום 15.5.2006, במסגרתו נדחתה תביעתו של המערער כנגד אחיו המשיב 2 (להלן: המשיב), וכנגד רשות הפיתוח על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) לפיצוי בגין אובדן מחצית מן הקרקע החקלאית הידועה גם כגוש 199 חלקה 44 המצויה ליד אשדוד (להלן - המקרקעין), שהוחכרה בחלקים שווים על ידי המינהל לשני האחים בשנת 1980.

רקע עובדתי- כללי:

2.         ביום 3.3.1980 רכשו שני האחים, בחלקים שווים, את זכויות החכירה במקרקעין ממורד קלימי סוחייק, במטרה לטעת עליו פרדס. חוזה החכירה נקבע לתקופה של 28 שנים מיום 29.12.74 ועד ליום 30.9.02. המינהל נתן את הסכמתו להעברת הזכויות, והחכירה נרשמה בלשכת רשם המקרקעין.

ביום 3.12.82 חתמו האחים על תצהירי מעביר/נעבר לפיהם העביר המשיב את זכויותיו במקרקעין, קרי מחצית הזכויות במקרקעין, למערער, ללא תמורה. נוסף על כך חתמו האחים על שטר העברת זכות שכירות אשר אושר ונחתם על ידי המינהל (להלן - העסקה בין האחים).

בנוסף, דווחה העיסקה לשלטונות המס, ושולם ע"י המערער מס רכישה.

המערער לא השלים את הרישום ולא רשם הערת אזהרה בלשכת רשם המקרקעין לטובתו, וכך נותרה מחצית המקרקעין רשומה על שמו של המשיב.

3.         המקרקעין הוזנחו במשך השנים, לא שולמו בגינם דמי חכירה במשך כחמש שנים, ועל-כן הגיש המינהל בשנת 1991 תביעה כספית לסילוק יד כנגד האחים. האחים לא טרחו להגיש כתבי הגנה וניתן פסק דין נגדם, בהעדר הגנה, לטובת המינהל (ת"א 41048/91) (להלן - פסק דין המינהל).

לטענת המערער, באוגוסט 2002, כשניגש למינהל על מנת להסדיר את הארכת תקופת החכירה, הוברר לו כי מחצית המקרקעין שהיתה אמורה להיות מועברת אליו נמכרה על ידי המשיב לצדדים שלישיים, ובאישורו של המינהל, עוד בשנת 1995.

ההליכים בפני בית משפט קמא:

4.         המערער הגיש בתחילה כתב תביעה נגד המינהל בטענה כי התרשל בכך שאיפשר להעביר את זכויותיו לאחרים. המינהל הגיש כתב הגנה במסגרתו טען כי העסקה בין האחים הייתה התחייבות ליתן מתנה ממנה יכול היה המשיב לחזור בו. בנוסף, שלח המינהל הודעת צד ג' למשיב, במסגרתה טען לשיפוי מהמשיב אם יחוייב בדין, הואיל והסתמך על דבריו כי מדובר בהתחייבות ליתן מתנה שבוטלה כדין. המשיב הגיש כתב הגנה להודעת צד ג', בה אישר כי העסקה בין האחים הינה עסקת מתנה, אלא שלטענתו זו בוטלה כדין. במהלך הדיונים הגיש המערער בקשה לתיקון כתב תביעה, והמשיב צורף כנתבע נוסף לכתב התביעה המתוקן. המשיב הגיש מצידו כתב הגנה בו טען לראשונה כי העסקה בין האחים הינה עסקת מכר, ורק נחזית להיות עסקת מתנה. לטענתו, הוסכם על מחיר כולל של 15,793$, אך לאחר שהמערער לא שילם את התמורה - ביטל המשיב את העסקה עוד בינואר 1983. המשיב בסיכומיו הבהיר כי הביטול נעשה במהלך ארוחה משפחתית בבית אמם, בה נכחו גם אשתו של המשיב אחיו נועם ואשתו, כשהמשיב פנה למערער, בעקבות חילופי דברים קצרים ביניהם, ואמר לו " העסקה מבוטלת".

כך גם הגיש המשיב הודעה לצד שלישי כנגד המינהל.

5.         המערער טען כי בינו לבין המשיב נערכה עסקת מתנה מוגמרת על אף שלא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. לטענתו, נתינת המתנה באה בעקבות מחילתו של המערער על חובו של המשיב כלפיו, בשל השקעות שונות אותן השקיע המערער לשם פיתוח המקרקעין. לחילופין טען המערער, כי אף אם מדובר בהתחייבות גרידא לעשות עסקה במקרקעין - המשיב לא היה רשאי לחזור בו מהתחייבותו ולמכור את המקרקעין לצד שלישי.

המערער כפר בטענה כי עסקת המתנה היתה למעשה מכר בתמורה. כן הכחיש המערער כי המשיב הודיע בשלב כזה או אחר על ביטולה של המתנה.

ביחס למינהל, טען המערער כי המינהל התרשל בכך שאישר עסקה נוגדת על אף העובדה כי המציא למינהל תצהירי העברה ושטר העברת זכות חכירה החתום על ידי המעביר והנעבר והמינהל עצמו. עוד התרשל המינהל בכך שלא הודיע למערער על דבר קיום העסקה הנוגדת, בשעה שידע על קיום עסקת המתנה.

6.         המשיב העלה טענה מקדמית לפיה תביעתו של המערער התיישנה, הואיל ולטענתו הוא הודיע למערער על ביטול העסקה עוד בינואר 1983.

לגופו של עניין טען המשיב, כי העסקה היתה עסקת מכר שאך הסוותה כעסקת מתנה על מנת להתחמק ממס. לטענתו, כשראה כי התמורה לא משולמת - הודיע למערער על ביטול העסקה במהלך הארוחה המשפחתית. עוד טען המשיב כי מכיוון שהעסקה לא נסתיימה ברישום, מדובר בהתחייבות לעשות עסקה אשר ממנה כאמור חזר בו. לחילופין, טען, כי אף אם תסווג העסקה כעסקת מתנה, עדיין רשאי היה לחזור בו ממנה, לאור הנסיבות ולאור העובדה כי לא ויתר על זכותו זו בכתב.

7.         המינהל הפנה את טענותיו כנגד כל אחד מהאחים:

כנגד המערער טען המינהל כי ככל אשר נגרמה תקלה, היא נגרמה אך בשל מחדלו של המערער מלרשום על שמו את הזכויות במקרקעין, ולמצער לרשום הערת אזהרה בלשכת רשם המקרקעין. עוד טען המינהל כי לא קיימת עסקה מחייבת בין המשיב לבין המערער, מכיוון שבתצהירי ההעברה נאמר כי רק בעתיד יעביר המשיב את מחצית המקרקעין לאחיו " הנני עומד להעביר..." )מע 4 - מע 5 לתיק המוצגים של המערער), וההעברה לא בוצעה בשל אי דיווח לרשויות המס, ובנוסף, מחמת העדר יפויי כוח, ואי החתמת המינהל על שטרי העברה. הסיפא של טענה זו השתנתה, עם מתן הרשות לתקן את כתב הטענות, שאז נטען כי החתימה מטעם המינהל המופיעה על השטר אך "נחזית" להיות חתימתו, לאחר שראה המינהל את חתימתו מתנוססת בריש גלי על השטר.

כנגד המשיב טען המינהל כי המשיב הטעה אותו והצהיר בפניו כי העסקה בוטלה.

פסק הדין של בית משפט קמא:

8.         בית משפט קמא קבע את העובדות הבאות, אשר נפרטן בהפניה לפרק זה בפסק דינו, כדלקמן: