דברי פתיחה
1. לפנינו ערעורים נגדיים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט נועם סולברג), מיום 8.4.08, בת"א 3438/03, שהדיון בהם אוחד. ערעורה של הגב' בתיה כרמון (להלן -
כרמון או המערערת) (ע"א 2279/08), מזה, וערעורם של "ידיעות אחרונות" ואח' (להלן ביחד -
המערערים) (ע"א 2282/08), מזה. בפסק דינו קבע בית המשפט, כי פירסום כתבה עיתונאית על ידי המערערים בעניין פעילותה של כרמון במסגרת תפקידה כמנהלת המחלקה לאשרות ולזרים במשרד הפנים (להלן -
הכתבה), מהווה פרסום לשון הרע כמשמעו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן -
החוק). עם זאת, קבע בית המשפט כי חלקים מסוימים מן הכתבה הם אמת, ומשכך תחול על המערערים הגנת אמת הפרסום. מנגד, קבע בית המשפט כי חלקים אחרים מן הכתבה נכתבו בחוסר תום לב ואינם דברי אמת, ולפיכך לא תחול על מפרסמם כל הגנה. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי המערערים יפרסמו הודעת תיקון בעיתון וכן ישלמו לכרמון פיצויים בסך של 200,000 ש"ח, זאת בנוסף לתשלום הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. ערעורם של המערערים מופנה נגד עצם חבותם, וכן נגד שיעור הפיצוי שהושת עליהם. כרמון, מנגד, מערערת נגד קביעת בית המשפט לפיה תחול הגנת אמת הפרסום על חלק מהפרסומים כאמור, וכן נגד שיעור הפיצוי שנפסק לטובתה.
רקע עובדתי
2. ביום ו', 13.9.02, פורסמה ב"מוסף שבת" של ידיעות אחרונות כתבת תחקיר פרי עטם של העיתונאים מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי, תחת הכותרת "
הש.ג. הכושל של המדינה. כך מחלקת ראש אגף האשרות במשרד הפנים אישורי כניסה לישראל למי שהיא חפצה ביקרו". מתחת לכותרת האמורה, במרכז העמוד, פורסמה באותיות בולטות הפיסקה דלהלן: "
היא אמורה לנעול את שערי המדינה בפני אנשים לא רצויים, אך פותחת אותם במו ידיה פעם אחר פעם; היא נואמת בלהט בוועדה למלחמה בסחר בנשים, אבל מנעה את סילוקה של נערת ליווי שנכנסה במרמה לארץ; היא מציגה עצמה כלוחמת בנגע המהגרים הבלתי חוקיים, אך חתימתה מתנוססת על אישורי כניסה של שתי עובדות זרות, שהועסקו אצל אמה ולא הופיעו ברשימת העובדים הזרים המועסקים כחוק; ואם יש צורך בתיה כרמון גם מזמינה עובדים לשיחות דיסקרטיות ומקליטה אותם בחשאי; כרמון: אני לא מחליטה לבד". קיום התחקיר הובלט בתחתית עמוד השער של ה"מוסף לשבת",
בצד תמונתה של כרמון, תחת הכותרת "
השער הפרוץ של בתיה כרמון - כך מגוננת ראש אגף האשרות במשרד הפנים
על בעלי תעודות מזויפות, מאפשרת לאנשים
מפוקפקים להיכנס למדינה, משרתת בעלי אינטרסים ומכניסה לארץ עובדים בלתי חוקיים לשירות משפחתה; תחקיר; מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי".
3. בכתבה פירטו העיתונאים הנזכרים מספר פרשיות המצביעות, לכאורה, על התנהלות חמורה של כרמון, התנהלות המתבטאת, בין היתר, בניצול מעמדה לרעה לשם השגת הטבות למקורביה, ובפעילות הנוגדת את נהלי משרד הפנים ואת החלטות הממונים עליה. בכתבה הודגש, בין היתר, כי "בימים רגישים של פיגועים החליטה כרמון להכניס לארץ תושב ירדני ללא בדיקת השב"כ. היא הורתה לפקידה להעביר בדחיפות אישורי כניסה וציינה שזה לאחר בדיקה ביטחונית, למרות שמעולם לא התקיימה בדיקה שכזו" (להלן -
פרשת האזרח הירדני). בנוסף נטען בכתבה, שכרמון ביצעה במסגרת תפקידה את הפעולות הבאות: אישרה כניסתן לישראל של שתי עובדות זרות שהועסקו אצל אימה ולא הופיעו ברשימת העובדים הזרים המועסקים כחוק (להלן -
פרשת העובדות הזרות); אישרה בקשתו של תושב הכפר הצ'רקסי קמא לאישור כניסת אישה לישראל, מבלי לבדוק את הבקשה (להלן -
פרשת האזרח הצ'רקסי); שינתה עובדות הנוגעות לבקשתו של יהודי בעל אזרחות בריטית ליתן היתר שהייה בארץ לחברתו, ילידת אוקראינה, וזאת במטרה לגרום לאנשי מינהל האוכלוסין באילת ליתן לחברתו את ההיתר המבוקש (להלן -
פרשת ידידת האזרח הבריטי); הורתה על הכנסת אזרחית סינית לישראל בניגוד לנהלים של מינהל האוכלוסין (להלן -
פרשת האישה הסינית); מנעה את גירושה של נערת ליווי השוהה בישראל ארבע שנים בניגוד לחוק (להלן -
פרשת נערת הליווי); ומנעה את סילוקה של אזרחית זרה שנכנסה לישראל באמצעות אשרה מזויפת מבלי להתייעץ עם הגורמים הרלוונטיים (להלן -
פרשת האשרה המזויפת). בנוסף, נטען בכתבה, כי כרמון הקליטה בחשאי מספר עובדי מינהל האוכלוסין אותם הזמינה לשיחות דיסקרטיות עימה וכי לאחר שהוחלט לפטרה, עשתה כרמון שימוש ב"חלונות הגבוהים ביותר" לשם חזרתה לתפקידה המקורי. בגין פרסום דברים אלו הגישה כרמון נגד המערערים תביעה בעילה של פרסום לשון הרע.
המסגרת הנורמטיבית
4. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
...".
בע"א 4534/02
רשת שוקן נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 568, נקבעו ארבעה שלבים על פיהם יש לבחון פרסום במסגרת תביעת לשון הרע:
"בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו
-2 לחוק. בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים" (פסקה 9 לפסק הדין; להלן -
עניין הרציקוביץ').
בחינה כאמור מתווה את הדרך לפיה יש לפרש את החוק ויש בה כדי לשקף את האיזון בין זכות הפרט לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי. בפסיקה נקבע, כי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי האדם נשוא הפרסום הושפל בפועל או בוזה, אלא די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (ראו ע"א 1003/96
בן חורין נ' לוי, פ"ד נז(1) 424, בעמ' 434). יחד עם זאת, נקבע בפסיקה, כי בבחינת האיזון הראוי בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, יש משמעות למעמדו ותפקידו של הגורם הטוען כי הוצאה דיבתו רעה. כך, נקבע כי באיזון הראוי בין חופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי בענייני ציבור בפרט, מזה, לבין השם הטוב בכלל ושמו הטוב של איש ציבור בפרט, מזה, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאישי ציבור (ראו ע"א 214/89
אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, בעמ' 864). ואולם, חשוב לזכור, כי שמו וכבודו של איש הציבור אינם הפקר. העובדה כי אמירה פוגענית נאמרת בגדרו של שיח ציבורי וכלפי אנשים המעורבים בענייני ציבור, אין פירושה כי ניתן היתר בלתי מוגבל ללשון משתלחת, לביזוי, ניאוץ ולקביעת עובדות בלתי מבוססות שעניינן תפקודו של איש הציבור. יש לזכור, כי פגיעה באיש הציבור עלולה אף להסב לו נזק רב במיוחד, שכן תדמיתו הציבורית היא נכס עיקרי שהוא מחזיק בידיו כאיש ציבור (השוו, ע"א 1104/00
אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, בעמ' 621).
דיון
5. אין חולק כי כרמון, מתוקף מעמדה כמנהלת המחלקה לאשרות ולזרים במשרד הפנים, החזיקה בתפקיד ציבורי בכיר. בכתבה תוארה כרמון כמי שבמשך שנים אישרה לאנשים מפוקפקים להיכנס לישראל, כמי שהתירה לעובדים זרים בלתי חוקיים להישאר במדינה וכמי שניצלה לרעה את מעמדה לשם השגת טובות הנאה למקורביה, וכל זה במסגרת תפקידה הציבורי. בדברים אלו יש כדי לפגוע במשרתה של כרמון, לבזותה ולהשפילה בעיני הבריות. משכך מהווים הדברים שפורסמו לשון הרע כמשמעו בסעיף 1 לחוק. נוכח האמור יש לבחון האם עומדת למערערים אחת ההגנות הקבועות בחוק.
הגנת תום הלב
6. סעיף 14 לחוק קובע, כי אם הדבר שפורסם הינו אמת ויש בו עניין ציבורי תחול הגנה על המפרסם אף אם לא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי, שאין בו פגיעה של ממש. בפסיקה נקבע, כי נטל ההוכחה שהדברים שפורסמו הינם דברי אמת מוטל על המפרסם. עוד נקבע בפסיקה, כי מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום עומדת ביחס מתאים לרצינותו ולחריפותו של תוכן הפרסום (ראו ע"א 670/79
הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, בעמ' 186). השאלה הצריכה לעניינינו הינה, אם כן, האם עמדו המערערים בנטל להוכיח כי הדברים שפורסמו בכתבה אודות פועלה של כרמון דברי אמת המה.
נוכח העובדה כי הן פסק דינו של בית משפט קמא והן כתבי הערעור מתייחסים לכל פרשייה בנפרד, ייערך אף הדיון בערעור במתכונת זו.
פרשת העובדות הזרות שהועסקו אצל אמה של כרמון
7. בכתבה מתואר כי כרמון חתמה על אישורי כניסה של שתי עובדות זרות, שהועסקו אצל אמה ולא הופיעו ברשימת העובדים הזרים המועסקים כחוק, כדלקמן: