פס"ד בעניין סטיה מעונש מינימלי בגין נהיגה בשכרות

1.         לפני שני ערעורים שהוגשו על-ידי המדינה, בהם היא מערערת על קולת העונשים שהטיל בית משפט לתעבורה בירושלים על המשיבים, שהורשעו בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות. בית משפט לתעבורה השית על המשיבים עונשי פסילה, הפחותים מן הרף המינימאלי של שנתיים ימים, כפי שקבוע בפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - "פקודת התעבורה"). החלטתי לדון בשני הערעורים במאוחד, הואיל והם מעוררים שאלות משפטיות דומות.

2.         בע"פ 2792/08 הורשע המשיב, על-פי הודאתו בבית משפט לתעבורה בירושלים (השופטת ש' לארי-בבלי) בפ"ל 151/08 בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) ביחד עם סעיף 39א וסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה, וכן בעבירה של נהיגה באור אדום בכיוון נסיעתו, עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בית משפט לתעבורה גזר על המשיב ביום 23.10.08, העונשים הבאים: פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים ו-29 ימים, בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית; צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות; קנס בסך 1,500 ש"ח; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך 3 שנים.

3.         בע"פ 2978/08 הורשע המשיב, על-פי הודאתו בבית משפט לתעבורה בירושלים (השופטת ש' לארי-בבלי) בתיק ת' 16033/08 בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) ביחד עם סעיף 39א וסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה. בית משפט לתעבורה גזר על המשיב ביום 22.10.08, העונשים הבאים: פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, בניכוי 7 ימי פסילה מנהלית; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך 3 שנים; קנס בסך 1,500 ש"ח.

4.         בנימוקי הערעור, שהוגשו בשני הערעורים, טענה המדינה כי לא היה מקום לחרוג מעונש של פסילת מינימום בשל נהיגה בשכרות, הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה. לטענת המדינה, עבירה של נהיגה תחת השפעה של אלכוהול מעידה על התנהגות רשלנית וקלת דעת והיא מסכנת את הנהגים והמשתמשים האחרים בדרך. לכן, רק בנסיבות מיוחדות שיפורו בפסק הדין, כפי שמורנו סיפא סעיף 39א לפקודת התעבורה, יש מקום לסטות מעונש המינימום שקבע המחוקק. עוד הוסיפה המדינה, כי כאשר המחוקק קובע עונש מינימום, הרי בהעדר נימוקים מיוחדים, ניתן רק להעלות את רף הענישה המינימאלית ולא להורידו. אין מקום לקבל את הנימוק להקלה בעונש בהסתמך על שיקולים נפוצים שאינם יוצאי דופן, כגון מצוקה כלכלית, פגיעה בפרנסה, הודאה או חרטה. שיקולים אלה אינם מתגבשים ל "נסיבות מיוחדות" כדרישת סעיף 39א לפקודת התעבורה. כוונת המחוקק בקובעו עונש מינימום היתה להחמיר בענישה בעבירות של נהיגה בשכרות, וזאת כדי להרתיע נהגים ששתו משקה חריף וליתן לאחרים, שלא שתו אלכוהול, לנהוג ובכך לא לסכן המשתמשים בדרך.

דיון

5.         דין שני הערעורים של המדינה - להתקבל.

בית המשפט העליון קבע בשורה של החלטות, כי יש להחמיר בענישה בעבירות של נהיגה בשכרות ובכך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ, וכן כי על בתי המשפט להרים את תרומתם למניעת התופעה של נהיגה בשכרות (ראו, רע"פ 1422/06 ארנבייב נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006); רע"פ 7507/08 עוזיאל נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008); רע"פ 5717/08 ראש-גדוליאן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008); רע"פ 2073/08 ברבי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם
(2008); רע"פ 25/04 סוויסה נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2004); רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006)). עבירה של נהיגה בשכרות היא עבירת התנהגות אך נהיגה בשכרות היא אחד הגורמים לתאונות דרכים ומאחר שזו מכת מדינה יש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי ולבכרו על-פני שיקולים הנוגעים לפגיעה בנאשם (רע"פ 3343/04 נפתז'י נ' מדינת ישראל, לא פורסם
(2004)).

6.         הוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה, מורנו לאמור:

"39א. פסילת מינימום בשל נהיגה בשכרות

הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה - פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר."

הלכה פסוקה היא, כי כאשר המחוקק קובע עונש מינימום הוא בא להשמיענו כי מרווח שיקול הדעת של שופט בבואו לגזור את עונשו של פלוני מצטמצם (ראו, ע"פ 77/84 מדינת ישראל נ' שקולניק, פ"ד לט(2) 505, עמודים 519 ו-523 (1985); רע"פ 7507/08, שם).

            יתרה מזאת, מדיניות הענישה של בית המשפט העליון ובית משפט זה בעבירות של נהיגה בשכרות - לפיה אין לסטות מרף הענישה המינימאלי הקבוע בהוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה אלא בנסיבות מיוחדות ובמקרים נדירים ביותר - חזרה ונשנתה לא אחת ולא שתיים (ראו, ע"פ (י-ם) 40101/07 מדינת ישראל נ' מנדיל, לא פורסם (2007); ע"פ (י-ם) 9897/05 קרבלו נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005); ע"פ (י-ם) 30523/06 מדינת ישראל נ' נשפיץ, לא פורסם (2006); ע"פ (י-ם) 40230/07 מדינת ישראל נ' שלמה, לא פורסם (2007); ע"פ (י-ם) 9897/05 קרבלו נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2006)).

7.         סבורני, כי גזרי דין של הערכאה הדיונית הסוטים מההנחיה המחייבת של בית המשפט העליון פוגעים במערכת המשפט, בתדמיתה ובאמון הציבור. בע"א 14/63 חברה להשקעות קבע לישראל בע"מ נ' סלב, פ"ד יד 1655, עמוד 1660 אמר השופט ויתקון את הדברים הבאים:

"אין השופט רשאי לתת החלטה, אשר, לידיעתו, אין לה סיכוי לעמוד בערעור, להיותה מבוססת על השקפה שנסתרה והופרכה בפסק דין עקרוני שניתן לא מכבר על ידי בית המשפט העליון. שופט הנוהג כך גורם נזק לציבור המתדיינים לפניו, בהכריחו אותו צד עליו הוא יודע שסופו לזכות בדין, להוציא כסף רב לשם הגשת ערעור. כלום לא חשש השופט בעשותו כן, שמא הוא טעה ולא חמשת השופטים, שישבו בדין במשפט הקודם? הדרך שבה הלך השופט במקרה זה לא היתה דרך נכונה אפילו בהנחה, כי אותה שאלה לא עלתה לדיון במקרה הקודם אלא בתור דוגמה, שבה ביקש אותו שופט לחזק את דעתו. הנאמנות הנדרשת מן השופט להלכה שנפסקה בבית משפט גבוה ממנו (סעיף 33 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957; כיום סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה) אינה נאמנות פורמליסטית. מקורה בסדר הציבורי ובדרך ארץ, שערכאה אחת רוחשת לחברתה, וברצון והצורך למנוע דיוני סרק."

(ראו גם, ליפשיץ "תקדים מאי" ספר זוסמן, 95, עמוד 97).

מערכת בתי המשפט היא מערכת היררכית, שבה ערכאה נמוכה כפופה לערכאה גבוהה ממנה ועליה להחיל את הדין בהתאם למה שקבעו ערכאות גבוהות ממנה, הן באשר לפרשנות הדין ויישומו והן בכל הנוגע לשיקולי ענישה. כך נאמר בסעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה:

"(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט שבדרגה נמוכה ממנו.