פס"ד בעניין חסיון מפני הפללה עצמית של מסמכים הנוגעים לעובדי רכב ישראל

ס. הנשיא נ. הנדל:

1. הקשר בין סמכותו של בית משפט שלום להורות לרכבת ישראל למסור מסמכים במסגרת חקירה משטרתית על פי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969 והחיסיון של עובדיה מפני הפללה עצמית עומד לדיון בערעור זה. ברקע שתי תאונות קשות בהן היתה מעורבת רכבת ישראל (תאונת רבדים ותאונת אחוזם). רכבת ישראל מינתה ועדה פנימית לשם בירור נסיבות התאונה. המשטרה פנתה לרכבת ישראל לקבלת מסמכים שונים, לרבות עדויות המערערים שנמסרו בפני הוועדה. רכבת ישראל ויתרה על חיסיונה מפני הפללה עצמית. עם זאת, היא טוענת שבשל החיסיון מפני הפללה עצמית של עובדיה לא ניתן לחייבה במסירת כל המסמכים.

רכבת ישראל מסרה חלק מהמסמכים למשטרה וחלק אחר, לגביהם נטענה טענת החיסיון, נמסר לבית המשפט במעטפה סגורה. בית משפט השלום דחה את עמדת רכבת ישראל. היא הגישה ערעור על החלטה זו. בעקבות בקשה שהוגשה, הורה חברי כב' הנשיא פלפל שהעניין ידון בפני מותב תלתא. לאחר שהתברר בדיון בפנינו שכל המערערים למעט רכבת ישראל לא נקטו חלק בדיון בפני בית משפט קמא, הוחלט בהסכמת הצדדים, למחוק את הערעור ולאפשר למערערים, רכבת ישראל ועובדיה, להגיש בקשה חדשה בפני בית משפט השלום כדי להעלות טענותיהם בנדון. בית משפט קמא דחה שוב את עמדת המערערים ומכאן ערעורם.

ההחלטות של בית משפט קמא מנומקות היטב. בערעור עמדו המערערים על עמדתם העקרונית וטענו מעין טיעון "מתגלגל". כוונתי שתוך כדי הדיונים בבית משפט קמא, לנוכח החלטות שניתנו ע"י בית משפט השלום ואף במהלך הדיון בפנינו, הרחיבו המערערים את עמדתם ליטשו אותה והרחיבוה. אין בכך תמה. הדוקטרינה של הפללה עצמית עתיקה ועברה שינויים כמעט בכל שיטה משפטית, אם כי גרעינה נשמר היטב. המחלוקת הקונקרטית בתיק המסויים תוחמת את היקף הדרישה להכריע בה גם ברובד המשפטי. בהתאם, תוצג עמדתי בנדון.

2. החיסיון מפני הפללה עצמית מעוגן בסעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971: "(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה". יושם אל לב שהחיסיון חל על אדם רק לגבי עבירה שהוא מואשם בה. עסקינן בצו שניתן לרכבת ישראל לחייבה למסור מסמכים. הצו מופנה אליה. נראה כי משויתרה רכבת ישראל על חיסיון מפני הפללה עצמית, חובתה למלא אחר הצו.

כדי להבין את עמדת רכבת ישראל נעזר בכלל של אי הפללה עצמית כפי שהוא מנוסח ע"י המשפט העברי. חכמינו קבעו - "אין אדם משים עצמו רשע" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, יח, ב). עצמו לא, את האחר כן. טענות רכבת ישראל הינן שתיים שנסובות סביב היותה חברה. האחת, על פי תורת האורגנים - המונח "עצמו" כולל את עובדי החברה בכלל והרכבת בפרט. על פי קו זה, כשם שהחברה אינה חייבת להפליל את עצמה, כך אין היא חייבת להפליל את עובדיה המהווים חלק ממנה. האחרת - אין אדם משים את עצמו מרשיע. ביסוד טיעון זה הגישה לפיה שגם אם החברה ועובדיה הם גורמים נפרדים, לא ראוי ונכון לחייבה לתרום להפללת עובדיה. זאת במיוחד על רקע הקמת ועדת חקירה. בקליפת אגוז טוענת רכבת ישראל שהמערערים האחרים נאלצו להופיע בפני ועדת חקירה ולמסור גירסתם. אי לכך, לא ייתכן שהמענה לשאלה האם חובה למסור את המסמכים שנערכו במהלך עבודת הוועדה לידי המשטרה יהא חיובי, רק מפני שהחברה מחזיקה אותם אצלה. גישה זו על פי ב"כ רכבת ישראל הינה טכנית ואין בה להתייחס לחיסיון של הפללה עצמית כעניין מהותי. מבחינה משפטית, מסתמכת רכבת ישראל על סעיף 47(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, שקובע: "ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך". היבט אחר של העניין הוא הקשר האמיץ בין רכבת ישראל לבין עובדיה וחובת הנאמנות שחלה כלפיהם.

3. תורת האורגנים בדיני החברות היא כלל משפטי חשוב. היא מחויבת המציאות מהטעם שחברה מעצם אופייה אינה יכולה לפעול בעצמה אלא היא זקוקה לאנשים אשר יפעילו אותה. תורה זו עשויה להיות בעלת נפקות בפלילים. למשל, מצב בו יש לקבוע מתי רשלנות בעלי תפקיד בחברה מובילה למסקנה שגם החברה התרשלה ומתי יש לקבוע שרשלנות החברה אינה בהכרח דבקה בעובד בכיר מסויים באופן אישי. עם זאת, תורת האורגנים אינה גורסת שנפלו המחיצות, וחברה ובעלי תפקיד חד הם. היפוכו של דבר. חברה מהווה בהגדרתה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת.

כב' הנשיא ברק נתן ביטוי למעמד העצמאי של חברה בשונה מעובדי החברה בעניין חברת מודיעים:

"מאחר שתאגיד, כאישיות משפטית שאינה טבעית, אינו מסוגל לגבש מחשבה פלילית, שכן הוא נעדר כוח חשיבה, ואין הוא מסוגל לגבש יסוד התנהגותי אקטיבי, שכן הוא נעדר יכולת פעולה , באה "תורת האורגנים" להתגבר על היעדר מימד אנושי לתאגיד ובכך לאפשר לו לקיים את דרישות החוק באשר לקיום תכונות אנושיות הדרושות לשם הטלת אחריות או לשם מתן הגנה או חסינות מאחריות (אזרחית, פלילית או אחרת).

לפי תורת האורגנים - שאינה מוגבלת לתחום הפלילי, אלא חלה בכל התחומים - נתפסים היסוד הנפשי והרכיב ההתנהגותי האקטיבי שמתקיימים אצל האורגן כיסוד הנפשי וכרכיב ההתנהגותי האקטיבי של התאגיד. תורה זאת לא נועדה להטיל על תאגיד אחריות בגין אחריות האורגנים, שכן לשם כך קיימת הדוקטרינה של אחריות שילוחית, אלא היא נועדה להטיל אחריות על התאגיד, אפילו אם האורגן עצמו אינו אחראי...

תורת האורגנים אינה מבוססת על תפיסה פורמאלית טכנית. היא יונקת חיותה מתפיסה של מדיניות משפטית, לפיה התאגיד הוא אובייקט לזכויות ולחובות (במובן הרחב) כמו אדם בשר ודם. התאגיד אינו יצור מלאכותי, כשם שהבעלות, הזכות והחוזה ושאר המושגים והמוסדות המשפטיים הם מלאכותיים. אמנם קיים שוני מהותי בין תאגיד לבין בן-אדם (בשר ודם); לתאגיד אין קיום טבעי, ולבן-אדם יש קיום טבעי. אין תאגיד ללא משפט, אך אין משפט ללא בני-אדם. בן האדם הוא תנאי למשפט, והמשפט הוא תנאי לתאגיד, ולשוני זה השלכה גם בתחומי המשפט, אך לא נובע מכך כי אדם הוא "ריאלי" ותאגיד הוא "מלאכותי" (ע.פ. 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מ"י פ"ד מ"ה (4) 365).

לענייננו, ארשה לעצמי להוסיף שההבחנה בין חברה לבין בשר ודם אף היא איננה מלאכותית. נגזר מכך שהגם ורכבת ישראל רשאית להנות בהיקף זה או אחר מהכלל - אין חברה משימה את עצמה "רשעית" - היא אינה יכולה להעביר את החיסיון  לכתפי עובדיה כאשר הצו מופנה אליה. מעניין הוא שהגישה הרווחת בארה"ב בנדון היא שהזכות מפני הפללה עצמית היא אישית ועל כן לא ניתן לעשות בה שימוש ע"י או בשם חברה. לכן חברה אינה יכולה להתנגד על בסיס החיסיון מפני הפללה עצמית לצו המחייב מסירת ספרים או רשימות מטעמה (ראה:

United States v. White, 322 U.S. 694, 701 (1944); Baltimore & O.R.R. v. ICC

, 221 U.S. 612, 622 (1911); Hale v. Henkel, 201 U.S. 43, 69-70, 74-75 (1906) ).

בית המשפט העליון בארה"ב אף נוקט גישה עקבית לפיה חברה אינה יכולה להסתייע בזכות לאי הפללה עצמית משום שהתיקון החמישי לחוקה נועד להגן על היחיד ולא על חברה בע"מ (ראה:Braswell V. United States, 487 U.S. 99 (1988);  P.Henning "Corporate Crimimnal Liability" 63 Tenn. L. Rev. 885 1995-1996)                                                              

4. כפי שצוין לעיל, טענה נוספת של רכבת ישראל הינה שגם אם היא ועובדיה מהווים יישויות נפרדות, הרי בשל הקשר האמיץ שביניהם לא יהא זה נכון מבחינה מוסרית ומשפטית לחייבה למסור למשטרה מסמכים שנערכו במסגרת ועדת חקירה אשר היא ניהלה. על פי טיעון זה, ועדת החקירה היא הליך פנימי שמטרתו לבדוק את שיטת עבודתה על מנת למנוע התרחשותה של תאונה נוספת. עובדיה מחויבים להשתתף בעבודת הוועדה ורכבת ישראל חבה חובת נאמנות כלפיהם. מכאן, סבורה רכבת ישראל שלא יתכן לחייבה להעביר חומר למשטרת ישראל שעלול להפליל את עובדיה. טענה זו דורשת התייחסות לשתי סוגיות- מעמדה של ועדת חקירה, ואופיו של צו המורה להמציא מסמכים על פי דין לצרכי חקירה משטרתית - והקשר ביניהם לבין החיסיון מפני הפללה עצמית.

הסוגיות התעוררו בצוותא בעניין יפת. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לחקור פרשת ויסות המניות הבנקאיות לפני כ-25 שנה. בניגוד לוועדת חקירה של רכבת ישראל, בוועדת חקירה ממלכתית הדין מגביל באופן מפורש את השימוש בהודעות נחקרים שנגבו במסגרתה להליך משפטי (ראה סעיף 14 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט  -1968). ברם, הפסיקה קבעה שהאיסור של הגשת עדות כראיה בהליך המשפטי מתייחס ל "עשיית שימוש ישיר בעדות". הווה אומר, "ניתן לעשות שימוש עקיף או נגזר בעדות שניתנה לפני ועדת חקירה, היינו: מותר לחוקר המשטרתי ולתובע לקרוא את חומר החקירה ולהכין על פיו ובהסתמך עליו שאלות..." (ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221, 314). צא וראה, מכוח קל וחומר, שאף במצב השונה מכאן, בו חל איסור על שימוש בהודעות נחקר בפני ועדת חקירה במהלך משפט פלילי שמתנהל נגדו, אף על פי כן המשטרה רשאית לעיין בחומר. בקשה זו עניינה כזכור העברת החומר למשטרה לצרכי חקירה ולא לשם הגשת ההודעה כראיה לבית המשפט.

באשר לטענת רכבת ישראל בדבר חוסר ההגינות בדרישה כלפיה להעביר חומר למשטרה שנולד במסגרת ועדת חקירה מטעמה, יהיה זה מועיל להתבונן ברוח הדברים מבחינת מדיניות כללית כפי שעולה מפסיקת כב' הנשיא ברק בעניין הסתדרות מדיצנית הדסה עין כרם. הנושא שהתעורר שם הוא מתן צו עיון בדו"ח בדיקה פנימית של בית חולים במסגרת הליך אזרחי. וכך נפסק: " המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי - האזרחי, הפלילי והמינהלי ­ עומדת חשיפת האמת. מרבית דיני הראיות מבוססים על הרצון לגלות את האמת. גילוי האמת משרת את האינטרס של הפרט המתדיין ואת אינטרס הציבור. עם זאת, הדין מכיר במצבים של חיסיון, שמהם נשלל מבעל דין השימוש בראיה אשר היה בה כדי לסייע בגילוי האמת במשפט". אי לזאת, חויב בית החולים למסור את הדו"ח. באשר לשיקול שתוצאה זו תפגע בתפקודן של ועדות הבדיקה הפנימיות שבבית החולים, הדגיש בית המשפט העליון ש" החשש לפגיעה בקיומן ובתיפקודן של ועדות הבדיקה הפנימיות בבתי-חולים, אם לא יוכר החיסיון, הוא ספקולטיבי. ועדות פנימיות לבדיקה עצמית בבתי-חולים תתקיימנה אף בלי חיסיון, שכן הדבר מתבקש ממהות מקצוע הרפואה ומהמחויבות האתית והמשפטית שאדם נוטל על עצמו בהיותו רופא ­להעמיד את בריאות החולה בראש מעייניו ולקיים יחס של כבוד לחיי אדם. מוטלת עליו חובה לשתף פעולה באופן מלא עם ועדות רפואיות פנימיות המבקשות לדעת בדיעבד מהו הטיפול הרפואי שניתן לחולה והאם הוא עומד באמות המידה הרפואיות הראויות. הסנקציה המשמעתית והאחריות האזרחית והפלילית מאששות חובות אלה. מה שנדרש מהרופא וממקצוע הרפואה אינו סגירות וחיסיון אלא פתיחות וגילוי האמת. לעתים דווקא פתיחות והגילוי ביחסים שבין חולה ורופא, הבאים בעקבות בדיקה פנימית הוגנת ופתוחה, הם שעשויים למנוע תביעות ולהדביר את האמון של החולה ברופא. אין, ולא ניתן, לבנות יחסי אמון בין רופא לחולה על הסתרת האמת. הפתרון לחשש מפני "רפואה מתגוננת" ותוצאותיה אינו בחיסיון ובהסתרת האמת, אלא בחינוך ובגיבוש כללי אחריות (אתית ומשפטית) התואמים את מקצוע הרפואה ואת מקומו בחברה המודרנית. אין להעמיס על דיני החיסיון פתרונות בדין המהותי" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית נ' גלעד ואח', פ"ד מט (2) 516, 518, 522, 526 ו-527).   

ובאנלוגיה לענייננו. היחסים בין רופא לבין חולה נכונים ויפים גם באשר ליחסים שבין  רכבת ישראל לבין כלל הציבור. כשם שבית חולים מעוניין לשפר את שירותיו, ודאי למנוע תקלות, כך גם שאיפת רכבת ישראל. הנפקות לענייננו היא שניהול ועדת חקירה על ידי רכבת ישראל כדי לברר הגורמים להתרחשותה של תאונה קשה, נובע משיקולים פנימיים ראויים. במובן זה, רכבת ישראל אינה עושה חסד עם מאן דהוא ואין הדבר בגדר "לפנים משורת הדין" אלא היא ממלאת את תפקידה. השאלה אם יש למנוע מהמשטרה לקבל חומר שהינו תולדה של בדיקה פנימית מקצועית, היא שאלה אחרת שתשובתה מורכבת. ברם, לא ניתן להכריע בה תוך מתן משקל מכריע לנקודת המבט הסובייקטיבית והאובייקטיבית של רכבת ישראל.