1. התובעים, 52 במספר, הינם צאצאים של חברי ומייסדי הקיבוץ מענית, אשר חלקם נפטרו וחלקם מתגוררים עדיין בקיבוץ כחברים בעלי זכויות באגודה השיתופית.
לאחרונה מתקיימים בקיבוץ, אשר נוסד ב-1942 ומתנהל כאגודה שיתופית, הליכי הפרטה כפי שקורה בקיבוצים אחרים בשנים האחרונות.
על רקע זה התעוררו, ועדיין מתעוררות, מחלוקות בין חברי הקיבוץ, כמו גם בין חברי קיבוצים אחרים, באשר לאופן חלוקת הרכוש, המשאבים והזכויות שנצברו במשך השנים ע"י הקיבוץ, בין חבריו.
בתובענה שבפני עותרים התובעים לשורה של סעדים הצהרתיים שיהיה בהם כדי למנוע או לתקן את העוול ועיוות הדין שנגרם להם ו/או להוריהם מייסדי הקיבוץ, לדעתם, כתוצאה מהליכי ההפרטה כפי שננקטו ע"י הנתבע.
2. ב-4.9.02 החליטו חברי הקיבוץ, קרי חברי האגודה השיתופית, באסיפה הכללית, לשייך את אמצעי הייצור של הקיבוץ - האגודה השיתופית לחברים.
על מנת לאפשר זאת הוחלט כבר ב-1999 על תיקון התקנון שהיה בתוקף עד אז, כפי שיפורט בהמשך.
ב-5.8.04 התקיימה אסיפה כללית נוספת בה התקבלה החלטה לשייך אף את הדירות לחברי הקיבוץ תוך כדי קביעה כי "המועד הקובע" לצורך כך הוא מועד החלטת השיוך (של אמצעי הייצור) הראשונה, היינו 4.9.02.
כנגד החלטות אלה מתקוממים התובעים ומבקשים לבטלן, שכן יש בהם, לטענתם, כדי לקפח ולשלול זכויותיהם של חברי הקיבוץ הותיקים שנמנו עם מייסדיו ושל צאצאיהם שעזבו ברבות השנים את הקיבוץ ועברו להתגורר במקומות אחרים.
3. חברי הקיבוץ הנתבע, כמו גם חברי קיבוצים אחרים שהוקמו במדינתנו לפני כינונה ולאחר מכן, התאגדו לשם ניהול אורח חיים בצוותא חדה על פי עקרונות של שיתוף ושוויון.
"צורת התיישבות זו הידועה בשם קיבוץ בה בחרו רבים וטובים מחלוצי וראשוני המתיישבים היהודים בארץ ישראל... קסמה לרבים... והניעה עשרות אלפים לבחור בדרך חיים זו מטעמם אידיאולוגיים, בדרך כלל, כאשר עקרונות השוויון המוחלט בין החברים והחלוקה השוויונית של אמצעי הייצור והצריכה על בסיס יכולתו וצרכיו של כל אחד מהחברים היו נר לרגליהם... הם ויתרו על הבעלות ברכוש פרטי ועל האפשרות או הזכות לצבור רכוש כזה. כל הרכוש והנכסים שנצברו כתוצאה מעבודתם של חברי הקיבוץ ופרי מאמציהם, היו של הקיבוץ ונרשמו על שמו בלבד ולא על שם חבריו".
(ראה פסק הדין שניתן על ידי בפרשת לינדנבאום - קיבוץ גליל ים בת.א. 2933/98).
חברי הקיבוץ התאגדו על פי פקודת האגודות השיתופיות ויצרו אישיות משפטית הנושאת בחובות וזכויות בנפרד מיחידי חבריה - חברי הקיבוץ. רכוש הקיבוץ ונכסיו נרשמו על שם האגודה השיתופית ולחברי הקיבוץ לא היה חלק ונחלה בהם, כמו גם בחובותיו, על אף שחברי הקיבוץ, כל אחד בתחומו תרם בעמלו לצבירתם.
חיי היום יום בקיבוץ התנהלו ומתנהלים עלפי כללים המוסדרים בתקנון שהותקן על פי פקודת האגודות השיתופיות והתקנות שהותקנו מכוחה, אשר משקפים את העקרונות הכלליים הנ"ל אותם קיבלו על עצמם החברים, כאמור לעיל, תוך ויתור על בעלות פרטית על הרכוש ואמצעי הייצור. חברי הקיבוץ, ובכלל זה חברי קיבוץ מענית, קיבלו על עצמם לנהוג ולפעול על פי הכללים והתקנונים, אשר אין חולק כי הם בעלי תוקף משפטי מחייב.
על פי התקנון והכללים המחייבים, משעוזב חבר קיבוץ את קיבוצו, פוקעת חברותו באגודה השיתופית מאליה והוא מאבד את זכויותיו באגודה כחבר, למעט הזכות לביגוד ודמי עזיבה כפי שנקבע בתקנון (תקנה 15 לתקנון האגודות השיתופיות (חברות) 1973). מעבר לכך, אין חברי הקיבוץ העוזבים את קיבוצם זכאים לתגמולים או זכויות אחרות כלשהן ברכוש הקיבוץ ונכסיו, או בנכסיה של האגודה השיתופית. עזיבתו והתנתקותו של החבר מאורח החיים השיתופי בקיבוץ מביאה, כאמור, "להתנתקות" מזכויות שהיו לו כחבר שווה זכויות וחובות לשאר חברי הקיבוץ באגודה השיתופית.
4. על רקע זה יש לבחון את טענות התובעים ותביעותיהם מהקיבוץ הנתבע שהחליט (כפי שהוחלט בקיבוצים אחרים), לשייך את נכסיו לחבריו, היינו לשנות את הכללים והנוהלים ולסטות מהעקרונות שהנחו אותו ואת חבריו במשך שנים ארוכות מאז היווסדו.
טוענים התובעים כי על אף שהם ו/או אבותיהם המייסדים עזבו את הקיבוץ בתקופה זו או אחרת וויתרו על אורח החיים השיתופי והשוויוני, זכאים, אף הם, ליהנות מ"פירות ההפרטה".
(א) כך זכאים הם, לטענתם, ל"דמי עזיבה" אשר לא שולמו מעולם להוריהם, אשר חיו את כל חייהם בקיבוץ ונפטרו ללא שעזבו אותו. יורשיהם - התובעים - זכאים לטענתם בדמי עזיבה משהוחלט להפריט את רכוש הקיבוץ ולשייך אותו לחבריו.
טענה זו אין בידי לקבל.
משנפטר חבר קיבוץ, אין יורשיו מקבלים דמי עזיבה. כך נהגו בכל הקיבוצים מזה שנים, וכך בקיבוץ מענית. נוהג זה מעוגן בעקרונות שקיבלו על עצמם חברי הקיבוצים בעת שויתרו, כאמור, על צבירת רכוש פרטי. דמי העזיבה נועדו לאפשר לחבר קיבוץ שהחליט לעזוב "להסתדר" ולארגן את חייו בתקופה הראשונה מחוץ לקיבוץ, ותו לא.