פס"ד בעניין גמלה לאלמנת שבוי

הערעור שבפנינו עניינו בהחלטת ועדת הערעורים (להלן - הוועדה) לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן - חוק משפחות חיילים), שדחתה את ערעורה של המערערת על החלטת קצין התגמולים (להלן - המשיב) שלא להכיר בזכאותה לתגמולים על פי חוק משפחות חיילים.

רקע

1.         המערערת היא אלמנתו של אלמוני ז"ל (להלן - המנוח). המנוח נולד בשנת  1921, ועלה ארצה מצ'כסלובקיה בשנת 1939. בשנת 1943 סבל המנוח, ככל הנראה, "מגל דכאוני ראשון" (עמ' 4 להחלטת הוועדה) וטופל באופן אמבולטרי. בדצמבר 1944 פנה המנוח שוב לטיפול פסיכיאטרי "עקב דיכאון ומחשבות התאבדות" (שם, שם), ובשנת 1945 אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי גהה למשך כארבעה חודשים. המנוח היה חבר קיבוץ משואות יצחק שבגוש עציון, החל משנת 1945, ומשנפל הגוש לידי הירדנים ביום 14.6.48, נלקח המנוח בשבי עם תושבי הגוש, והוחזק בו במשך 11 חודשים. עוד בהיותו בשבי סבל המנוח מתסמינים דכאוניים, ושלושה ימים לאחר שחרורו מהשבי ניסה להתאבד באמצעות בליעת כדורי שינה. הוא אושפז בבית חולים (מס' 5), ומשם הועבר לאשפוז בבית החולים גהה. בנובמבר 2000 פנה המנוח בבקשת עזרה ל"עמך - המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור השני" (להן - עמך). הפסיכיאטר שבדק אותו, ד"ר דרומר, קבע כי הוא סובל מתסמונת דיכאונית. החל משנת 1999 סבל המנוח מגרד בעור, שלא אותרו סיבותיו ולא הצליחו בריפויו. ביום 8.3.02 שם המנוח קץ לחייו.

החלטת ועדת הערעורים

2.         פנייתה של המערערת למשיב בבקשה להכיר בזכאותה מכוח חוק משפחות חיילים, נדחתה כאמור. ועדת הערעורים דחתה את הערעור ברוב דעות יו"ר הוועדה, השופט (בדימוס) אברהם בן-הדור, וחבר הוועדה, ד"ר יוסף אסף, כנגד דעתו החולקת של חבר הוועדה, עו"ד יואל שבתי.

הרוב קבע כי הגם שאירוע  השבי הינו אירוע טראומטי קשה, הרי שלא הובאו בפני הוועדה ראיות על תנאי השבי הקונקרטיים בהם היה נתון המנוח והשפעתם על מעשהו האובדני שנים רבות לאחר מכן. הרוב הוסיף וקבע, כי מסקנותיו של המומחה מטעם המערערת, ד"ר ברוך, הן בגדר השערה בלבד, המתעלמת מעברו של המנוח, ממצבו הנפשי, ממחשבותיו ומנטיותיו האובדניות ומאשפוזיו בבית החולים לחולי נפש, קודם לנפילתו בשבי. עוד קבע, כי הטענה שהמנוח סבל מ- P.T.S.D (פוסט טראומה) איננה נתמכת בראיות כלשהן, בהוסיפו כי אפילו היו קובעים כי השבי גרם ל- P.T.S.D, אין שמץ של ראיה לכך כי עקב כך נטל המנוח את חייו. הרוב גם קבע כי הטענה לפיה מחלת העור (הגרד) ממנה סבל המנוח היא על רקע נפשי איננה אלא השערה שמקורה באלימינציה (משלא נתגלו סיבות פיסיות), בהוסיפו כי אפילו כך, אין להגיע למסקנה כי היא הסיבה לכך שהמנוח שם קץ לחייו. הרוב ציין כי מקבל הוא את חוות הדעת של המומחים מטעם המשיב, משהתבססו גם על עובדות ואירועים שקדמו לנפילתו של המנוח בשבי.

המיעוט סבר לעומת זאת, כי נפילה בשבי היא טראומה שלא ניתן "לחמוק" ממנה, ומטעם זה נחקק חוק תשלומים לפדויי שבי, התשס"ה-2005 (להלן - חוק פדויי שבי), שביסודו ההנחה כי מי שנפל בשבי סובל מבעיות רפואיות ונפשיות. המיעוט היה בדעה, כי מקורו של הגרד הוא נפשי, וכי ההתאבדות היא תוצאה של תסמונת פוסט טראומטית בה לקה המנוח בעקבות השבי, שהצטרפה לנטיתו הדכאונית ממילא, נטיה שהחמירה בערוב ימיו כתוצאה מהמצב הביטחוני (האינתיפדה) והביאה בסופו של דבר לגרד ולהתאבדות.

עיקרי טענות הצדדים

3.         המערערת טוענת כי התאבדותו של המנוח נבעה מנפילתו בשבי, בין באופן בלעדי ובין בהצטרפה לגורמים אחרים. לטענתה, הניסיון להתעלם מהקשר של הגלים הדכאוניים המאוחרים לגל הדכאוני שבא בעקבות השבי, ולקשרם רק לגלים שקדמו לשבי, הוא מלאכותי. עוד היא טוענת כי עקב חוסר מודעות ובשל חוסר נכונותו של המנוח להכיר בבעיותיו הנפשיות, אין משמעות לאי אבחונה של פוסט טראומה אצל המנוח. לדבריה, העובדה שלמנוח היתה הפרעה נפשית עובר לנפילתו בשבי איננה שוללת גם אבחנה של פוסט טראומה. הפרעה נפשית, לטענתה, איננה "מחסנת" מפני תסמונת פוסט טראומטית. אדרבא, ההפרעה הנפשית הופכת את הסובל ממנה לפגיע יותר. המערערת מוסיפה וטוענת כי כל השנים חשה שמצבו הנפשי של המנוח איננו תקין, ומביאה דוגמאות לכך. המערערת טוענת גם כי הגרד ממנו סבל המנוח היה על רקע נפשי, ואפילו הגיעו למסקנה זו בדרך של אלימינציה (שלילת סיבות פיזיות). עוד טוענת היא, כי אין צורך בנתונים קונקרטיים על השבי, וכל שבי הוא טראומטי מעיקרו. לדבריה, הוועדה התעלמה מהניסיון האובדני שביצע המנוח בעקבות השבי, כמו גם ממכתבו של הפסיכיאטר, ד"ר בריל, משנת 1964, שקשר את ההתקף השני לשבי, בקבעו כי הוא שהחמיר מאוד את מצבו הנפשי של המנוח. לטענתה, אם אכן נכתב המכתב בהקשר של תביעת פיצויים מגרמניה, כסברתה, הרי שהיה למנוח דווקא אינטרס לקשור את מצבו לגל הדכאוני של שנת 1944, ולא לשבי. המערערת מפנה גם למכתב משנת 2000 שנתן לה ד"ר דרומר (על פי בקשתה). עוד טוענת המערערת כי מאחר שהשבי הוא טראומה כה חמורה נתקבל חוק פדויי שבי, המקנה זכות לתשלומים ללא צורך בהוכחת נזק נפשי.

4.         המשיב טוען מנגד כי הערעור הוא על קביעות עובדתיות, ולפיכך דינו להידחות. כך במיוחד לנוכח הוראת סעיף 25(ח)(1) לחוק משפחות חיילים, הקובעת כי הערעור יהיה בנקודה משפטית בלבד. לטענתו, המערערת לא הוכיחה קיומו של קשר בין "נכותו המוכרת" של המנוח לבין התאבדותו. נהפוך הוא, לדבריו, הוכח כי אין קשר כזה. המערערת לא הוכיחה, לטענתו, כי השבי הוא שגרם לתגובה הפוסט טראומטית, שבגינה התאבד המנוח עשרות שנים לאחר השבי. זאת, משום שהטענה בלתי סבירה ונוגדת את הגיון הדברים ואת החומר הרפואי. בהסתמכו על המומחה מטעמו, ד"ר קריצ'מן, טוען המשיב, כי אין קשר בין מצבו של המערער לאחר השבי לבין מצבו בשנת 2000, שבעטיו התאבד. גם אם האבחנות דאז אינן תקפות היום, טוען המשיב, כי המנוח סבל מדכאון מג'ורי. לטענת המשיב, עמדת המומחה מטעם המערערת, ד"ר ברוך, שייחס את התאבדותו של המנוח לטראומה שגרם לו השבי, נוגדת את חומר הראיות ומתעלמת מכך שהמנוח חלה כבר בשנת 1945 ומכך שבמשך כחמישים שנים אין כל עדות למחלת נפש כלשהי, להוציא עדויות בני המשפחה שאין להן תימוכין. לטענתו, כאשר המנוח חש שלא בטוב הוא פנה לקבל עזרה נפשית, ואין סיבה להניח שלא היה עושה זאת במשך כחמישים שנה, אילו חש צורך בכך. לדבריו, המנוח תפקד באופן תקין - עבד בשירות המדינה עד יציאתו לגימלאות בגיל 65, לא נטל חופשות מחלה חריגות ולא נזקק לטיפול רפואי. על כן, לדבריו, לא ייתכן שסבל מתסמונת פוסט טראומטית. לטענתו, המנוח חלה בשנות הארבעים המוקדמות, והמחלה שבה והתפרצה בשנת 1949 ובשנת 2000, אולם היא לא נגרמה ולא הוחמרה בעקבות השבי, והראיה לכך, שבמשך עשרות שנים היתה המחלה ברמיסיה. המשיב טוען עוד, כי עניין הגרד הוא שולי, ואיננו יכול להכריע בשאלה הרלוונטית. לטענתו, גם אם הגל האחרון של המחלה לא פרץ בעקבות הגרד, עדיין לא ניתן לקשרו לשבי, משום שהגל הדכאוני איננו חייב להיות קשור לאירוע חיצוני. המשיב גם טוען כי לא הוכח שהגרד היה על רקע נפשי, ואפילו היה כך, לא הוכח כי המצב הנפשי שבגינו התאבד המערער קשור לתנאי השבי.

דיון

5.         פתח דבר, יש לומר, כי הפסיקה הרחיבה בפרשנות "נקודה משפטית" שבסעיף 25(ח)(1) לחוק משפחות חיילים, בקבעה כי ההוראה המסייגת את סמכותו של בית המשפט להתערב במימצאים עובדתיים, מכוונת כלפי עובדות ולא כלפי המסקנות המוסקות מהן או כלפי שאלות מעורבות של עובדה ומשפט (ראו רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין תגמולים (פ"ד נא(2), 817, 820-821 וכן רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ (1) 529, 536).

ומכאן לגופו של הערעור.

6.         חוק פדויי שבי, שנתקבל בשנת 2005, משליך על המקרה שבפנינו, אף אם התביעה הוגשה לפי חוק משפחות חיילים. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמרו דברים החשובים לענייננו:

"חוק זה מטרתו לבטא, באמצעות הכרה במעמד ומתן תשלום חודשי, את החוב שחבה מדינת ישראל כלפי מי שנפל בשבי האויב תוך כדי שירותו בצבא הגנה לישראל ... , מתוך הכרה כי מי שנפל בשבי כאמור סובל מבעיות רפואיות ונפשיות ייחודיות הנובעות מהטראומה של הנפילה בשבי, המקשות עליו לחזור ולתפקד לאחר שחורור מהשבי. לפי החוק המוצע, יהיה זכאי כל מי שנפל בשבי האויב, ושוחרר ממנו ושהוכר כפדוי שבי לפי הוראות החוק המוצע, לקבל תשלום חודשי מהמדינה למשך כל ימי חייו, בלא זיקה למצבו הרפואי, הנפשי או הסוציו אקונומי, וזאת כדי לסייע לפדויי שבי בהתמודדות היומיומית עם מצבו" (ה"ח 172, 16.5.05, בעמ' 618).

הנחת המוצא של חוק פדויי שבי, לפיה השבי גורם לטראומה, יפה גם לענייננו.

7.         מקובלת עלינו טענת המערערת לפיה שהות המנוח בשבי, שהיה כבר פגוע בנפשו בעת שנפל בו, החמירה את מחלתו והעצימה את הפוטנציאל הרדום בה. וכך, מיד לאחר ששוחרר מן השבי ניסה המנוח ליטול את חייו, ניסיון שעל פי החומר שבפנינו, לא עשה אותו קודם לכן. וכך, מששבה והתפרצה המחלה הרדומה (יחסית) שנים רבות לאחר מכן, הכריעה עוצמתה המצטברת את המנוח ש"הצליח" הפעם לשים קץ לחייו.

8.         כעולה מהחומר שבפנינו, למחלה ולטראומה מן השבי, שנוספה עליה, היה ביטוי ממשי בחייו של המנוח. כך מתאר את הדברים  הפסיכיאטר, ד"ר בריל, במכתב מיום 23.1.64:

"מאז מחלתו הראשונה אבל בעיקר אחרי ההתקף השני של מחלתו הוא לא הצליח להחזיק את רמתו הקודמת, הוא היה נאלץ לוותר על עבודה בהתאם להשכלתו וכשרונותיו הקודמים במקצועו (גנן) או בעבודה כמו מורה לחקלאות או גננות כפי שהציעו לו. הוא היה מסוגל רק לבצע עבודות פשוטות רוטיניות וויתר אחר כך לגמרי על מקצועו ועובד עכשיו מספר שנים בתור פקיד בעל דרגה נמוכה, בלי שהוא יתקדם, ובלי שיש לו גם סיכויים להתקדם" (נספח 7 לערעור; ההדגשה הוספה).

ההתקף השני הנזכר במכתב מתייחס לניסיון ההתאבדות בשנת 1949, לאחר שחרורו של המנוח מהשבי, שלדברי הפסיכיאטר, היה " קרוב לודאי כתוצאה מהמתח של מלחמה ושבי" (שם, שם). לא הובהר הקשרו של מכתב זה ולצורך מה נתבקשה האבחנה של ד"ר בריל, לפיה למנוח הגבלה נפשית בשיעור של 50%. המערערת טוענת, כאמור, כי המכתב קשור לתביעת פיצויים מגרמניה, ועל כן, יש ליתן משקל לעובדה שהפסיכיאטר מדגיש דווקא את אירוע השבי, ולא את אירועי המלחמה והשואה. כך או אחרת, יש ליתן משקל רב לחות דעתו של הפסיכיאטר, שהכיר את המנוח, שטופל באופן קבוע במרפאה לבריאות הנפש, שברמת חן עד לשנת 1956, כאשר גם לאחר מכן ועד (למיצער) למועד כתיבת המכתב נשמר הקשר עימו.

9.         כך גם עולה מתצהירי עדותם של בני משפחתו, שלא ניסתרו. המנוח, לדברי אשתו, סבל מנדודי שינה, מחוסר תיאבון, היה תמיד עצוב ומתוח. לדבריה, הוא נותר בתפקידים זוטרים, בהימנעו מלקבל על עצמו תפקידי ניהול, בחוששו שאם ירגיש שלא בטוב וייפגע תפקודו, תתגלה מחלתו. המצב היה מחמיר, לדבריה, בתקופות של מתח ביטחוני, כמו במלחמת ששת הימים, שבמהלכה היה מצבו הנפשי קשה מאוד, ובתחילת האינתיפאדה הראשונה, כאשר סבל מרעד בכל גופו, אך סירב לפנות לעזרה נפשית. המנוח, על פי עדויות המערערת ובנו, נמנע מלהשתתף בעצרות הזכרון שנערכו בגוש עציון, ומשנתבקש על ידי בנו להתמודד עם הנושא, לא אכל ולא שתה במשך ימים. לדברי בנו, המנוח, שמיאן לקבל עזרה נפשית גם כשהתדרדר מצבו, הסכים לפנות ל"עמך" רק כאשר הבן כרך את הפניה בהקשרה של השואה.

10.       ניסיונו של המנוח להתכחש למצבו הנפשי ולהסתירו בא לידי ביטוי כבר בשלבים המוקדמים. וכך נכתב ברשומה רפואית משנת 1945: " הח. [המנוח] מכחיש שהוא סובל מדכאון 'משום שאין לו סיבה לכך'" (עמוד ראשון לתיק הרפואי, במסגרת נספח מסמכים רפואיים של המשיב). באותה עת, יש לציין, אובחן המנוח כ" פסיכוז דגנרטיבי" (שם,שם). בתעודת השחרור מבית החולים הכללי, שבו אושפז, כזכור, לאחר ניסיון ההתאבדות, מצויין, בין היתר, כי המנוח נמנע מלהיפגש עם בחורה עימה יצא בעבר במשך כשנה "מתוך חשש שהיא תכיר בו את מצבו". הרופא ממשיך באומרו: " זוהי אחת התלונות המתמידות של החולה שאינו רוצה שמחלתו תוכר ברבים, ומתוך כך הוא גם מסוגר ביותר ואינו משיח לבו ברצון גם לפני רופאיו" (שם, בעמוד שני). דפוס זה נותר, כפי שראינו לעיל, גם בהמשך.

11.       בשנת 1999 לקה המנוח בגרד קשה, ומשלא אובחנו סיבות פיזיות להתרחשותו, ניתן לקבל כי רקעו נפשי. במחצית הראשונה של שנת 2000 פנה המנוח ל"עמך". במכתבו (מיום 19.11.00) מציין הפסיכיאטר של העמותה, ד"ר דרומר, כי "נראה שמדובר בתסמונת דכאונית ..." (במסגרת נספח המסמכים הרפואיים של המשיב).