השופט ד' מינץ:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מיום 17.06.09 תמ"ש 9873/07 (כב' השופטת נילי מימון, סגנית נשיאה).
1. הצדדים נשאו זה לזו ביום 23.5.83. המערערת היא ילידת 29.4.52, ועבדה בבנק ישראל ויצאה לגמלאות מוקדמות ביום 31.12.07. ביום 15.10.07 היא הגישה את תביעתה בבית משפט קמא לחלוקת הרכוש המשותף שלה ושל המשיב ולמתן פסק דין הצהרתי לפיו רכוש הרשום על שם המשיב שייך לה לפחות במחציתו. במסגרת הגנתו והתביעה שכנגד שהגיש המשיב כנגד המערערת, הוא טען כי היא הסתירה בתביעתה רכוש ולא פירטה את הזכויות הסוציאליות שנצברו לזכותה. בית משפט קמא קבע כי חל על הצדדים משטר איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "החוק"). כפועל יוצא מכך, קבע בית המשפט כי יש לערוך איזון משאבים בכל הרכוש של הצדדים, לרבות הפנסיה שצברה המערערת בשנות נישואיה למשיב במסגרת עבודתה בבנק ישראל. בית המשפט ציין כי איזון זה לא ייצור פער גדול בין הכנסותיהם של הצדדים, וכי בידי המערערת למצוא מקום עבודה נוסף לאחר פרישתה המוקדמת מעבודתה.
בערעורה המערערת משיגה על החלטת בית משפט קמא בכל הנוגע לחלוקת הפנסיה שלה. לטענתה, מהדין שהפנסיה לא תחולק בין הצדדים עד הגיע המשיב אף הוא לגיל פנסיה.
2. לטענת המערערת הקביעה בדבר האיזון המיידי של זכויות הפנסיה שלה יוצרת אי שוויון ניכר בין הכנסותיה לבין אלו של המשיב מפני שהפנסיה שהיא מקבלת לאחר ניכוי תשלומי החובות המוטלים על שכם הצדדים בשווה, היא כ-7,200 ש"ח בעוד שמשכורת המשיב כיום היא כ-6,700 ש"ח. מאחר שלפי חישובה חלקו של המשיב בפנסיה שלה הוא 35.37%, היינו כ-2,550 ש"ח לחודש, הכנסתו של המשיב תעמוד למעשה על סך של 9,250 ש"ח בחודש (6,700 + 2,550) בעוד שהכנסתה שלה תעמוד על 4,650 ש"ח (2,550 - 7,200) בלבד. לכן נטען, שקביעת בית משפט קמא כי האיזון בכל הנוגע לפנסיה לא ייצור פער גדול בהכנסות בני הזוג - אינה נכונה.
במסגרת זו נטען כי הנחת בית משפט קמא כי בידי המערערת האפשרות למצוא מקום עבודה אחר, אף היא אינה נכונה מפני שהמערערת כיום כבת חמישים ושבע והיא סובלת מבעיות בריאותיות אשר מנעו ממנה את המשך העבודה בבנק ישראל. בנסיבות אלו, ובהתאם למצב שוק התעסוקה בארץ, לא יעלה בידיה למצוא מקום עבודה אחר.
3. המערערת הוסיפה כי במקביל לתביעת הרכוש, נידונה תביעת מזונות שהיא הגישה כנגד המשיב (תמ"ש 9872/07) ובה נפסק כי הצדדים ישאו במזונות בתם הקטינה בחלקים שווים, כשהמשיב חויב בתשלום סך של 1,700 ש"ח מדין צדקה בכל חודש, כשמשמעות הדבר לטענתה היא, כי גם היא חויבה למעשה באותו סכום גם כן מדין צדקה. בנסיבות אלו ייוותר לה לאחר תשלום המזונות, סך של 2,950 ש"ח בלבד (1,700 - 4,650), כשמנגד למשיב ייוותר סך הגדול פי שניים וחצי משלה, של 7,550 ש"ח (1,700 - 9,250).
4. בהתחשב בכל הנסיבות שפורטו, נטען על ידי המערערת כי טעה בית משפט קמא שלא הפעיל את סמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק באופן שאיזון זכויות הפנסיה שלה יידחה עד לצאתו של המשיב לפנסיה, או לחילופין, על מנת שבידי כל אחד מהצדדים יהיה סכום שווה עד לצאת המשיב לפנסיה, המשיב יקבל מהפנסייה של המערערת סך של 250 ש"ח בלבד. לטענת המשיבה היא אינה צריכה לצאת נפסדת בשל יציאתה המוקדמת לפנסיה, שכן לו לא יצאה לפנסיה במועד, המשיב לא היה מקבל חלק במשכורתה כדרך שהיא אינה מקבלת חלק במשכורתו.
5. מנגד, לטענת המשיב, יש לחלק את זכויות הפנסיה של המערערת שווה בשווה בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק ואין להבחין לעניין זה בין פנסיה צוברת לפנסיה תקציבית ובין יציאה לפנסיה מוקדמת לבין יציאה לפנסיה מאוחרת. לדבריו, לא זו בלבד שהמערערת לא טענה במסגרת סיכומיה בפני בית משפט קמא כי על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 8(2) לחוק ולהימנע מחלוקת הפנסיה שווה בשווה - ומשכך היא מנועה מלהעלותה כעת, אלא שבמקרה זה לא מתקיימות נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות חריגה מהכלל לפיו חלוקת הרכוש תעשה בחלקים שווים. לדבריו עוד, המערערת המציגה את מצבה הכלכלי הקשה כתוצאה מחלוקת הרכוש, לא טרחה לציין כי היא קיבלה לידה זה מכבר למעלה ממיליון ומאה אלף שקלים תמורת חלקה בדירתם המשותפת שנמכרה. גם הטענה כי המערערת פרשה מעבודתה בשל בעיות בריאות והיא מנועה כיום מלמצוא עבודה אחרת, לא הועלתה על ידה במסגרת סיכומיה בבית משפט קמא והיא מנועה מלהעלותה כיום. מה גם, שלאור ניסיונה הרב בתפקידה בבנק ישראל, היא תוכל למצוא עבודה, ולו חלקית ללא קושי. עוד נטען כי המערערת גם לא הביאה בחשבון את העובדה שהזכויות הסוציאליות של המשיב ממקום עבודתו הושקעו בקופה המשותפת, ובכללם גם אלו שנצברו בתקופה שקדמה לנישואיהם.
6. בנוסף טען המשיב כי אף לשיטת המערערת לפיה יש לערוך חשבון אריתמטי של הכנסותיהם המשותפות, הכנסותיהם שוות. הוא ציין כי גמלת הפנסיה של המערערת היא 11,067 ש"ח לחודש ולא 7,200 ש"ח כטענתה, שכן החובות המשולמים על ידה ומנוכים ישירות מהפנסיה הן חובות שלה ואין מקום לקזזם מהכנסתה. כך גם תשלום המזונות אינו מהווה הצדקה לחלוקה בלתי שוויונית. באופן זה, אפוא, החשבון הנכון לפי שיטתו מביא לתוצאה לפיה למערערת נותר סך של 7,139 ש"ח לחודש, ולא סך של 4,650 ש"ח כטענתה.
7. הכלל בחוק, הבא לידי ביטוי בסעיף 5 שבו, הינו איזון שווה של הנכסים בני האיזון בין בני הזוג. סטייה מכלל זה תעשה רק בנסיבות מיוחדות לאחר שנבחן "מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים" (בג"ץ 4178/04
פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים, פורסם במאגרים [13.12.2006]; בג"ץ 8928/06
פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פורסם במאגרים [8.10.08]). אכן, סעיף 8 לחוק מאפשר לבית המשפט לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן גם על פי שיקולים כלכליים ואחרים (בג"ץ 8928/06 בעניין
פלונית, שם), ומתוך גמישות והתחשבות בשיקולים של צדק והוגנות (ע"א 1915/91
יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 614), אך זאת רק כאשר הנסיבות עולות כדי "נסיבות מיוחדות". לא בכל מקרה שבו נוצר בעת איזון המשאבים חוסר שוויון מבחינת סך שווי הנכסים שיש לכל אחד מבני הזוג, יצדיק שימוש בסעיף 8 לחוק (בע"מ 4699/08
פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים [8.07.08]). הכלל הוא, אפוא, ההסדר הקבוע בסעיף 5 לחוק, והשימוש בסעיף 8 הוא היוצא מהכלל והוא יעשה בזהירות ובמשורה ולאחר שבית המשפט בחן את מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים (בג"צ 4178/04 בעניין
פלוני, שם).
8. אכן, עיון בהכנסותיהם החודשיות של הצדדים במקרה זה מלמד כי לשיטת שני הצדדים, נוצר פער לטובת המשיב לעומת המערערת. לפי שיטת המערערת, כאמור, לאחר העברת חלקו של המשיב מתוך כספי הפנסיה שלה, תעמודנה הכנסותיה החודשיות על סך של 4,650 ש"ח, לעומת המשיב שייהנה מסכום חודשי בסך של 9,250 ש"ח. ולפי שיטת המשיב, לפיה המערערת זוכה לפנסיה חודשית בסך של 11,067 ש"ח (הואיל ואין מקום להתחשב בחובותיה האישיות המנוכות ממנה), הכנסתו החודשית הכוללת תעמוד על סך של 12,164 ש"ח. וזאת על שום מה? על שום שיחד עם הגדלת סכום הפנסיה של המערערת לפי שיטתו, אף חלקו שלו בשיעור 35.37% ממנה גדל מסכום של 2,550 ש"ח לכדי 3,914 ש"ח. כמו כן, עיון בטענות המשיב, גם בסיכומיו בבית משפט קמא (סעיף 96 לסיכומים), מלמד כי לשיטתו, שכרו מהעבודה נטו לאחר תשלומי חובה עומד על סך של 9,000 ש"ח. ברם, מתוך סכום זה יש לזקוף מחצית ההלוואה שנטלה המערערת מבנק ישראל המנוכה משכרו של המשיב מדי חודש בסך של 1,500 ש"ח, היינו סך של 750 ש"ח. לאמור, שכרו הקובע של המשיב עומד על סך של 8,250 ש"ח. סכום זה בתוספת התשלום שתעביר לו המערערת בסך 3,914 ש"ח, יעמיד את הכנסתו החודשית על סך של 12,164 ש"ח, כאמור, וזאת לעומת הכנסתה הפנויה של המערערת בסך של 7,153 ש"ח (3,914 - 11,067) בלבד.
9. ברם, חלוקת זכויות הפנסיה של המערערת אינה אלא רכיב אחד מתוך חלוקת הרכוש הכולל של בני הזוג אשר כל אחד מהם זכה לקבל, בין היתר, למעלה ממיליון שקלים לאחר מכירת דירתם המשותפת. לכן, גם אם נוצר חוסר שוויון בין הכנסותיהם החודשיות השוטפות של בני הזוג לעת הזאת, אין בכך כדי להוות נסיבה מיוחדת המצדיקה חריגה מהכלל שאת מכלול נכסי בני הזוג כפי שהם צברו במשך חייהם המשותפים יש לחלק בחלקים שווים. בנוסף, צודק ב"כ המשיב בטענתו כי בכוחה של האישה להפר את אי השוויון שנוצר די בקלות על ידי מציאת מקום עבודה חדש ולו באופן חלקי. גם טענתה כי היא מנועה מלעשות כן מפאת מצבה הבריאותי הלקוי לא עלתה בבית משפט קמא, לא בכתב הגנתה ולא בסיכומיה, כמו גם מכלול טענותיה דהיום בקשר לאי השוויון שנוצר בנכסי הצדדים בשל העברת חלק מזכויות הפנסיה שלה אל המשיב.
השופטת ח' בן עמי:
אני מסכימה.
השופטת ת' בזק-רפפורט:
אני מסכימה.
התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערערת לשלם למשיב הוצאות בסך של 7,500 ש"ח (כולל מע"מ). המזכירות תעביר את סכום הערבון שהופקד על ידי המערערת לידי ב"כ המשיב.
ניתן היום, כ"ט אייר תש"ע, 13 מאי 2010, בהעדר הצדדים.