פלונית נ׳ פלוני

לפני בית הדין מונח ערעורה של האם על החלטת בית הדין האזורי ירושלים שלא לחייב את האב בתשלום דמי מדור. בהחלטת בית הדין נאמר:

אין מקום לחייב את האב בתשלום דמי מדור נוכח כך שהאישה מתגוררת בדירה שתהיה בבעלותה ותשלומי המשכנתא אותם היא משלמת הם כהשקעה של האישה.

נקדים תחילה את העובדות:

הצדדים התגרשו בכ' באב התשפ"א (29.7.21); לצדדים ארבעה ילדים, אחד מהם בגיר; הכנסות שני הצדדים אינן הכנסות גבוהות.

האם קנתה חלקו של האב בדירתם המשותפת, דירת שלושה חדרים. לצורך קניית חלקו של האב לקחה האם הלוואת משכנתה בסך 750,000 ש"ח.

בפסק הדין הנזכר חויב האב בסך 1,000 ש"ח למזונות כל אחד מהילדים וכן בתשלום מחצית הוצאות חינוך הילדים. בפסק דינו קבע בית הדין שסכום זה נקבע בין השאר בשל הכנסותיהם של הצדדים.

יש להדגיש עם זאת שלאחר מתן פסק הדין המעורער קנתה האם את חלקו של האב ושילמה לו את הסכום הנזכר לעיל. חיוב מזונות ומדור נקבע לפי יכולתו הכלכלית של האב ולא רק לפי גובה הכנסותיו השוטפות.

לדעת בית הדין האזורי מכיוון שהאישה קנתה דירה: אף שהיא פורעת חוב משכנתה תשלום זה הוא בעבור השבחת הונה, ומאידך גיסא מכיוון שיש לה דירה והילדים גרים בדירתה מסופק להם מדור בפועל, משכך אין לחייב את האב בתשלום מדור לאם.

כפי שנאמר בדיון, בית הדין הגדול בהרכביו השונים כבר קבע בכמה פסקי דין שקיומו של מדור השייך לאם אינו יכול לפטור את האב מחובתו, אם אכן החובה קיימת. ונעתיק כאן את עיקרי הדברים.

לעניין מזונות ילדים פסק השולחן ערוך (אבן העזר סימן עא סעיף א):

חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש [...] ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה [...] ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים? בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם – מוציאים ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו.

וסתמא דמילתא חיובו הוא 'לפי צורכם' – כפי אדם בינוני לפחות.

חיוב מזונות מתחלק לשניים, דעד גיל שש חייב מתקנת חכמים, ומשם ואילך החיוב הוא מתקנת חכמים ומדין צדקה, ואם הוא אמוד כופין אותו, וכדקיימא לן ביורה דעה (סימן רמח סעיף א) דכופין על הצדקה . ודין זה מדבר כשהאב חי ומוטלת עליו חובת מזונות לילדיו, בין כשהוא נשוי ואשתו עמו ובין אם מתה אשתו או התגרשה, שאין עליו חיוב במזונותיה.

מלבד החיוב במזונות חייב האב גם בצרכים אחרים של ילדיו כמבואר בשולחן ערוך (סימן עג סעיף ו) שזו לשונו: "בניו ובנותיו עד בני שש, חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עשרו, אלא כפי צרכן בלבד."

ומקורו מדברי הרמב"ם הלכות אישות (פרק יג הלכה ו).

האמור הוא חובת האב, לעומת זאת מעיקר הדין אין כל חיוב על האם וכמבואר בשולחן ערוך (סימן פב סעיף ח) ומקורו מדברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק כא הלכה יח) וזו לשונו:

ואם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלים בהם אחד זכרים ואחד נקבות.

ועיין במגיד משנה על הרמב"ם (שם) שכתב: "זה ברור, שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום."