פלונית נ' פלונית ואח'

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא מ' דרורי) מיום 17.1.2017 ברמ"ש 39103-11-16, בגדרו התקבלו הבקשה למתן רשות הערעור, והערעור גופו, שהגישה המשיבה על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט א' כץ) מיום 3.11.2016 בתמ"ש 60594-01-16.

2. המבקשת והמשיב 3, המצויים בהליכי גירושין, רשומים כבעלי נכס בבית שמש (להלן: הנכס) בחלקים שווים. המשיבה 1 (להלן: המשיבה), אמו של המשיב 3, מתגוררת בנכס וטוענת כי יש לה זכות ל- 42% ממנו, מכוח הסכם שעשתה עם בנה וכלתה עת נרכש הנכס. במסגרת הליכי הגירושין של בני הזוג בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, ניתן פסק דין ביום 11.3.2013, לפיו המשיבה אכן זכאית ל- 42% מן הדירה והיתרה (58%) תחולק בין בני הזוג בחלקים שווים. למחרת אף ניתנה פסיקתא שהורתה לתקן את רישום הנכס כאמור בפסק הדין.

           המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול, שקבע כי בית הדין האזורי לא היה מוסמך להכריע במחלוקת נקודתית זו שכן המשיבה מהווה צד שלישי שאינו בסמכות בית הדין. עם זאת, בית הדין הגדול סבר כי לא ניתן להתעלם מן הראיות שהציגה המשיבה ביחס לזכויותיה בנכס, ולכן קבע כי בני הזוג אכן זכאים רק ל- 58% משווי הנכס. בית הדין הרבני הגדול הורה כי הדירה תימכר במלואה, כאשר בני הזוג יקבלו כל אחד 29% מהתמורה, והמשיבה תקבל בשלב זה 21% מהתמורה (מחצית מהסכום המגיע לה לטענתה - החלק השייך לבנה) וה- 21% הנוספים (החלק השייך למבקשת) יופקדו בנאמנות עד שהמחלוקת תוכרע.

           לאחר שלא הצליחו בני הזוג למכור את הדירה, מינה בית הדין הרבני הגדול כונס נכסים חיצוני (המשיב 2), אשר קיים הליך למכירת הדירה במלואה. בהליך זה השתתפו הן המבקשת הן המשיבה, ולבסוף זכתה המבקשת בנכס לאחר שהציעה את המחיר הגבוה ביותר. המבקשת שילמה לכונס סכום המשקף את חלקה הנטען של המשיבה (42%) ואת חלקו של המשיב 3 (29%).

3. ביום 31.1.2016 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשת והמשיב 3 בבית המשפט לענייני משפחה, למתן צו הצהרתי הקובע כי היא בעלת הזכויות ב- 42% מהנכס. עוד ביקשה המשיבה כי בית המשפט יורה לרשום את זכויותיה הנטענות בכל מרשם המתנהל על-פי דין, ויורה לכונס הנכסים להעביר לידיה את חלקה הנטען בסכום ששילמה המבקשת תמורת הנכס והמוחזק עתה בנאמנות.

4. ביום 25.9.2016 הודיע כונס הנכסים למשיבה כי עליה להיערך לפינוי הנכס, בהתאם להוראות בית הדין הרבני הגדול. למחרת היום הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה למתן צו למניעת פינויה מהנכס עד למתן פסק דין בתביעה. המשיבה טענה כי מאזן הנוחות בין הצדדים מטה באופן מובהק את הכף לטובת קבלת הבקשה, וכך גם סיכויי התביעה הגבוהים לכאורה.

           ביום 3.11.2016 דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה וקבע כי מאחר שהנכס נמכר בהליך כינוס בהתאם להחלטת בית הדין הרבני הגדול, כאשר המשיבה עצמה השתתפה בהליך המכירה והגישה הצעה לרכישת הנכס, אין עילה לעיכוב הפינוי, וכי במצב דברים זה אין צורך לדון במאזן הנוחות ובסיכויי התביעה.

5. ביום 16.11.2016 הגישה המשיבה בקשה למתן רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ולצדה בקשה לסעד זמני לעיכוב פינויה מהנכס עד להכרעה בבקשה. ביום 23.11.2016 נענה בית המשפט (סגנית הנשיא ג' כנפי-שטייניץ) לבקשה למתן סעד זמני. הדבר הובא לידיעת בית הדין הרבני הגדול אשר קבע כי בסמכותו לפסוק דמי שימוש ראויים בנכס שעל המשיבה לשלם למבקשת, ולכן הורה לכונס הנכסים להעביר למבקשת סך חודשי של 3,000 ש"ח על חשבון חלקה של המשיבה בכספי המכירה, החל מיום 1.11.2016 ועד למועד פינוי הנכס בפועל.

6. ביום 17.1.2017 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה למתן רשות ערעור, לאחר דיון, והפך את החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי קבע כי בית המשפט לענייני משפחה הוא הערכאה המוסמכת לדון במחלוקת בין הצדדים באשר לזכויותיה של המשיבה בנכס, וכי אין להסכים למצב שבו זכותה של המשיבה - התלויה ועומדת בבית המשפט לענייני משפחה - תאוין בכך שבית הדין הרבני הגדול יורה על פינויה מן הדירה, כאשר בית הדין הרבני ער לכך שאין לו סמכות לתת צווים כלפי מי שאינו תחת סמכותו. משכך, נקבע כי המשיבה לא תפונה מהחלק בנכס בו היא מתגוררת עד למתן פסק הדין בתביעתה בבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי התייחס לכך שהמשיבה אכן נטלה חלק בהליך למכירת הנכס, אך הבהיר כי לא עולה מכך שהיא ויתרה על זכותה לקבלת 42% מהנכס. עם זאת, קבע בית המשפט כי להתנהלותה זו תהיה השלכה במישור פסיקת ההוצאות.