פלונית נ' פלוני ואח'

1. דרכם המשותפת של המבקשת ושל המשיב 1 (להלן: המשיב וביחד: בני הזוג) באה אל קצה בשנת 2012. החל משנת 2013 מתנהל בין השניים סכסוך רכושי בנוגע לנכסיהם בישראל ובארצות הברית בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. רכוש זה כולל גם מניות בחברות אמריקאיות המחזיקות בנדל"ן מניב. בשנת 2016, בעקבות דו"ח של מומחה מטעם בית המשפט שהעיד בין היתר על פעולות שביצע המשיב בחברות העולה לכאורה כדי הפרת צווים שיפוטיים, הורה בית המשפט (כב' סגנית הנשיאה ר' מקייס) על מינוי כונס נכסים על נכסי הצדדים, לרבות על מניות החברות האמריקאיות. על הכונס הוטל לתפוס את מניות הצדדים בחברות, ולפעול, בין היתר, למניעת כל דיספוזיציה בהן ובנכסי החברות הנוספים. עוד הוטל על הכונס למנוע את פירעונה של הלוואה על סך מיליון דולר על ידי אחת החברות (להלן:צו הכינוס). לאחר שהחל הכונס הישראלי (שהתחלף במהלך ההליך) בביצוע הפעולות האמורות, הגיש המשיב ביום 7.6.2017 – למעלה משלוש וחצי שנים לאחר התחלת ההליך בישראל – תביעה לבית משפט במדינת אריזונה בארצות הברית שבגדרה התבקש, בין היתר, למנות כונס נכסים על נכסי החברות האמריקאיות שנכללו בצו הכינוס.

2. בתגובה לכך עתרה המבקשת למתן צו חוסם שיחייב את המשיב למחוק את תביעתו באריזונה. ביום 11.12.2017 נעתר בית המשפט (כב' השופטת ר' מקייס) לבקשה. בית המשפט קבע כי במכלול נסיבות העניין תומכים שיקולי הצדק במתן הצו, חרף העובדה שמדובר בסעד חריג שיינתן במקרים נדירים. בית המשפט עמד על הנזק הצפוי להיגרם למבקשת מן ההכרח לנהל הליך מקביל באריזונה, על העלויות והמורכבות הכרוכה בכך; על הסכנה שבמתן החלטות סותרות על ידי שתי הערכאות ביחס לאותם הנכסים; ועל העלויות הכבדות שתושתנה על קופת הכינוס. נקבע כי נזקים אלה עולים על נזקו של המשיב מהמשך ניהול ההליך בישראל, בשים לב לכך שבית המשפט צפוי לברר את טענותיו לגופן והוא מוסמך ליתן סעדים מתאימים אם אלו תתקבלנה. מטעם זה אף נקבע כי הפגיעה בזכות הגישה של המשיב לערכאות אינה כה משמעותית. עוד הדגיש בית המשפט את הספקות המתעוררים ביחס לתום ליבו של המשיב. ראשית, התייחס בית המשפט לתמיהה המתעוררת עקב החלטת המשיב להגיש תביעתו באריזונה לאחר שבמשך כל שנות ניהול ההליך נמנע המשיב מלהעלות טענה שלפיה בית המשפט הישראלי אינו הפורום הנאות לבירור התביעה. שנית, בית המשפט עמד על התנהלות המשיב עד כה, שדומה כי נועדה להקשות על כונס הנכסים בישראל לתפוס שליטה במניות החברות האמריקאיות ולפעול בהתאם להנחיות בית המשפט.

3. המשיב הגיש בקשת רשות לערער על ההחלטה האמורה ובצדה בקשת עיכוב ביצוע. ביום 30.1.2018 הורה בית המשפט המחוזי בלוד (כב' השופטת ו' פלאוט) על עיכוב ביצועו של הצו החוסם. בהחלטה קצרה ציין בית המשפט כי למשיב עלול להיגרם נזק בלתי הפיך כתוצאה ממחיקת ההליך באריזונה אם לבסוף תתקבל בקשת רשות הערעור; וכי לא ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי סיכויי בקשת רשות הערעור קלושים. עיכוב הביצוע הותנה בכך שהמבקש יישא "בכל ההוצאות הכרוכות בניהול התביעה" (להלן: ההחלטה בעניין עיכוב הביצוע). בינתיים נקבע הדיון לפני בית המשפט המחוזי ליום 30.4.2018 ומועד הדיון בבית המשפט באריזונה נקבע ליום 9.3.2018. לפיכך ביקשה המבקשת להקדים את הדיון לפני בית המשפט המחוזי, אך הבקשה נדחתה (כב' השופטת ו' פלאוט) נוכח עומס יומנו של בית המשפט. עוד ציין בית המשפט בהחלטתו זו כי אינו סבור שיגרם נזק בלתי הפיך למבקשת לו יתקיים הדיון בבקשת רשות הערעור לאחר הדיון באריזונה (להלן: ההחלטה בעניין מועד הדיון). יובהר כי בהתאם להחלטה זו, קבוע הדיון בבקשת רשות הערעור לפני בית המשפט המחוזי ליום 30.4.2018; והדיון בבית המשפט באריזונה קבוע ליום 9.3.2018.

4. מכאן הבקשה שלפנינו המכוונת לשתי ההחלטות האמורות. בתמצית, טענת המבקשת היא כי תחילת הדיון באריזונה תאיין את הצו החוסם שכל תכליתו מניעת ניהולו של הליך זה. זאת ועוד, לו ימונה כונס נכסים אמריקאי על זכויות הצדדים בחברות הוא עשוי לפעול באופן שאינו עולה בקנה אחד עם החלטות שכבר התקבלו בבית המשפט בישראל, לרבות בדרך של הוצאת כספים מקופות החברות. עוד נטען, כי פעולתו של כונס אמריקאי, ככל שימונה, עלולה לסכל את יכולתו של בית המשפט לענייני משפחה ליתן בסופו של דבר פסק דין המכריע באופן סופי בזכויות הצדדים בכלל הנכסים, לרבות בחברות האמריקאיות, כמו גם להקשות על מימושו של פסק דין לטובת המבקשת, ככל שכך ייפסק. לטענת המבקשת, בכל אלה יש כדי לגרום לה נזק בלתי הפיך המצדיק את קבלת הבקשה באופן שימנע את קיום הדיון באריזונה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

5. בתשובתו לבקשה טען המשיב כי המבקשת הסתירה בבקשתה מידע מהותי מבית משפט זה – בעיקר בדבר דחיקתו של המשיב מכלל ענייני החברות ונקיטת צעדים חד צדדיים בהן על ידי המבקשת – וכי דין הבקשה להידחות עקב אי ניקיון כפיים. לחלופין הציע המשיב כי הבקשה תתקבל בכפוף לתנאים שמנה בתשובתו ובהם, בין היתר, כי המבקשת תתחייב להימנע מהוצאת כספים מהחברות ומביצוע פעולות חד צדדיות בהן; ותפעל להשבת מעמדו כבעל זכויות בחשבון בפלורידה (להלן: הצעת המשיב).

6. כונס הנכסים השיב אף הוא לבקשה ותמך בקבלתה מנימוקיה של המבקשת. הכונס הוסיף והדגיש כי גם אם לכאורה החלטות שתתקבלנה בבית המשפט האמריקאי הפיכות וניתן לשנותן בדיעבד, הדבר ישית הוצאות כבדות על קופת הכינוס.

7. ביום 26.2.2018 הוריתי למבקשת ולכונס הנכסים להתייחס להצעתו האמורה של המשיב. המבקשת התנגדה להצעה ועמדה על כך שממילא צווי איסור דיספוזיציה הקיימים מונעים ממנה לבצע פעולה כלשהי במניות החברות ובנכסיהן. עוד עמדה המבקשת על כך שטענותיו העובדתיות של המשיב נטענו ללא תימוכין נדרשים; וכי המשיב לא הציג כל נימוק ענייני לדחיית הבקשה דנן. זאת ועוד, המבקשת טוענת כי בקשתה מכוונת אך לדחיית הדיון בארצות הברית עד לאחר הכרעה בבקשת רשות הערעור וכי בכך ודאי שאין כדי לגרום נזק בלתי הפיך למבקש. כונס הנכסים התנגד אף הוא להצעת המשיב. לדידו, חלק מן התנאים שנכללו בהצעה, לרבות אלה הנוגעים לחשבון הבנק בפלורידה, נועדו לאפשר למשיב דריסת רגל בפעולות הכונס בקשר לניהולן השוטף של החברות האמריקאיות. עוד ציין הכונס כי כבר ביסס שיתוף פעולה עם מנהל הנכסים בפלורידה המודע למינויו ומעביר לו מידע כנדרש; וכי לאחרונה פנה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להעביר סכום של 250,000 דולר מארצות הברית לקופת הכינוס בישראל.

8. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה, בתגובות לתשובה ובצרופותיהן החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה בכל הקשור להחלטה בעניין עיכוב הביצוע.

           כידוע, תכליתו של צו עיכוב ביצוע, ככל סעד זמני, היא שימור המצב הקיים עד להכרעה בהליך העיקרי. מטרתו "להקפיא" את מצב הדברים הקיים ולמנוע מאחד הצדדים לקבוע עובדות בשטח באופן שיסכל את האפשרות לפתור באופן קונקרטי וישים את הסכסוך בין בעלי הדין (ע"א 8506/15 ריכטר נ' כהן, פסקה 6 (27.3.2016); רע"א 8716/15 מימון נ' רייטר, פסקה 22 (28.12.2012)). בענייננו, דומה כי עיכוב הביצוע שעליו הורה בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור עלול להוביל לתוצאה הפוכה.