פלונית נ' פלוני

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגני הנשיא י' שנלר וד"ר ק' ורדי והשופט ח' ברנר) מיום 13.12.16 בעמ"ש 18251-05-16, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (השופטת ש' גליק) מיום 13.3.16 בתמ"ש 29061-05-14 וכן על החלטתו המשלימה באותו התיק. ענייננו בסכסוך משמורת, שבמסגרתו הסמיך בית המשפט לענייני משפחה את העובדת הסוציאלית לסדרי דין לשנות את הסדרי המשמורת מעת לעת, וכך אכן עשתה; השאלה שמעלה הבקשה היא מה הם גדרי הסמכה זו במקרה הקונקרטי, האם החלטת העובדת הסוציאלית חורגת ממנה ואם התשובה לכך בחיוב – מה הן ההשלכות.

רקע והליכים קודמים

ב.             המבקשת והמשיב נישאו בשנת 2007, כאשר המשיב היה גרוש ואב לשניים והמבקשת רווקה. כעולה מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הצדדים חתמו על הסכם ממון בו נקבע שאם ייפרדו, תהא להם משמורת משותפת על ילדיהם המשותפים "מרגע שכל ילד יגיע לגיל המתאים לכך" (סעיף 7.4.1 להסכם); ביום 12.2.08 אישר בית המשפט לענייני משפחה אך את הפנים הממוניים של ההסכם ולא תניה זו. בשנת 2009 נולדה בתם של בני הזוג. בשנת 2014, משנקלעה מערכת היחסים בין בני הזוג למשבר, הגישה המבקשת תביעת משמורת והסדרי ראיה נגד המשיב, במסגרתה תבעה משמורת בלעדית על בתם. הנתבע, מצדו, ביקש משמורת משותפת, בהתאם להסכם הממון האמור מעלה (אף שחלק זה בהסכם לא אושר כאמור על-ידי בית המשפט), כיון שלטענתו תהא זו טובת הקטינה.

ג.              בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענות האב בעיקרן, וקבע כי המשמורת כיום תהא משותפת; זאת, בהסתמך על חוות דעתה של העובדת הסוציאלית מטעם משרד הרווחה ועל סמך עדותה בפני בית המשפט, מהן עלה כי טובתה של הקטינה במשמורת משותפת. לאחר שקבע את הסדרי השהיה הקונקרטיים, פסק בית המשפט כך:

"בהתאם לסעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מוענקות סמכויות לעו"ס לסדרי דין לשנות הסדרי השהיה מעת לעת לפי הצורך; תוקף ההסמכה לשנתיים מהיום" (שם, פסקה 19).

           בהמשך הגיש המשיב בקשה לתיקון פסק דין, בה טען לגופו של הסדר הראיה; נטען שבית המשפט קבע, בשוגג, כי "בשבת בה שוהה הקטינה בבית האב [אחת לשבועיים – א"ר] יחזירה לבית האם במוצ"ש בשעה 19:00", וזאת בניגוד לעמדת העובדת הסוציאלית, אשר המליצה כי הקטינה תלון אצל האב במוצאי שבתות אלה. בית המשפט דחה את הבקשה, אולם ציין כי בהתאם לאמור בפסק הדין, בסמכותה של העובדת הסוציאלית לשנות את הסדרי השהיה מעת לעת, לרבות תוספת והפחתה מן הזמנים הקונקרטיים שנקבעו בפסק הדין, בהתאם לטובת הקטינה. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כחודש לאחר מתן פסק הדין עשתה העובדת הסוציאלית שימוש בסמכותה זו, וקבעה כי הקטינה תלון אצל האב פעמיים בחודש עד יום ראשון בבוקר; זאת, כאמור, בשונה מההסדר שנקבע בפסק הדין.

ד.             המבקשת עירערה על פסק הדין ועל ההחלטה המשלימה לבית המשפט המחוזי. טענתה המרכזית הייתה כי בית המשפט שגה בקבעו סמכות רחבה לעובדת הסוציאלית לשנות את הסדרי השהיה שנקבעו בפסק הדין. ערעור המבקשת נדחה, בעיקר מן הטעם שלא הובהר די הצורך רצונה הקונקרטי של המבקשת בגדרי הערעור, מלבד טענותיה העקרוניות הנוגעות לסמכויות העובדת הסוציאלית. אשר לטענות העקרוניות נפסק, כי אין פסול בהענקת סמכות מעין זו לעובדת הסוציאלית, כל עוד זו תחומה בזמן – ובענייננו כאמור מדובר בשנתיים – ואינה משנה באופן מהותי את הסדרי הראיה. נאמר, כי הסמכות לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (וכן לפי תקנון העובדים הסוציאליים) היא כלי עזר לבית המשפט, ואין לראות בה ריקון בית המשפט מסמכויותיו, תוך שבשינויים מהותיים ביותר יש לפנות לבית המשפט, אם העובדת הסוציאלית ואם הצדדים. בענייננו, כך נקבע, האם לא פנתה לבית המשפט לאחר החלטת העובדת הסוציאלית אלא לאחר שחלפו 8 חודשים בהם נהג הסדר זה, וגם זאת מבלי שהאם התנגדה לעצם הלינה במוצאי שבת אלא ביקשה לשנות את ההסדר הנוגע ליום חמישי בערב אשר אינו נוגע להחלטת העובדת הסוציאלית; מכאן נמצא שאין מקום להתערבות. ואולם, בית המשפט העיר כי ראוי שהחלטות העובדת הסוציאלית תהיינה בכתב ומנומקות, כדי שניתן יהיה להשיג עליהן בפניה לבית המשפט.

הבקשה

ה.             בבקשה, מעלה המבקשת שתי טענות מרכזיות כנגד פסקי הדין של בתי המשפט הקודמים: