פלונית נ' מכבי שירותי בריאות ואח'

השופט ד' מינץ:

1. כתב תביעה הוגש על ידי המערערת נגד מכבי שירותי בריאות (להלן: "מכבי"). שתי הודעות נשלחו לצדדים שלישיים: האחת הוגשה על ידי מכבי כנגד ההסתדרות המדיצינית "הדסה" (להלן: "הדסה"), והשנייה על ידי הדסה כנגד מדינת ישראל – כבעליה של בית החולים "סוראסקי" (איכילוב) (להלן: "סוראסקי"). בכתב התביעה נכתב כי בשנת 1997 התבקשה המערערת, ילידת שנת 1955, לעבור בדיקות דם בטרם ביצוע בדיקת קולונוסקופיה. בדיעבד התברר, כי ספירת הדם שבוצעה, עובר לביצוע הקולונוסקופיה, הצביעה על רמה גבוהה של לויקוציטים (21,700 WBC), אך איש מרופאי מכבי לא הבחין בתוצאה חריגה זאת, וממילא לא היפנה את תשומת לבה של המערערת לקיומה ולצורך בביצוע בדיקות לשם בירורה.

2. לקראת סוף שנת 1998, תחילת שנת 1999, החלה המערערת לסבול מחולשה, מכאבים שונים, מירידה במשקל, מנדודי שינה ומתנודות במצב רוחה, אשר בגינם פנתה למכבי. ביום 19.2.1999 רופא מכבי היפנה את המערערת לביצוע ספירת דם, אשר תוצאתה התגלתה כחריגה ופתולוגית (110,000 WBC). בשל התוצאה הפתולוגית הופנתה המערערת לבית החולים "סוראסקי", שם עברה בירור רפואי, שכלל ניקור מותני ונטילת מח עצם לבדיקה ובסופו אובחנה המערערת כלוקה בלוקמיה מיאלואידית כרונית עם הפרעה כרומוזומלית ב-100% מתאי מח העצם.

3. לאחר אבחון המחלה, הועברה המערערת לבית החולים "הדסה", עם המלצה לביצוע השתלת מח עצם מאחותה התאומה, אשר סיווג רקמותיה תאם באופן מלא את סיווג הרקמות של המערערת. ואכן ביום 11.5.1999 עברה המערערת השתלת מח עצם מאחותה התאומה ובזכות ההשתלה ניצלו חייה והיא החלימה ממחלתה. אלא שבשלב מסוים התפתחו אצל המערערת סימנים חריפים של מחלת "השתל נגד המאכסן" (GVHD), המתאפיינת בהתקפה של תאים חיסוניים של השתל כנגד גופו של המושתל, אשר באה לידי ביטוי בהתפתחות של פגיעה רב מערכתית, לרבות בעור, במערכת העיכול, בכבד, בריאות, במערכת הווגינלית ועוד. בשל תחלואים אלו המערערת  מטופלת, בין היתר, בסטרואידים, בניסיון להתמודד עם מחלת השתל, אלא שהטיפול גרם לה לפגיעות אורתופדיות קשות ומשמעותיות. מחלת השתל הפכה כיום למחלה כרונית וכוללת פגיעה בעיניים, בריריות, במערכת העיכול, במערכת הווגינלית, בכבד, בפרקים ובשרירים. במקביל התפתחה אצל המערערת בעיה קשה של בריחת סידן ונמק של קצות האצבעות בגפיים, המלווה בכאבים קשים. המערערת אף מטופלת נגד מחלת האוסטאופורוזיס הקשה שממנה היא סובלת, כאשר כל התופעות הללו מקורן במחלת השתל ובטיפול בה. טענת המערערת הייתה כי מצבה הרפואי הקשה נובע מהאיחור באבחון מחלתה, ובעקבות כך נגרמו לה נזקים כלכליים קשים, ביניהם קריסת עסקהּ. לתביעתה צורפו חוות דעת רפואית וכלכלית לאימות טענותיה.

4.  מכבי כפרה בטענות שהועלו כנגדה, לרבות טענת האיחור באבחון מחלתה של המערערת, ומכל מקום טענה לאי קיום קשר סיבתי בין האיחור "הלכאורי" באבחון המחלה לבין נזקיה של המערערת, הנובעים כולם, ללא יוצא מן הכלל, ממחלת השתל שהתפתחה לאחר השתלת מח העצם, השתלה עליה הומלץ בבית החולים "סוראסקי", ואשר בוצעה בפועל בבית החולים "הדסה". לאימות טענותיה צירפה חוות דעת רפואית משלה. היא טענה כי ככל שנפל מתום כלשהו בטיפול במערערת, הרי שהוא אירע במהלך הטיפול בבית החולים "הדסה", והיא אף צירפה חוות דעת רפואית נוספת מטעמה לאימות טענותיה.

5. "הדסה" התגוננה מפני הודעת צד ג' שמכבי הגישה נגדה והגישה אף היא הודעת צד שלישי כנגד מדינת ישראל – בכובעה כבעלים של בית החולים "סוראסקי". גם היא הסתמכה על חוות דעת מומחה רפואי מטעמה, ואילו מדינת ישראל, אשר כפרה בכל הטענות שהועלו כנגדה, התבססה על חוות דעת מומחית מטעמה.

6. בית המשפט המחוזי קבע כי כל חווֹת הדעת שהוגשו, הוגשו על ידי העילית של המומחים בתחום ההמטולוגיה בישראל, רופאים מקצועיים ובעלי ניסיון, מוערכים ומכובדים, ובדיקה מדוקדקת של כל חוות הדעת, כמו גם של חקירתם בבית המשפט, מלמדת כי הלכה למעשה אין הם חלוקים בדעותיהם הרפואיות, ולכל היותר מדובר "במחלוקות" רפואיות לגיטימיות באשר לאופן הטיפול במחלת הלוקמיה המיאלואידית של המערערת, בהתחשב בנתוניה האישיים. על כן, בשים לב לכל חוות הדעת הרפואיות, נקבע באופן חד-משמעי כי אכן היה איחור באבחון במחלתה של המערערת והדיון התמקד בשתי שאלות: האם נגרם למערערת נזק במישור הרפואי כתוצאה מהאיחור באבחון; האם נגרם למערערת נזק במישור הכלכלי כתוצאה מהאיחור באבחון. ויוטעם כי אין מחלוקת על כך שניתן היה לטפל במחלת המערערת באחד משני אופנים: טיפול תרופתי בתרופת אינטרפרון (להלן: התרופה); השתלת מח עצם. 

7.  באשר לשאלה הראשונה, בית המשפט הסמיך את ממצאיו, בין היתר, על עדותו של פרופ' אור מבית חולים הדסה עין כרם שטיפל במערערת, שקבע כי במועדים הרלוונטיים לתביעה לא נהגו להתוות טיפול בתרופה לתקופה העולה על שנתיים, ואף אם המערערת הייתה מתחילה ליטול את התרופה בשנת 1997, סביר להניח שבשנת 1999 היו מציעים לה בכל מקרה השתלת מח עצם. וזאת, כיוון שהן בשנת 1997 והן בשנת 1999 הייתה המחלה של המערערת בשלב "כרוני-סטטי". היינו, לא היה שינוי במצב מחלתה של המערערת בין השנים 1999-1997 ולא נגרם כל נזק מהתוצאה מהאיחור באבחון. חוות דעת זו של פרופ' אור צורפה לתביעתה המקורית של המערערת אך בית המשפט המחוזי לא הסמיך את מסקנותיו רק עליה.

8. בכתב התביעה המתוקן שהגישה המערערת צורפה מטעמה חוות דעתו של פרופ' לישנר אשר הסכים אף הוא, כי לא היה שינוי במצבה הרפואי של המערערת בין השנים 1999-1997. היינו שהאיחור באבחון לא גרם למערערת נזק רפואי כל שהוא, שכן כאמור הן משנת 1997 והן בשנת 1999 הייתה המערערת בשלב הכרוני של המחלה ובשום שלב לא התקדמה למצב הבלסטי – המתקדם, שלב אליו מגיע החולה בדרך כלל לאחר כשלוש-ארבע שנים ממועד גילוי המחלה. בנוסף פרופ' לישנר הבהיר ואישר כי גם בשנת 1999 הייתה המערערת בשלב של סיכון נמוך. על אחת כמה וכמה שהיא הייתה בשלב זה בשנת 1997. פרופ' לישנר הצטרף לקביעותיהם של פרופ' להב וד"ר ישורון המומחים מטעם הצדדים השלישיים, לפיהם, הן בשנת 1997 והן בשנת 1999 הטיפול המומלץ הראשוני המידי במערערת היה בתרופה ולאו דווקא בהשתלה. גם בשנת 1999 היה מקום לבחון האם הטיפול המועדף היה באמצעות התרופה או באמצעות השתלת מח עצם. בעניין זה הוא הדגיש כי קרוב לוודאי שבשנת 1999 יכולים היו להיות חילוקי דעות רפואיים בשאלה האם לטפל במערערת בתרופה או בהשתלת מח עצם מיד והדגיש כי הן בשנת 1997 והן בשנת 1999 לא היה מדובר בצורך במתן טיפול דחוף והיה בידי הצוותים הרפואיים די והותר זמן לשקול היטב את אופן הטיפול במחלת המערערת.