פלונית נ' מוחמד בכרי

התובעת, אשר הייתה בזמנים הרלוונטיים סטודנטית לתואר ראשון בצילום ובעלת עסק עצמאי (פרילנסרית) לביצוע צילומים מקצועיים, הוזמנה באמצעות מר עבד תאמיש מ"סטודיו Underground" עמו עבדה לביצוע סדרת צילומי פרסום עבור המסעדה המצויה בבעלות אחיו של הנתבע.

הקשר בין הצדדים נוצר על רקע עבודה זו, כאשר אין חולק כי הנתבע ליווה את ביקורי התובעת במקום לצורך ביצוע עבודתה. ביקורי התובעת במסעדה נערכו במהלך חודש מרץ 2014.

לטענת התובעת במהלך ביקוריה במסעדה הטריד אותה הנתבע בהטרדות מיניות אשר בגינן הוגשה התביעה שלפניי.

טענות התובעת – 

1. לטענת התובעת היה הנתבע איש הקשר מטעם מזמין העבודה והוא אשר תיאם את ביקוריה, היה אחראי לפרטים הטכניים, סידר עבורה את המנות לצילום ואף קבע את העיצוב. לשיטתה נערכו שלוש פגישות בין השניים במסעדה, כאשר פגישה ראשונה נערכה ביום 5.3.14 לצורך תיאום ציפיות. שתי פגישות נוספות, לצורך ביצוע הצילומים, התקיימו בימים 10.3.14 ו- 14.3.14.

2. לטענת התובעת במהלך השיחות שנערכו בינה לבין הנתבע, אגב עבודתה ביום 10.3.14 (כך בכתב התביעה), שאל אותה אודות אורח חייה וכששמע את תשובותיה העיר הערות בדמות "אני טוב ממך מעצם היותי גבר", "לכל אישה יש אשם תורם בהטרדות מיניות או במקרי אונס שהיא עוברת" וכן "את מסכנה, את תלכי לגיהינום ואני מרחם עלייך", והכל במטרה להשפילה ולבזותה ביחס למינה. בנוסף חזר וכינה אותה "יפה" בנוכחות עובדים אחרים חרף התנגדויותיה.

3. לטענת התובעת הגיעו הדברים לשיאם המילולי ביום 10.03.2014, בסמוך לשעה 20:30. במועד זה, וכאשר ביקשה לסיים את יום העבודה ולהגיע במועד נפרד נוסף להשלמת הצילומים, סירב הנתבע לפיצול המועדים והטיח בה את המילים "אין אישה טהורה" שמשמען לטענתה שכל אישה אחראית לפגיעה בה. התובעת החליטה בהתאמה לסיים את יום העבודה על דעת עצמה.

4. ביום 14.3.14 הגיעה התובעת לאחר תיאום להשלמת הצילומים, אז המשיך הנתבע בהטחת העלבונות ואף אמר לה "איך בא לי להביא לך סטירה את לא יודעת מה עוד בא לי לעשות לך", "אני לא מרביץ לאשה מול אנשים", "עוד תקבלי סטירה ממני, לא אראה אותך יותר זו הזדמנות אחרונה שלי" ו"את תקבלי ממני סטירה, אבל לא פה מול האנשים". על אף כל אלו המשיכה התובעת לבצע את עבודתה (בין היתר לטענתה מחשש מפני הנתבע). התובעת טוענת כי עם סיום הצילומים אספה היא את ציודה, כשהנתבע מסייע לה לקפל את הבד ששימש כרקע בצילומים. בשלב זה תפס הנתבע את ידה של התובעת, ומשך אותה לעבר הדלת האחורית המובילה אל המחסן החשוך, לפת את צווארה ומנע ממנה לזעוק לעזרה. התובעת נאבקה בנתבע, חילצה את ידה האחת ואף את צווארה ואולם אז קיפל הנתבע את ידה מאחורי גבה, אחז בה בחוזקה ועל אף שטענה כי הדבר מכאיב לה המשיך בשלו. לבסוף הצליחה התובעת להשתחרר מאחיזתו של הנתבע, וכשיצאה מן המחסן הבחינה באחיה שהגיע כדי לאסוף אותה ורצה לעברו.

   אחיה של התובעת (מר בשאר מנעא) המשיך באיסוף הציוד ואילו התובעת הצביעה על הסימנים האדומים שבצווארה ובידה השמאלית ואמרה לנתבע כי הוא ישלם על מה שעשה. בתגובה, הנתבע, שדימם קלות משריטה בצווארו, השיב לה – "את שרטת אותי ובגלל זה עשיתי מה שעשיתי".

5. התובעת הבהירה כי בזמן ששהתה במסעדה וערכה את הצילומים לא היו למיטב זכרונה לקוחות אשר ישבו במסעדה אלא רק כאלו שבאו לאסוף אוכל שהוכן עבורם, וכי היה רק עובד אחד או שניים שכלל לא היו באותו אזור בו בוצעו הצילומים, אלא שהו באזור הסגור של המאפייה/ מטבח, כך שלא יכלו לראות או לשמוע את המתרחש.

6. התובעת מציינת כי לאחר שאחיה אסף אותה ברכבו פרצה היא בבכי וכשאחיה התעקש להבין מה ארע היא סיפרה לו כי הנתבע תפס אותה בידה בצחוק וכי הדבר הכאיב לה. לטענת התובעת היא לא רצתה לספר לאחיה את שקרה באמת כיוון שחששה שאחיה "יעשה משהו לנתבע או יסתבך איתו ועם משפחתו". אחיה של התובעת לקח אותה לביתה ומיד נסע למסעדה. באותה העת התקשר הנתבע אל התובעת, מחשש פן סיפרה היא על המקרה לאחיה, הנתבע התנצל על מעשיו וניסה לתאם עמה גרסאות, אך התובעת ביקשה ממנו שלא יצור עמה קשר נוסף. הנתבע המשיך לנסות ליצור קשר עם התובעת הן באותו יום והן בימים שלאחר מכן, ואף שלח לה הודעות כתובות.