לפניי תביעה נזיקית וכספית על סך של 163,400 ₪ שהוגשה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בגין רשלנותו ופגיעה בפרטיותה של התובעת על ידי מי שנשלח על ידי ומטעמו של המוסד לביטוח לאומי לערוך על התובעת חקירה סמויה בביתה.
העובדות והטענות הרלבנטיות לענייננו
1.כבר יצויין, שמרבית העובדות אינן שנויות במחלוקת.
התובעת ילידת 1965, הוכרה כנכה על ידי המל"ל בעקבות אירוע מוחי והחל מיום 1.4.2010 שולמו לה על ידי מל"ל קצבאות נכות כללית וקצבאות בגין שירותים מיוחדים (שר"מ), כשבגין קצבת השר"מ, התובעת הוכרה כזכאית לשיעור של 50%, כנכה תלויה בביצוע רוב פעולות היומיום. (כשבמבחן התלות זוכתה התובעת ב- 2 נקודות תחת סעיף הרחצה; 2 נקודות תחת סעיף האכילה; 1 תחת סעיף הפרשות ו- 1 תחת סעיף השגחה).
2.אצל המל"ל התקבל מידע מודיעיני, כך נטען, לפיו "הנ"ל מקבלת נכות כללית ושר"מ ומתפקדת כרגיל" (ראו תדפיס אירועים כפי שצורף לתיק מוצגי המל"ל).
לטענת המל"ל בשל הספק שהתעורר ביחס למצבה הרפואי והתפקודי של התובעת, כתוצאה מהמידע המודיעיני, בוצעה ביום 12.4.11 חקירה סמויה.
3.ביום 12.4.11 הגיע לביתה של התובעת מר עגיב, שהיה מתלמד באותה תקופה ועדיין לא קיבל הסמכה להיות חוקר מטעם המל"ל, נכנס לביתה של התובעת, וללא ידיעתה, ממילא ללא הסכמתה, הסריט אותה ואת מעשיה בתוך ביתה. מי שהיה חוקר מל"ל באותה תקופה היה מר שהרבני, שליווה את מר עגיב לדירתה של התובעת אך עזב את המקום עוד בטרם נוצר קשר בין מר עגיב לתובעת והמתין למר עגיב עד לאחר שסיים להסריט את התובעת.
4.אין מחלוקת כי מר עגיב הציג עצמו כמתווך דירות המבקש לבחון את הדירה, ואין מחלוקת כי התובעת מסרה לו שאינה מוכרת את הדירה.
לטענת התובעת, כפי שגם עולה מעדותה, בתחילה, לא התירה למר עגיב להיכנס לביתה, אך מאחר שהוא ביקש כוס מים, פנתה ליתן לו ובאותה עת נכנס אל ביתה, ומכאן שוחחו ביניהם ונוהל ביניהם דין ודברים, כשבמהלך אותה עת הוא מצלם אותה ללא ידיעתה. מר עגיב לא מכחיש את הדברים.
5.לטענת המל"ל משלא מנעה התובעת כניסת מר עגיב לביתה הרי שלמעשה התובעת נעתרה לבקשת החוקר והתירה לו מרצונה להיכנס ביתה והוא שהה בו דקות ארוכות בהסכמתה. לטענת המל"ל משכך הכניסה לביתה של התובעת לא נעשתה בכוח והתובעת לא התנגדה לכניסת נציג מטעם המל"ל לביתה (ראו סעיף 17 לכתב ההגנה) ולפיכך כניסת המל"ל לביתה של התובעת היתה במסגרת הסמכות המוקנית למל"ל בהתאם לסעיף 383 (א) לחוק הביטוח לאומי.
6.בצילום חזותי של התובעת בביתה (לא הוקלט אודיו אלא רק סרט תמונות), בין היתר, לא התניידה התובעת עם מקל הליכה.
7.הקלטת הועברה לגורם במל"ל, וביום 27.7.11 ניתנה החלטה ממחלקת נכות כללית במל"ל, כי הקלטת הגיעה לידם וכי צילום זה אמור להיות מוקרן פני הוועדה הרפואית, ולפיכך, ביום 4.8.11 יורם יחזקאל, מטעם התובעת, קיבל את הקלטת לידיו.
ביום 14.8.11 פנה ב"כ התובעת אל המל"ל לבל יעשו שימוש בקלטת. ביום 18.1.12, הודיע מל"ל לב"כ התובעת, כי בכוונתו לעשות שימוש בקלטת.
התובעת פנתה לבית המשפט לעבודה – בקשה לצו מניעה – ב"ל 59213-01-12.
8.לאחר ניהול הוכחות – ביום 4.3.14 ניתן פסק דין מפורט של בית המשפט לעבודה. בסופו של יום נקבע בפסק הדין כי המל"ל לא יכול לעשות שימוש בקלטת שצולמה בביתה של התובעת תוך פגיעה בפרטיותה, שלא כדין.
ערעור על פסק הדין הוגש לבית המשפט הארצי לעבודה על ידי המל"ל. במסגרת ישיבת קד"מ בערעור, ביום 16.6.15, הוסכם על ידי ב"כ הצדדים כי "המשיבה (התובעת) תוזמן לבדיקה מחדש לפני הוועדה לקביעת מידת זכאותה לשר"מ ככל שהמוסד יחליט על כך. (2) המוסד לביטוח לאומי לא יעשה שימוש בקלטת המדוברת בהליכים הנוגעים לענייניה של המשיבה (התובעת) והקלטת תיגנז וכן לא יוזמן לוועדות למיניהן מבצע הצילום (3) לאור האמור ובהסכמת הצדדים ובהיעדר הצורך להכריע בשאלות העקרוניות, פסק דינו של בית הדין קמא מתייתר והסדר זה יבוא במקומו".
9. לטענת התובעת כתוצאה מפעולותיו של המל"ל הוא חב כלפיה בנזיקין על פי פקודת הנזיקין (יצויין כי בתחילה טענה התובעת גם להפרת חוק הגנת הפרטיות, המל"ל ביקש דחיית התביעה לפי חוק זה בשל התיישנות, ולנוכח הערות בית המשפט ותקופת ההתיישנות הנקובה בחוק בחרה להמשיך תביעתה על פי פקודת הנזיקין בלבד).
לטענת התובעת, מל"ל הפר כלפיה את חובות הזהירות המונחות עליו בכך ששלח חוקר לא מוסמך לבצע חקירה תוך פגיעה בפרטיותה של התובעת, בין היתר מבלי שקדמה לכך כל פעולת חקירה שאינה פוגעת בפרטיותה של התובעת, תוך שהוא מפר כלפיה את חובת הזהירות ואינו נוהג כפי שמוסד לביטוח לאומי סביר היה נוהג בנסיבות העניין, תוך חריגה מסמכות הקבועה בחוק, בניגוד לחוק הגנת הפרטיות תוך פגיעה בפרטיות התובעת בביתה, לא נהג כפי שמל"ל או כל מוסד ממשלתי סביר היה נוהג בנסיבות העניין, רמס את כבודה של התובעת והפר את זכויותיה החוקיות של התובעת מבלי להפעיל שיקול דעת כדין.
10.המל"ל הכחיש טענות התובעת. לטענת המל"ל משקיים חשד לחוסר הלימה בין תלונות המבוטח בדבר מצבו הרפואי ו/או התפקודי, הקנה המחוקק סמכות למל"ל, וזוהי גם חובתו של המל"ל לבחון בחקירה גלויה או סמויה, מתוך מטרה לשלול אפשרות של מצג שאינו משקף את מצבו האמיתי של המבוטח.
לטענתו כשקיימת קלטת וידיאו בידי הועדה הרפואית היא רשאית להסתמך על הקלטת.
לטענת המל"ל בהתאם לסעיף 206 (א) לחוק הביטוח הלאומי בדיקת תפקודו של נכה בביצוע פעילות היום יום במשק הבית נבחנת באמצעות בדיקת הערכת תלות שמבוצעת לנכה בביתו, תוך שהוא מתבקש לבצע את אותן פעולות תוך כדי הבדיקה. משכך, בנסיבות העניין מחוייב המציאות בנסיבות העניין כי חקירה מקום בו היא מבוצעת תהיה חקירה סמויה, שאם לא כן כיצב יוכל המל"ל לבחון את מצבו האמיתי של הנכה (ראו בסעיף 26 לכתב ההגנה) ; לטענת המל"ל החקירה דווקא בביתה של התובעת ורק בביתה (ההדגשה במקור) היתה חיונית, במיוחד כשהתובעת מודה כי בביתה היא מתניידת ללא מקל הליכה וגמלת השר"מ משולמת רק למבוטח המתקשה בביצוע מטלות בביתו.
לטענת המל"ל הוא פעל כפי שמוסד לביטוח לאומי ו/או כל מוסד ממשלתי סביר היו נוהגים באותן נסיבות ולא דבק בהתנהגותו כל פגם. כי פעל כראוי ולפי שיקול דעת ענייני וסביר לשמירה על הקופה הציבורית ככל המוטל עליו ובהתאם לדין. צילום הוידיאו בוצע באופן סביר ומידתי ולתכלית ראויה תוך עריכת איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לזכות בגמלה רק את הזכאי לה ולהגן על אמון הציבור, לבין פגיעה קטנה ככל האפשר בפרטיותה של התובעת" (28 (ג) לכתב ההגנה). לטענתו הוא "שקל ופעל כדי לבחון את מצבה של התובעת, באופן שפגיעתו פחותה, ככול הניתן בנסיבות המקרה" (סעיף 28(ד) לכתב ההגנה).
11.נזק - התובעת טוענת לנזקים נפשיים - כאב וסבל, נזק נפשי, השפלה פגיעה בזכויות חוקתיות ונזקים כספיים ישירים בגין שכר טרחה על מנת להתגונן בשל ההליכים "הדורסניים" של המל"ל (סעיף 28 לכתב התביעה).
המל"ל מכחיש את כלל הנזקים הנטענים על ידי התובעת ואת הקשר הסיבתי בין מעשיו לבינהם.
דיון
12.בטרם נחל בדיון בענייננו, נפרוש תחילה את המסגרת המשפטית.
13.ראשית, הדיון בענייננו התמקד בשאלת הרשלנות, כאשר מספר יסודות מרכיבים אותה: יסוד האשם, הנבחן על פי קיומה של חובת זהירות של המזיק ביחס לניזוק (בחלוקה לשני היבטים - חובת זהירות "מושגית" (הנקבעת על פי מבחן הצפיות) וחובת זהירות "קונקרטית" (האם בנסיבותיו הספציפיות של המקרה אדם סביר היה יכול לצפות את התרחשות הנזק)) ; אם נמצא כי אכן קיימת חובת זהירות כאמור, יושלם יסוד האשם אם יימצא כי חובת הזהירות הופרה, כלומר המזיק סטה מסטנדרט הרשלנות המוטל עליו ונהג בצורה בלתי סבירה (לרבות מחדל); יסודותיה הנוספים של עוולת הרשלנות הינם יסוד הנזק וקיומו של קשר סיבתי, קרי השאלה האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982) (להלן: ועקנין); ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 309 (2003) (להלן: בוכבינדר); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 17 (2003) (להלן: סולל בונה).
שנית, אין מחלוקת כי גם גופים שלטוניים צריכים לצפות ששימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיהם עלולים לגרום נזק (ראו לעניין זה ע"א 1639/01 קיבוץ מעין צבי נ' יצחק קרישוב "גוף שלטוני צריך לצפות ששימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק"). עם זאץ אין גם מחלוקת, שלא כל מעשה או מחדל מוטעה של השלטון מהווה עילה לקביעת חובת זהירות כלפי הנפגע.
שלישית, מדיניות משפטית ראויה מצדיקה קביעה שאין להפר פרטיות של אדם בכלל, ואין לצלם אדם בתוך ביתו ללא ידיעתו בפרט. וכאשר מופרת פרטיותו של אדם בצורה כזו, ללא הצדק משמעותי, יכול וצריך לצפות התרחשותו של נזק גוף – כזה או אחר. כך גם מי שלקח על עצמו לצלם אדם אחר בניגוד לפרטיותו, ובידיעה שכך הוא הדבר, חב חובת זהירות קונקרטית כלפי אלה אשר עלולים להיפגע אם הצילום יפגע בהם בצורה נפשית או בצורה אחרת, וזאת ככל שלא קיים צידוק אמיתי לעשות כן.
רביעית, כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול דעת מוטעה של רשות, על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא כי המדינה לא תחויב בנזיקין למעט במקרים חריגים, כאשר בעניינים כאלו תפקידו של בית המשפט הוא ביקורת - שביסודה השאלה אם רשות ציבורית סבירה רשאית הייתה להגיע להחלטה שאליה הגיעה הרשות המבוקרת (ראו ע"פ 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי, פד"י מז(3) 802, 805 (1993)).
חמישית, יתכנו מקרים שבהם הפעלת שיקול הדעת חורגת מכל אמת מידה סבירה, או שלא היתה הפעלת שיקול דעת מספקת, שאז אל לו לבית משפט להימנע מהטלת אחריות (ראו ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר (2012)).
שישית, מזיק החב חובת זהירות כלפי הניזוק, אין אחריותו בכל מקרה בו נגרם נזק, בשל מעשיו או מחדליו של המזיק. אחריותו היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ורק אם לא נקט באלה, ובשל כך נגרם הנזק, מתגבשת אחריותו של המזיק (ע"א 437/87 כהן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מד(1) 807, 809 (1990)).
ועתה לענייננו,
14.ראשית, יש לדחות את טענות המל"ל לפיהן, מרגע שהוא עושה שימוש בסמכות המוקנית לו על פי סעיף 383 (א) לחוק המל"ל, כדי לקבוע כי אין התרשלות.
בפרשת מימוני (ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ' עמרם מימוני (להלן: "פס"ד מימוני")) נפסק כי:
"אשר לטענה הנרמזת לפיה מקום בו המחוקק נמנע מהסדרת אמצעי הזהירות הנדרשים לנקיטה במקום מסוים, אל לו לבית המשפט לעשות כן באמצעות עוולת הרשלנות, הרי שלא טענה היא. סטנדרט סטטוטורי לחוד, וחובה מכוח עוולת הרשלנות לחוד. אכן, 'סטנדרט ההתנהגות, אשר נקבע על ידי המחוקק בחיקוק, עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות, הנדרשת על ידי האדם הסביר' ... ואולם, 'רמת התנהגות, הנדרשת על פי עוולות הרשלנות, היא זו הנקבעת על ידי האדם הסביר, בהתחשב בנסיבות המקרה." (שם, בעמ' 7).
מאלו נלמד, כי גם פעולה הנעשית במסגרת החוק, נדרשת בחינה זהירות והפעלת שיקול דעת, תוך נקיטת אמצעי זהירות.
15.מעבר לשאלה האם המל"ל בכלל עמד בתנאי סעיף 383 (א) לחוק המל"ל, ופעל במסגרת החוק, ועל כך אתייחס להלן, מקום בו מדובר בחקירה סמויה, חקירה הפוגעת בפרטיותו של אדם, על המוסד לנהוג ולשקול שיקוליו וצעדיו ביתר תשומת לב, על מנת שהפגיעה בפרטיותו של הנכה תהיה המינימלית ביותר (ראה לעניין האינטרסים המנוגדים וחשיבות השמירה על פרטיותו של אדם, גם מקום בו היתה חקירה סמויה על ידי המל"ל – בבג"צ 5826/14 אורן אליהו נ' בית הדין הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי (להלן: "הלכת אורן אליהו")).
יתרה מכך, בהלכת אורן אליהו האמורה הותר לביטוח לאומי לבצע מעקב סמוי - בבחינת "הכרח בל יגונה" וזאת "כל עוד הצילום נעשה ברשות הרבים ולא בדרכים פסולות" (ראה בסעיף 5 לפסק הדין).
16.אין ספק כי המל"ל מחוייב לשמור על כספי הציבור ולוודא שכספי הציבור לא יגיעו למי שאינו זכאי להם, בוודאי לא למי שפועל בדרכי תחבולה, משכך הוקנו למל"ל סמכויות חקירה, גם באמצעות מעקב סמוי, "האמור כפוף כמובן לכך שההחלטה לדרוש חקירה סמויה, ככל סמכות מינהלית, תתקבל על ידי הועדה לעררים משיקולים עניינים, בסבירות ובמידתיות ; יבוצעו כדין ברשות הרבים ובדרכים שאינן פסולות או פוגעניות" (סעיף 16 לפסק הדין. וראו גם ברע"א 2558/16 פלונית נ' קצין התגמולים בסעיף 10 לפסק הדין).
לענין זה יש להדגיש, כי יש לבצע חקירה על מנת לצפות בתפקוד יומיומי של הנכה, במקרים המתאימים יש גם לשקול ביצוע חקירה סמויה (ראו גם סעיף 31 לפסק הדין ברע"א 2558/16), גם אז יש להפעיל שיקול דעת ומאמץ לשמור על כבודו ופרטיותו של הנבדק הנוגע דבר.
17.בענייננו לא הובא לפניי כי נוהל דין ודברים כלשהם ביחס למהות ולמיהות החקירה בעניינה של התובעת. יפים דברים אלו שבעתיים מקום בו נקבע, על ידי מאן דהוא, כי החקירה תהיה סמויה, ולא זו בלבד אלא שנקבע, ואין לנו נתונים על ידי מי, שלא תהיה ברשות הרבים, אלא תוך תחבולה בביתה של התובעת.
בענייננו מוסכם – שלא ננקטו כל אמצעי זהירות, לא נעשתה כל בחינה של אפשרויות צילום התובעת שלא בחקירה סמויה, ולא נעשתה בחינה שמא ניתן לבצע חקירה סמויה ברשות הרבים במקום להיכנס לביתה של התובעת בתחבולה.
לטענת מר שהרבני מראש המטרה היתה מלכתחילה צילום התובעת בביתה, תחת חקירה סמויה, ללא ידיעתה של התובעת.
לא נשקלה כלל אפשרות של תיעוד התובעת בחקירה גלויה או חקירה סמויה אך ברשות הרבים.
ונזכיר, המידע המודיעיני כפי שתועד במחשבי המל"ל ושהובא אליי היה כי התובעת מתפקדת כרגיל על אף הגמלאות של נכות כללית ושר"מ אותן היא מקבלת. אם מדובר בתפקוד רגיל, הרי שאין מקום לבדוק את התובעת רק בביתה. כך גם תפקוד רגיל ניתן ללמוד גם מחקירה מחוץ לביתה של התובעת, ברשות הרבים.
18.יש בעובדה שהמל"ל פגע בפרטיותה של התובעת שהוכרה, כזכור, כנכה הנזקקת לתגמול ולסיוע מיוחד, ללא שקילה כזו או אחרת שמא ניתן לבחון המצב באופן שהפגיעה בפרטיותה תהא פחותה ככל שניתן (בניגוד גמור לשנכתב בסעיף 28 לכתב ההגנה), כדי להפר את החובה לנקוט באמצעי זהירות נדרשים.
19.ויודגש, איני קובעת כי המל"ל נדרש שלא לטפל או לבדוק מצבם האמיתי של מקבלי הגמלאות, על מנת לשלול אפשרויות של מצגים שאינם משקפים מצבם האמיתי של המבוטחים, כך גם איני קובעת כי המל"ל אינו יכול לבצע חקירה סמויה בהתאם להוראות סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי, ובתנאי שהוא עומד בתנאי סעיף זה. כל שנקבע, ולטעמי הדבר ברור מאליו (ולא בכדי הדבר נכתב בסעיף 28 לכתב ההגנה של המל"ל), כי היה על המל"ל לבצע בדיקה שאולי החקירה צריכה היתה להתבצע ברשות הרבים, ללא פגיעה בפרטיותה של התובעת בביתה, ככל שבכלל נדרשת חקירה סמויה (וגם על כך היה צריך להתקיים דיון). כך שהסיכון לפגיעה בתובעת ופרטיותה, בהרגשת התובעת, כאילו היא נרדפת, גם בביתה, היה נמוך בהרבה.
20.זאת ועוד, המל"ל טוען כי קמה לו הסמכות לבצע חקירה סמויה בביתה של התובעת, וזאת מכח סעיף 383 (א) לחוק הביטוח הלאומי. סעיף זה מעניק לחוקרי המל"ל הזכות לבצע חקירות. ואולם בסעיף, נדרש צו של בית משפט מקום בו מבוקש לערוך חקירה בבית נכה.
מר שהרבני ומר עגיב, או מישהו מהמל"ל, כלל לא פנו בבקשה לקבל צו מבית המשפט, הדבר כלל לא בא במסגרת השיקולים שנדרשו לבצע. הצידוק הניתן על ידי המל"ל לכניסת מר עגיב לבית התובעת, הוא כי הוא לא עשה כן בכח.
21.ואתמהה, האם נדרש כי הכניסה לא תהיה בכח פיסי על מנת שיקבע שהמעשה אסור. האם לא די כי אדם נכנס בתחבולה, כך על פי התובעת, ללא בהסכמה מלאה, כך גם על פי עדותו של מר עגיב, לביתו של אחר כדי שהדבר יחשב לכניסה בכח.
22.זה המקום להדגיש, כי גם אם הדבר היה מותר, וספק גדול בעיני אם ניתן לבצע חקירה בביתו של אדם, שלא ברשות הציבור, ללא צו של בית המשפט וללא הסכמה אמיתית, הרי שלענייננו מקום בו נבחנים מעשי גורמי המל"ל שלא רק על פי חוקיותם אלא על פי סבירותם, ואין הם סבירים כלל ועיקר.
23.ועוד יצויין כאן, המל"ל "נתלה" בסעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי, בדווקנות מילות סעיף זה בכך שמר עגיב לא נכנס בכח לביתה של התובעת, אך ככל שנדרשת בדיקה דווקנית של הוראות הסעיף הרי שמר עגיב כלל לא היה חוקר מוסמך אלא מתלמד, ועל כך אין חולק.
24.מעבר לכך, יש לבחון את המאטריה הכוללת, ולא בחינה מדוקדקת ודווקנית, שהרי אין אנו בוחנים האם המל"ל פעל בהתאם לקבוע בסעיף ואיננו דנים בחוקיות ההקלטה שהרי אלו נדונו בבית הדין לעבודה, אנו דנים בעוולת הרשלנות, והרי שנינו כי "סטנדרט סטטוטורי לחוד, וחובה מכוח עוולת הרשלנות לחוד" (הלכת מימוני הנ"ל).
25.די לנו כאן, כי לא בוצע דיון בדבר אמצעי הזהירות ובחינת אפשרות מיזעור פגיעה בפרטיותה של התובעת כדי ללמוד שהמל"ל הפר את חובת הזהירות המוטל עליו (וראה לעניין זה פרשת אורן אליהו וגם ברע"א 2558/16 פלונית נ' קצין התגמולים (5.11.17)).
26.טענות שנטענות כיום ובדיעבד לפיהן, נדרשת היתה חקירה בביתה של התובעת לנוכח הקצבה שהשתלמה לה, הן בבחינת טענות שנטענות מעט מדי ומאוחר מדי. החלטות ושיקול דעת צריכים להתבצע בטרם המעשה.
27.זאת ועוד, טיעוניו כיום של המוסד לביטוח לאומי כי נדרשת בדיקה בביתה של התובעת מאחר שקצבת השר"מ היא בשל סיוע לפעולות יומיומיות ואלו נבחנות בביתה אין להן על מה לסמוך.
גמלת הסיוע בעניינה של התובעת לא ניתן בשל יציבות או בשל הליכה, אלא בשל רחצה, הפרשה, אכילה והשגחה, שמא ירצה לומר המל"ל כי נדרש היה לבצע חקירה סמויה בעניינים אלו, ברור הוא כי התשובה היא חד משמעית בשלילה.
ונתמהה, מדוע לא ניתן היה לבדוק הצורך בסיוע או באכילה גם בשירות הרבים, גם כאן אין למל"ל פתרונים, יתכן לו נשקלו הדברים בעבר, יכולים היו למצוא דרכים אחרות. אך כאמור, הדברים לא נשקלו.
ויודגש, הבדיקות והוועדות שנערכו לתובעת לקביעת דרגת נכותה, לא נעשו בביתה, אלא במוסד לביטוח לאומי עצמו, מדוע אם כן לא ניתן היה לבודקה ברשות הציבור.
28.עוד אציין, בהערת אגב, כי ספק בעיניי אם צילום בתוך ביתו של אדם מלמד על הצרכים המלאים של אותו נכה. שהרי הנכה מכיר את ביתו ואת מגבלותיו בביתו.
29.עוד זה המקום להזכיר, כי מדובר בנכה מוכרת, מי שהיום אף מוכרת כנזקקת לסיעוד מלא גם מביטוח פרטי, ועל אף ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים, שהמל"ל יזמן את התובעת לוועדה נוספת שבה תבחן נכותה והצורך בקצבת שר"מ, הרי שמאז, כבר כ- 7 שנים מקבלת התובעת הגמלה, ללא שזומנה לוועדה נוספת.
30.לנוכח כל האמור, אני סבורה שהתובעת הוכיחה כי המל"ל התרשל כאשר לא שקל אפשרות חקירה גלויה או ככל שסבר כי יש לבצע חקירה סמויה, לא שקל אפשרות חקירה סמויה ברשות הרבים, וגרם לפגיעה קשה בפרטיותה של התובעת, שיכולה היתה להימנע, או לכל הפחות להיות מזערית יותר, כשהסכנה הצפויה מהפרת החובה בה מדובר מנוגדת לאינטרס חשוב שיש להגן עליו מכל וכל והוא פרטיות המבוטח.
הקשר הסיבתי
31.האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק - דרישה להתקיימות הן קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי (ועקנין, עמ' 144; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 7 (1984) (להלן: ברדה); בוכבינדר, עמ' 311).
32.דומה כי אין מחלוקת שההרגשה של התובעת כתוצאה מהפגיעה בפרטיותה היא מובנת (אשר לאומדן הנזק, זה יפורט להלן).
33.לטעמי, ספק האם בכך שמתלמד מטעם המל"ל הוא שהפר את פרטיותה של התובעת, ולא חוקר מוסמך, היא זו שגרמה לנזק ולתחושה הקשה שחשה התובעת (וראו לעניין זה מסמך מיום 8.8.11 מפניית התובעת למרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב שם טופלה התובעת – מיד לאחר שקיבלה את הסרטון), בפרט הוא הדבר שעה שלא נקבע כי חוסר מקצועיותו של המתלמד הוא זה שגרם לתחושות אי הנוחות של התובעת, לעומת זאת, קיים קשר סיבתי אינהרנטי באי נקיטת אמצעי זהירות, באי שקלול כלל הנתונים ובאי הפעלת שיקול דעת ושקילת הנתונים שמא ניתן היה להסתפק בחקירה גלויה או סמויה ברשות הרבים, לנזק שנגרם ולתחושות התובעת.
יש בעובדה שהמל"ל לא הפעיל שיקול דעת בעניינה של התובעת כדי להביא למסקנה כי לו היה מופעל שיקול דעת היו ננקטים אמצעים אחרים, הפוגעים בצורה קלה יותר בפרטיותה של התובעת, והרגשתה היתה שונה.
34.אני סבורה כי התובעת הוכיחה כי המל"ל התרשל בפגיעה בפרטיותה בחקירה סמויה בביתה מבלי שהופעל שיקול דעת שמא ניתן לפעול באמצעים שיפגעו פחות בפרטיות התובעת, וסביר להניח כי לו היו נשקלים השיקולים הרלבנטיים והנכונים לא היתה נפגעת פרטיותה או לכל הפחות היתה נפגעת בצורה פחותה.
הנזק
35.התובעת טענה כי בגין התנהלות המל"ל נגרמו לה עגמת נפש ומפח נפש וכן הוצאות כספיות נכבדות וממשיות בשל ההליכים בהם נאלצה לנקוט כנגד פעולותיו הדורסניות של המל"ל, כן נאלצה להוציא כספים באותם הליכים לשלם לעורכי דינה, התובעת אף טענה למעין פיצויים עונשיים אשר ישקפו ולו במעט את מפח הנפש, הכאב והסבל אשר נגרמו לה עקב מעשי המל"ל.
36.שוכנעתי, כי נגרמה לתובעת טלטלה נפשית מהעובדה שצולמה וחדרו לפרטיותה בביתה, לפחות לפרק זמן מסוים, ולכל הפחות עד שהוסדרו הדברים בבית הדין לעבודה. בנסיבות העניין, נגרמה לתובעת עגמת נפש. יחד עם זאת, פיצוי בגין עגמת נפש פיצוי הוא ואין הוא בבחינת הליך עונשי שמטרתו הרתעה, בשונה ממה שסוברת התובעת. ככזה אין הפיצוי בגין עגמת נפש צריך להרקיע שחקים אלא לשקף פיצוי בעבור מפח נפש כפי האומדנה הנראית לבית המשפט על פי מכלול הראיות המונח לפתחו.
37.לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה, אני פוסקת לתובעת בגין התביעה בראש נזק זה סך של 36,000 ₪.
38.אשר להליכים שנקטה התובעת בבית הדין לעבודה והתביעה להשבת שכר טרחת עו"ד שנאלצה לשלם. במסגרת ההליכים בבית הדין לעבודה נדונה גם שאלת ההוצאות (ניתנה אף החלטה מפורשת לעניין זה בהליך הערעור). משניתנו שם החלטות לעניין זה, איני מוצאת כי יש מקום לפסוק לתובעת סכומים בגין הוצאות בגין ההליכים שנדונו שם.
סוף דבר
39. המל"ל ישלם לתובעת סך של 36,000 ₪.
כן ישא בשכר טרחת עו"ד בהליך זה בסך של 8,424 ₪.
עוד ישא בהוצאות משפט (הכוללים אגרה ששולמה) בסך של 6,500 ₪.
זכות ערעור כדין.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, ט' שבט תשע"ח, 25 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.
