פלונית נ' אלמונית

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לגרסתה, בעקבות נשיכת כלב השייך לנתבעת.

פתח דבר וטענות הצדדים:

1. התובעת, ילידת 7.9.1976, ועל פי הנטען במסמכי התביעה, תושבת דיר חנא, גרושה, ללא ילדים, ועבדה ערב התאונה כעצמאית בעלת סטודיו לאימון אירוביקה, עיצוב גוף, בלט וזומבה וכן כשכירה בבקרים במשפחתון (התעמלות לילדים) השייך לנתבעת, בהררית.

    

2. התובעת טענה בתביעתה כי ביום 3.1.17 בין השעות 19:30 – 20:00, עת שהתה בביתה של הנתבעת בהררית, הותקפה באופן פתאומי על ידי כלב מסוג פיטבול מעורב השייך לנתבעת (להלן: "הכלב"). הכלב נשך אותה בקרקפת באיזור אוקצפטלי ושרט אותה בכתף שמאל תוך כדי טלטול הראש והצוואר בחוזקה. הכלב, כך נטען בתביעה, הרפה מהתובעת לאחר כ- 10 דקות במהלכן הייתה מבוהלת, בהלם, חסרת אונים ללא יכולת להתגונן ותוך שהייתה "בסכנת חיים בצורה ממשית" (להלן: "התאונה").

    

3. התובעת טענה כי בעקבות התאונה נגרמו לה נזקי גוף, וטופלה בבית החולים "פוריה" שם אובחנה כסובלת מנשיכת כלב בראש וכתף שמאל, חתך רוחבי של כ- 2 ס"מ באיזור אוקציפטלי בראש ושריטה מעל מפרק כתף שמאל. התובעת טענה כי בעקבות התאונה קיבלה חיסון טטנוס והמשיכה במעקב רפואי ואורתופדי במסגרת קופת חולים. עוד בעקבות התאונה, התובעת סבלה מכאבים בצוואר, הופנתה לביצוע בדיקת CT וזו הדגימה בלט דיסק דיפוזי הגורם לחץ על השק שבין C4-C5 ו- C6-C7. התובעת המשיכה לסבול מכאבים והגבלה בתנועות צוואר עם כאבי ראש, וטופלה בפיזיותרפיה ונוגדי כאבים לפי הצורך. עוד, ובעקבות כך שסבלה מסיוטים והתקפי פחד ותופעות נפשיות בעקבות התאונה, התובעת הופנתה ביום 28.2.17 לייעוץ פסיכיאטרי בעקבותיו החלה במעקב וטיפול נפשי וטופלה בין היתר בתרופות.

4. הנתבעת אישרה בהגנתה כי היא מפעילה משפחתון ביישוב הררית בו מטופלים ושוהים בין 8 עד 10 ילדים. המשפחתון הוא גן טבעוני שבו הילדים מקבלים במסגרת הפעילות 3 ארוחות טבעוניות ביום שמכינה הנתבעת. בשל כך, רוכשת הנתבעת כמות גדולה של ירקות עבור המשפחתון באופן שוטף, דבר אשר כרוך בטרחה לא מעטה מאחר ולנתבעת אין רכב, והוצאות כספיות. החל מיום 1.9.17, התובעת עבדה כעוזרת גננת והתייצבה מידי יום לעבודה במשפחתון. הנתבעת טענה כי התובעת, אשר מתגוררת בכפר עראבה ( צ.ל דיר חנא - אז), הציעה לרכוש את הירקות במחיר זול יותר ולהביאם לגן. התובעת, לגרסת הנתבעת, הביאה ירקות מספר פעמים לפעוטון והנתבעת השיבה לה את ההוצאה על פי דיווח. הבאת הירקות נעשתה באופן טבעי בעת שהגיעה התובעת לעבודה במשפחתון למעט ביום התאונה ביום 3.1.2017.

    

5. הנתבעת אישרה כי הכלב הרלבנטי לתביעה אכן בבעלותה. לגרסתה, הגם שמדובר בכלב נוח ולא אלים, הכלב שוהה כל העת במתחם מגודר וסגור ליד ביתה ואין אפשרות לבוא עמו במגע, לרבות הילדים השוהים במשפחתון. התובעת, בהיותה עובדת המשפחתון הכירה היטב את המקום, את הכלב ואת סידורי הביטחון כאשר רק בשעות הערב, כשאיש אינו מצוי בבית, הכלב משוחרר ושוהה בתוך בית.

    

6. הנתבעת טענה כי הישוב הררית הנו יישוב מבודד וכי הנתבעת אינה זוכה לביקורים בשעות הערב אלא אם הם מתואמים מראש. לגרסתה, ביום 3.1.17 בערב, התובעת התייצבה במפתיע בבית הנתבעת בשעות הערב ובידה סלי הירקות לגן. הנתבעת פתחה את הדלת לראות מי בפתח ויצאה לקראת התובעת אך זו עקפה אותה באופן מפתיע ונכנסה לבית עם סלי הירקות מבלי לברר כלל אם הכלב משוחרר, זאת למרות שהתובעת מכירה היטב את הכלב ואת סידורי החזקתו. הנתבעת הדגישה כי הופתעה מהגעת הנתבעת, ומהתפרצותה לתוך הבית ללא שביררה אם הכלב משוחרר.

    

7. כאן אציין כי הנתבעת העלתה במסגרת כתב הגנתה טענות שונות אליהן הפנתה "כעניינים אישיים" של התובעת ואשר היא "נאלצת", לגרסתה, לחשוף מאחר ומדובר "בעובדות יסוד". בין היתר טענה הנתבעת טענות שונות לגבי הסיבה בגינה החליטה התובעת לרכוש את הירקות באותו ערב "על דעת עצמה" ו/או הסיבה להימצאותה בהררית בשעות הערב ביום התאונה. בית המשפט בחן ומצא כי טענות הנתבעת בדבר "ענייניה האישיים" של התובעת הן בבחינת השערות ואינן רלבנטיות ו/או נדרשות לצורך הכרעה בתביעה שלפניי. בהתאם בית המשפט אינו מוצא מקום להתייחס אליהן במסגרת פסק דינו.

    

8. הנתבעת טענה בהגנתה כי התובעת נכנסה לביתה במהירות ובעצבנות, הפתיעה את הכלב כאשר חדרה בפתאומיות לטרטוריה שלו, הניפה את ראשה ולכן הכלב תפס בשערה. לגרסתה, בשום שלב, התובעת לא ננשכה על ידי הכלב ותגובת הכלב הייתה בעקבות התגרות התובעת בו כאשר זו חדרה לטריטוריה שלו באופן מפתיע ומאיים. הנתבעת טענה כי לאחר התאונה היא הדפה מיד את הכלב והושיטה עזרה לתובעת ואף ליוותה אותה "במהלך הטיפול במיון". הנתבעת טענה כי לא נגרמה לתובעת פגיעה חמורה אלא פציעה שטחית והיא שוחררה באותו ערב לביתה לאחר טיפול קצר. אומר כבר עתה כי על אף כי הנתבעת הכחישה כי התובעת ננשכה על ידי הכלב, בסעיף 7.1 להגנתה לא הכחישה את טענות התובעת בסעיף 5.א. לכתב התביעה, לפיו התובעת טופלה בעקבות חתך רוחבי של כ- 2 ס"מ באיזור אוקציפטלי בראש ושריטה מעל מפרק כתף שמאל, אך טענה כי התובעת "לא נזקקה אפילו לתפירת החתך" דבר אשר מצביע כי המדובר בפגיעה קלה.

    

9. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת בדבר הנזקים הרפואיים והכלכליים אשר נגרמו לה בעקבות התאונה, וטענה כי התובעת חזרה לעבודה סדירה בפעוטון שבוע לאחר התאונה והחליטה לפרוש בתום החודש, זאת לצורך הרחבת הפעילות בסטודיו הפרטי שלה, ומיד לאחר הפסקת עבודתה אצל הנתבעת, התובעת התמסרה להפעלת קורסי התעמלות וריקוד במכון, שלה שפעילותו גדלה החל מאותו מועד.

    

10. הנתבעת הגישה הודעה כנגד צד ג' – הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, בטענה כי הנ"ל ביטחה את גן הילדים בזמנים הרלבנטיים לאירוע. ביום 13.12.2021 ניתן פסק דין המורה על דחיית ההודעה כנגד הצד השלישי בהסכמת הנתבעת.

     

11. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וגובה הנזק.

     

    הראיות שהוגשו מטעם הצדדים:

     

     

12. ביום 18.3.21 התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה אשר במסגרתו חזרה על טיעוניה כפי שהובאו בכתב התביעה, ואליו צירפה בין היתר מסמכים רפואיים, תלושי שכר, חוות דעת רפואית בתחום האורתופדיה מטעם ד"ר גנאיים ובתחום הפסיכיאטריה מטעם ד"ר פאהום אשר הוגשו לתיק במועד הגשת כתב התביעה. התובעת ביקשה לזמן לעדות נציג משרד הבריאות – נפת כנרת, לצורך המצאת המסמכים שברשות המשרד בעניין התאונה.

     

13. ביום 3.8.21 הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה אליו צירפה, בין היתר, חוות הדעת הרפואיות אשר הוגשו לתיק על ידי הצד השלישי מטעם ד"ר מרדכי קליגמן בתחום האורתופדיה ומטעם ד"ר אמיר בן אפריים בתחום הפסיכיאטריה, עליהן ביקשה להסתמך.

     

14. בפתח דיון ההוכחות אשר התקיים ביום 15.12.21 הודיעה ב"כ הנתבעת כי למדה במעמד הדיון כי מתנהל נגד הנתבעת הליך פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי. בבירור אשר נערך מולה במעמד הדיון, הנתבעת טענה כי "קיבלה הפטר" אך היא עדיין משלמת בגין התיק הנ"ל. לגרסתה המדובר בתיק סגור. במעמד הדיון, בהעדר מסמכים בעניין הליך הפש"ר, ובהסכמת הצדדים, ניתנה החלטה המורה כדלקמן: "ב"כ הנתבעת תודיע לבית המשפט תוך 20 ימים אודות מצב תיק הפש"ר המתנהל בעניין הנתבעת והשלכותיו על תיק זה, ככל שקיימות ותגיש בקשה מתאימה בענין, אחרת אראה בה כמי שויתרה על הגשתה ויינתן פסק דין בתיק".

     

15. ביום 28.12.2021 הגישה ב"כ הנתבעת תיעוד נוסף בעניין הסדר הנושים במסגרת פש"ר 80699 -01-19 (להלן: "תיק הפש"ר") המתנהל נגד הנתבעת, אשר כלל החלטת בית המשפט (כב' השו' עדי חן ברק) מיום 31.1.19 שבמסגרתה הורה בית המשפט לנתבעת לבצע מספר פעולות. במסגרת אותה החלטה קבע בית המשפט כי אינו מורה על עיכוב ביצוע הליכים נגד הנתבעת. פניית הנתבעת הועברה לתגובת התובעת אשר דרשה כי הנתבעת תפעל להעברת עדכון מתאים אודות ביצוע הנחיות בית המשפט העדכניות בתיק הפש"ר זאת עד 28.12.21.

     

16. הנתבעת בחרה שלא להגיש בקשה לעיכוב ההליכים בתיק, ובהתאם בית המשפט רואה בה כמי שוויתרה על הגשתה.

     

    דיון והכרעה:

     

17. לאחר שבחנתי את כלל הראיות שהונחו לפניי, שמעתי את העדים ועיינתי במסמכים שהוגשו לתיק, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל.

     

    אחריות הנתבעת ושאלת האשם התורם:

     

18. התובעת טענה כי יש להטיל את מלוא האחריות על הנתבעת בהתאם להוראות סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] (להלן: "הפקודה" ו/או "פקודת הנזיקין"), כאשר לגרסתה אין צורך להכריע בשאלה האם התרשלה הנתבעת בשמירה על כלבה. התובעת טענה כי ההגנות המפורטות בסעיף 41ב לפקודה לא חלות במקרה דנן כאשר לא קדמה לתקיפת הכלב שום התגרות מצידה של התובעת כלפי הכלב או תקיפה של בעליו או של מי מבני משפחתם. האירוע, לגרסת התובעת, ארע בביתה של הנתבעת והתובעת הינה בחזקת "מוזמנת ברשות" כך שאין המדובר בהסגת גבול.

     

19. הנתבעת לעומתה טענה כי הכלב הרלבנטי אינו מסוכן ואין כל חובה חוקית או אחרת להחזיק כלב בתוך הבית כאשר הוא קשור ברצועה או עם מחסום לפיו, שכן הנחיות אלה נוגעות לשהותו של הכלב ברשות הרבים. לגרסתה, הבא לבית בו יש כלב, ועובדה זו הייתה ידועה לתובעת, חייב להניח כי הכלב אינו קשור וחייב לברר מצב הדברים לפני כניסתו. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הוראות סעיף 41א ו41ב לפקודת הנזיקין אינן חלות במקרה דנן שכן התובעת נכנסה לבית תוך התפרצות, ללא קבלת רשות, זאת הגם שידעה כי הנתבעת מחזיקה בכלב. במעשיה, התובעת לא רק הסיגה גבול, אלא התגרתה בכלב ועל כן אין לה אלא להלין על עצמה בכל הנוגע לפגיעה המינורית שממנה סבלה.

     

20. סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין מטיל אחריות קפידה על בעליו של כלב. בהתאם להוראות הסעיף לא נדרשת הוכחת רשלנות על ידי הנפגע:

    "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב בדרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים."

21. בהתאם להוראות סעיף 41 ב' לפקודה, חזקת חבות קמה אלא אם הנזק נגרם בשל התגרות של הניזוק בכלב, תקיפת בעליו של הכלב או קרובו ע"י הניזוק או הסגת גבולו של הבעלים במקרקעין ע"י הניזוק.

     

22. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין, שמעתי את עדות התובעת והנתבעת לפניי והתרשמתי מהן בצורה בלתי אמצעית, מצאתי לבכר את גרסת התובעת אותה מצאתי מהימנה ומתיישבת עם הממצאים הקיימים בתיק.

     

23. שוכנעתי, על סמך הממצאים הקיימים בתיק, כי התובעת הותקפה על ידי כלבה של הנתבעת, ובהתאם יש להטיל על הנתבעת את האחריות המלאה להתרחשות התאונה. בחנתי את טענות הנתבעת בעניין "התפרצות" התובעת לביתה, הסגת גבול, ואת טענתה כי התובעת התגרתה בכלב, ולא מצאתי בהן ממש.

     

24. התובעת חזרה על גרסתה כפי שהובאה בכתב התביעה ועליה הרחבתי לעיל, גם במסגרת תצהיר העדות הראשית וגם בחקירתה לפניי. התובעת אישרה כי בדרך כלל היא מביאה את הירקות עבור הנתבעת בבקרים עם הגעתה לפעוטון (עמ' 11, שורות 12-13) וכי ביום התאונה זו הייתה הפעם הראשונה אשר הביאה את הירקות בשעות הערב (שם, שורות 14-15). התובעת ציינה כי תיאמה את הגעתה לבית הנתבעת עמה עוד בבוקר יום התאונה. התובעת טענה לפניי כי ביקשה חופש ליום רביעי וכאשר הנתבעת הודיעה לה כי "זה קשה כי אין ירקות ופירות לילדים" התובעת ציינה כי תביא את הירקות בערב על מנת שתוכל לקחת יום חופש למחרת, זאת במטרה לסייע לנתבעת אשר הייתה ללא רכב וללא רישיון נהיגה ולא היה באפשרותה להביא ירקות לגן (עמ' 12 שורות 6-11).

     

25. התובעת הייתה בסערת רגשות במהלך חקירתה, התרגשה ובכתה עת נחקרה על ידי ב"כ הנתבעת בעניין מנגון התקיפה והנשיכה ותיארה את האירוע כדלקמן:

     

     "ש.איך הוא טלטל אותך בחוזקה, תוכלי להסביר?

    ת. כן, הוא תפס אותי ככה עם השיניים, עם הראש, הוא החזיק אותי, אם את קוראת על סוג הכלב הזה בגוגל הוא לא פותח את הפה שלו בשום פנים ואופן, רק בשני תנאים, או שאת שמה מים או קרים או שאת יורה בו והורגת בו. הוא החזיק אותי, מה השאלה? לאחר שבית המשפט חוזר על השאלה, אני משיבה כי הוא טלטל אותי והמשיך לטלטל אותי, הוא משך למטה ולמעלה כשאני הייתי על הרצפה. לשאלת בית המשפט, הגוף שלו לא היה מעליי אלא לידי ורק הראש שלו היה על הראש שלי.

    ש.הוא היה כלב גדול?

    ת. את יכולה להגיד אריה, לא כלב." 

    (עמ' 14 שורות 14-22)

     

26. התובעת נשאלה אם היה מצב שבו הכלב רצה לשחק עמה וזו השיבה כי "אין סיכוי בעולם, כלב מסוג כזה לא רוצה לשחק עם אנשים" (שם, שורות 30-31). הנתבעת נחקרה אודות תעודת עובד הציבור מטעם משרד הבריאות מיום 24.11.2021 אשר הוגשה לתיק כמוצג נ/1 במסגרתה נרשמו דברי התובעת בפרק תיאור נסיבות התאונה כדלקמן: "לדבריה במהלך שהותה אצל חברה, הכלב רצה לשחק איתי, מרוב שהוא כבד וגדול נפלתי על הרצפה והוא תקף אותי". התובעת טענה כי לא אמרה את הדברים ואין בידה להסביר מדוע הדברים האלה נרשמו (עמ' 15 שורות 1 -2). התובעת טענה בחקירתה במספר הזדמנויות כי היא פוחדת מכלבים. בשל כך, לגרסתה, עם הגעתה למקום התקשרה לנתבעת וביקשה כי זו תצא אליה לחצר, בגלל הכלבים.

     

27. התובעת טענה כי נכנסה לביתה של הנתבעת, ברשותה, וכי זו ליוותה אותה לתוך הבית מאחר והתובעת סייעה לה עם שקיות הירקות. התובעת עמדה בתוך הבית ושוחחה עם הנתבעת והעידה לפניי כי על אף כי היא פחדה מכלבים, היא לא חששה באותה עת מהכלב מאחר והנתבעת, הבעלים, הייתה במקום (עמ' 15).

     

28. התובעת העידה כי נבהלה בעקבות הפציעה והדם והנתבעת הרגיעה אותה אך לא הסכימה להזמין עבורה אמבולנס מאחר וחששה כי הורי הילדים הפעוטון יקבלו ידיעה כי כלב נשך אותה ויוציאו את הילדים מהגן. לגרסתה, הנתבעת ליוותה אותה לטיפול רפואי בעראבה, תוך שהתובעת נהגה והנתבעת ישבה במושב שליד הנהג, וראתה שהיה לה "מלא מלא דם" (עמ' 16 שורות 1 – 9).

     

29. אמנם יש לתהות בעניין תיאור התאונה כפי שזה נרשם בתיעוד של משרד הבריאות (מוצג נ/1), אך יצויין כבר עתה כי במסגרת אותו מסמך נרשם בפרק תיאור הפצע לפי הרופא : "נשיכה חמורה בראש ושריטה בכתף שמאל". בעקבות האירוע הוחלט להסגיר את הכלב משך 10 ימים וזה הושם באותה תקופה בכלביית "עמותת גלבוע". לא מצאתי כי יש בתיאור התאונה כפי שנרשם על ידי משרד הבריאות בכדי לכרסם בגרסת התובעת, זאת מעיון בכלל המסמכים בתיק ולאחר שבחנתי גם את גרסת הנתבעת.

     

30. הנתבעת העידה לפניי והכחישה את טענות התובעת כי הביקור של התובעת בביתה ביום התאונה תואם עמה מראש. עוד הכחישה את גרסת התובעת כי ביקשה ממנה חופש ליום רביעי ובשל כך תיאמה את הבאת הירקות לגן באותו ערב. לגרסת הנתבעת, התובעת הגיעה להררית לפעמים בעניינים אישיים וייתכן כי מצאה לנכון באותו ערב להביא את הירקות כיוון שכבר קנתה אותם (עמ' 24 שורות 15-20). הנתבעת טענה כי התובעת הגיעה לשער ביתה, נכנסה לתוך החצר מהשער, התקרבה מרחק 5 מטר מדלת הכניסה ואז קראה לנתבעת (עמ' 25 שרורות 1-4). הנתבעת טענה כי שהתה באותה עת בביתה עם בנה ושני כלבים, ומאחר ולא ציפתה להגעת התובעת, יצאה מדלת ביתה, סגרה את הדלת ופגשה את התובעת בדלת (שם שורות 6-7). הנתבעת טענה כי שאלה את התובעת אודות סיבת הביקור וזו ענתה כי הביאה את סלי הירקות, אך כאשר זו ביקשה לקחת את הסלים, התובעת עקפה אותה, הדפה אותה ונכנסה לתוך הבית (שם, שורות 9- 10).

     

31. לאורך עדותה, הנתבעת ביקשה להדגיש כי היא אינה מרשה לאף אחד להיכנס אליה הביתה כשהכלבים בסלון, וכי עת נעקפה על ידי התובעת אשר נכנסה לבית, היא התריעה לפניה כי הכלבים בבית "אל תכנסי" (עמ' 25, שורות 11-13). הנתבעת חזרה וטענה בעדותה כי אמרה את הדברים לתובעת "במפורש" (שם, שורה 12). עוד העידה כי התובעת "התפרצה לבית" גם כשהנתבעת אמרה לה שהכלב נמצא בבית, וביקשה ממנה לא להיכנס (שם, שורות 26-27).

     

32. הנתבעת גם חזרה בעדותה שוב ושוב כי ביקשה, לגרסתה, מהתובעת לצאת החוצה ולדבר (עמ' 5 שורה 13 ושורה 31). הנתבעת טענה כי הכלב ניגש אל התובעת וכשכש בזנב, אך התובעת, בצעד "הזוי" פרמה את השערות שלה מעל ראש הכלב ובשל כך הכלב תפס את השיער שלה בשיניים ומשך את השיער (שם, שורות 13-16). הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובעת נכנסה לביתה על אף כי הנתבעת ביקשה ממנה לא להיכנס, לא איפשרה לה לקחת את השקיות, פחתה את הדלת של הבית, הניחה את השקיות בתוך הבית ואז כאשר הכלב ניגש אליה עם כשכושי זנב, מאחר והוא מכיר אותה, זו פרמה את שערה והשערות שלה נגעו בפנים של הכלב, כאשר "מבחינתו זה היה לשחק איתה" (שם, שורות 28-32). בהמשך חקירתה, טענה כי התובעת הורידה את הראש כדי לסדר את הקוקו שלה מחדש וכי היא לא התכוונה לשחק איתו אך לגרסתה: "השערות שלה היו על הפרצוף שלו, מבחינתו, איך שפירש זאת כבעל חיים, הוא בא לשחק איתה" (עמ' 26 שורות 31-33).

     

33. הנתבעת טענה כי הכלב לא נשך את התובעת אלא משך אותה משערה וכי הקרע אשר היה לה בקרקפת נוצר בעקבות המשיכה כאשר לגרסתה, אם הכלב היה נושך אותה "הוא היה פותח את הלסת ולא מרפה ממנו" (עמ' 27 שורות, 16-18). הנתבעת טענה כי החזיקה בשערות של התובעת בין ראשה ובין הפה של הכלב כדי שהוא לא ימשוך את השער בצורה חזקה מדיי אך הכחישה כי זו הדפה את הכלב עם מקל על מנת להפריד בינו ובין התובעת (עמ' 26, שורות 15-16, ושורות 24-25). הנתבעת הכחישה את טענות התובעת כי סירבה להזמין עבורה אמבולנס (עמ' 28 שורות 5-11, ושורה 31). לגרסתה, התובעת רעדה והייתה נסערת ומאחר ואין לנתבעת רכב ואין בידה להציע לה עזרה, הציעה לה להזמין אמבולנס אך התובעת התקשרה לאחיה ולבן זוגה, ולכל מי שהיא יכולה, ואלה המליצו לה שתיגש למר"ם בעראבה, והיא התעקשה לצאת לבד. הנתבעת טענה כי נסעה עם התובעת למר"מ בעראבה ולשם הגיעו אמא ואחיה של התובעת (שם).

     

34. עדותה של הנתבעת הותירה על בית המשפט רושם שלילי ולאחר שהתרשמתי מעדותה בצורה בלתי אמצעית, לא מצאתי ליתן בעדותה אימון, זאת לאחר שבחנתי היטב את טענות הנתבעת בכתב הגנתה, אל מול טענותיה בתצהירה ובחקירתה לפניי, ומצאתי סתירות רבות. הנתבעת לא הוכיחה לפניי כי התובעת נכנסה לביתה, תוך הסגת גבול, לאחר שעקפה אותה ו/או הדפה אותה או כי התנהגה בעצבנות ופרמה את שערה מעלה ראשו של הכלב במטרה להתגרות בו או לשחק עמו. בנסיבות התיק שלפניי, לא מצאתי כי ההגנות שבסעיף 41ב לפקודה חלות. אנמק להלן.

     

35. הצדדים אינם חולקים על כך כי במועד התאונה, התובעת הועסקה אצל הנתבעת כסייעת בפעוטון שזו ניהלה, ואשר היה צמוד אל ו/או היווה חלק מהחצר ו/או מביתה. עוד מוסכם על הצדדים כי התובעת רכשה "מהכפר", מספר פעמים לפחות, את הירקות והפירות לפעוטון עבור הנתבעת, ובמקומה, במטרה להקל על הנתבעת אשר הייתה ללא רכב. עוד עולה מגרסת הנתבעת בכתב הגנתה ומעדותה לפניי כי בין השתיים היו יחסים טובים, לפני התאונה, וכי התובעת נתנה בנתבעת אמון וסיפרה לה פרטים על חייה האישיים והרומנטיים, פרטים אשר נחשפו במסגרת הגנת הנתבעת, לתמיכה בטענות הנתבעת אודות סיבת הגעת התובעת לביתה במועד האירוע.

     

36. הצדדים מאשרים כי במועד התאונה, התובעת הביאה לנתבעת ירקות ופירות אשר רכשה עבור הפעוטון. טענות הנתבעת כי התובעת נסעה מדיר חנא להררית למטרות אישיות ובחרה "על הדרך" להגיע לביתה באופן מפתיע כאשר היא הייתה צפויה לעבוד יום למחרת אינה סבירה ואינה הגיונית. מצאתי להעדיף גרסת התובעת לפיה הגיעה למקום בתיאום מראש עם הנתבעת בשל רצונה מצד אחד לקחת חופש ומצד שני לא להשאיר את הגן ללא ירקות ופירות בשל העדרותה.

     

37. יחסי העובד והמעביד וסדרי העבודה שגובשו בין הצדדים אשר לפיהם התובעת נהגה להביא ירקות לגן, תומכים כולם בגרסת התובעת כי התייצבה למקום בתיאום עם הנתבעת וכי כניסתה לבית הייתה ברשות הנתבעת או בהסכמתה ועל מנת שהתובעת תוכל לסייע לה בהעברת הירקות לתוך הבית כפי שסייעה לה ברכישתם והבאתם לגן עד לאותו מועד. טענות הנתבעת בדבר השגת גבול תמוהות הן ואינן נתמכות בראיות שהוגשו לפניי בעניין הקשר שהתקיים בין הצדדים.

     

38. במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובעת "התגרתה" בכלב מאחר ונכנסה לטריטוריה שלו ללא רשות, כאשר הייתה עצבנית על רקע בעיה רומנטית שהייתה לה, כך "הניחה" ופירשה הנתבעת. במסגרת תצהירה ועדותה לפניי, העלתה הנתבעת אין ספור גרסאות אחרות אשר לגרסתה גרמו "להתגרות". בין היתר טענה הנתבעת, כפי שהובא לעיל כי התובעת פרמה את שערה, הנמיכה את ראשה בקרבת הכלב באופן מתגרה אך לא העלתה טיעונים בדבר בעיותיה הרומנטיות של התובעת או כי אלה גרמו לה להיכנס לבית הנתבעת בעצבנות.

39. באשר לאשם התורם של התובעת - הוראות פקודת הנזיקין והפסיקה קובעות כי האשם התורם מהווה הגנה למזיק מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בבואו של בית המשפט לקבוע קיומו של אשם תורם הוא בוחן אם בנסיבות העניין, הניזוק פעל בזהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. בלשון אחרת, בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק אל מול זה של הניזוק כדי להשוות ולהעריך את מידת ומשקל מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ראו : ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו [פורסם בנבו] (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

     

40. הנתבעת טענה כי התפרצותה של התובעת לבית הנתבעת ללא בירור מצבו של הכלב ומקום הימצאותו, הגם שהכירה היטב את הבית ואת הכלב, מהווים אשם מכריע המנתק כל קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעת ובין התאונה. כפי שצוין לעיל, לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת כי התובעת היא זו שגרמה במעשה ובמחדל להתרחשות התאונה. חרף האמור, אציין כי התובעת הכירה את המקום מאחר ועבדה בסמוך לבית התובעת בפעוטון בשעות היום. התובעת העידה לפניי כי ידעה אודות סידור החזקת הכלב, וידעה במועד כניסתה לבית התובעת כי הכלב נמצא בבית, וכי המדובר בכלב גדול ומסוכן. בשים לב לשיקולים אלו, אני סבורה שיש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור 10%.

     

    הנכות הרפואית:

     

41. כאמור, בעקבות התאונה, התובעת טופלה בבית החולים פוריה שם אובחנה כסובלת מנשיכת כלב בראש וכתף שמאל, חתך רוחבי של כ- 2 ס"מ באיזור אוקציפטלי בראש ושריטה מעל מפרק כתף שמאל. התובעת התלוננה על כאבים בראש בצוואר ובכתף שמאל והצילומים שעשתה בבית החולים היו ללא ממצא טראומאטי. זו שוחררה והומלץ לה על אנלגיטיקה, אנטיביוטיקה ומנוחה ומעקב רפואי. במעקב רפואי ואורתופדי במסגרת קופת חולים בוצעו בדיקת CT אשר הדגימה בלט דיסק דפוזי הגורם לחץ על השק שבין C4-C5 ו- C6-C7. התובעת המשיכה לסבול מכאבים והגבלה בתנועות צוואר עם כאבי ראש, טופלה בפיזיותרפיה ונוגדי כאבים לפי הצורך.

     

42. התובעת דיווחה על סיוטים והתקפי פחד ותופעות נפשיות בעקבות התאונה, והיא הופנתה ביום 28.2.17 לייעוץ פסיכיאטרי. לפי המסמכים הרפואיים מאת ד"ר זיידמן – פסיכיאטרית מטפלת במסגרת קופת חולים כללית, בתאריך 11.5.17 צוין כי התובעת סובלת מסיוטים בלילות, משחזרת את פרטי התאונה ומתקשה בתפקוד יומיומי. בבדיקה מאותו יום נצפו תכנים פוסט – טראומתיים "מאוד אקטואליים". עוד באותו מועד הוחל בטיפול תרופתי. על פי מסמך רפואי מתאריך 29.6.17 התובעת דיווחה כי אינה מרגישה שיפור במצבה הנפשי, עדיין נזכרת בפרטי האירוע ונבהלת מכל טריגר שמזכיר לה כלב, ממעיטה לצאת מהבית וסובלת מכאבים בצוואר, וממצב רוח ירוד וציינה כי לא עבדה משך חודש ימים. הומלץ על העלאת המינון התרופתי. במסמך מתאריך 17.8.17 צוין כי חל שיפור במצבה של התובעת בעקבות הטיפול התרופתי, אך השיפור נקטע על רקע הצפה רגשית בנוגע לתאונה ועלו תכנים פוסט – טראומתיים. הומלץ על שינוי בטיפול התרופתי והתובעת אובחנה כסובלת מ- PTSD.

     

43. התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר גנאיים מאג'ד, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בשל הגבלה קלה בתנועות ע"ש צווארי לפי סעיף 37 (5) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). כן צירפה חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטריה מאת ד"ר טארק פאהום אשר קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות נפשית צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 34 (ב)(3) לתקנות הביטוח הלאומי בעקבות תסמונת פוסט טראומטית. הנ"ל המליץ על מעקב פסיכיאטרי, טיפול תרופתי, וליווי פסיכולוגי בכדי למנוע החמרה נוספת במצבה של התובעת.

     

44. ביום 20.2.2019 הצד השלישי הגיש חוות דעת נגדית של ד"ר מרדכי קליגמן, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר בדק את התובעת ומצא כי טווח התנועות מלא ואינו מקנה נכות. המומחה הנ"ל ציין כי על פי המסמכים הרפואיים אשר הוצגו לפניו, התובעת סבלה לגרסתה "ממגבלה בצוואר הרבה זמן" וקבע כי תלונותיה של התובעת בעניין עמ"ש צווארי אינן קשורות לתאונה. בהתאם, ד"ר קליגמן קבע בחוות דעתו כי לא נותרה לתובעת נכות אורתופדית צמיתה בעקבות התאונה. עוד ציין כי מנגנון התאונה אינו מתאים בעליל לגרימת נזק דיסקאלי.

     

45. ביום 10.3.2019 הצד השלישי הגיש חוות דעת מטעם ד"ר אמיר בן אפרים בתחום הפסיכיאטריה. במסגרת חוות דעתו מצא המומחה הנ"ל סימנים שארתיים של הפרעת הסתגלות ובהתאם העריך את נכותה הנפשית של התובעת בעקבות התאונה ב- 5% בהתאם לסעיף 34 (ב)(1-2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

     

46. כאמור, הנתבעת ביקשה להסתמך על חוות הדעת שהוגשו מטעם הצד השלישי ואלה צורפו כאמור לתצהירי העדות הראשית מטעמה.

     

47. לאחר שבית המשפט שמע את טענות הצדדים בעניין, הורה ביום 16.9.2019 על מינוי מומחים מטעמו: פרופ' גרשון וולפין בתחום האורתופדיה וד"ר כמאל פרחאת בתחום הפסיכיאטריה (להלן ביחד: "המומחים").

     

48. פרופ' וולפין בדק את התובעת, עיין במסמכים הרפואיים אשר הוצגו לעיונו על ידי הצדדים ובחן את חוות הדעת מטעם הצדדים בתחום האורתופדיה וקבע כי החל מיום 3.5.17 לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 5% בהתאם לסעיף 37 (5)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (חלק יחסי) בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי. פרופ' וולפין קבע כי בעקבות התאונה נגרמה לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% למשך חודשיים ונכות זמנית בשיעור 20% לחודשיים נוספים לצורך שיקום. פרופ' וולפין התייחס לתלונות התובעת על כאבי צוואר וגב תחתון משנת 2009 אחריהם סבלה התובעת מכאבי צוואר וגב תחתון. הנ"ל ציין כי לאחר שבחן את הנתונים הוא מצא לייחס מחצית הנכות הצמיתה של התובעת לתאונה בתיק שלפניי.

     

49. ד"ר פרחאת גם הוא בדק את התובעת, עיין במסמכים הרפואיים אשר הוצגו לעיונו על ידי הצדדים, בחן את חוות הדעת מטעם הצדדים בתחום האורתופדיה וקבע כי בעקבות התאונה התפתחה אצל התובעת פתולוגיה נפשית משולבת מתסמונת בתר חבלתית (PSTD) ותגובה דיכאונית חרדתית מזערית. הנ"ל קבע כי פתולוגיה משולבת זו ידעה שני שלבים מבחינת חומרת הביטוי הקליני של התסמינים והשלכתם הרגשית והתפקודית: שלב ראשון מיום אירוע התקיפה ביום 3.1.2017 ועד 31.10.2017, אז החלה התובעת לעבוד במשרה מלאה, הנכות הנפשית כתוצאה משתי הפתולוגיות הנ"ל עמדה על 15% בהתאם להוראות סעיף 34(ב) (2-3) לתקנות המוסד לביטוח לאומי. השלב השני הוא מיום 1.11.2017 שהוא השלב הקיים שבו הסימנים הפוסט טראומטיים והתגובה החרדתית התגובתית ידעו הקלה והטבה, והתובעת החלה לעבוד במשרה מלאה כעוזרת גננת. בביקור מיום 17.8.2017 אצל הפסיכיאטר המטפל נרשם שיפור במצבה הנפשי ולאחר ביקור זה הייתה הפסקת מעקב במשך כשבעה חודשים. בהתאם קבע המומחה כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 7.5% בהתאם לסעיף 34(ב) (1-2) הנ"ל.

     

50. המומחה, ד"ר פרחאת ציין בחוות דעתו כי התובעת חזרה למעקב בחודש מרץ 2018 עם תיאור נסיגה במצבה, בסמוך לפרידה מחבר, מעקב זה נמשך לשני ביקורים (מיום 6.3.2018 ומיום 24.7.2018) בהם תוארה החמרה במצב רוח, ונרשם קיומם של אירועים סטרסוגנים ללא פירוט נוסף. במסמכים הנ"ל צויין כי ברקע היו אירועים מעברה של התובעת טרם התאונה, כולל הגירושין, תאונות הדרכים בשנת 2005 ושנת 2016, אך המומחה, ד"ר פרחאת, לא מצא כי האירועים הנ"ל גרמו לנכות נפשית. המומחה ציין כי אינו צופה הרעה נוספת במצבה של התובעת וגם לא לשינוי המשפיע על מסקנותיו.

     

51. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים ובהתאם ובהעדר כל טענה בעניין קביעות המומחים מטעם בית המשפט, אני מאמצת את חוות דעת המומחים פרופ' וולפין וד"ר פרחאת, וקובעת כי נכותה הרפואית המשוקללת והצמיתה של התובעת תעמוד על 12.125 % (5% בתחום האורתופדיה ו- 7.5% בתחום הפסיכיאטריה) כפי שנקבע בחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט.

    הפגיעה התפקודית:

     

     

52. הפגיעה התפקודית, על פי ההלכה הפסוקה, תוערך על ידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות של המקרה שלפניו כאשר הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא לקביעה זו. על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו, וליתן, בין היתר משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע בהתחשב בגילו, השכלתו וכישוריו. בבחינה זו ינתן משקל ממשי לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל על הנפגע ובכלל זה שינויים שחלו בשכר הנפגע לאחר הפגיעה (ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8.6.95) ; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010)).

     

53. התובעת טענה בסיכומיה לפגיעה תפקודית הזהה לשיעור הנכות הרפואית. הנתבעת טענה מנגד כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית בעקבות התאונה, וככל שקיימת כזו הרי כי היא נוצרה בשל מצבה הקודם של התובעת. פרופ' וולפין קבע נכות תפקודית בגין הגבלה קלה בעוד שד"ר פרחאת נתן את קביעתו על פי סעיף 34(ב)(1-2) אשר מלמד על רימסיה מלאה וללא הפרעה בתפקוד.

     

54. אציין כי נכותה של התובעת בחלקה הינה נכות אורתופדית והפגיעה בצוואר, הגם שעניינינו בהגבלה קלה בתנועות, עלולה להשליך על תפקודה של התובעת , זאת בהתחשב בגילה ובמהות הפעילות שהיא מבצעת כמאמנת אירובית ומטפלת בילדים.

     

55. באשר למישור הנפשי, על פי חוות הדעת של המומחה ד"ר פרחאת, התאונה השפיעה השפעה ניכרת על מצבה הנפשי ותפקודה של התובעת כאשר זו הייתה מטופלת בתרופות וסבלה מסיוטים וקשיים נפשיים רבים בעקבות התאונה. הגם שהראיות שלפניי מלמדות על פניו, על חזרה לשגרה החל מיום 1.11.2017, והגם שהתובעת החלה להשתכר באופן המשביע רצון ואף שכרה היה במגמת עלייה כסייעת בגן ילדים החל מאותו מועד, לא ניתן להתעלם מכך כי התובעת קיבלה טיפול תרופתי משך אותה תקופה, ומצבה הנפשי המשיך להיות פגיע. ד"ר פרחאת ציין בחוות דעתו כי אינו צופה לשיפור או להרעה במצבה של התובעת.

     

56. בשים לב למכלול הנתונים שהוכחו, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת של המומחים ונתוני השכר של התובעת, אני מעמידה את נכותה התפקודית של התובעת על 10% (בשני המישורים).

     

57. משקבעתי את שיעור הנכות התפקודית, אפנה לחישוב הנזק.

     

    שיעור הנזק:

     

58. התובעת – ילידת 07.09.1976.

    מועד התאונה – 03.01.2017.

    במועד התאונה – התובעת הייתה בת 40 שנים ו-3 חודשים.

    מועד מתן פסק הדין – התובעת היא בת 45 שנים ו-10 חודשים.

    שיעור הנכות הרפואית 12.5% והתפקודית 10%.

     

     

    הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות:

     

    הפסדי שכר לעבר

     

59. הפסדי שכר לעבר הם בבחינת נזק מיוחד, שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1)477), זאת לאור טבעו ואופיו של הנזק המאפשר הבאת נתונים מלאים בעניין. הנטל להבאת נתונים אלה רובץ על שכמו של התובע, כאשר במקרים מסוימים ניתן לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו על ידי התובע, במידה וקיים קושי לחשב את הפסדי העבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים (ראו: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84)).

     

60. המומחה בתחום האורתופדיה, פרופ' וולפין קבע כי בעקבות התאונה נגרמה לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% למשך חודשיים ונכות זמנית בשיעור 20% לחודשיים נוספים לצורך שיקום, ונכות צמיתה בשיעור 5% החל מיום 3.5.2017. ד"ר פרחאת קבע כי לתובעת נכות זמנית ממועד התאונה ביום 3.1.2017 ועד 31.10.2017 בשיעור 15% ונכות צמיתה בשיעור 7.5% החל מיום 1.11.17.

61. התובעת צירפה לתצהירה תלושי משכורת מחברת גיל עוז לחודשים 01/14 אשר במסגרתו השתכרה 6,514 ₪ (ברוטו) , חודש 02/14 סך של 4,971 ₪ (ברוטו), חודש 03/14 סך של 6,399 ₪ (ברוטו), חודש 04/14 סך של 5,307 ₪ (ברוטו), חודש 05/14, סך של 5,570 ₪ (ברוטו), חודש 06/14, סך של 5,937 ₪ (ברוטו), חודש 07/14 סך של 4,268 ₪ (ברוטו), חודש 08/2014 סך של 5,148 ₪ (ברוטו), חודש 09/14 סך של 5,791 ₪ (ברוטו), 10/14 סך של 9,117 ₪ (ברוטו), 11/14 סך של 5,491 ₪ (ברוטו), 12/14 סך של 11,109 ₪ (ברוטו).

     

62. התובעת טענה בתצהירה כי סיימה 12 כיתות לימוד, עברה השתלמויות וקורסים של חובשת מוסמכת, פילאטיס, אירובקה ועיצוב גוף ובין השנים 2008 עד 2014 עבדה כמטפלת שכירה בקשישים במרכז סיעודי בקיבוץ שער הגולן. תלושי המשכורת משנת 2014 מלמדים כי באותה שנה ממוצע השכר של התובעת עמד על 6,301 ₪ (ברוטו). התובעת צירפה מסמכים המלמדים על הכנסה כוללת בגין עסק פרטי ועבודה כשכירה לשנת 2016 על סך 51,704 ₪ - ממוצע של 4,308 ₪ (ברוטו) ואישור מרואה החשבון – מג'די אבו אלחוף (רו"ח) כי "מחזור המכירות" של התובעת מיום 01.01.2017 ועד ליום 30.04.2017 הינו על סך 55,480 ₪. באותו מסמך ציין הנ"ל כי התובעת הינה בעלת עסק אשר הפסיקה את פעילותה מסיבות שלא בשליטתה, למרות הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בעסק. למסמך הנ"ל צורף דו''ח רווח והפסד לפיו הרווח לאותה תקופה עמד על 48,470 ₪ (ממוצע של 12,117 ₪ לחודש).

     

63. התובעת טענה כי בין השנים 2015 עד 2016 ניהלה סטודיו לכושר עם אימון סדנאות בלט, עיצוב גוף, זומבה ואירוביקה כאשר שבחודש נובמבר 2016 עד דצמבר 2016 עבדה גם כמטפלת אצל הנתבעת במשפחתון שבביתה.

     

64. התובעת טענה בתצהירה כי בסוף שנת 2016 ביקשה לקבל אשראי על סך 500,000 ₪ ובהתאם הוכנה תכנית עסקית, זאת לצורך שיפוץ מבנה והבאת ציוד לחדר כושר אך התאונה קטעה את תוכניותיה מאחר וזו אירעה בפתח שנת 2017. התובעת צירפה תכנית עסקית לשנים 2016 עד 2019 מאת חברת "שליו פתרונות כלכליים" אשר במסגרתה צוין כי הרווח השנתי בשנת 2016 עמד על 98,000 ₪, בשנת 2017 עמד על סך 230,000 ₪, בשנת 2018 עמד על סך 286,000 ₪ ובשנת 2019 עמד על 353,200 ₪ (ראו סעיף 2.6 למסמך שצורף כעמוד 104 לתצהירי התובעת).

     

65. התובעת טענה כי החל מחודש נובמבר 2017 היא עובדת בקיבוץ דגניה ב' בתור סייעת לילדים ומשתכרת סך 5,500 ₪ נטו לחודש. התובעת צירפה תלושי משכורת משנת 2017 ועד שנת 2022 מקיבוץ דגניה ב' – מתיישבי דגניה ב' אגודה קהילתית. כדלקמן: חודש 11/17, סך של 2,585 ₪ (ברוטו), חודש 12/17 סך של 5,705 ₪ (ברוטו), חודש 1/18 סך של 6,190 ₪ (ברוטו), חודש 02/18 סך של 5,586 ₪ (ברוטו), חודש 03/18 סך של 5,987 ₪ (ברוטו), חודש 04/18 סך של 6,287 ₪ (ברוטו), חודש 05/18 סך של 5,942 ₪ (ברוטו), חודש 06/18 סך של 5,824 ₪ (ברוטו), חודש 07/18 סך של 6,448 ₪ (ברוטו), חודש 01/2020 סך של 7,853 ₪ (ברוטו), חודש 02/2020 סך של 6,021 ₪ (ברוטו), חודש 03/2020 סך של 2,791 ₪ (ברוטו), חודש 05/2020 סך של 7,654 ₪ (ברוטו), חודש 06/2020 סך של 7,017 ₪ (ברוטו), חודש 07/2020 סך של 8,845 ₪ (ברוטו), חודש 08/2020 סך של 7,579 ₪ (ברוטו), חודש 09/2020 סך של 4,436 ₪ (ברוטו), חודש 10/2020 סך של 3,195 ₪ (ברוטו), חודש 11/2020 סך של 7,538 ₪ (ברוטו), חודש 12/2020 סך של 7,477 ₪ (ברוטו), חודש 1/21 סך של 6,590 ₪ (ברוטו), חודש 02/21 סך של 6,241 ₪ (ברוטו). אציין כי שכר התובעת השתנה בהתאם לשעות הנוספות אשר ביצעה בכל חודש.

66. התובעת טענה בתצהירה, בעדותה וגם בסיכומים כי הייתה באי כושר מוחלט למשך שישה חודשים ממועד התאונה וכי חזרה לעבודה סדירה בחודש נובמבר 2017 בקיבוץ דגניה אז השתכרה סך של 5,500 ₪ נטו בממוצע. לגרסת התובעת היא ניחנה בכישורים ועל אף יכולתיה העתידיות להשתכר כעצמאית וכי ניהלה עסק עצמאי מוצלח, בשלב מסוים לא הצליחה לגייס את הכספים הנדרשים למנף את העסק. בנסיבות אלה ביקשה כי בית המשפט יקבע כי בסיס השכר יועמד על 6,000 ₪ (נטו) לצורך חישוב הנזק לעבר.

     

67. התובעת טענה כי יש לפצותה בסך של 38,880 ₪ עבור שישה חודשים מלאים בהם הייתה ללא תעסוקה בתוספת 2,880 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה.

     

68. הנתבעת מנגד טענה כי התובעת לא צירפה מסמכים המלמדים על הכנסתה בפועל ולעיון בית המשפט צורפו דו"חות משנת 2017 המלמדים על רווח כאשר לא צורפו מסמכים להשוואה לשנים 2015 ו-2016, לא צורפו דו"חות מס הכנסה ובהתאם לא ניתן לקבל את הצהרת רואה החשבון מטעם התובעת שהוא ערך בעצמו, כתחליף למסמכים שהוגשו לרשויות המס. המסמכים שכן צורפו לעיון בית המשפט, לגרסת הנתבעת, מלמדים על עלייה וצמיחה בהכנסותיה ובשכרה של התובעת, דבר אשר גם מלמד על היעדר נכות תפקודית ועל היעדר הפסדי שכר. הנתבעת טענה כי ככל שבית המשפט ישקול לפצות את התובעת יש לקבוע פיצוי גלובלי מינימלי בלבד בהתחשב בהיעדר הפגיעה בתפקודה של התובעת.

     

69. לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו על ידי התובעת ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובהתחשב בהכנסות התובעת לפני מועד התאונה ואחריה, בסיס השכר שיילקח בחשבון לצורך חישוב הפסדי השתכרותה לעבר יבוסס על נתוני השתכרות העומדים על ממוצע של 6,000 ₪ (ברוטו).

     

70. לאור עדות התובעת לפיה שבה לעבודתה לאחר 6 חודשים ממועד התאונה, ולאחר שבחנתי את המסמכים הרפואיים שהוגשו ואת חוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט, המסמכים בדבר השתכרות התובעת, ובהתחשב בקביעת המומחה מטעם בית המשפט בעניין הנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת מצאתי לנכון להעמיד את הפסדי השתכרותה של התובעת בעבר על סך כולל של 15,000 ₪.

    גריעה מכושר ההשתכרות:

     

71. באשר לקביעת הפסד ההשתכרות לעתיד התובעת טענה כי לאור כישוריה ויכולותיה ובהתחשב בגילה יש לקבוע את הבסיס לחישוב הפיצויים לעתיד על סך 7,500 ₪ לפי נכות תפקודית של 12.5% ובהתחשב בגיל הפרישה שהועמד על ידי התובעת על גיל 67, יש לפסוק לתובעת הפסדי שכר לעתיד על סך 180,987 ₪.

     

72. הנתבעת מנגד טענה כי אין מקום לערוך חישוב אקטוארי מלא שכן התובעת חזרה לעבודה מיד לאחר האירוע וסיימה לעבוד אצל הנתבעת בשל מחלת אמה. לגרסת הנתבעת, יכולת ההשתכרות של התובעת לא נפגעה והיא המשיכה לעבוד בעבודות פיזיות כסייעת גננת הדורשת גם מאמץ פיזי ונפשי לאור מהות העבודה עם ילדים. הנתבעת טענה כי ככל ובית המשפט יקבל את התביעה וככל שתוטל אחריות על התובעת יש לפצותה בסכום של 25,000 ₪.

     

73. התובעת צירפה לעיוני תלושי שכר, עליהם הרחבתי לעיל, ומהם ניתן ללמוד על עלייה בהכנסותיה כשכירה, כאשר העלייה בשכר התבססה בעיקרה על שעות נוספות אשר מלמדות על פוטנציאל השתכרות של 7,000 ₪ לפחות.

     

74. מחד גיסא, לא ניתן להתעלם מכך כי שכרה על התובעת עלה עם הזמן, מאידך גיסא התובעת, כאמור, ויתרה על המשך הפעילות שלה בסטודיו כמאמנת כושר ואף לגרסתה במהלך העדות נאלצה לעבור הליכי חדלות פירעון. לא הובאו לפניי ראיות כי סגירת העסק של התובעת נעשתה בשל קשר ישיר עם התאונה נשוא התובנעה שכן לא צורפו לפניי מסמכים המלמדים על הכנסותיה משנים קודמות מהסטודיו, ואלה שהוגשו אינן מלמדים על ההכנסה גבוהה אליה טענה התובעת.

     

75. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודתה של התובעת ולמקצועה במועד הגשת התביעה כסייעת בגן ילדים ולעלייה הצפויה בשכרה, לשנות העבודה שנותרו לה ולאחר שנתתי דעתי למהות ההגבלה אשר הוגדרה כקלה, ובהנחה כי התובעת תמשיך בעבודתה עד גיל 67, אני מוצאת שיש לקבוע לתובעת פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 120,000 ש"ח (כאשר הפיצוי הוא בגבולות כ- 75% מתחשיב אקטוארי לפי שכר ממוצע 7,000 ₪).

     

    פנסיה וזכויות סוציאליות:

     

76. בהתחשב בסכום הפיצוי בגין הפסדי שכר אשר הועמד על , הפיצוי בגין רכיב זה לפי חישוב 12.5% יועמד על : 16,875 ₪.

     

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

     

77. התובעת טענה בתצהירה כי עקבות האירוע סובלת מכאבים והגבלות והייתה באי כושר מוחלט לפחות כחצי שנה במהלכה נאלצה להסתייע בבני משפחתה בחיי היום יום ובאופן שוטף. לגרסתה עזרה זו נמשכה גם לאחר שעברה להתגורר בקיבוץ מסדה בחודש דצמבר 2018 שכן היא נזקקת לסיוע ועזרה במאמצים פיזיים ונפשיים. התובעת טענה בסיכומיה כי יש לפצותה בגין עזרה סך של 3,000 ₪ לשלושה חודשים וסך של 1,000 ₪ למשך 54 חודשים לעבר (סך כולל של 72,000 ₪)ופיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד בסך 25,000 ₪.

     

78. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי ככל שבית המשפט יטיל חיוב כלשהו על הנתבעת יש לכלול את כל מרכיבי החיוב בפיצוי גלובלי על סך 25,000 ₪.

     

79. התובעת לא צירפה לעיון בית המשפט מסמכים המלמדים על הוצאות בגין עזרה צד ג' ולא הגישה תצהירים של גורמים אשר לטענתה סייעו לה בתקופת אי הכושר, זאת על אף כי טענה כי משפחתה סייעה לה ותמכה בה גם כלכלית וגם נפשית. בהתאם לפסיקה, ומקום לא הובאו לפני בית המשפט נתונים ואסמכתאות, ובית המשפט השתכנע כי ניתנה עזרה, ייפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראו: ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) . בהתאם הערכתי בגין ראש נזק זה, תינתן על דרך האומדנה.

     

80. כאמור, ביום התאונה התובעת שוחררה מבית החולים "פוריה" לאחר שטופלה ונשלחה למעקב בתחום האורתופדיה. הנתונים הרפואיים אינם מלמדים כי התובעת נזקקה לסיוע יום יומי ו/או אינטנסיבי. התובעת אמנם עברה סדרה של טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים נפשיים והייתה במעקב רפואי למשך תקופה ארוכה עליה הרחבתי לעיל. בהתאם לממצאים הרפואיים וחוות דעת המומחים ובהתחשב בתקופות אי הכושר כפי שנקבעו על ידם, לא ניתן לקבוע כי התובעת נזקקה באופן מוגבר לתמיכת ועזרת בני משפחתה לביצוע פעולות יומיומיות בסמוך לאחר התאונה. וכן לא הוכח כי התובעת תזדקק לסיוע ועזרה בעתיד ולא הוגש כל מסמך רפואי בעניין זה. בהתאם, ועל פי הפסיקה הערכתי את ראש הנזק לעבר ולעתיד על דך האומדנה בסך של 3,000 ₪.

     

    הוצאות לעבר ולעתיד :

     

81. התובעת טענה בתצהירה כי בעקבות התאונה היו לה הוצאות רבות על נסיעות לצורך מעקב רפואי בקופת חולים המקומית, טיפול נפשי בסניף טרדיון – סניף סכנין והיו לה הוצאות בגין אגרות קופת חולים, תרופות, נסיעות וכו'. בגין ראש נזק זה ביקשה התובעת סך של 10,000 ₪ זאת נוסף להוצאות המומחים מטעמה וחלקה היחסי מהוצאות המומחים מטעם בית המשפט. בסיכומיה חזרה התובעת על טיעוניה כפי שהובאו במסגרת התצהיר. הנתבעת לעומתה טענה כי יש לכלול פיצוי זה במסגרת הפיצוי הגלובלי אותו העמידה על סך 25,000 ₪.

     

82. בהתחשב במצבה הרפואי של התובעת, ובהתחשב בתקופות אי הכושר שנקבעו על ידי המומחה והטיפולים הרפואיים אליהם נדרשה ובכלל זה טיפולי פיזיותרפיה, טיפוליים נפשיים ותרופתיים, ולאור הסיכוי כי תידרש להוצאות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, רכישת תרופות והוצאות שונות, אני פוסקת בגין ראש נזק זה סכום גלובלי של 5,000 ₪.

     

    נזק לא ממוני:

     

83. התובעת טענה כי בעקבות התאונה היא נפגעה בגופה ובנפשה וכי לאור הקביעות של המומחה בתחום הפסיכיאטריה, הסבל המתמשך של התובעת, הסיוטים שמלווים אותה וככל הנראה ילוו אותה בחיים יש להעמיד את הפיצוי בגין מרכיב זה על סך של 50,000 ₪.

     

84. הנתבעת טענה כי אין לקבל את חישוב התובעת זאת בשל הפגיעה המינימאלית של התובעת אשר לפי גרסת הנתבעת, נותר ללא נכות תפקודית ובהתאם הציעה פיצוי כולל, על סך 25,000 ש"ח.

     

85. בהתחשב במהות הפגיעה וגובה הנכות שנותרה לתובעת, ובהתאם לפסיקה במקרים דומים אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזק לא ממוני על סך של 45,000 ₪.

     

    סוף דבר:

     

86. לסיכום - נזקי התובעת הם כדלקמן:

     

    א.הפסד שכר בעבר 15,000 ₪

    ב.אובדן כושר ההשתכרות לעתיד 120,000 ₪

    ג.הפסד פנסיה 16,875 ₪

    ד. עזרה צד ג' (עבר ועתיד)3,000 ₪

    ה.הוצאות רפואיות ונסיעה (עבר ועתיד)5,000 ₪

    ו.כאב וסבל  45,000 ₪

    סה"כ 204,875 ₪

     

    לאחר הניכוי בגין האשם התורם הפיצוי יועמד על סך 185,000  ₪ (מעוגל).

     

87. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 185,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד כולל על סך 43,000 ₪, בתוספת החזר אגרת בית המשפט, החזר שכר טרחת המומחים מטעם התובעת (כנגד הצגת חשבוניות), והחזר חלקה של התובעת בשכר טרחת המומחים מטעם בית המשפט (כנגד הצגת חשבונית) כשסכומים אלה משוערכים למועד מתן פסק הדין.

     

88. הסכומים בפסק הדין ישולמו תוך 30 ימים מהיום, באמצעות באי כוח התובעת, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

    זכות ערעור במועדים הקבועים בדין.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

     

    ניתן היום, כ"א תמוז תשפ"ב, 20 יולי 2022, בהעדר הצדדים.