פלונית נ' אגודת אלמקאסד האיסלמית לצדקה בירושלים

התובעים, בני זוג, עתרו לקבלת פיצוי, נוכח מחדל נטען מצד הנתבעות, אשר הביא ללידתו של העובר שהיה ברחמה של התובעת ללא רוח חיים, בשבוע ה-38 להיריון.

הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1.התובעת, ילידת 1994, שהייתה בהריונה הראשון, הגיעה לבית החולים של נתבעת 1 (להלן: "בית החולים") לאחר שהופנתה לשם ממרפאת אבו דיס בשל חשד לירידת מים מוקדמת, בשבוע ה-38 להריונה.

2.לטענת התובעים, עם קבלתה של התובעת לבית החולים, היא נבדקה על ידי רופא, אשר אישר את דבר ירידת המים, ובנוסף, ביצע בדיקת אולטרסאונד שלימדה כי העובר חיוני ועם דופק תקין. התובעת חוברה למוניטור, ככל הנראה – כך נטען – בשעה 12:50 למשך כ-40 או 50 דקות, שתוצאותיו פורשו על ידי הצוות הרפואי כתקינות. לפיכך, התובעת נותקה מהמוניטור למשך למעלה משלוש שעות. בשעה 17:10, חוברה התובעת פעם נוספת למוניטור, והאחות, שלא הצליחה להדגים דופק עוברי, הזעיקה למקום רופא תורן, שגם הוא לא הצליח להדגים דופק עוברי. הרופא ביצע בדיקת אולטרסאונד שלימדה כי העובר מת ברחם. בהמשך, בוצע זירוז לידה, והעובר נתגלה מת כשחבל הטבור כרוך פעמיים על צווארו. נתיחה שבוצעה בעובר לימדה, לשיטתם, כי מדובר בתינוק שהיה בריא עובר ללידתו.

3.לטענת התובעים, בית החולים התרשל ולא פעל לפי הסטנדרט הסביר והמקובל ברפואת נשים ויילוד, וגרם לכך שהוחמצה ההזדמנות לגלות במועד את המצוקה העוברית שגרמה למותו של העובר, וכפועל יוצא מכך, נמנעה האפשרות להציל את העובר באמצעות ניתוח קיסרי מוקדם ודחוף.

4.התובעים, טענו גם לנזק ראייתי, בשל כך שהרשומות הרפואיות המתעדות את האבחנה ו/או הטיפול בתובעת, הן חסרות, חלקיות ונוהלו ברשלנות, ובניגוד לדין ולנהלים. כך, בין היתר, חלק מגיליון הניטור אינו מגלה את שעת ההתחלה והסיום שלו, והוא אינו חתום בידי רופא. למעשה, נטען, כלל לא ניתן לדעת מי פענח את הניטור, ואף לא אם מדובר במוניטור שהיה מחובר לתובעת. נטען גם, לפגיעה באוטונומיה נוכח הסתרת מידע שהיה מסייע לתובעים לקבל החלטה מושכלת על המשך הלידה ומעבר לניתוח קיסרי, נוכח סימני המצוקה העוברית שהופיעו בניטור.

5.התובעים טענו כי איבדו את עולמם עם הולדת העובר ללא רוח חיים, עובר ששלוש שעות קודם לכן מצבו היה תקין. הטרגדיה שפקדה את התובעים במות ילדם הראשון, גרמה להם למפח נפש גדול. התובעת אף פיתחה בשל כך תסמונת דחק קשה ביותר, ועד היום היא סובלת מתסמונת דחק פוסט-טראומטית קשה, שגרמה לה לאובדן כושר ההשתכרות ולצורך בקבלת עזרה.

6.הנתבעות כפרו במיוחס להן. לטענתן, לתובעת בוצעו כל הבדיקות שנדרשו במצבה וכלל הפעולות נעשו לפי סטנדרט סביר. הטיפול שהתובעת קיבלה בבית החולים, כך נטען, היה הטיפול המקובל בכלל בתי החולים בישראל, והנזק שנגרם לתובעים היה בלתי צפוי ובלתי ניתן לאבחון ולחיזוי מראש. לטענת הנתבעות, אין קשר סיבתי בין מות העובר לטיפול שקיבלה התובעת בבית החולים. הנתבעות שללו כל רשלנות מצדן ומצד רופאי בית החולים, ושללו חוסר ברשומות הרפואיות. הנתבעות הוסיפו כי הנזק שנגרם לתובעים הוא, בין היתר, פועל יוצא של מחדליהם של התובעים עצמם, אשר לא מסרו לבית החולים כרטיס מעקב הריון בקופת חולים, או כל מסמך אחר המתעד את מעקב ההיריון של התובעת, ואף הסתירו מידע מבית החולים. הנתבעת גם כפרה בנזק הנטען ביחס למצבה הרפואי של התובעת.

המסכת הראייתית

עדות התובעת