הנתבעת 3 הודיעה כי היא נוטלת את החבות על פי הפוליסה כלפי הנתבעים 1 ו-2, ומכאן שבחבות לשלם את הפיצוי שאקבע בנדון - תישא הנתבעת 3, בכפוף לתניית ההשתתפות העצמית הקבועה בפוליסה.
-
בעקבות התאונה הגיעה התובעת לחדר מיון בבית החולים, שם אובחנה כסובלת מחבלות בפלג הגוף השמאלי. באותו יום במיון לא נצפו שברים, אך עקב הימשכות הכאבים, כעבור כעשרה ימים פנתה שוב למיון, והופנתה לבדיקת מיפוי עצמות. בבדיקה נצפתה קליטה באגן, במפרק הירך משמאל וכן בשורש כף היד משמאל, קליטה שמתאימה לממצאים חבלתיים ולשברים. לפיכך, בוצעה בדיקת CT של האגן שבפענוחה נצפו שברים באגן בעצם הסקרום ובעצמות הרמוס משמאל.
-
התובעת טופלה באופן שמרני על ידי מנוחה וטיפול בנוגדי כאבים, עברה שיקום בפיזיותרפיה וטיפולים חוזרים במרפאת הכאב.
-
מיום התאונה נקבעו לתובעת תקופות אי-כושר על ידי רופא תעסוקתי למשך כולל של כחמישה וחצי חודשים, עד ליום 20.5.2010.
-
לטענת התובעת, עקב כאבים בלתי נסבלים היא פיתחה תלות במשככי כאבים עד כדי התמכרות. לעדותה, כתוצאה מההתמכרות אושפזה התובעת במכון גמילה במשך כשלושה חודשים בשלהי שנת 2014.
-
התובעת מעידה כי עקב נכותה לא יכלה עוד לנהל את סוכנות הביטוח בהיעדרו של אחיה, שנעדר תקופות ארוכות מהמשרד בשל פעילות רבה בחו"ל (עד שנפטר בפברואר 2016). כתוצאה מהאמור, הועסקה התובעת בהיקף משרה חלקי, בכדי שתוכל לחזור לאיטה לשגרה. לגרסתה, כאשר ראתה שאינה מצליחה לתפקד גם למשך שעות בודדות בשבוע, נאלצה התובעת להישאר בביתה ולא שבה לעבודתה [הודעת מעביד על פרישה מעבודה – מאז 31.7.14 – נספח יד' לתצהירה; סיבת פרישה "יציאה לגמלאות", באשר הגיעה ל"גיל פרישה"].
-
התובעת נבדקה ביום 21.9.2011 על ידי ד"ר דרור משה, מומחה רפואי מטעמה בתחום האורתופדי, שקבע לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור 33% וכן נכויות זמניות: בשיעור 100% - ממועד התאונה ועד יום 20.5.2010, בשיעור 70% - מיום 21.5.2010 ועד 31.12.2010 ובשיעור 50% - למשך חצי שנה נוספת.
-
ד"ר גד ביאליק, המומחה הרפואי מטעם הנתבעים בתחום האורתופדי, קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי הוראת ס' 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל").
-
כאמור, התובעת הגישה ביום 2.10.2014 בקשה, שבית המשפט יקבל כחוות דעת מחייבת בתיק זה, חוות דעת שניתנה בעניינה של התובעת בתיק אחר, בו נתבעת מבטחת אחרת. מדובר בחוות דעת שנתן פרופ' הלפרין כמומחה מטעם בית המשפט בתיק האחר, בענין נכותה הרפואית של התובעת בגין אותה תאונה. בהחלטה שניתנה ביום 14.10.2014 נדחתה הבקשה על ידי בית המשפט. למרות זאת, התובעת התעקשה על הגשת חוות דעת פרופ' הלפרין כמוצג בתביעה זו והיא סומנה כ-ת/2, בכפוף להתנגדויות הנתבעים.
-
המומחה שמונה מטעם בית המשפט בענייננו הוא ד"ר תבור חובב (להלן: "המומחה"). המומחה בדק את התובעת ביום 23.5.2015, וציין תחת הכותרת "הבדיקה הגופנית":
"הליכה אטית, נעזרת במקל, ללא הטיה של פלג הגוף העליון. מתקשה במעבר מישיבה לעמידה ושכיבה. קיימת רגישות דיפוזית לא ממוקדת לכל מגע שטחי, רגישות לא ממוקדת, על פני האגן, על פני הגב התחתון, על פני השרירים הפאראספינליים, בצד החיצוני של הירך השמאלית. רגישות על פני מפרק SIJ דו צדדי. בדיקת עמוד שדרה - קיימת רגישות והגבלה קלה על רקע הרגישות בתנועות של עמוד השדרה. עומדת היטב על קצוות הבהונות והעקבים, תוך כדי רגישות, ללא חולשה... מפרק ירך משאל - אין עדות לדלדול שרירים, ללא אסימטריה. בבדיקת התנועה - קיימת רגישות במהלך הבדיקה בגב התחתון והאגן משמאל. אין הגבלה בטווח התנועה של מפרק הירך משמאל בהשוואה לימין למעט רגישות. היישור מלא, הכיפוף מלא מלווה ברגישות".
-
בפרק "דיון ומסקנות" מסכם המומחה לגבי האגן, בין היתר:
"מסיכום הממצאים הקליניים וממצאי ההדמיה – עולה כי מדובר באגן בשבר המוגדר כשבר מסוג LATERAL COMPRESSION I, למעשה ללא תזוזה עם החלמה מלאה של השברים, ובהמשך התפתחות של שינויים ניווניים בעיקר במפרק הסקרואיליאק משמאל". ולגבי עמוד השדרה המותני נכתב: "על פי הבדיקה, קיימת הגבלה קלה מאוד בחלק מהתנועות, עם רגישות אשר, לפי התרשמותי בעיקרה, מהאגן כמתואר למעלה. ההגבלה הקלה בתנועת עמוד השדרה הינה על רקע השינויים הניווניים המפושטים, אשר מוכחים בבדיקות ההדמיה לרבות צילומים ו-MRI. מדובר בממצאים שאינם על רקע חבלתי. בהתחשב בגילה של הנבדקת, שינויים ניווניים אלו הם ממצא צפוי ומתאים לגילה של החולה וקרוב לוודאי אינם על רקע החבלה המתוארת. יחד עם זאת, מעיון בתיק הרפואי של הנבדקת, אין כל תיעוד כי הנבדקת סבלה בעבר מכאבי גב תחתון. מסיבה זו, ניתן להניח כי מבחינת עמוד השדרה המותני, לחבלה הנדונה יש חלק מסוים במצבה של הנבדקת כיום".
-
לאור האמור, קבע המומחה לתובעת בגין השברים באגן נכות צמיתה בשיעור 10% - לפי הוראת סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל; וכן בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות עמוד השדרה נכות צמיתה בשיעור 5% - לפי הוראת סעיף 37(7)(א) לתקנות המל"ל; עם זאת, מתוך הנכות האחרונה, ייחס לתאונה - רק מחצית מהנכות (2.5%), ומחצית - למצבה של התובעת טרם התאונה. לפיכך, קובע המומחה את נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת בשיעור של 12.5%.
-
לבקשת התובעת התייצב המומחה לדיון ההוכחות לחקירה על חוות הדעת. בסיכומים מטעמה טוענת התובעת כי בחקירתו אישר המומחה שהתובעת סבלה משברים בחלק הקדמי של האגן ואישר את תלונות התובעת הסובייקטיביות אודות הכאבים והתלות במשככי כאבים.
-
התובעת טוענת שמהחקירה עולה שהמומחה ניכה מחצית מהנכות בגין "מצב עבר" של התובעת ללא כל הצדקה, ומכל מקום – שלא על פי היישום שהפסיקה מתירה. עוד מפנה התובעת, שקיימת סתירה בין המסקנה של המומחה בפרק "הבדיקה הגופנית" בחוות דעתו לפיה הוא מציין שקיימת הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה, לבין מסקנתו בפרק "דיון ומסקנות" שבה הוא מתייחס להגבלה בתנועות כקלה מאוד, באופן המקנה לתובעת רק 5% נכות, ולא - 10% שאמורים להיקבע בגין הגבלה קלה. התובעת מבקשת לראות בנכותה הרפואית בגין הגבלות התנועה בעמוד השדרה המתני – נכות בשיעור של 10% ולא 2.5%, ואת נכותה המשוקללת בשיעור 19% כשם שקבע פרופ' הלפרין בתיק המקביל שניהלה התובעת בלי לעדכן את בית המשפט. התובעת מפנה גם להערכה והכבוד שמייחס המומחה למקצועיותו ומעמדו של פרופ' הלפרין.
-
ובכן, מעיון בפרוטוקול חקירת המומחה, התרשמתי כי אין בעדות המומחה בחקירתו כדי להצביע על כך שנסוג מממצאיו או מקביעותיו לגבי הנכות הרפואית כפי שפורטו והובהרו בחוות דעתו הכתובה. המומחה הסביר בעדותו כי בבדיקת ה-CT שנערכה בסמוך לאירוע התאונה נמצאו שינויים ניווניים ברמה גבוהה מאוד, שאינם יכולים להיות מוסברים על ידי החבלה, ועל כן - אין לקבל את טענת התובעת כי אין לנכות את נכותה בשל מצב קודם.
-
כמו כן, בתשובה לשאלה על הפער בין ההגבלה "הקלה" בפרק הבדיקה לבין ההגבלה "הקלה מאוד" בפרק הסיכום בכל הקשור לנכות בעמוד שדרה מותני, הסביר המומחה כי בעת הבדיקה הוא רואה הגבלה קלה כלשהי, ולא מתעמק בכימותה ומשמעותה, ורק כאשר הוא מסכם את הדיון, הוא מנסה לפרק את גורמי ההגבלה בתנועה ולעבד את הנתונים, והוא מצא כי מדובר בהגבלה קלה מאוד, באשר חלק ממנה ניתן גם לייחס לכאבים שמקורם באגן, שהיא נכות בפני עצמה.
-
אינני מקבל את טענת התובעת כי המומחה הפחית הנכות בגין מצב קודם בניגוד להלכת מרגוליס. לפי דבריו, שינויים ניווניים מהסוג שמצא אצל התובעת יכולים היו להתפתח בכל מקרה בשל גילה המבוגר. מעדות המומחה עולה, כי מה שהוא מוצא בהדמיות הם שינויים ניווניים שהוא לא יכול להתעלם מהם; כעדותו: "פה יש פה שינויים שחיקתיים מהותיים שניכרים לעין מיד בעת הבדיקה הראשונית. וכל אורתופד שמסתכל אומר רגע פה יש בעיות בעמוד השדרה, אנחנו לא יכולים להכחיש את זה" [עמ' 50-51 לפרו']. משמע, מדובר בשינויים ניווניים שיש בהם לעצמם – בהיבחנם כיום - משום גיבוש נכות רפואית לכשעצמה, גם אם טרם התאונה נכות זו לא גילתה עצמה תפקודית באורח שמצא ביטוי בתלונות התובעת אצל רופאים.
-
בכל הקשור לחוות דעתו של פרופ' הלפרין [ת/2], אבהיר כי אינני מוצא כי ניתן להסתמך עליה בקביעות רפואיות בענייננו, זאת – בעקבות מה שנאמר בהחלטת בית המשפט מיום 14.10.2014 לגביה ולגבי הניסיון לייבאה לתביעה בענייננו. אפנה עוד לכך, שממילא - מעדות המומחה בענייננו, עולה כי אין בקביעת פרופ' הלפרין כדי לשנות מהערכתו השונה בענין נכותה הרפואית של התובעת. המומחה מסביר, שזאת מהותה של חוות דעת רפואית, שהיא תוצר של הערכה אישית של הרופא המומחה – מעיון ובחינת מצרף של עובדות ושיקולים. כך, שעקרונית, בגין אותו מקרה - יכול שיינתנו חוות דעת שונות; זאת – באשר תוכן חוות הדעת מושפע גם מזהותו וקווי אישיותו של הרופא המומחה שנותן אותה, בלי קשר לרמתו ואיכות עבודתו.
-
הנתבעים מסתמכים בסיכומיהם על חוות דעתו של המומחה מטעמם, ומפנים לכך שקביעתו עולה בקנה אחד עם קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ששיעור נכותה הצמיתה של התובעת הוא 10%. הנתבעים מזכירים, כי התובעת ערערה לוועדת הערר, אך זו דחתה את הערעור, ונכותה נותרה בשיעור של 10%.
-
לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונה הנדונה עומדת על השיעור שקבע לה המומחה מטעם בית המשפט בחוות הדעת שנתן, היינו – נכות אורתופדית משוקללת בשיעור של 12.5%.
-
בשולי הדברים בפרק זה, אעיר כי לא מצאתי שהוכחו ברמה הנדרשת לפי הדין טענות התובעת: כי התמכרה למשככי כאב, כי הסיבה לכך הם כאבים מתמידים בגין התאונה וכי הטיפול שקבלה במכרז לגמילה היה בגין התמכרות זו. הנתבעים מפנים לכך שלתובעת היו קשיים נפשיים כבר בעבר, ואף נטלה תרופות, לרבות נגד מיגרנות חריפות [עמ' 87 לפרו'].
-
אני מקבל את טענת הנתבעים כי המסמכים מימים 13.10.14 ו-28.12.14 שלכאורה נמסרו מאת אנשי צוות מרכז הגמילה [נספח ח' לתצהירה], הם מסמכים שנחזים להיות מוזמנים, וכי, בכל מקרה, המסמך השני, במהותו - מבקש לחוות דעה או הערכה רפואית, שלכאורה ניתנה על ידי פסיכיאטר מהמכון שהתובעת לא מצאה להביאו למתן עדות. בכל מקרה, עיון במכתב הראשון מעלה כי המרכז מטפל בשלל התמכרויות, ולא אוכל לקבוע על פי "עדות בעל דין יחידה" בנושא רפואי זה, ללא העדת פסיכיאטר מהמכון, שהטיפול שקבלה התובעת במרכז היה בגין התמכרות למשככי כאבים שהיא תוצאה של התאונה.
-
עוד אציין, כי מדובר בגמילה שנערכה כ-5 שנים לאחר התאונה. כאשר התובעת נבדקה אצל המומחה הרפואי מטעם בית המשפט – לאחר הטיפול במרכז הגמילה - במאי 2015, אך אין כל התייחסות של המומחה בחוות הדעת שנתן לכך שהתובעת הזדקקה לגמילה כאמור כתוצאה מהכאבים בגין התאונה. כך גם בחקירתו של המומחה, נושא הגמילה והקשר הלכאורי שלה - לא עלה לדיון.
הנכות התפקודית
-
ככלל, נהוג להבחין בין נכות רפואית לבין נכות תפקודית, כאשר הנכות התפקודית היא למעשה השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע בכל תחומי החיים. כדי לקבוע את נכותו התפקודית של התובע יש לבחון את מכלול הנתונים המשליכים הן על תפקודו והן על השתכרותו וכושר השתכרותו בתיק הקונקרטי. ודוק, אין בהכרח זהות בין הנכות התפקודית לגריעת ההשתכרות עצמה אולם, גריעה בפועל בשכר כשלעצמו יכולה, בנסיבות מסוימות, להעיד על זיקה בין הנכות הרפואית לשיעור הנכות התפקודית.
-
בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.15) מפרט כבוד השופט י. עמית מהם השיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת קביעת הנכות התפקודית:
"...ברי כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה (וראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 636-633 (מהדורה רביעית, 2012). המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות ומתרשמת, לעיתים באופן בלתי אמצעי, ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" [ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) בפסקה 8 (25.7.2010)].... ...יש לזכור כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו. לכן, אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות...".
-
התובעת טוענת כי יש לקבוע שנכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית, עד כדי שיעור של 100%. התובעת טוענת בסיכומים מטעמה, שלמעט תקופה קצרה של תקופת ניסיון לשוב לעבודה ולשקם את עצמה – לא שבה לעבודה בגין כאביה הבלתי נסבלים ומגבלותיה [ר' גם ס' 37-41 לתצהירה].
-
התובעת מפנה לכך שהיא נאלצה לעבור גמילה, כאמור, וכי בשל התאונה היא ובעלה נקלעו למצב כלכלי קשה שגרם לה ליטול הלוואות מבני משפחה. הנתבעים התנגדו לקבלת עדות זאת, ולצילומי הצ'קים שבנספח טז' לתצהיר התובעת - כראיה לצורך של התובעת בנטילת הלוואות בגין מצב שהוא תוצר של התאונה, בין היתר - באשר לא הובא ולו עד אחד לתמיכה בענין הצורך במתן עזרה זו, ובענין - מתן ההלוואה עצמה.
-
אציין כבר עתה, כי אינני מקבל את עדותה הגורפת של התובעת בעניין הצורך בקבלת ההלוואות בגין התאונה, כאמור. אני מוצא כי יש להניח שבגין התאונה נוצר קושי זמני בענין מימון חייהם המשותפים של התובעת ובעלה, אך קושי זה נובע, מן הסתם, מגורמים רבים, לרבות - התדרדרות מצב בריאותו של הבעל וגורמים נוספים שלא ניתן לבררם בהיעדר עדות תומכת לעדות התובעת.
-
לאחר עיון בנספח טז' לכתב התביעה, אינני מוצא לקבל כראיה את הצ'קים המצורפים לתצהיר התובעת כהוכחה לקבלת הלוואות, באשר על "הטבה" מסוג זה של הלוואה, על מנת להוכיחה ולקשור אותה לתאונה - נדרש היה להביא את המלווה עצמו לעדות, במיוחד כשמדובר, לפי המוצהר, בעדים שהם לכאורה בשליטת התובעת – כמו בתה ואחותה של התובעת; כשאחותה אף התייצבה בבית החולים מיד לאחר התאונה. כספים יכולים להיות מועברים בין בני משפחה מסיבות רבות.
-
הצ'קים שנחזים להיות כאלה שנמסרו מאת אחיה של התובעת (בעודו בחיים), מאופיינים בקושי ראייתי נוסף, אחר, והוא רציפות של יחסי עבודה של שנים שאפיינו את מערכת היחסים בין התובעת לאחיה ז"ל, בחייו, כשהיא מנהלת את המשרד בהיעדרו לתקופות ממושכות בחו"ל. התובעת פרשה לגמלאות ביום 31.7.14, והצ'קים שמוצגים, שלכאורה קיבלה מאחיה, שחלקם ממועדים שהם אף טרם מועד פרישתה - הם ממועדים שונים (עד מאי 2015), בסכומים שונים, ובחלקם – אינם ממוענים על שמה, ורבים מהם נחזים להיות ייחודיים למשימה או למטרה מסוימת; ולא בהכרח - הלוואה.
-
התובעת מפנה לכך שמעדות המומחה עולה שתלונותיה הסובייקטיביות בעניין כאביה וקשייה בעקבות התאונה אמינות בעיניו בנסיבות המסוימות של הנכויות שמצא אצלה, וכי הוא מקבל את הטענה שיש לה קושי משמעותי בחזרתה לעבודה או לכל הפחות להיקף העבודה שבו עבדה. המומחה נשאל על יכולתה של התובעת לחזור לעבודתה בעקבות מסקנת ועדת המל"ל, ומשיב שהיה לו הרושם בבדיקה שהתובעת תתקשה לחזור לעבודה במצב כזה. מאידך, אפנה לכך, שבחקירתו אישר המומחה שהוא לא ידע במה היא עוסקת, ואף על פי כן התרשם שתתקשה לחזור לעבודה [בעמ' 57 לפרו'; במסמך חוות הדעת כן מצוין עיסוקה של התובעת].
-
התובעת מפנה לכך שהוכח כי עיסוקה כרוך בכיתות רגליה למשרדי ועסקי הלקוחות לאיסוף וגביית כספים, וכי פגיעתה בהקשר של יכולתה לעמוד וללכת, הם אף מעבר לעבודה עליה דיבר המומחה שתתקשה בה, שהיא עבודה משרדית רגילה.
-
הנתבעים טוענים כי, ככלל, עולה כי לאחר התאונה התובעת חזרה לעבודתה ביוני 2010 למשרה מלאה, כעולה מפירוט השעות במשכורות המועטות שהציגה. לפי טופס רציפות הביטוח, כבר בשנת 2010 עבדה 7 חודשים (כעצמאית), ולא הוכח שלא עבדה עד שפרשה בגיל פרישה; נהפוך הוא, ביחס למרבית התקופה שעד לפרישתה, קיימת אינדיקציה לקבלת שכר כעצמאית, ולאחר מכן – כשכירה, באותו מקום בו עבדה טרם התאונה. הנתבעים טוענים כי מדובר בקשיים סובייקטיביים שהתובעת טוענת להם, שלא הוכח שפגעו בה תפקודית.
-
הנתבעים מפנים גם לכך שמומחי המל"ל דחו את בקשת התובעת להפעלת תקנה 15, וקבעו ביום 29.08.2011, ושוב, בערר – ביום 27.11.11, כי התובעת יכולה לחזור לעבודה משרדית.
-
הנתבעים מפנים לסתירה בעדות התובעת לגבי שעות העבודה שנהגה לעבוד טרם התאונה, כאשר למל"ל דווח על עבודה של 8 שעות ובחקירתה דיברה על 6:00-7:00 בבוקר עד 19:00-20:00, לפעמים - 22:00 [עמ' 68-69 לפרו']. הנתבעים מפנים לכך שבעת שנחקרה התובעת לגבי מועדי עבודתה (שנים, תקופות) לאחר התאונה נתקלה התובעת בבעיית זיכרון ולא אישרה באלו שנים עבדה, אף שלפי דו"ח רציפות ביטוח – עבדה במרבית התקופה. הם מצביעים גם על כך, שהתובעת מצאה להכחיש כי עבדה 8 שעות ביום לאחר התאונה, כאשר לפי תלושי השכר שהציגה עבדה בשנת 2014 - 176 שעות בחודש שהם 8 שעות ביום [עמ' 82 לפרו', ועמ' 100 – למוצגי התובעת].
-
אציין כבר עתה, כי בכל הסתירות והפרכות עליהן מצביעים הנתבעים - אני מוצא נטייה להאדרה מצד התובעת, אך לא סתירה מהותית לכך שפגיעתה ונכותה הצמיתה התבטאו בקשיים תפקודיים שנבעו גם מהכאבים, שהמומחה אישר שסביר שמלווים אותה. אכן התובעת חזרה לעבודה, אך אין אינדיקציה להשתכרות בשנת 2011 – לחלוטין, ובכל מקרה – לפי נתוני שכרה בשנים 2012 עד יולי 2014, מועד פרישתה מעבודה, שכרה החודשי הממוצע (כשכירה) נמוך משמעותית מהשכר החודשי הממוצע שניתן להפיק מקביעת המל"ל לגבי שכרה הרבע-שנתי – טרם התאונה.
-
הנתבעים מפנים בסיכומים מטעמם גם לכך שתיעודה הרפואי של התובעת מגלה שהיא סבלה עובר לתאונה ממגוון רחב של בעיות רפואיות, כולל אירועים של איבוד משקל ונפילות, מיגרנות המונעות ממנה לתפקד, חולשות ובעיות נפשיות; בעיות אשר לטענתם משפיעות על תפקודה היומיומי ויכולתה של התובעת להמשיך לעבוד גם לאחר התאונה. בחקירתה אישרה התובעת כי היא סובלת ממזמן ממיגרנות חריפות וכן מיתר לחץ דם, אך שללה נפילות קודמות לתאונה. יש לזכור, כי גם אם התובעת סבלה מבעיות רפואיות מסוימות טרם התאונה, הרי ש"במומה" השתכרה שכר שהוא כמעט כפול ממה שהשתכרה לאחר התאונה.
-
כאן המקום להצביע על כך, שבכל הקשור לנזק עדות התובעת היא "עדות בעל דין יחידה", כאשר בעדות הנתבע 1, שזומן מטעם התובעת – לא הובא לה סיוע. שהתובעת מזכירה בתצהירה את בתה ואת אחותה כמי שסייע לה במתן הלוואות, אך לא מצאה להביאן למתן עדות בסוגית הנזק. התובעת לא פעלה לברר בחקירת הנתבע 1, בנה, לגבי הידוע לו על מצבה הרפואי והתנהלותה לפני ואחרי התאונה; כך, הוא לא נשאל לגבי צרכים שיש לה בעקבות התאונה, לגרסתה, שדורשים עזרת הזולת או הוצאות רפואיות.
-
אינני יודע לומר עד כמה היו בני משפחתה של התובעת (אחותה, בתה ובנה) מעורים בפרטי עבודתה של התובעת טרם התאונה, והשינוי בעבודה בעקבות התאונה. עם זאת, ראוי לציין, כי בחקירת הנתבעים את הנתבע 1 עולה כי יכול שאינו בקיא בפרטי עבודתה, אך הוא יודע שהתובעת עבדה כפקידת ביטוח אצל אחיה, דודו, כמי שתפקידה היה לבוא לאסוף צ'קים מלקוחות; ואף ידע לאבחן ולומר שהיא לא סוכנת ביטוח בהכשרתה [עמ' 17-18]. לשון אחר, עולה כי, לכאורה, חלק מסוים מגרסתה של התובעת לגבי מצבה לפני ואחרי התאונה והנזק שנגרם לה, יכול שהיה לקבל סיוע בעדות בנה; אך התובעת לא פעלה לברר עמו סוגיה זו – בחקירתו מטעמה.
-
לאור כל האמור לעיל, אני מוצא כי התובעת הוכיחה כי הנכות הקבועה שנגרמה לה בגין התאונה גרמה לה קשיים תפקודיים, אך לא ברמה כזאת שניתן לקבוע לגביהם שמדובר בנכות תפקודית שחורגת משמעותית מנכותה הרפואית כנטען מטעמה. ניכרת ירידה בשכרה, והוכחו כאבים שברמה מסוימת היא ממשיכה לסבול מהם, אך התובעת שבה לעבודה, ובחירתה לקבל כמחצית השכר שהיתה נוהגת לקבל לפני התאונה כעצמאית - ממעסיק שהוא אחיה, אינה מלמדת בהכרח שירידה זו היא כל כולה תוצאה חד-חד ערכית של הירידה שמצבה הבריאותי הנובעת מהתאונה. בנושא זה נדרשה עדות מסייעת, בשל הנסיבות המיוחדות של העסקת התובעת על ידי בן משפחה קרוב; עדות שלא הובאה.
-
כך גם, אינני מקבל שהוכח שפרישתה מעבודה בגיל 64 היא תוצר ישיר של הנכות שנגרמה לתובעת; אין מדובר בנכות שהיא בשיעור כזה שמצדיק פרישה מעבודה, לאחר שחזרה לעבודה, ועבדה משך מצטבר של לפחות שנתיים וחצי לאחר התאונה. התובעת פרשה מעבודה במועד שלפי חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004, אשה כבר זכאית לפרוש בו. בהתחשב בכך שחלה עליה חובת הקטנת הנזק, ובשיעור הנכות הרפואית שקבעתי בעניינה, אינני מוצא לייחס לעצם מועד הפרישה משמעות יתרה בענין קביעת שיעור הנכות התפקודית.
-
ממכלול הראיות והעדויות בנדון, כמפורט לעיל, אני קובע כי שיעור הנכות התפקודית שיש לייחס לתובעת בגין התאונה הוא גבוה במעט מנכות הרפואית – היינו 16%.
ראשי הנזק והפיצויי
-
משקבעתי את הנכות הרפואית והתפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:
התובעת ילידת: 12.4.1950.
מועד התאונה: 7.12.2009.
גיל התובעת בעת התאונה: 59 וחצי.
גיל התובעת כיום: 69 וחצי.
שיעור נכות רפואית: 12.5%.
שיעור נכות תפקודית: 16%.
בסיס השכר
-
עובר לתאונה סיפקה התובעת שירותי ניהול לסוכנות הביטוח של אחיה. המוסד לביטוח לאומי קבע את הכנסתה כעצמאית ברבע השנה שקדמה לתאונה בסך 24,255 ₪, כלומר 8,085 ₪ - לחודש.
-
התובעת לא הציגה תלושי שכר עובר לתאונה ומסתמכת על קביעת המל"ל בענין שיעור שכרה. עובר לתאונה דווחה התובעת כעצמאית בדו"ח רציפות הביטוח במל"ל – כבר מאז פברואר 2000, ואין כל פירוט של הכנסותיה.
-
על מנת לפשט, נתייחס לסך הנ"ל כהשתכרות חודשית נטו טרם התאונה. על כן, אני קובע את בסיס שכרה לצורך בחינת הפסדי שכרה בגין נזקי התאונה, בהצמדה להיום על סך של 8,870 ₪ לחודש בממוצע.
הפסד השתכרות לעבר
-
כאמור, רופא תעסוקתי אישר לתובעת אי-כושר לפרקי זמן המסתכמים בחמישה חודשים וחצי עד ליום 20.5.2010, אך גם לאחר תקופה זו – לטענתה – לא הייתה יכולה לשוב לעבודתה. הנתבעת לא מתנגדת לאישורים הרפואיים שצירפה התובעת לתקופה זו, ואף מפנה לכך שגם המל"ל קבע לתובעת תקופות של אי-כושר שחופפות חלק מחודשים אלו.
-
לטענת התובעת מיום התאונה, עקב פגיעותיה וחרף תקופת שיקום ארוכה היא לא עבדה ולא השתכרה, למעט פרקי זמן קצרים במשרה חלקית בלבד, בשנים 2014-2012. מנגד, הנתבעת טוענת כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה דיה כך שהיתה יכולה לשוב לעבודתה, כפי שהמסמכים מציגים שאכן עשתה משך למעלה משנתיים וחצי, עד למועד בו בחרה לפרוש לגמלאות.
-
התובעת מפנה לכך שהיא סגרה את תיק העצמאי שלה במס הכנסה ביום 31.12.10. דו"ח רציפות הביטוח מציג שהיא השתכרה כעצמאית משך 7 חודשים בשנת 2010. החודשים המצוינים בדו"ח הם מינואר עד יולי 2010, מה שנחזה להיות טעות (כי מדובר בתקופה שבמרביתה היתה התובעת באי-כושר). לצורך קביעותי, אניח שבעצם מדובר בחודשים שהתובעת השתכרה בהם בפועל כעצמאית - החל מיום 20.5.10 ועד 31.12.10, שאלו, כך נראה, שבעת החודשים שבגינם השתכרה. אמנם התובעת לא הוכיחה מה היה שכרה בחודשים אלו, אך בשל הסמיכות למועד התאונה, אניח שהיתה בהם ירידה בשכרה. כך גם אניח לגבי שנת 2011, שלגביה אין כל מידע לגבי הכנסות בדו"ח רציפות הביטוח, והתובעת מעידה שאיננה זוכרת שעבדה בה.
-
לפי דו"ח רציפות הביטוח עברה התובעת להיות שכירה, לכל המאוחר (שנת 2011 כלל לא מופיעה בו), בינואר 2012, והיא אכן מציגה תלוש שכר מאותו חודש מסוכנות הביטוח של אחיה, לפיו השתכרה באותו חודש סך של 2,826 ₪ (משכר בסיס של כ-4,000 ₪) בגין משרה מליאה (186 שעות חודשיות). מאז לפי דו"ח רציפות הביטוח עבדה ברציפות עד יולי 2014, החודש הנוסף היחיד שלגביו מצרפת התובעת תלוש שכר, לפיו - השתכרה בו סך 4,444 ₪ בגין משרה מלאה (מבחינת שעות העבודה).
-
לפי דו"ח רציפות הביטוח של התובעת מהמל"ל, השתכרה התובעת בשנת 2012 – ב-12 חודשי עבודה - סך כולל של 48,372 ₪; בשנת 2013 – ב-12 חודשי עבודה – סך כולל של 49,674 ₪; ובשנת 204 - ב-7 חודשי עבודה – סך כולל של 33,111 ₪. בשנת 2014 קבלה בגין פרישתה פיצויי פרישה בסך 11,372 ₪. לשון אחר התובעת ירדה משמעותי בשכרה, והשתכרה ממוצע בכל חודש פחות מ-4,250 ₪ לחודש.
-
התובעת צירפה לראיותיה טופס הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד. לפי הטופס, המעביד של התובעת, אחיה, הצהיר כי התובעת עבדה אצלו בין התאריכים 31.7.2014-10.01.2012, וכי סיבת הפרישה היא הגעת העובד לגיל פרישה. בתאריך זה (31.7.2014) הייתה התובעת בגיל 64.
-
בהיעדר ראיות אחרות, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 70 כטענתה. כמו כן, התובעת לא הוכיחה כי קיים קשר סיבתי בין פרישתה מהעבודה במועד בו פרשה לבין התאונה הנדונה. עם זאת, הואיל והתובעת זכאית היתה להמשיך לעבוד עד לגיל 67, אייחס לה הפסד שכר בגין פרישתה המוקדמת בשיעור הנכות התפקודית.
-
מוסכם כי התובעת הייתה באי-כושר מלא לתקופה של כחצי שנה לאחר התאונה. אם כן יש לייחס לה הפסד שכר מלא של 6 חודשים * 8,870 ₪ = 53,220 ₪. סכום נומינלי זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה, מיום 7.3.10, מסתכם בסך 59,512 ₪.
-
התובעת הינה כיום בגיל 69 וחצי, ואני מוצא כי יש לייחס לה הפסד שכר עד לגיל 67 בשיעור הנכות התפקודית שקבעתי לה, זאת באשר בכל השנים האלה השתכרה הרבה פחות משכרה טרם התאונה.
-
אם כן הפסד השכר לעבר שאני מייחס לתובעת לתקופה שמאז יוני 2010 ועד להגיעה לגיל 67 (12.4.2017) – משך 83 חודשים - סך נומינלי של 117,794 ₪ [83X8,870X16% = 117,794]. סכום נומינלי זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה, מיום 1.12.13, מסתכם בסך 125,098 ₪.
-
היינו, אני קובע כי סך הפסדי השכר של התובעת לעבר בגין התאונה הוא 184,610 ₪ [59,512+125,098].
-
התובעת איננה זכאית לפיצוי בגין הפסדי פנסיה, באשר תחשיב זה נעשה על בסיס ההנחה שאילולא התאונה, היתה ממשיכה להשתכר כעצמאית באותה רמת שכר שאפיינה את הכנסתה טרם התאונה.
-
אשר על כן, אני קובע את סך הפיצוי לתובעת בגין הפסד שכר לעבר בגין התאונה בסך של 185,000 ₪ [184,610 ₪ - בעיגול].
-
למען הסר ספק, אבהיר כאן, כי בשל גילה כיום, אינני מוצא שבנסיבות התובעת זכאית לפיצויי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד.
עזרת הזולת
-
התובעת טוענת כי בעקבות התאונה נותרה ללא יכולת להשתכר ולתפקד כפי שתפקדה בעבר. כתוצאה מכך נקלעה לחובות ולמשבר כלכלי. התובעת טוענת כי היא ובעלה (אשר נמצא במצב סיעודי) נסמכים לחלוטין על בני ביתם, וכי הם לקחו הלוואות רבות כדי שיוכלו לשלם שכר דירה והוצאות מחיה בסיסיות. כאמור, קבעתי שענין קבלת ההלוואות וסיבתן לא הוכח ברף הנדרש להוכחת טענה מסוג זה.
-
בגין ראש הנזק של עזרת הזולת מבקשת התובעת שיפסק לטובתה פיצוי בסך של 250,000 ₪, המגלם לטענתה בסיס עזרה בהיקף של 5 שעות שבועיות.
-
התובעת מעידה שנאלצה לפנות לעזרת בני משפחתה לצורך ביצוע עבודות הבית אותן ביצעה עד לתאונה, לסחוב משאות ולעודדה בימים שהיא בכאבים או בדיכאון.
-
הנתבעים מפנים לכך שהתובעת העידה שהעסיקה עוזרת בית פעמיים בשבוע עובר לתאונה, וטוענים כי התובעת לא הוכיחה כי לאחר התאונה נזקקה לעזרה גדולה יותר, ולא הוכיחה את עלות העזרה או שקיבלה עזרה בפועל מבני משפחתה, שלא הגיעו להעיד. כמו כן התובעת העידה שהיא מטפלת בבעלה וסועדת אותו בעצמה.
-
בהעדר נתונים אובייקטיבים מדויקים, ובשים לב למצבה של התובעת ומגבלותיה, במועד הסמוך לאחר התאונה ולפחות כחצי שנה לאחר מכן והקשיים שהיא מעידה שעדיין מלווים אותה, יש להתחשב בהלכה הנוהגת, כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.1997)]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד (פורסם; 6.2.2012), פִסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים (פורסם; 6.11.2012), פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.97)].
-
בהתחשב באמור לעיל, הנני פוסק לתובעת פיצוי, בגין עזרה לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, וגם לעתיד, ככל שתידרש - על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 30,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.
הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות
-
התובעת מבקשת שיפסק לה פיצוי בגין הוצאות רפואיות הכוללות פיזיותרפיה, טיפולים פסיכולוגיים, תרופות ודמי השתתפות בגין טיפולים. התובעת מבקשת פיצוי בגין הוצאות הגמילה מההתמכרות לתרופות במוסד הגמילה בסך 75,000 ש"ח. סה"כ התובעת מבקשת פיצוי של 180,000 ₪.
-
הנתבעים טוענים שהתובעת לא מקבלת עוד טיפולים רפואיים ואינה זקוקה לכאלה. כמו כן, לטענת הנתבעים התובעת לא המציאה אישורים, לא הוכיחה שנגרמו לה הוצאות רפואיות או הוצאות נסיעה, וכי בהיות התאונה תאונת עבודה - התובעת זכאית להחזרים מהמוסד לביטוח לאומי.
-
בדיון ההוכחות העידה התובעת כי אינה מקבלת טיפולים היום, כי אין לה אפשרות כלכלית לקבל טיפולים [עמ' 95 לפרו']. התובעת אישרה כי היא אכן מקבלת את התרופות שלה מקופת החולים בכפוף לדמי השתתפות.
-
התובעת צירפה לראיותיה דוח צריכת תרופות מקופת החולים באורך של 26 עמודים. הדוח מפרט את כל התרופות שקנתה התובעת בין השנים 2015-2010. עם זאת, הדוח כולל גם תרופות פסיכיאטריות, שלא הוכח הקשר שלהן לתאונה. יתכן שהדוח מכיל גם תרופות נוספות שאינן קשורות לתיק. עצם קיומו של דוח צריכת תרופות לא מעיד על כך שהתרופות כולן נצרכו בגין התאונה. אך הדוח מראה על הצורך של התובעת בתרופות רבות ומעיד על דמי ההשתתפות ששילמה עבורן.
-
אינני מוצא כי בנסיבות ענייננו התובעת זכאית להחזר בגין הוצאות הגמילה. כפי שציינתי לא הוכח קשר סיבתי ברמה הנדרשת בדין בין טיפול הגמילה לבין התאונה בענייננו. גם אם היתה לתאונה תרומה לכך שהתובעת הגיעה לטיפול גמילה, התובעת העידה בתצהירה כי השהות במוסד הגמילה "שולמה במלואה ע"י אחי עליו השלום". מתצהירה וגם מעדותה בחקירתה עולה שמיטיב זה, ששילם את כל התשלומים ברצף גם לא דרש החזר הטבתו, וכאמור - נפטר בתחילת 2016 [עמ' 91 לפרו'].
-
בהתחשב בכל האמור, ולמרות שבפועל התובעת זכאית לפנות למל"ל בדרישות להחזרי הוצאות רפואיות שניתן לייחס לתאונה במרבית הטיפולים, בנסיבות ענייננו, בהתחשב בריבוי התרופות וההשתתפות העצמית הנלווית לכך, הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 20,000 ₪, נכון למועד פסק דין זה.
נזק לא ממוני
-
התובעת עותרת לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 200,000 ₪; זאת בשים לב לשינוי שהתאונה גרמה לחייה, לסבל הפיזי עד התמכרות למשככי כאבים והתלות באחרים. הנתבעים סבורים שבנסיבות ענייננו יש להעמיד את הפיצוי בסך 30,000 ₪ בלבד.
-
הפקודה מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח (2), 705, 727 (1994)]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה.
-
בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה כעולה מהמסמכים הרפואיים וחוות דעת המומחה, וכן, מיקום הפגיעה, שיעור הנכות, משך זמן ההחלמה והטיפולים השונים להם נזקקה התובעת, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובעת בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף ממועד התאונה (כמעט 10 שנים), פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 55,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.
ריכוז הפיצוי
-
ריכוז הפיצוי בגין נזקי התובעת הוא כדלקמן:
הפסד שכר בעבר -
|
185,000 ₪
|
עזרת הזולת בעבר ובעתיד -
|
30,000 ₪
|
הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות -
נזק לא ממוני -
|
20,000 ₪
55,000 ₪
-------------
|
סה"כ פיצוי
|
290,000 ₪
|
-
מסכום הפיצוי לעיל, יש להפחית בגין אשם תורם של התובעת - 10%; היינו, הסכום לפיצוי לפני ניכויים הוא 261,000 ₪ [290,000X90%]. מהסכום הזה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובעת כדלהלן.
תביעת המל"ל
-
כאמור, התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. כאמור, המל"ל, התובע 2 הצטרף לתביעה ביום 22.12.16, ובכתב התביעה המתוקן תבע בשיבוב השבה של התשלומים ששילם בגין התאונה לתובעת בסך כולל של 150,533 ₪. לסיכומים שהוגשו בנדון מטעמו מצרף המל"ל דף שערוך לפיו הוא מעמיד את תביעתו לתשלום על סך של 158,402 ₪ (משוערכים ל-2.7.2019). סכום זה, עומד, נכון בשערוך להיום על סך 158,440 ₪.
-
אם כן, התובעת זכאית לפיצוי בניכוי תגמולי המל"ל שקיבלה, היינו סך של 102,560 ₪ [290,000 פחות 158,440].
-
הואיל והפיצוי שנקבע בגין נזקה של התובעת 1 עולה על סך תביעת המל"ל, אף לאחר הפחתת אשם תורם, זכאי המל"ל, התובע 2, למלוא סכום תביעתו – 158,440 ₪, נכון להיום.
-
בתשלום סכומים אלה חייבת הנתבעת 3, המבטחת של אחריות הנתבעים 1 ו-2, בכפוף להוראות תניית ההשתתפות העצמית שבפוליסה, שמחייבת את הנתבעים 1 ו-2 לשאת בתשלום סך 1,800 דולר במקרה של מקרה ביטוח שמכוסה לפי הוראות פרק 12 – צד שלישי [ר' בעמ' 11 למוצגי התובע]; כפי שעולה מפסיקה המוצגת בענין פוינטר, ומתווה ההכרעה שניתנה בו.
-
הנתבעת 3 לא טענה בסיכומים מטעמה לקיזוז סך ההשתתפות העצמית מחיוביה. יכול שהסיבה לכך היא שכבר גבתה את סך ההשתתפות העצמית מאת הנתבע 1 או הנתבע 2 או מי מהם; כך שיכול שבמכוון זנחה טענה זו. על כן, פסק דין זה יינתן נגד הנתבעת 3 על מלוא סכומי הפיצוי שנקבעו בו. אך יובהר, כי משום שמקור החובה של הנתבעת 3 הוא הפוליסה - ככל שההשתתפות העצמית שמוקנית בפוליסה - טרם נגבתה, אין בהכרעה שבפסק דין זה כדי למנוע מהנתבעת 3 לפעול לדרישת ותביעת שיפוי מאת מבוטחיה, הנתבעים 1 ו-2, בגין סך ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה.
הטענה בענין חיוב המל"ל בהקטנת הנזק
-
הנתבעים טוענים כי אין לפצות את המל"ל, התובע 2, בתוספת ריבית, אלא - בהפרשי הצמדה בלבד; זאת - עקב השיהוי הניכר בו הצטרף התובע 2 לתביעה- כשבע שנים ממועד הגשת התביעה של התובעת לדמי פגיעה למל"ל, וכחמש שנים לאחר שסיים את תשלום התגמולים לתובעת.
-
אקדים ואזכיר כי לפי הוראת ס' 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 בית המשפט רשאי, בהתאם לשיקול דעתו, לפסוק ריבית על סכום שנפסק לבעל דין. כמפורט להלן, לא מצאתי כי השיהוי הנטען של התובע 2 בהצטרפות לתביעה מצדיק בענייננו שלילת פסיקת ריבית מלאה לפי החוק.
-
התובעת 1 הגישה את התביעה הנדונה בנובמבר 2011 בגין פיצוי עבור אירוע תאונה אשר התרחש ביום 7.12.2009. ביום 17.11.16 הגיש המל"ל בקשה להצטרף כתובע נוסף בתיק זה. כך, שאכן, פניית המל"ל נעשתה כשבע שנים מיום שהוגשה אצלו תביעת התובעת לדמי פגיעה למל"ל (27.12.09), וכחמש שנים לאחר הגשת התביעה הנדונה, כאמור, וכחמש שנים לאחר שאחרון תגמולי המל"ל שולם לתובעת (בשנת 2011).
-
הנתבעים טענו בהתנגדותם לבקשת המל"ל להצטרף כתובע בתיק זה, בכתב ההגנה, ושוב - בסיכומים מטעמם, כי המל"ל הגיש בקשתו ללא נימוק להצדקת השיהוי שבהגשת התביעה. אזכיר כי בהחלטתי מיום 24.11.16 הבהרתי למול טענת השיהוי מטעם הנתבעת 3, כי אני מקבל את בקשת המל"ל להצטרף כתובע נוסף, זאת - לאור השלב בו עמדה תובענה זו, טרם הוגשו בה ראיות הצדדים וגם בשל אינטרסים ציבוריים ויעילות דיונית.
-
בפניית המל"ל בענייננו היה שיהוי מסויים. עם זאת, בשל הנסיבות בהשתלשלות ההליכים בענייננו, ולאחר שפסעתי שוב בתלמי הדרך הארוכה שעבר תיק זה, אינני מוצא כי שיהוי זה גרם לעצירת ההליכים בתיק, אף כי יכול שעיכב אותם במידה מסוימת, כמו גורמים אחרים לכך, שמניתי ברישא לפסק הדין.
-
בעניין ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 24.11.96) (להלן: "הלכת מכבסת שלג חרמון בע"מ") נקבע מה שהתקבל עקרונית כהלכה: "ככלל, יש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצר החוב ולא ממועד מאוחר יותר, שכן כך מובטח שהחוב יוחזר במלואו בערכו הריאלי, והנושה יעמוד באותו מצב שבו עמד אילו הוחזר החוב ביום פירעונו... כך גם לגבי תגמולי ביטוח: אותם יש להצמיד ליום קרות מקרה הביטוח ולהעניק ריבית בגין התקופה שחלפה עד התשלום בפועל" (ההדגשה - לא במקור).
-
הנתבעים הפנו בסיכומיהם לאמור בענין תא"מ (חי') 28622-02-10 חברת החשמל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.2.13) (להלן: "ענין חברת חשמל") שם נקבע:
"אכן, מטרתה של פסיקת ריבית היא העמדת הזוכה בדין במצב בו עמד אילו הוחזר לו הכסף ביום שהיה אמור לקבלו. "הריבית מפצה את הנושה על אי-שימוש בכסף שהיה צריך להיות בידיו והיה בידי אחר" (ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פד נ (3) 744, 747 (1996)). ורק מקרים יוצאים מן הכלל ונסיבות מיוחדות מצדיקים חריגה מן הכלל.
עם זאת, אין במטרת החוק כאמור כדי לאפשר לתובעת לאלץ את הנתבעת לתפקד כבנק, המחויב בתשלום ריבית על פקדונות, העשויה להיות גבוהה מהריבית המקובלת בתחום הבנקאות להפקדות של סכומים לתקופות בלתי ידועות ובלתי קצובות.
ככל נזק אחר, גם לגבי אובדן הריבית על הכסף שלא היה בידה, מוטלת על התובעת החובה לפעול באופן סביר להקטנת הנזק, ולהגיש את תביעתה ללא דיחוי ושיהוי שאינם מוצדקים".
-
יש לאבחן את שאירע בענין חברת החשמל מעניינינו. באותו ענין, התובעת הייתה מעסיקתו של עובד אשר נפגע בתאונת דרכים, ותביעתה כלפי חברת הביטוח הייתה להשבת סכומי הכספים ששילמה לעובד בגין ימי העדרותו. התביעה באותו ענין הוגשה כחודש לפני התיישנות התביעה, ונקבע כי בנסיבות של אותו ענין לא הייתה הצדקה לפנייה בשיהוי הגדול לחברת הביטוח.
-
בענייננו לא הוכח שהמל"ל היה מודע להגשת התביעה הנזיקית על ידי התובעת. הנטל להוכיח זאת הוא על הטוענים לשיהוי, הנתבעים. נטל זה לא הורם.
-
ככל שהנתבעים טוענים שבכל מקרה היה על המל"ל להגיש נגדם תביעה בשיבוב כמזיקים, ללא קשר להגשת התביעה הנדונה – במועד שהוא מוקדם למועד בו ביקש להצטרף כתובע לתביעה זו, הרי שראוי להפנות להוראת חוק הביטוח הלאומי, שקובעות כי מירוץ ההתיישנות בענין התקופה של ההתיישנות להגשת תביעת הביטוח הלאומי מתחיל בקבלת דיווח של המל"ל על ההליכים בין הזכאי למבטח או לצד השלישי, ומוגבל ב-15 שנים מיום המקרה שחייב את המוסד לשלם את הגמלה.
-
לשון אחר, התיישנות תביעת המל"ל בענייננו רחוקה מאוד מהיום בו הוגשה בקשת המל"ל להצטרף כתובע בנדון.
-
אשלים ואומר, שאכן קיים אינטרס ציבורי שהמל"ל יפעל להגשת תביעות השיבוב שלו מוקדם ככל שניתן, ובכל מקרה - בסמוך להגשת תביעות הניזוק מול המזיקים. אינדיקציה לכך ניתן לראות גם בתיקון החקיקה, שמחייב כיום מבטחת ליידע את המל"ל על הגשת תביעת נפגע נגדה בתוך מסגרת זמן נתונה. עם זאת, קיים גם אינטרס שהמזיק לא ייצא נשכר על חשבון הקופה הציבורית. על כן, ככל שמנכים לתובע את תגמולי המל"ל בהצמדה וריבית לפי דין, אין מקום לזכות את המזיק "בהנחה" בענין זה.
-
ועוד, חזקה על גופים שהם מבטחים במשק, שיש להם הערכות סיכון מקצועיות ומנוטרות, והם יודעים לכלכל צעדם ודרכם בשמירת עתודות כספים למול הסיכונים בכל תיק. לשון אחר, הנתבעת 3 בענייננו ידעה על הסיכון שהמל"ל ימצא לתבוע ממנה שיבוב והשבה מאז תחילת הדרך בתיק זה; וחזקה עליה שנערכה לכך.
-
מכל מקום, על מנת שאוכל לדון בטענת החובה להקטנת הנזק הנטענת נגד המל"ל בנסיבות ענייננו, היה על הנתבעת 3 להציג הוכחות לטענתה המשתמעת, שאין בידיה כמבטחת - האמצעים לשמירת ערך הכספים הנתבעים בתיקים שלה, בריבית שהדין קובע כמכסימליים לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. לא הוצגו ראיות בענין זה, וגם מסיבה זו – טענת הנתבעים מול המל"ל, שהיא במהותה – טענת הנתבעת 3, נדחית.
-
לנוכח האמור לעיל, אני מוצא כי שיקול הדעת בענייננו איננו מוביל לסטייה מ"הלכת מכבסת שלג חרמון בע"מ".
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני פוסק בעניינה של התביעה הנדונה כי –
1.התביעה של התובעת 1 נגד הנתבעים מתקבלת, כך שהנתבעת 3 תשלם לתובעת 1 סך של 102,560 ₪.
2.בנוסף, תשלם הנתבעת 3 לתובעת 1 בגין הוצאות משפט – שכר טרחת עו"ד בשיעור 24,000 ₪, וכן החזר הוצאותיה בגין האגרה ששילמה בתיק זה, והחזר הוצאותיה בגין שכר המומחים הרפואיים בו נשאה, לפי קבלות; הכל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומן בפועל בעבר.
3.התביעה של התובע 2 נגד הנתבעים מתקבלת, כך שהנתבעת 3 תשלם לתובע 2 סך של 158,440 ₪.
4.בנוסף, תשלם הנתבעת 3 לתובע 2 בגין החזר שכר טרחת עו"ד סך 37,075 ₪, וכן החזר הוצאותיו בגין האגרה ששילם בתיק זה, ככל ששולמה; הכל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומן בפועל בעבר.
5.הנתבעת 3 מופנית להבהרה שבסעיף 81 לפרק הנזק, לעיל.
הסכומים לעיל שהנתבעת 3 תשלם לתובעים, ישולמו בתוך 30 יום; שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
זכות ערעור – כדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתן היום, ו' כסלו תש"פ, 04 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.
