פלונית ואח' נ' קצין התגמולים-משרד הביטחון-אגף השיקום

"... דעתנו היא אפוא זו, שעקרון 'הרצחת וגם ירשת'? – במובנו הרחב – הינו עיקרון החי לעצמו במשפט ישראל, וקומת חוק לו. אכן, עיקרון זה – בצדם של עקרונות אחרים כמותו – הינו מקור בין מקורות למשפט הארץ, בצדו של החוק החרות ושאר מקורות המשפט.

... אין ספק כי ענייננו מציג לפנינו מקרה יחיד ומיוחד של שתי מלכויות הנוגעות זו בזו ונכנסות זו בתוך זו: מלכות המשפט מזה ומלכות המוסר מזה. ניתן לומר, כי מלך של משפט כמו פסק את פסוקו, לכאורה, ואילו אנו אמרנו והכרענו כי מלכות המוסר תשלים את מלכות המשפט. ההכרעה היא הכרעה יחידה ומיוחדת, ממש 'הכרעה מלכותית'. ואם הכרעה מלכותית היא – ואכן כזו היא – הבו נקצה לה מקום בחדר בו מתקבצות הכרעות מלכותיות"

(השופט מישאל חשין ז"ל בע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133 (1996))

1.המקרה שלפנינו יחיד ומיוחד הוא. חייל צעיר שם קץ לחייו בבסיס צה"ל. הוריו-מולידיו מבקשים להכיר בהם לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן: חוק משפחות חיילים). למשרדו של קצין התגמולים פונים אחים ואחיות של החייל המנוח ומבקשים שלא להכיר בזכאותם של הוריהם, זאת מן הטעם שאלה-האחרונים התעללו במנוח, השפילו אותו וניתקו ממנו קשר, ובכך גם הביאוהו לשים קץ לחייו. האחים והאחיות במו פיהם אומרים כי הכרה בהוריהם היא בבחינת "הרצחת וגם ירשת". קצין התגמולים שומע ובודק, ומחליט לדחות את תביעתם של ההורים (החלטה מיום 18.8.2014).

2.ההורים הם המערערים בהליך דנן. האם בדין דחה קצין התגמולים את תביעתם? זו השאלה הקשה שהונחה לפנינו. יצאנו אל הדרך והגענו אל סופה תוך מודעות והבנה לכובד האחריות המוטלת עלינו ולעובדה כי התיק הנדון הוא מסוג התיקים המתדפקים, בלשונו של השופט חשין, אל ה"חדר שבו מתקבצות הכרעות מלכותיות".

הערה מקדימה

3.טענה מרכזית בפי המערערים, והיא כי לקצין התגמולים כלל אין סמכות מן-החוק לשלול את זכאותם לפי חוק משפחות חיילים. לא לקצין התגמולים וממילא גם לא לוועדת הערעורים. ואם ממילא אין סמכות, כך תוהים המערערים, מה לנו כי נצלול אל העובדות ונוסיף קושי אל קושי? בקו טיעון זה מחזיקים המערערים מתחילתו של ההליך – הליך אשר לשיטתם כלל לא היה צריך להתנהל – ולכן גם ביקשו בזמנו להקדים ולדון בסוגיית הסמכות. אנו כשלעצמנו לא מצאנו לנכון לפצל את ההליך והורינו על הגשת ראיות. ראיות אכן הוגשו ובכללן תצהירים מכאן ומכאן – שני צדדים למשפחה אחת. בישיבת הוכחות טעונה שהתקיימה בתאריך 10.7.2018 העידו המערערים ושלושה מילדיהם.

4.כאמור, גם היום סבורים המערערים כי הבירור העובדתי היה ונותר – מיותר, שכן מלכתחילה לא מוקנית לקצין התגמולים סמכות סטטוטורית לשלול זכאות מהורים של חייל שנספה על בסיס נימוקים הקשורים ב"טיב ההורות". כפי שיתברר בהמשך, עמדתנו שונה. לשיטתנו, בנסיבות חריגות וקיצוניות ביותר עשויה לקום סמכות לשלול מהורים הטבה כספית, אם זו צמחה ממעשה-עוולה הקשור במותו של החייל. מטעם זה לא יכולנו לפטור את עצמנו מן הבירור העובדתי, קשה ומכביד ככל שהיה (ואכן היה), ולא נוכל כעת להסיר מעלינו את הצורך לקבוע ממצאים באשר לנסיבות חייו ומותו של המנוח.

5.נפתח אפוא את הילוכנו בבירור ההיבטים העובדתיים הנוגעים לדרך שבה גדל המנוח, תחילה בבית הוריו ואחר-כך במסגרות אחרות. נבחן אם אמנם, כפי שטוענים אחיו של המנוח, הוריו פגעו בו פיזית ונפשית ובהמשך זנחו אותו. לאחר מכן נדון בשאלת הקשר הסיבתי בין התנהגותם של ההורים כלפי המנוח לבין מעשה ההתאבדות. לבסוף נבחן את הנפקות המשפטית של הממצאים בפן העובדתי ובפן הסיבתי, תוך התמקדות בעיקרון השולל מן המעוול את פרי עוולתו.

תשתית עובדתית 

6.המנוח נולד בשנת 1992, ילד שישי מבין שבעת ילדיהם של המערערים. ההורים חזרו בתשובה ומנהלים – אז וגם היום – אורח חיים חרדי. המנוח התגייס לצה"ל ביום 9.7.2012. הותאם לו פרופיל 64 וקה"ס 50 (לאמור: קשיי הסתגלות חמורים). המנוח הוכר "חייל בודד" על-פי בקשה שהגיש לפני הגיוס, זאת על רקע יחסיו עם הוריו והיעדר תמיכה כלכלית. הוא נשלח לטירונות בחוות השומר. ביום 1.8.2012, בטרם שחלף חודש ממועד הגיוס, שם המנוח קץ לחייו באמצעות ירי בראשו ברובה צה"לי. היה זה כמה שעות לאחר שהמנוח נשפט בגין עבירת משמעת ונדון לעונש של שבעה ימי מחבוש. יצוין כי לאחר המשפט נפגש המנוח עם קב"נית וזו לא ראתה מניעה לכליאתו. או-אז ניגש המנוח לחדרו, וכעבור זמן-מה בשיחה עם המפקדת הישירה דיווח לה כי נשק מכוון לראשו. גורמי פיקוד שמו פעמיהם לחדרו של המנוח אך למרבה הצער לא הצליחו למנוע את האסון.

7.ההורים הגישו בקשה להכרה לפי חוק משפחות חיילים. בעקבות בקשה זו פנו ארבעה מבין אחיו ואחיותיו של המנוח לקצין התגמולים וגוללו את סיפורם; סיפור שלפיו המערערים פגעו פגיעה קשה בכל ילדיהם ובעיקר במנוח שהיה השנוא והאומלל ביותר. קול הזעקה הוא קולו של המנוח, כך טענו אחיו ואחיותיו. לדבריהם, שלילת הטבות מההורים – הטבות הנובעות ממותו של המנוח במהלך השירות – היא בבחינת קיום צוואתו האחרונה. יצוין כבר עתה כי אחיו ואחיותיו של המנוח הגישו גם תלונה במשטרה, ובין יתר פעולות החקירה נערכו עימותים בין המערערים לבין כמה מילדיהם. בסופו של דבר לא הועמדו המערערים לדין פלילי.

8.מבין האחים והאחיות שפנו אל המשיב, שניים – י' ו- ש' – הגישו תצהירי עדות ראשית במסגרת ההליך שלפנינו ונחקרו בישיבת ההוכחות. ליתר האחים והאחיות של המנוח, כך נטען, לא עומד הכוח הנפשי (הגרסאות המפורטות שהגישו למשיב אח ואחות נוספים מצויות בחומר שהונח לפנינו – עמודים 106-94 לתיק משפחות). יצוין כי במהלך ישיבת ההוכחות הודיע בא-כוח המשיב כי אחות נוספת, מ', מוכנה גם-כן למסור עדות ולהיחקר על-ידי בא-כוח המערערים. אולם בא-כוח המערערים התנגד לכך מן הטעם ש- מ' לא הגישה תצהיר עדות ראשית ועל כן לא נערך לחקירתה.

9.מסכת ההתעללות המתוארת בתצהירים היא מן הקשות שניתן להעלות על הדעת. י' ו- ש' מעידים בין היתר כי המערערים נקטו כלפי ילדיהם אלימות פיזית ומילולית באופן יום-יומי. לדבריהם, בביתם של המערערים היה "חדר מכות" (החדר של האחות מ') שם הוכו הילדים, לעיתים באמצעות חגורה או כבל של חשמל. המערער, לפי התיאור, היה מאיים להפוך את ילדיו ל"זברות" (הכוונה לסימני ההצלפה). עוד מתוארים מקרים פרטניים של כוויות, חתכים, דריכה על הראש והכאה באמצעות מגב – הכול בשל גחמות והתקפי זעם של ההורים. י' מתאר גם מקרה שארע כשהיה בן שש שנים לערך, אז ננטש על-ידי אביו בפרדס ושהה שם שעות ארוכות, בוכה ומתפלל, עד שאביו חזר ואמר כי ההורים החליטו "לתת לי הזדמנות אחרונה". לדבריו של י' המערערים נקטו שיטה זו גם כלפי יתר האחים.

10.כאמור, י' ו- ש' מספרים כי חוויות הילדות שלהם היו קשות מנשוא, אך מצבו של המנוח היה חמור אף יותר. המנוח ספג השפלות קשות במיוחד מחמת משקלו העודף, ולא אחת הזכירה לו אמו-המערערת עד כמה חבל שנולד. שמו של המערער עֻוַּת בפי הוריו כך ששובצו בו המילים "חרא" ו"חזיר". באחת הפעמים ביקש המנוח ליטול דבר-מאכל מן השולחן לפני הקידוש, ואביו נעץ בידו מזלג. בפעם אחרת נבעט המנוח בפניו ושתיים מהשיניים הקדמיות נשברו (המנוח נדרש לומר בבית החולים כי הוכה על-ידי אחד מאחיו). ועוד ועוד.

11.עוד נטען בתצהירים כי ילדיהם של המערערים, כל אחד ואחת, עזבו את הבית בשלבים מוקדמים של חייהם. כך גם המנוח אשר נע-ונד בין מוסדות שונים מגיל צעיר, ובהם הוסטל "מקום אחר", "בית השנטי" ופנימיית "מעוף" שם למד בכיתות י-יב. לפני גיוסו שהה המנוח במשך שנה אצל אחיו י' בארצות-הברית. לאחר מכן שב ארצה אך הקשר עם הוריו לא חודש. המערערים מיאנו לקבל לידיהם את מזוודותיו של המנוח ואלה הוחזרו כלעומת שבאו לנמל התעופה. על-פי תצהיריהם של י' ו- ש', מעשה זה הכעיס עד-מאוד את המנוח.

12.אם כן, התמונה העולה מהתצהירים שהגישו ילדיהם של המערערים – את פרטי הפרטים בחרנו שלא להעלות על הכתב – היא שההורים נהגו בילדיהם, ובעיקר במנוח, באלימות פיזית ומילולית קשה. המנוח חי בבית שהיה בו "חדר מכות", והוא הושפל ובוזה באופן שיטתי לאורך כל שנות ילדותו. נאמר לו מפי הוריו כי הם מצרים על שבא לעולם. בהמשך המנוח הוצא מן הבית למסגרות המיועדות לנוער במצוקה, וההורים ניתקו עמו קשר.

13.המערערים הגישו גם-כן תצהירים. לטענתם, העדויות של הילדים (במשטרה ובהליך דנן) רצופות שקרים. מסלול חייו של המנוח, לטענתם, "לא היה חריג בנוף תרבותנו ודתנו". הוא למד בפנימייה מאז גיל 11 ונתקל בבעיות משמעת אשר הצריכו מעורבות רבה מצד ההורים. לטענת המערערים הם הרבו לבקר את המערער, טיפלו בבעיותיו הרפואיות ודאגו לכל צרכיו. עם זאת בעיות המשמעת של המנוח המשיכו גם כשעבר ל"ישיבה קטנה". המערערים מתארים כמה אירועים שבהם נקט המנוח אלימות כלפי אמו, ובשל כך נקראה המשטרה להתערב. המנוח מצדו הגיש תלונה נגד הוריו – זאת בהשפעת אחיו י' – אך התיק נסגר.

14.המערערים ממשיכים ומתארים עליות ומורדות ביחסיהם עם המנוח. לטענתם גם כאשר המנוח שהה במסגרות שונות מחוץ לבית, הם המשיכו להיות מעורבים בענייניו, תמכו בו כלכלית ופעלו על מנת ליישר את ההדורים עמו. בתקופת לימודיו ב"מעוף" המנוח היה מגיע לביתם של המערערים בשבתות ונטל חלק בפעילויות משפחתיות. עם זאת הוא ביקש שההורים לא יבואו לבקרו במקום הלימודים, זאת על מנת שיקבל שם תנאים טובים יותר. המנוח אמנם התרחק מהדת אך כיבד את אורחות החיים של הוריו. בשלב מסוים האח י' שכנע את המנוח להצטרף אליו לעבודה בארצות-הברית. המנוח הצטייד "בחלות ובעוגיות מהבית". לטענת המערערים הקשר הטוב עם המנוח נשמר בתקופת שהותו מעבר לים.

15.לגבי הטענה כי המערערים מיאנו לקבל לידם את המזוודה של המנוח בשובו ארצה, גורסת המערערת כי כך פעלה כדי שלא למנוע מִבְּנָהּ להציג תמונה של נתק מהוריו לצורך הכרה כ"חייל בודד". עוד טוענים המערערים כי אמנם התגלעו מחלוקות ומריבות בינם לבין המנוח, בעיקר בנושאים הקשורים ללימודים, לכסף ולחפצים שרצה ולא קיבל, אך מעולם לא גלשו הוויכוחים לאלימות. מותו של המנוח, כך מדגישים המערערים, הסב להם כאב עמוק, ועמדתו של המשיב מוסיפה על צערם. המערערים רואים בבנם י' אחראי לפעולות שבהן נקטו ילדיהם, פעולות שביסודן מניעים כלכליים.

16.לפנינו אם כן שני נרטיבים אשר תהום פעורה ביניהם: נרטיב אחד של חיים בצל הפחד, האלימות הפיזית וההשפלה שהיו מנת חלקם של האחים והאחיות כולם, ושל המנוח יותר מכולם; ולעומתו נרטיב אחֵר של הורים מסורים ואוהבים אשר ניהלו בית נורמטיבי, ללא אלימות אלא אך חיכוכים פה ושם. יוטעם: אין חולק על כך שמדובר היום במשפחה קרועה לגזרים, ושקיים נתק מוחלט בין המערערים לבין ילדיהם (פרט לבת הזקונים א'). הבנים שמסרו תצהירים מטעם המשיב (ויתר הילדים שפנו למשטרה ולקצין התגמולים) טוענים כי מצב זה נגרם משום שההורים נהגו בהם בצורה מבישה ואכזרית, וכי הם – הילדים שבגרו בינתיים – נאבקים יום-יום בניסיון לשקם את הריסות חייהם. המערערים לעומת זאת הודפים את האחריות מהם והלאה ומסבירים כי כל הקלקולים – לפני ואחרי מותו של המנוח – נובעים דווקא מהתנהגותם של הילדים וממניעיהם הפסולים.

שני נרטיבים. מהי האמת?

17.בבואנו לכתוב את השורות הבאות, האצבעות כבדות על המקלדת. יודעים אנו היטב את המשמעות של כל מילה הנכתבת בפרק העובדתי של פסק-דין זה, ועל כן שקלנו בכובד ראש את הדברים ובחנו את החומר שלפנינו, ואת עצמנו, שוב ושוב. אולם אחרי כל אלה נֹאמר בקול ברור ומתוך שכנוע עמוק כי אנו מאמינים לעדים ש' ו- י' וכי גרסתם עדיפה בעינינו עשרות מונים על-פני גרסתם של המערערים.

18.מסקנה זו מושתתת בראש ובראשונה על התרשמות בלתי-אמצעית מהעדים. לפי התרשמותנו נדרשו לילדיהם של המערערים כוחות נפש עצומים כדי לעמוד אל-מול הוריהם ולהטיח בהם דברים כה קשים. נזכיר כי במשטרה התייצבו כמעט כל אחיו ואחיותיו של המנוח וגוללו את סיפורם. חלק מהילדים התעמתו עם הוריהם פנים מול פנים – עימותים קשים ונוקבים (עמודים 229-212 לתיק משפחות). בסופו של יום החקירה הסתיימה כאמור ללא הגשת כתב אישום (השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה לגנוז את התיק אינם ידועים לנו. במכתב ששיגרה פרקליטות המדינה צוין כי העילה לכך היא ש"מכלול נסיבות העניין אינו מצדיק הגשת כתב אישום" – עמוד 184 לתיק משפחות). בהליך שלפנינו התייצבו אל דוכן העדים שניים: ש' ו- י'. ולא בנקל התייצבו. ש' היה קרוב לסגת (הודעה מיום 25.5.2017), אך ברגע האמת אסף את הכוחות הדרושים ושיתף באומץ, בפתיחות ובכנות בתחנות חייו. ואם נבקש להמחיש עד כמה אמינים היו דבריו, הרי שהסברו לגבי התהליך שניתן לכנותו "הנורמליזציה של הפתולוגיה" ישמש לנו דוגמה בולטת. ש' תיאר בעדותו כיצד התגבשה אצלו התודעה של אלימות-כפתרון, והסביר כי מסיבה זו גם לא התלונן במשך שנים ארוכות על הוריו: "... כי זה נראה דבר נורמטיבי והכל בסדר, אתה לא שומע, אתה מקבל מכות, אתה מאחר, אתה מקבל מכות, זה דבר נורמטיבי, ככה מטפלים, שאני שאלתי אותו [את המערער], למה עשית את זה? מה אתה רוצה? ככה מתנהגים, ככה חינכתי אתכם, זה חינוך, אותו דבר אבא שלי עשה לי אותו הדבר, ככה חינכתי אותך" (עמוד 65 לפרוטוקול שורות 10-6; וראו גם עמוד 78 לפרוטוקול שם מתאר ש' את התפרצויות הזעם ואת האופן שבו אביו, אשר "חטף מכות מאבא שלו", נקט דרך דומה כלפי ילדיו). יתרה מכך, ש' חשֹף את העובדה שהוא-עצמו אימץ את האלימות כדרך חיים. כך בהיותו נער (עמוד 64 לפרוטוקול), וכך אף בגיל מאוחר יותר כאשר החלה זוגיות עם מי שלימים נישאה לו: "גם כשאני יצאתי, שהתגייסתי לצבא הכרתי מישהי ורשמתי את זה בתצהיר, הרמתי עליה ידיים שהיא עצבנה אותי כי ככה הבנתי, אלו החיים, את מעצבנת אותי בשביל שזה לא יקרה בפעם הבאה, זה אלימות, אבל אלו החיים שהורגלתי... אני עברתי, לפני שהתחתנתי אני עברתי שנה פסיכולוג יומיומי בשביל שאני אוכל להקים בית ולא אצטרך להרים יד על אשתי" (עמוד 66 לפרוטוקול).

19.הנה כי כן, ש' עמד לפני הועדה ולא העלים את העובדה שגם הוא נקט אלימות כלפי סביבתו וכלפי משפחתו-שלו. אלימות אשר לפי דבריו למד בבית הוריו ושנדרש תהליך פסיכולוגי – מעין "חינוך מחדש" – כדי לעקור אותה מתוכו. עדותו בעניין זה (ובכלל) שידרה אמינות מלאה. וזו לא הדוגמה היחידה לכך שהעדים ש' ו- י' לא התחמקו מהתמודדות עם השאלות הקשות ועם "השדים שבארון". כך למשל ש' נשאל בחקירתו הנגדית אם השאיר את ילדיו הפעוטים אצל הוריו. ש' אישר זאת והסביר בזו הלשון:

ת.אני אסביר לך פשוט וקל. הורים זה ערך עליון בכל דבר שהוא בחיים, בתור אחד שיש לו 2 ילדים אני יודע מה זה להיות אבא, אני יודע מה זה לטפל, מה זה לגדל, מה זה לעשות כל דבר שהורה צריך לעשות, אחרי שעבר כל התהליך הזה הבנתי מאחי הגדול שההורים מנסים לשקם את עצמם, מנסים לטפל בעצמם, מנסים לשפר את מה שהם עשו בעבר ואני בתור אבא, בתור אבא ובתור ילד רוצה אבא ואמא, גם היום אני רוצה אבא ואמא, אבל רוצה אבא ואמא בריאים, אבא ואמא שיכולים לעזור לי, אבא ואמא שיכולים להיות אוזן קשבת לעזור לי, כל בן אדם בעולם, גם בגיל 60, הוא רוצה אבא ואמא וזה חלק ממערכת היחסים שניסיתי לשפר איתם ולבנות אותם והזמנתי אותם אלי הביתה ואני באתי אליהם, לשפר את המערכת יחסים שלי שיהיה לי אבא ואמא בריאים, בגלל התהליך שהם מצליחים, הרבה אנשים נכשלים בחיים, הרבה אנשים עושים טעויות בחיים, אבל החוכמה זה לקום ולנסות לבנות ולא להמשיך לשקוע, אם הם מנסים לבנות את המערכת יחסים שלהם איתי, לנסות לטפל בעצמם, אני שם בשביל להיות שם ולנסות וכן שיהיה פה משפחה ואם, רגע, ואם שניסיתי את כל התהליך הזה והיה כמה פעמים שהם שמרו בייביסיטר, לא הפקדתי, אתה עושה את זה זה, נתתי להם בייביסיטר שישמרו על הילדים, כן, בשביל לבדוק אותם אם הם יכולים להיות ראויים, סבא וסבתא ראויים לילדים שלי ואם יש פה באמת שינוי שאני יכול לחזור ולהיות איתם בקשר ואחרי זמן ממושך שניסיתי, הבנתי שהם לעולם לא ישתנו והם יישארו את אותו הדבר בדיוק ולכן לקחתי אחורה והפסקתי את כל התהליך להיות איתם בקשר, כי הבנתי שאין פה שום דבר, הם יישארו את אותו הדבר.

ש:זאת אומרת, שמת תינוקת אצל הורים מתעללים.

ת:רגע, רגע, לא, לא, לא.

ש:בשביל לבדוק האם הם עדיין מתעללים.

ת:לא, לא, לא. אני ידעתי ב-100% שהם יותר לא ירביצו ולא ירימו יד.

ש:למה? 

ת:כי הם יודעים שזהו, מה שהיה בעבר יש אנשים פה ויש ילדים שלהם שעשו סוף לכל הסיפור ולכל ההתעללות שהיה בעבר ואם הם יודעים שהם יעשו טעות אחת קטנה הם יסיימו בכלא, אין פה משחקים ואם בן אדם שמטפל בעצמו בתהליך מאוד מסוים של כמה חודשים, זה מראה על רצינות.

(עמודים 63-62 לפרוטוקול)

20.מוטיב זה שכינינו "הנורמליזציה של הפתולוגיה" חזר והופיע בעדותו המשכנעת של ש'. כך למשל כשהתבקש להסביר את מכתב האהבה – מכתב כמיהה לאהבה? – שכתב המנוח לאביו, העיד ש' וכך אמר:

אני מכיר את המסמך הזה, קראתי את המסמך הזה, [המנוח] אז בזמנו הראה לי את המסמך הזה, גם [המערער] הראה לי את המסמך הזה ואני אגיד לך ואני עניתי לך על זה כבר ואני אענה לך על זה שוב, דרך החיים שחיינו היה נורמטיבי לגיטימי לחטוף מכות על כל דבר שלא עשינו כרצונם, גם אני רציתי להיות עם אבא שלי, גם אני רציתי לצאת איתו, גם אני אהבתי אותו גם שהוא הרביץ לי מכות, אחרי שהוא הרביץ לי מכות, אתה מקלל בלב, אתה שונא אותו, עניינים, אבל אחרי שהדברים נרגעים וחוזרים לתלם אתה עדיין רוצה את אבא שלך שיישב איתך, אתה עדיין רוצה ללכת איתו לבית הכנסת ואתה עדיין רוצה שמה שהוא יגיד לך אתה תעשה, שהוא היה מעיר אותי בבוקר, 'לך תקנה לי סיגריות ותעשה לי קפה ותוריד לי נעליים ותסדר לי את החדר של העבודה', עשיתי את זה, למה? כי גם אהבתי לעשות את זה, למה? כי יש כיבוד הורים, כי חלק ממה שאבא אומר לך זה לעשות את מה שהוא אומר ולרצות אותו, עדיין עם כל המכות שחטפתי עדיין אהבתי אותו ורציתי לעשות את מה שהוא מבקש ממני, זה שהוא אומר שהוא פה ואוהב אותו ועניינים, אני מבין את זה, כל ילד אוהב את אבא שלו או במיוחד שחיים בתלם, במצב שכל דבר הוא אלימות וזה משהו נורמטיבי, הכל נראה טוב ויפה, בתור ילד זה המצב, זה החיים שלי, לזה הורגלתי, וזה המצב (עמוד 80 לפרוטוקול).

21.הקונפליקט שמצוי בו בן היוצא נגד הוריו ומכריז קבל עם ועדה "j'accuse" בא לידי ביטוי שוב ושוב בעדותו של ש' (ראו למשל התייחסותו להתנצלות בפני הוריו על שנגרם להם סבל – עמוד 63 לפרוטוקול שורות 33-23). גם הבן הנוסף שהעיד לפני הועדה, י', לא נס משאלות קשות. גם הוא, יש לציין, יצא מן הבית בעודו ילד (לדבריו על-ידי רשויות הרווחה), נותר לתקופות מסוימות ללא מסגרת ואף התדרדר למעשים פליליים, לניסיונות אובדניים ולאשפוז. עם זאת י' הדגיש – ולא נטען אחרת – כי בגיל 17 הוא שב למסלול נורמטיבי לחלוטין (ראו למשל עמודים 97, 103-101 לפרוטוקול). בדומה ל- ש', גם י' תיאר את הקושי העז שֶׁחוֹוֶה ילד עקב ניתוק מהוריו. גם הוא חזר לפרקים לבית ההורים, והיה שותף לניסיונות לישר את ההדורים ולאחות את הקרעים. דא עקא שניסיונות אלה כשלו פעם-אחר-פעם, והוא נותר לדבריו חסר אחיזה ונושא עמו משקעים וטראומות (עמוד 105 לפרוטוקול).

22.האמור לעיל מוביל לשאלה הבלתי-נמנעת: מדוע ולמה יצאו כך ילדים נגד הוריהם למאבק כה קשה ומייסר? מדובר הרי במעשה חריג וקיצוני מאין כמותו, וכאן כאמור לא מדובר בילד אחד, גם לא שניים וגם לא שלושה. מה המניע שניפץ את כל המחסומים אשר טבע האדם מציב בפני מעשה כזה? את תשובתם של י' ושל ש' אנו כבר יודעים – אש הבוערת בהם לחשֹוף את האמת ולמנוע מצב של "הרצחת וגם ירשת". המערערים הציעו הסבר אחֵר. "האשם העיקרי" לטענת המערערים הוא בנם י', אשר הסית את המנוח בעבר מתוך רצון לנקום בהורים על שהרחיקוהו מן הבית (עמודים 18-17, 23-22 לפרוטוקול), ומסית את אחיו ואחיותיו גם כיום במטרה לגרוף כספים. בין לבין משרבבים המערערים נימוקים נוספים להאשמות שבאו מפי הילדים, כגון כעסם של האחרונים על כך שהוריהם אינם יכולים לספק להם את כל רצונותיהם (ראו למשל עמודים 11-10 ו- 16 לפרוטוקול).

23.חשבנו וחשבנו ולא עלה בידינו למצוא הגיון בקו הטיעון של המערערים. המערערים, נזכיר, טוענים כי העניקו לילדיהם בית חם ואוהב, סיפקו להם את כל צרכיהם (כמיטב יכולתם), ומעולם לא נקטו אלימות כלשהי. כפי שיתברר מיד, טענות אלה עומדות בסתירה לא רק לעדויות שמסרו ילדיהם, כי אם גם למסמכים רבים ובהם רישומים של גורמי הרווחה שליוו את המשפחה. אך ישאל השואל, ויתמה עד-מאוד, מדוע ילדים שזכו להורים מיטיבים כטענת המערערים יפנו להם עורף ואף ינקטו פעולות שעלולות להביאם אל מאחורי סורג ובריח ולשלול את הכרתם כהורים שכולים? כדבריו של העד ש':

... אני לא יודע למה המשטרה סגרה את זה, לא הגיוני ש-5 ילדים פתאום קמים יום אחד ואומרים, 'ההורים עשו את זה' וכל זה שקר, אין דבר כזה, יש תלונות במשטרה, יש דברים, כל הילדים אחד אחרי השני כולם בגיל צעיר עוזבים את הבית, איך זה הגיע, אם ההורים כל כך טובים? ההורים, הילדים לא פתאום החליטו יום אחד ויגידו, 'ההורים מכים, ההורים עושים דברים כאלה, עושים ככה', הילדים כולם עוזבים את הבית, למה אני עזבתי? ילד בגיל 16 מחליט לעזוב את הבית, לעבור להשכיר דירה? למה? כי טוב לי? כי ההורים שלי מצוינים ונפלאים? לא, כי לא טוב לי אז ברחתי (עמוד 71 לפרוטוקול).

24.כאמור, הטענה העיקרית של המערערים היא שילדיהם שמו את עיניהם בכספי התגמולים. דא עקא שטענה זו לוקה בסתירה פנימית. שלילת זכאותם של ההורים לתגמולים לפי חוק משפחות חיילים אינה מקימה זכות לאחים ולאחיות. אדרבא, שלילת ההכרה מהמערערים סותמת את הגולל על האפשרות שכספי תגמולים יגיעו, כך או אחרת, לאחיו ולאחיותיו של המנוח. אין זאת אלא שאופן הפעולה של י' ו- ש' (ושל יתר האחים והאחיות שפנו למשיב) עומד בניגוד לאינטרס אשר לטענת המערערים מדריך את ילדיהם. והעדים-האחים מודעים לכך היטב. כך למשל העד ש' תהה בחקירתו הנגדית: "... אין שום סיבה שפתאום 5 אחים באים ומתלוננים על מוות של אח, אין שום סיבה בעולם ואין לנו שום גם חלק שניקח בעניין, תגיד לי, הרווחנו משהו? עשינו משהו? לא הרווחנו שום דבר..." (עמוד 85 לפרוטוקול). תהייה דומה השמיע העד י': "על איזה כסף אנחנו מדברים? אבל על איזה כסף אתה אומר שיש פה טענה, אנחנו רוצים להבין מה האינטרס מאחורי הטענה..." (עמוד 111 לפרוטוקול). כפי שצוין לעיל, ש' הודיע בשלב מסוים כי אין בכוונתו להתייצב למסירת עדות לפני הועדה שכן חידש את הקשר עם הוריו. אך בסופו של דבר ש' הופיע לדיון ואמר את דברו. העד נשאל על השתלשלות העניינים וזה היה הסברו:

עוה"ד. סליחה. אמרתי לו שאני לא מעוניין לדבר במשפט, אני לא מעוניין להגיב, מה שאתם תחליטו במשפט זה עניין שלכם בלבד, גם שרשמתי וכי חזרתי להיות איתם בקשר ואני לא יכול להיות בקשר עם ההורים שלי ולבנות את המערכת הזאתי שבה אני מעיד אחר כך נגדם ועד לרגע שבו נכנסתי לא רציתי ואתם יודעים את זה שלא רציתי ויש לי שיחה שדיברתי עם העורך דינית ואמרתי לה שאני לא מעוניין להגיע, יש שיחה כזאתי והיא אמרה לי, 'אם אתה לא תגיע נצטרך לקחת אותך על ידי משטרה כי אתה עד בסיפור הזה' ואמרתי לה, 'אין בעיה, אני אגיע, אבל לא אדבר' ושהגעתי לפה וששאלתם אותי לבוא ולפה ושהוא התחיל לשאול את השאלה הראשונה, רציתי לבוא ולהגיד, 'אני לא מעוניין לדבר', אבל משהו הרגיש בי שאני חייב לבוא ולדבר ושישאל את כל השאלות שהוא שואל ואני אענה עליהם, זה מה שמעיד, לכן לא רציתי בהתחלה לבוא ולהגיד וגם פה אמרתי לך למה רשמתי את המסמך הזה כי זה לא מסתדר וגם אמא שלי אמרה לי [...] שאני לא מעוניין, היא לא מעוניינת להיות איתי בקשר שבו אתה, כביכול, מצהיר שאתה הולך להיות במשפט, אבל אתה רוצה להיות איתי בקשר, זה לא מסתדר וגם אני הבנתי את זה אחרי שהיא אמרה לי את זה ואמרתי לה, 'מקובל ואני שולח [צ"ל: סולח] לכם' ואחרי זה שהיא רצתה לבוא ולהגיש כל מה שרשמתי בתצהיר שלי הוא שקר וכזב, שזה יעזור לה במשפט, לא הייתי מוכן ופה חלק הבאתי אותם הביתה וישבנו ואני זוכר שעשיתי להם פסטה מוקרמת וישבנו אצלי במרפסת וישבנו לאכול והיא ביקשה ממני שאני ארשום שבו כל מה שהיה היה שקר וכזב וזה לא אמת ושהיא הייתה אמא טובה אלינו ולא הייתי מוכן בשום פנים ואופן ופה נוצר הפיצוץ ואז הבנתי שההורים האלה לעולם לא ישתנו ואין לי מה להיות איתם בקשר, גם שאשתי ואפשר גם להתקשר אליה ברגע זה ולדבר איתה על זה ואני לא מדבר מילה, לחצה אותי ואמרה לי, 'תהיה איתם בקשר' ואמרתי לה את זה, 'את רוצה להיות איתם בקשר? תהיי איתם, 'אני לא מוכן, הם לא עושים לי טוב, ניסיתי את התהליך הזה, זה לא עבד, זה לא צלח ואני לא מעוניין יותר להיות איתם בקשר בשום סיבה אחרת' ופה זה נגמר הסיפור (עמוד 94 לפרוטוקול).

25.רק מי שנכח באולם הוועדה יכול להבין עד כמה דברים אלה הותירו רושם של כנות ומהימנות, ועד כמה רחוקה המסקנה כי מדובר בעד המספר סיפורי בדים מתוך אינטרס פסול. לא נותר בליבנו ספק כי העד כלל וכלל לא שֹש לבוא לבית המשפט ולדבר רעה על הוריו. להיפך, הוא רצה למחול והיה נכון לסגת, אך בשום אופן לא היה מוכן להיענות לדרישתה של המערערת להצהיר שדיבר דבר-שקר. ובסופו של דבר, ברגע האמת, העיד את האמת שלו. בדומה, התרשמנו כי גם י' עשה את הדרך הארוכה מארצות הברית לוועדת הערעורים בראשון לציון, לא כדי לטפול על הוריו האשמות-שווא, כי אם כדי למלא שליחות אילמת של אחיו המנוח:

... אני עד היום לא חושב שאני באמת רוצה ברעתם או לשרוף אותם או למחוק אותם לכל החיים או כל מיני דברים, ביטויים אחרים ששמעתי פה, לא פה, אבל שמעתי מבחוץ מהמשפחה, כביכול, לגבי היחס אל ההורים, אני לא בדעה הזאתי, אני פשוט נמצא פה בבית משפט בדעה אחת, אני לא חושב שצריך לצאת להם טובות הנאה ממותו של [המנוח] שיש להם יד מוחלטת במותו של [המנוח], אבל בסופו של דבר, הורים אלימים, אלימות כלפיי יכלתי לסלוח, עברתי דברים מאוד מאוד קשים, יכלתי לסלוח ולא הייתי היום נמצא פה אם זה היה נוגע לי, אם היה לי גם צל של ספק ש[המנוח] היה אומר לי, '[י'], תוותר על זה, תשאיר אותם, אל תתערב בנושא הזה', לא הייתי נמצא פה היום, אני יודע באופן מוחלט, הוא התנגד כל הזמן שאני התעקשתי איתו גם לשמור בחזרה על קשר עם ההורים וזה המילים וזה באמת במילים האלה מה שאמרתי ל[מנוח], 'זה יעזור לך להתמודד עם הכאב שעברנו' והוא לא יכל לסלוח להם, זה כל הזמן היה גם בראש שלו, הוא כל הזמן כעס על זה, הוא כל הזמן נזכר ואנחנו רואים את התוצאה הסופית, אני כנראה לא רציתי לסיים עם תוצאה סופית כזאתי של התאבדות, מצאתי דרך איכשהו כן להתמודד עם הכאב הזה בשביל לסלוח להם, להבין אותם, להבין שאולי גם להם היה רקע מאוד קשה, הם תמיד סיפרו שגם הם קיבלו מכות, שגם הם קיבלו מהסבא מכות עם ברזלים וכאלה, מאוד קשה לי להבין איך הם הצליחו להעביר את זה הלאה כשהם חוו את זה על בשרם, זה משהו שאני לא מצליח להבין אותו כי אני בחיים לא אעשה את זה לילדים שלי, אבל בסופו של דבר, כל הסיפור הזה זה היה ניסיון להתגבר על מה שקרה עם ההורים בדרך של להשלים איתם, לשים את העבר הזה מאחורה, להתקדם ולהסתכל קדימה (עמוד 105 לפרוטוקול).

26.איננו מתעלמים מכך שלאחר מותו של המנוח התעוררה סוגיה הנוגעת בכספי ה"מענק לשארי חיילי חובה". מדובר בתשלום חד-פעמי שאינו קשור בחוק משפחות חיילים. מסיבה שלא הובררה עד-תום בהליך שלפנינו (ובכלל), אותרו שני מסמכים שעליהם חתם לכאורה המנוח לגבי זהות המוטב של הכספים: במסמך אחד נרשמה המערערת ובמסמך אחֵר נרשם האח ש' (ראו בעניין זה תמיהתו של ש' על האופן שבו נרשם שמה של המערערת במסמך – עמודים 73-72 לפרוטוקול, ותהיות נוספות בעמוד 89 לפרוטוקול; וכן ראו התייחסותו של העד י' לנושא בעמודים 113-111 לפרוטוקול, והמכתב בעמודים 79-78 לתיק משפחות). בסופו של דבר חלק מהסכום (כ- 70,000 ₪) עבר לידי האחים והאחיות וחולק ביניהם, וחלק אחֵר עבר להורים. אך האם ניתן להעלות על הדעת כי המניע למעשיהם של הילדים נעוץ ברצון לקבל סכום-כסף זה? ברי כי התשובה היא בשלילה, וכפי שאמר י' בעדותו: "... איזה עוד כספים מדוברים פה? כי לי להגיע לפה למשפט הזה עלה לי מעל 50,000 ₪, יש לי את הקבלות... אז על איזה כספים אנחנו מדברים? ועל איזה פרס מחכה לנו?" (עמוד 113 לפרוטוקול).

27.ודוק: ש' ו- י' לא הכחישו ולוּ לרגע כי הם (ויתר האחים) חשו תרעומת על כך שההורים יזכו בכספים בעקבות מותו של המנוח. אדרבא, תרעומת זו היא לדבריהם התמריץ למעשים-שעשו ולהתייצבותם בהליך דנן. י' אישר גם, ללא היסוס וללא השפלת פנים, כי בשלב מסוים התנהל דין ודברים (לדבריו ביוזמת אח אחֵר) לגבי האפשרות לסגת מהטענות נגד ההורים תוך שכספי התגמולים יחולקו בין האחים והאחיות. י' הסביר כי היה מוכן למתווה כזה (ככל שעולה בקנה אחד עם החוק), ופירט את הרקע לכך – בעיקר לחצים משפחתיים כבדים וחשש מפני השלכות אפשריות של הליכים פליליים, כמו-גם בעיות כלכליות ואישיות של יתר האחים והאחיות (עמודים 129-127 לפרוטוקול).

28.אולם, וזה לב העיקר, ילדיהם של המערערים מודעים, בוודאי היום, לכך שהתנגדותם להכרה בהוריהם לפי חוק משפחות חיילים לא תניב להם זכאות לכספי התגמולים. כדבריו של י' בעדותו לפנינו: "... לא היה לנו אינטרס מלכתחילה ולא דמיינו שזה יכול להגיע אלינו וגם הקצין אמר לנו מהתחלה, 'זה הורים שכולים, אין אחים שכולים, יש או הורים שכולים או הורים שכולים', אמרנו כולנו פה אחד, 'גם אם ילך לתן לחיות לחיות אנחנו נהיה מאושרים ושלא ילך להם כסף ממותו של [המנוח]', אז אף אחד פה לא בנה על כספים, אף אחד פה לא מרוויח כספים..." (עמוד 114 לפרוטוקול). וחרף ידיעתם זו הנה הם דבקים בגרסתם ובהתנגדותם הנחרצת כי הוריהם יזכו בהטבות עקב מותו של המנוח. הניסיון לתלות אפוא את העדויות הקשות שנמסרו בציפייה לרווח כספי אינו עומד במבחן המציאות וההיגיון. יש לציין כי המערערת גרסה שילדיה דבקו בשקר (כך לטענתה) משום ש"הסתבכו עם זה" ו"אין להם דרך חזרה". אך גם טענה זו נטולת בסיס; בוודאי שהייתה "דרך חזרה", ודי שנזכיר כאן את תיאורו של ש' על כוונתו להימנע ממתן עדות ועל הסיבות שהביאוהו בסופו של דבר לומר את דברו לפני הועדה (או את הודעתו של בא-כוח המשיב במהלך ישיבת ההוכחות כי מ', שכלל לא הגישה תצהיר עדות ראשית, מוכנה לעלות אל דוכן העדים ולהיחקר על-ידי בא-כוח המערערים).

29.דיברנו עד כה על התרשמות בלתי-אמצעית ממהימנותם של העדים. כמו-כן התייחסנו לחוסר הסבירות בטענה כי שיקול כלכלי הדריך את ילדיהם של המערערים לספר סיפורי זוועות על הורים מיטיבים. כעת נוסיף ונדגיש כי העדויות ששמענו מפי ש' ו- י' נתמכות, ולוּ באופן חלקי, בנתונים אובייקטיביים ובראיות חיצוניות. בראש ובראשונה נזכיר כי לא רק העדים ש' ו- י' פנו למשיב (ולמשטרה), כי אם רוב האחים והאחיות – מהם שנותרו בעולם החרדי ואחרים שיצאו בשאלה. המעיין בחומר ימצא כי הטענות חוזרות ונשנות: פגיעות פיזיות קשות (לרבות באמצעות אביזרים), איומים, השפלות מילוליות ושימוש בשמות גנאי, ניתוק קשר. המערערים עצמם מאשרים כי הם מצויים בנתק מוחלט מכל ילדיהם למעט א' (עמוד 34 לפרוטוקול). זאת ועוד: מחומר הראיות ומהתצהירים עולה כי המנוח אינו הצאצא הראשון שביקש את נפשו למות. חלק מאחיו ואחיותיו ניסו גם כן להתאבד אך למרבה המזל הדבר לא עלה בידם (ראו למשל עמודים 24, 31, 94, 219, 230-229 בתיק משפחות; ראו גם התייחסויות בפרוטוקול, למשל בעמוד 60 שורות 29-18).

30.עוד מתברר כי לאחר שבגר המנוח והיה לנער, מערכת היחסים בינו לבין הוריו הביאה להגשת תלונות הדדיות במשטרה. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2005 אז התלוננה המערערת נגד המנוח בעקבות השתוללות ואיומים בסכין לטענתה, והוא מצדו טען כי דקרה אותו עם שיפוד. המנוח בחקירתו במשטרה הביע התנצלות על "הקטע עם הסכין" (ראו עמודים 194-187 לתיק משפחות). בשנת 2007, כשהמנוח היה בן חמש-עשרה שנים, התרחש אירוע אלים בבית אשר הוביל לתלונות הדדיות במשטרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהמנוח סיפר על התעללות מצד הוריו:

אני רוצה להתלונן נגד ההורים שלי, מאז שאני זוכר את עצמי הם מתעללים בי ובכל הילדים.

...

המקרה האחרון היה אתמול שאמא שלי הרביצה לי והתלוננה נגדי שאני הרבצתי לה. אח"כ שיחררו אותי מהמשטרה בהרחקה לשלושה ימים.

הרבה מקרים שבהם אבא ואמא מרביצים זה מהקטנות ועד היום.

אני זוכר שלפני אולי 6 שנים אבא שלי נתן לי מכות בחגורה אז הוא היה נותן מכות בחגורה על כל דבר. הוא נתן לי בעיטה על הפה ונשברו לי שיניים קדמיות. הוא אמר לי להגיד לרופא שיניים ששיחקתי עם אחי וכתוצאה מכך נשברו לי השיניים.

הוא גם היה מדליק מצית ומאיים איתה וגם עושה כוויות. זה היה לפני שנים, שאני הדלקתי מחשב בשבת כשלא הבנתי עוד מה זה שבת והוא צעק התעצבן וסגר אותי בחדר לכל השבת הייתי לבד בלי אוכל ובמוצאי השבת בא עשה לי כוויה ביד עם המצית...

הוא היה מכה גם במקל. נכנס לחדר, סוגר תריסים ונותן במקלות ואז משאיר בחדר כמה ימים ולא אכפת לו. זה היה לפני בערך 4 שנים שהיכה במקל. אלה דברים שהיו בסטנדרט.

אחרי שהעו"ס נכנסה למשפחה הוא הפסיק עם החגורה והמצית והמקל. אבל הוא נותן סטירות מדי פעם וגם אמא נותנת מכות. גם אז היא הייתה נותנת מכות במקלות.

(עמוד 57-56 לתיק משפחות)

31.גם אחיו הבכור של המנוח י' העיד במשטרה בשנת 2007 על אלימות קשה מצדם של הוריו (עמוד 55-54 בתיק משפחות). המערערים נחקרו גם-הם במשטרה (בשנת 2008). המערער הכחיש אלימות כלפי ילדיו, אך בגרסה שמסר ניתן למצוא סימנים אחרים. כך למשל כשנשאל אם הכה את בִּתו בישבן השיב "אם זה קרה אני לא זוכר זה אולי לטיפה כי אני לא מרביץ לילדה הזו". לגבי הבן י' סיפר המערער כי באחת הפעמים "לקחתי אותו לפרדס כץ ועמדתי עם האוטו ואמרתי לו שאם לא יתנהג יפה אז אני אשאיר אותו שם... אני לא זוכר אם נתתי לו מכה בטוסיק זה דברים שקרו ממזמן" (עמודים 61-60 לתיק משפחות). בהקשר זה נזכיר כי ילדיו של המערער מספרים שאימץ לעצמו "דרך חינוך" של השארת הילד לזמן-מה במקום מבודד. בעדותו לפנינו התייחס לכך המערער. "לגבי הפרדס שהשארתי אותו שם וזה" – כך לדבריו – "נכון, הוא היה בפרדס, אני לא מכחיש, אבל אם אתה יודע שברסלב, כן, עושים התבודדויות" (עמוד 26 לפרוטוקול). המערער שלל בהמשך את האופן שבו תיארו בניו את ההזנחה בפרדס ואמר כי "זה חולה נפש" (עמוד 27 לפרוטוקול).

32.לקראת גיוסו לצבא שיתף המנוח את רשויות צה"ל ברקע האישי. כך עולה מדו"ח סיכום חקירת מותו של המנוח, שבו נסקרו הנתונים שנקבעו בצו הראשון, וצוין כי "במעמד הראיון האישי המראיינת התרשמה כי סיפור חייו של המנוח מורכב, בילדותו ספג אלימות קשה בביתו ולכן הוצא מביתו ע"י משרד הרווחה" (עמוד 13 לתיק משפחות). ראוי לציין כי בדו"ח זה הובאה גם התרשמותו של רמ"ח ברה"ן במקרפ"ר, כי "המנוח גדל בהזנחה ובבדידות בתוך התעללות משמעותית מצד הוריו. סיפור חיים כזה מוליד פעמים רבות תחלואה פסיכיאטרית דוגמת דיכאון וחרדה ומאפייני אישיות בעייתיים". הקצין הוסיף כי לפי הערכתו ההחלטה להתאבד הייתה אימפולסיבית וללא קשר סיבתי "אמיתי" לעונש שקיבל ביחידה, "אלא בבחינת 'הקש ששבר את גב הגמל' של חייו הקשים והבודדים" (עמוד 12 לתיק מצ"ח).

33.המנוח סיפר על הרקע המשפחתי הקשה גם לקב"ן בצה"ל. כך למשל תיאר באחד המפגשים את הרקע להחלטתם של ההורים להוציאו מן הבית, וציין כי נאלץ לשהות בבתי מחסה ולעיתים ישן ברחוב (עמוד 75 לתיק מצ"ח). במפגש אחר דיווח על התנכרות הורית ואמר במפורש כי בילדותו הוריו היו אלימים כלפיו (עמוד 72 לתיק מצ"ח). במסמך זה-האחרון כתב הקב"ן כך: "מעורבות באירועים עם מאפיינים טראו' עם פגיעה נפשית – אלימות והתעללות במשפחה כולל הרחקה מהבית".

34.בחומר הראיות מופיעות עדויות שמסרו במשטרה אחיותיו של המערער – הגב' א"ע והגב' ל"מ. מן העדויות עולה שוב הנתק ארוך השנים בין המערערים לבין קרובי משפחתם. חשוב עוד יותר, הגם ששתי האחיות הדגישו כי לא "ראו מכות", הן מסרו פרטים התומכים בעדויות הילדים. כך למשל סיפרה הגב' א"ע כי בן נוסף של המערערים, יר', ביקש לשוחח עמה שש שנים לפני כן וסיפר לה כי "יש חדר מכות בבית", וכי בזמן שהותו בישיבה אמו התקשרה לראש הישיבה "שהיא לא רוצה אותו בבית" ולכן הוא – הבן יר' – "היה נשאר בישיבה לבד". גם הגב' ל"מ מסרה כאמור עדות במשטרה אשר לפיה: "אני לא ידעתי כלום רק לפני שש שנים ואז נודע לי מהילד יר' אני חושבת שההורים התעללו בילדים ושיש רב שמדריך את ההורים הלכנו לרב הזה לדבר איתו... והלכנו לבכות לו שיציל את הילדים והוא אמר מי שלא דתי תעיפו אותו, וחיזק את ההורים כל הזמן". עוד ציינה הגב' ל"מ כי ראתה במו עיניה "התעללות נפשית שזה יותר גרוע ממכות של [המערערת] בילדים ואני הייתי מתערבת ואז היא מעיפה אותי אל תתערבי לי אל תקלקלי שו[ל]חת אותי מהבית" (עמודים 209-207 לתיק משפחות).

35.כפי שראינו לעיל, מעדויות האחים והאחיות של המנוח עלה דפוס של אלימות קשה מצד ההורים – "מפלצת שיצאה החוצה" בלשונם (עמוד 127 לפרוטוקול) – וכן עלה כי הייתה מעורבות של רשויות הרווחה אשר הביאה למיתון האלימות וכן להוצאת הילדים מן הבית. תימוכין לגרסה זו מצינו ברישומי הרווחה. הנה כמה דוגמאות. במכתב מיום 20.1.2008 ששוגר על-ידי האגף לשירותים חברתיים של העירייה נכתב כי המנוח "גדל במשפחה בה היחסים בין ההורים לילדים רווי מתח ואלימות וכן המודל הזוגי רווי מתחים. ההורים מעוניינים מאוד בשינוי אך מתקשים מאוד לבצע שינוי זה". עוד מתואר במכתב האירוע שבו לטענת ההורים התנהג המנוח באלימות כלפי הוריו וצוין כי הם חוששים מפניו (עמוד 129 לתיק משפחות). בחודש אפריל של שנת 2008 יצא מהאגף לשירותים חברתיים מכתב נוסף, שלפיו המשפחה "מצויה לאורך שנים רבות בטיפול אינטנסיבי במחלקה עקב ק[ש]יים ניכרים בחינוך הילדים, תוך שהם נעזרו ע"י סידור הילדים במסגרות חוץ-ביתיות". עוד נכתב כי מחקירתה של הבת א' לא עלה שהיא חשופה "לאלימות פיזית חריגה במיוחד", אך "חשוב לציין כי ההורים תרמו לאוירה הקשה שנוצרה [בינם] לבין ילדיהם, וכי טענתם כי המדובר רק בהסתה מלמדת על הקושי שלהם לראות את חלקם שלהם ביחסיהם המעורערים עם חלק מן הילדים". פקידת הסעד החתומה על המכתב מציינת עוד כי המנוח "דיווח על אלימות חריגה של הוריו כלפיו לאורך שנים במסגרת ועדה טיפולית שדנה במצבו", וכי קיים קושי להעריך את המסוכנות של ההורים שכן "כל אחד מהם בנפרד מתקשה לעיתים בתפקוד האישי וההורי, וכן כי הם נקטו בעבר באלימות מילולית בוטה כלפי הילדים".

36.נעשה אתנחתא קלה ונשים את ליבנו לפער בין הדיווחים הללו מזמן אמת לבין העדויות של המערערים על-אודות תפקודם ההורי התקין כביכול. המערער חזר וטען "לא הייתה אלימות, לא הייתה אלימות" (ראו למשל עמוד 20 לפרוטוקול); המערערת מצדה גרסה בעדותה "אני אפילו, בבית אפילו לא קיללתי", והדגישה כי אלימות הייתה רק כלפיה וכי הקשר עם המנוח ועם הילדים כולם היה "קשר טוב מאוד" (עמודים 35 ו- 42 לפרוטוקול). דא עקא, ברי כי אין שום אפשרות ליישב בין גרסה זו של המערערים לבין הדיווחים של גורמי רווחה אשר ליוו את המשפחה לאורך תקופה ממושכת. ולגבי ההערה של פקידת הסעד באשר לנטייה של המערערים להסיר מעליהם אחריות ולהאשים את ילדיהם בהסתה, הרי שדפוס זה בא לידי ביטוי, באופן המובהק ביותר, גם בהליך שלפנינו.

37.נשוב לדיווחים. במכתב נוסף מיום 10.5.2010 מתוארים שוב פרטים קשים לגבי המשפחה, לרבות התייחסות לחוסר יכולת של ההורים לחנך את ילדיהם בצורה סמכותית ויעילה ולהיווצרות "עימותים רבים ביחסי הורים וילדים". עוד נכתב כי המערערים טופלו ביחידה לאלימות, כי נפתחו נגדם תיקים במשטרה וכי הניסיון לסייע להם הגיע למבוי סתום שכן "אינם מסוגלים להתנהג באופן בוגר והיחסים עם הילדים נשארו ברמה של אלימות הדדית ללא כל גיבוש בין הורה ילד". צוין כי הקשר של הילדים עם ההורים הוא "מזדמן בלבד" (עמוד 110 לתיק משפחות). כאן המקום להדגיש כי המערערים מצדם דבקים בהכחשה מוחלטת של כל אלימות מצדם, ועומדים על כך שמערכת היחסים בינם לבין הילדים הייתה מעולה והתאפיינה בשיתוף ובהושטת יד תומכת (ראו למשל עמוד 36 לפרוטוקול). ממילא לא שמענו מהמערערים התייחסות עניינית לרישומים אלה של רשויות הרווחה, לרבות בכל הנוגע לטיפול הנזכר ביחידה לאלימות (תוכן הטיפול, מועד הטיפול וכדומה, הגם שמדובר מטבע הדברים במידע המצוי ברשותם).

38.התייחסות ל"יחסים רוויי מתח ואלימות" ולטיפול ביחידה לאלימות מצינו במסמכים נוספים. כך למשל במכתב של האגף לשירותים חברתיים מיום 28.7.2010, שם נרשם גם כי המנוח "שהה בהוסטל חירום, בבית השנטי ונפלט מהמקומות הנ"ל בגלל חוסר שליטה והתפרצויות זעם" (עמוד 108 לתיק משפחות). מכתב נוסף של פקידת הסעד, מיום 22.10.2012, מתייחס לבתם הצעירה של המערערים, א', אשר הוצאה מביתם לאחר מותו של המנוח. במכתב צוין בין היתר כי המשפחה מוכרת לאגף הרווחה "סביב טיפול בהורים ובילדים, כאשר הילדים שולבו במסגרות חוץ ביתיות וזאת בעקבות בעיות תפקוד קשות של ההורים ודיווחים על אלימות ההורים כלפי ילדיהם". במכתב מתוארת גם ההתרשמות של חוקרת הילדים שלפיה הקטינה א' "אכן חוותה סוג של התעללות רגשית ופיזית", וכן נרשם כי ההתרשמות של גורמי הטיפול היא שההורים פועלים לא מתוך זדון אלא מחמת "מסוגלות הורית חלקית".

39.בת נוספת של המערערים, מ', סיפרה גם-היא לקצין התגמולים (ולחוקרי המשטרה) על פגיעה שפגעו בה הוריה. המערערים – מכחישים. אולם כך נרשם במסמך של גורמי הרווחה מיום 17.9.2008 (ללא שום קשר להליך דנן – מדובר בפנייה לפני מותו של המנוח שתכליתה שיבוץ בנה של מ' במעון): "מדובר במשפחה בת 3 נפשות" – הכוונה למשפחתה של מ' – "... הזוג נשואים למעלה משנתיים. האם ממשפחה חרדית מטופלת בחיבה על רקע דיכאון... האם, מ' חוותה אלימות קשה בילדותה והחוויות הקשות הללו משפיעות בצורה משמעותית על הקשר בינה לבין בעלה ועל הקשר בינה לבין הילד" (עמודים 125-124 לתיק משפחות). במסמך נוסף, שאלון של האגף לשירותים חברתיים הכולל פרטים שונים לגבי מ', נרשם כי הוריה (המערערים) התעללו בה מבחינה נפשית ומבחינה פיזית, וכי היא באה מרקע משפחתי קשה (עמודים 16-15 לתיק רווחה; וראו גם החלטת הוועדה לפי חוק פעוטות בסיכון מיום 23.11.2008 שם נכתב כי מ' ובן-זוגה באו "ממשפחות קשות וחוו התעללות" – עמוד 4 לתיק רווחה). מסמכים אלה לא רק תומכים בטענות לגבי פגיעה פיזית ונפשית קשה של המערערים בילדיהם, אלא גם שופכים אור נוסף על האופן שבו חוויות הילדות השפיעו על עיצוב אישיותם, על מצבם הנפשי ועל דרך התנהגותם של אחיו ואחיותיו של המנוח.

40.אנו ערים לכך שהתיעוד מזמן אמת אינו משקף את מכלול הטענות שהעלו ילדיהם של המערערים כלפי הוריהם. לא נעלם מעינינו כי לא הובאה רשומה רפואית לגבי סימני אלימות על גופם של הילדים. ש' הסביר בעניין זה כי האלימות הייתה בעיקר בשנות הילדות המוקדמות יותר ופחתה עם הזמן (כך עולה גם מרישומי הרווחה), והוסיף: "אתה מצפה מילד בן 9, 10 שיצלם את עצמו פצוע? הוא היה הולך להגיש תלונה במשטרה? כמו שאני לא עשיתי את זה, אז מה זה אומר? אם אין תלונה זה אומר שלא עשו את זה?... הכל נעלם בסופו של דבר, גם מכות שנהיה כחול ונהיה שבר, שמים שבר [צ"ל: גבס] זה מתאחה ונעלם" (עמוד 76 לפרוטוקול; ראו התייחסויות נוספות לעניין זה בחומר שהונח לפנינו, למשל בעמוד 104 לתיק משפחות). זאת וגם זאת: העדים ש' ו- י' טוענים למעשה ל"קשר של שתיקה" ולחוסר אונים אל-מול דמויות הסמכות שלא היו קשובות להם ולמצוקתם כי אם להיפך. העדים הביעו תסכול עמוק מכך שבהזדמנויות שונות לא ננקטו פעולות מספקות נגד ההורים (ראו למשל עמוד 71 לפרוטוקול), ויותר מכך היו גורמי חינוך שנקטו בעצמם אלימות (עמוד 79 לפרוטוקול), וגורמי רווחה שהיו מודעים ואף עדים לאלימות מצד ההורים ולא עצרו אותה (ראו למשל עמודים 101 ו- 123-121 לפרוטוקול). י' סיפר על מה שנתפס בעיניו כאוזלת יד חמורה של המשטרה בהתמודדות עם אלימות במגזרים מסוימים, ועל חוסר האפשרות לגבות עדויות שיתמכו בטענות על אלימות שחוו הילדים (עמודים 110-109, 120-119 לפרוטוקול). עוד נשוב ונזכיר בהקשר זה את העדות שמסרה הגב' ל"מ במשטרה אשר לפיה: "אני לא ידעתי כלום רק לפני שש שנים ואז נודע לי מהילד יר' אני חושבת שההורים התעללו בילדים ושיש רב שמדריך את ההורים הלכנו לרב הזה לדבר איתו... והלכנו לבכות לו שיציל את הילדים והוא אמר מי שלא דתי תעיפו אותו, וחיזק את ההורים כל הזמן".

41.איננו מתיימרים לקבוע מסמרות לגבי אופן ההתנהלות של הסביבה כולה, וגם אין לנו תשתית מספקת לכך. לא העידו לפנינו גורמי הרווחה או אנשי המשטרה. אולם נוכל לומר כי איננו מפקפקים בכנות התחושה הסובייקטיבית שהביעו העדים-האחים, תחושה של היעדר כתובת ושל אכזבה קשה מתפקודו של "עולם המבוגרים" (זכורים בהקשר זה דבריה של כבוד השופטת ד' דורנר בפרשה אחרת, על סביבה שבה "כולם ידעו על כך ושתקו" – ע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 647 (1995)). נדמה הדבר כי הבחירה של חלק מילדיהם של המערערים לעמוד לפני בית משפט ולספר את הסיפור, לאחר שנים של נתק וחרף המחיר האישי, המשפחתי ויתכן גם הכספי שכרוך בכך, היא בבחינת ניסיון אחרון להשמיע קול. והקול, אמנם, נשמע.

42.אם כן, לאור העדויות ששמענו ולנוכח המסמכים שהונחו לפנינו, שוכנענו כי מערכת היחסים בין המערערים לבין ילדיהם התאפיינה באלימות פיזית ומילולית ברף גבוה. ודוק: לא "דינמיקה משפחתית מורכבת" כנטען בסיכומי המערערים, גם לא "ענישה גופנית" בבחינת חוסך שבטו שונא בנו (שאף היא אסורה בתכלית – ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145 (2000)), כי אם אלימות קשה ומבזה. העדויות בעניין זה הן מצמררות – ראו למשל תיאוריו המטלטלים של העד י' בעדותו לפני הועדה (עמוד 110 לפרוטוקול) – ורשויות הרווחה, אשר היו מודעות במידה כזו או אחרת להתנהגות הפוגענית, ניסו לסייע ולהציע טיפול. על רקע זה הופנו הילדים למסגרות חוץ-ביתיות שונות. ניסיונם של המערערים לטעון בהקשר זה כי אין כאן שום-דבר החורג מן הרגיל בחברה החרדית (למשל בעמוד 37 לפרוטוקול) רחוק מלשכנע ועומד בסתירה חזיתית למסמכים שבתיק. לא מדובר כאן בילדים בחברה חרדית הלומדים בישיבות. מדובר על הוצאה של ילדים מבית הוריהם על-ידי רשויות הרווחה: "משפחת [...] הייתה מוכרת בעבר לאגף הרווחה סביב טיפול בהורים ובילדים, כאשר הילדים שולבו במסגרות חוץ ביתיות וזאת בעקבות בעיות תפקוד קשות של ההורים ודיווחים על אלימות ההורים כלפי ילדיהם" (מכתב האגף לשירותים חברתיים בעירייה מיום 22.10.2012, עמוד 206 לתיק משפחות).

43. המנוח, באופן ספציפי, עבר בין מסגרות המיועדות לנוער במצוקה – מצוקתו לפי העדויות והדיווחים אכן הייתה קשה – וכפי שנרשם באחד המסמכים הוא "הופנה למנוף ע"י עו"ס בקהילה, עקב יחסים קשים, עכורים ואלימים בבית, אי קבלת הסמכות ההורית ודרך החיים הדתית" (עמוד 236-235 לתיק משפחות). אך הריחוק לא היה רק גאוגרפי. מדובר, הלכה למעשה, על נתק בין הורה לילד. כך למשל מדווח כי בזמן שהתחנך בכפר הנוער מעוף המנוח היה יוצא בחופשות ל"בית אלי" ומכלכל את עצמו, וכי ניסיון לחדש את הקשר עם ההורים היה זמני בלבד. "לצוות כמעט ואין קשר עם המשפחה" – נכתב בדו"ח – "למעט מספר שיחות טלפון" (עמודים 236-235 לתיק משפחות). הדו"ח מציין כי המנוח השתלב בכפר הנוער לאחר שנים רבות של קשיים במסגרות שונות, "עם נתק מהוריו, עם תחושות של חוסר שליטה ותסכול, עם מבט עוין על הממסד ועולם המבוגרים...". גם במסמך ששוגר ללשכת הגיוס מכפר הנוער נכתב כי "במהלך החופשות מהפנימייה לא היה [המנוח] בבית הוריו, למעט תקופה קצרה בה חידש את הקשר עם ההורים בחופשת הקיץ (בין י' ליא') שלאחריה חלה שוב התרחקות והוא הפסיק לצאת אליהם לחופשות" (עמוד 20 לתיק תנאי שירות).

44.לאור הנתונים שנחשפו לפנינו, אין קושי רב לשער מניין צמחו ובעבעו התחושות והעוינות הללו אצל בחור צעיר שבדו"ח חקירת מותו נרשם עליו כי "גדל בהזנחה ובבדידות בתוך התעללות משמעותית מצד הוריו" (עמוד 267 לתיק מצ"ח). כפי שצוין לעיל, לכשגדל המנוח היו התנגשויות הדדיות בעלות אופי אלים, ובעקבות זאת גם תלונות מכאן ומכאן במשטרה. המערערים הוציאו צו הרחקה כנגד המנוח, ולפני רשויות הרווחה טענו כי הם חוששים מפניו ו"כרגע אינם מעוניינים להכניסו לביתם" (עמוד 113 לתיק משפחות). במסמך זה-האחרון נכתב כי חרף הקשיים היה המנוח כָּמֵהַּ לקרבתם של הוריו, וכי לאחר שהוצא צו ההרחקה הוא נתמלא "כעס ונקמה ונראה כי כל מה שעובר עם הוריו מדלל את כוחותיו ומתקשה לגייס משאבים פנימיים כדי לקדם את עצמו" (עמוד 112 לתיק משפחות).

45.גם כאשר שב המנוח ארצה לאחר שהות של כשנה בחוץ-לארץ, הוא לא בא בבית הוריו; הוא לא ביקר אותם והם לא ביקרו אותו, כך עד שהתגייס. נראה הדבר כי אמו, המערערת, כלל לא ידעה היכן התגורר באותה עת (ראו תשובותיה המעורפלות והמתחמקות לשאלות בעניין זה בעמודים 39-38 לפרוטוקול). המערערים לא ליוו את המנוח ביום הגיוס (עמוד 40 לפרוטוקול). הוא בשלו והם בשלהם.

46.המנוח, בודד לגורלו, הגיש לקראת הגיוס בקשה להכיר בו "חייל בודד" (עמוד 32 לתיק תנאי שירות). בשאלון קליטה שמילא למחרת הגיוס רשם כי אין לו כתובת, כי אינו גר בבית וכי אינו מתראה עם הוריו במשך חמש שנים. לשאלה הנוגעת לתמיכה מצד ההורים השיב: "לא נמצאים בקשר כלל ולא קיימת תמיכה כלכלית". המנוח פירט את המקומות שבהם השתכן מאז שעזב את ביתו בגיל 14 ומחצה על רקע חזרה בשאלה (עמודים 41-38 לתיק תנאי שירות). מש"קית ת"ש ביקשה לבדוק את בקשתו של המנוח. היא התקשרה לביתם של המערערים. המערערת ענתה וכך אמרה:

אני לא מעוניינת לדבר, אין לי שום קשר אליו, אל תתקשרו אלי יותר

(עמוד 18 לתיק תנאי שירות)

כך השיבה אמו של המנוח לשיחת הטלפון מצה"ל. "אין לי שום קשר אליו, אל תתקשרו אלי יותר".

והמנוח הוכר "חייל בודד".

47.שמענו את ההסבר של המערערת לגבי התשובה שמסרה למש"קית הת"ש. לטענתה המנוח הוא שביקש ממנה לומר כך, כדי שיזכה להכרה כחייל בודד ולתנאים הנלווים. יתכן כי ניתן היה לקבל הסבר זה אילו עמד לבדו, אך לא זה המצב. לנוכח חומר הראיות בכללותו והתרשמותנו מן העדויות, באנו לכלל מסקנה כי אין זו אלא דוגמה נוספת לטיב מערכת היחסים ששררה בין המנוח לבין הוריו, זמן קצר לפני ששם קץ לחייו.

48.זאת ועוד: המערערת הוסיפה להסתבך בתשובות תמוהות, מתחמקות ובלתי-מהימנות. כך למשל, המערערת נשאלה מדוע מיאנה לקבל לידיה את המזוודה של המנוח בשובו מארצות הברית, והשיבה כי עשתה כן בשל החשש שמא הדבר יפגע במנוח לכשיגיש בקשה להכרה כחייל בודד (עמוד 38 לפרוטוקול). כך ממש. דוגמה נוספת: המערערת נשאלה על-ידי חבר הועדה פרופ' מוניץ אם מי מבני המשפחה היה בטיפול נפשי. המערערת השיבה בשלילה והוסיפה כי מעולם לא נטלה טיפול תרופתי (עמודים 49-48 לפרוטוקול). אלא מאי? תיק המשפחות מונח לפנינו והתמונה העולה ממנו שונה. די שנפנה לעמוד 206 לתיק – מסמך אחד מני רבים – שם נכתב כי המערערת "מקבלת קצבת נכות מהביטוח הלאומי וזאת על רקע נפשי... סבלה האם מדיכאונות, הרבתה לשכב במיטה, לבכות ואף להסתובב מחוץ לביתה במשך שעות בחוסר מעש. בוועדה לתכנון טיפול סיפרה האם כי בעבר אף אושפזה במחלקה פסיכיאטרית על רקע של דיכאון והפרעות אכילה". כשנשאלה המערערת שאלה מפורשת לגבי הכרה בביטוח הלאומי אישרה זאת, אך שוב הפנתה את הזרקור לאחרים. לפנינו אם כן דוגמה נוספת לעומק הסתירות והתמיהות שעלו מעדויותיהם של המערערים, זאת אל-מול הגרסאות הקוהרנטיות, הישירות והמהימנות של העדים ש' ו- י'.

49.בטרם חתימתו של פרק זה נבקש לומר כמה מילים לגבי עדותה של הבת הצעירה א'. כאמור א' העידה מטעם המערערים, וסיפרה כי הם הורים מדהימים שתמיד קיבלו אותה כפי שהיא, דאגו לה ופינקו אותה ביתר. עוד טענה א' כי מערכת היחסים בין המערערת לבין המנוח הייתה כה מוצלחת עד שהיא – הבת א' – קינאה בקשר שביניהם. בנסיבות העניין, לאור כל האמור לעיל ובשים לב לגילה הצעיר של א', אנו מבכרים שלא להאריך בדברים לגבי בעיות המהימנות שמצאנו בעדותה. אולם חשוב להדגיש, ולוּ בקליפת אגוז, את הדברים הבאים. לאחר מותו של המנוח, א' הוצאה מביתם של המערערים בעקבות פעולות שנקטו אחיה. א' טוענת בעדותה כי שיתפה פעולה עם המהלך בשל אמונה תמימה בסיפורים שסיפרו לה האחים לגבי התנהגות ההורים, ובשל הבטחות שהבטיחו לה לגבי כל הטוב שייפול באמתחתה אם תצא נגד ההורים. לעומת זאת, ש' ו- י' מתארים השתלשלות עניינים שונה לגמרי. בתמצית, ש' ו- י' מספרים, כל אחד מנקודת מבטו, כי בסמוך לאחר פטירתו של המנוח שיתפה אותם א' בכך ש"נמאס לה מהחיים" נוכח התנהגות ההורים (בעיקר השפלות מילוליות). האחים טיכסו עצה וכולם גמרו אומר להוציא את א' מן הבית. אמרו ועשו – ומכאן הפניות למשטרה ולגורמי הרווחה שבהן תיארה א' עצמה תיאורים שונים בתכלית מעדותה לפנינו (ראו למשל עמודים 67 ו- 114-113 לפרוטוקול).

50.גרסתם של ש' ושל י' בעניין זה עדיפה – וברווח – על הגרסה המתחרה. קשה עד-מאוד לקבל כי נערה בת 13 תפנה עורף להורים נפלאים הסובלים מנטייה לפינוק-יתר, תרחיק את עצמה מן הבית החם ותספר בדיות על התנהגותם של אביה ושל אימה, רק משום שאחיה הגדולים אמרו לה לעשות כן והבטיחו לה שתוכל לחיות חיים חילוניים. אמר ש' – ובצדק: "זה הדבר הכי מצחיק ששמעתי אי פעם לבוא נגד ההורים, להיות זרוקה מההורים, שכל ילד רוצה אבא ואמא, בשביל להיות חילונית..." (עמוד 69 לפרוטוקול; וראו גם את עדותו של י' בעמוד 114-113 לפרוטוקול). יוּער כי בעדותה לפנינו אישרה א' לפתע שבאותה עת היא ניסתה להתאבד – בדיוק החשש אשר לדברי האחים הוביל להחלטתם לחלצה מן הבית – אך א' מבקשת היום לטעון כי הסיבה לכך לא נעוצה בהתנהגות ההורים, כי אם בתחושת האובדן של אחיה האהוב (עמוד 53 לפרוטוקול). אנו מעדיפים כאמור את גרסתם של ש' ושל י' על השתלשלות העניינים, ולא נוסיף.

51.כאמור, א' אכן שהתה תקופה ממושכת מחוץ לביתם של המערערים. במשך כשנה התגוררה אצל אחותה מ', ואז שבה לבית הוריה. בהקשר זה יש להבהיר כי לפי המסמכים שלפנינו – גם ש' ו- י' לא טוענים אחרת – ההורים קיבלו סיוע ותמיכה מרשויות הרווחה ועברו תהליך אשר הוריד באופן דרמטי את מפלס האלימות. גם כאשר א' הוחזרה למשמורתם של המערערים, היה זה במקביל להמשך טיפול ושילוב במסגרת מתאימה. יש להדגיש כי ש' ו- י' עמדו בתוקף על כך שעדותה של א' לגבי התנהגותם הטובה והמיטיבה של ההורים חוטאת לאמת (לשון המעטה) ומונעת משיקולים זרים (ראו למשל עמודים 115-114 לפרוטוקול). לאור מכלול האמור לעיל, לא מצאנו כי ניתן לבסס ממצאים על עדותה של א'.

52.כאן המקום להדגיש כי אין טענה שהתנהגותם של המערערים כלפי ילדיהם הייתה חד-מימדית – אלימות מילולית ופיזית ותוּ לא. הנחתנו היא שבמציאות המורכבת היו גם מעשים נורמטיביים, רגעים של שמחה וניסיונות להביא לשיפור המצב ולריכוך מערכות היחסים (ראו למשל עמודים 79, 90, 110 לפרוטוקול). בנם של המערערים, העד י', הציג הבחנה ברורה בין הקליפה החיצונית – חזות משפחתית, ביטויים של חום ודאגה – לבין התוכן הפנימי שהוגדר על-ידו "צד פסיכופתי שמסתתר" (עמוד 110 לפרוטוקול). אך גם בהנחה שהיו רבדים נוספים במערכות היחסים, הרי שהנקודה המרכזית היא זו: לפי מכלול התשתית העובדתית שבאה לפנינו, המערערים פגעו במנוח באופן חוזר ונשנה פגיעה קשה אשר פצעה את נפשו, והפגיעה הזו – שאף התעלתה על הפגיעה ביתר אחיו ואחיותיו – קשורה בהחלטתו לשים קץ לחייו. הזיקה הסיבתית היא הנדבך הנוסף, החשוב, להכרעתנו בתיק זה. נרחיב כעת בעניין זה.

הקשר הסיבתי

53.אחיו ואחיותיו של המנוח, אשר פנו למשיב, גרסו מתחילת הדרך כי הוריהם, בהתנהגותם הרעה כלפי המנוח, הביאו אותו ליטול את חייו. לטענה זו יש חשיבות במקרה שלפנינו, ועל הפן המשפטי נרחיב בהמשך הדברים. לפיכך, בהחלטה מיום 19.3.2017 הורינו על מינויו של פרופ' צבי זמישלני כמומחה מטעם הועדה בתחום הפסיכיאטריה. המומחה התבקש לחוות את דעתו בשאלת המניע להתאבדותו של המנוח, תוך התייחסות לקשר בין המעשה האובדני לבין מערכת היחסים ששררה בין המנוח לבין הוריו. כמו-כן אפשרנו לשני הצדדים להקדים ולהגיש חווֹת דעת מטעמם, שתועברנה לעיונו של פרופ' זמישלני. המערערים בחרו שלא לנצל אפשרות זו, ואילו המשיב הגיש חוות דעת של פרופ' משה קוטלר. פרופ' קוטלר סקר בחוות הדעת את החומר שהונח לפניו, אשר ממנו עולה כי "... המנוח סבל במהלך השנים ממציאות חיים קשה ועגומה ביותר, הוריו התעללו בו פיסית ונפשית וגרמו לו סבל ומצוקה רב". בסיכום חוות הדעת כתב פרופ' קוטלר כי לפי התרשמותו "המנוח החליט כפי הנראה ליטול את חייו בצורה אימפולסיבית מאחר וגדל תוך התעללות נפשית ופיסית בהזנחה ובדידות וללא קשר סיבתי אמיתי למשפט או לעונש שקיבל במסגרת הצבאית".

54.עמדה דומה הביע המומחה מטעם הועדה, פרופ' זמישלני, בחוות דעתו מיום 30.10.2017. פרופ' זמישלני פירט גם-כן את הנתונים העולים ממכלול התצהירים והמסמכים, לרבות רישומים מגורמי הרווחה, ובא לכלל מסקנה כי:

המנוח גדל בהזנחה ובדידות תוך התעללות משמעותית מצד הוריו. מגיל 15 עבר ממסגרת למסגרת תוך קושי לקבל את הגבולות והסמכות והתנהגות אימפולסיבית ואלימה, בעיקר מול דמויות סמכותיות. על רקע זה התגייס לצה"ל בגיל 20, ושם, כצפוי לא הצליח להסתגל למסגרת מהיום הראשון לטירונות ונשפט ל- 7 ימי מחבוש עקב בעיות משמעת... נראה כי התנהלותו בצבא הייתה המשך ישיר של התנהלותו לאורך חייו על רקע יחסיו הבעייתיים עם הוריו מאז ילדותו. הקב"נית שבדקה אותו ביום ההתאבדות התרשמה מהפרעת אישיות מקלסתר B, הפרעה המתבטאת בין היתר בהתנהגות אימפולסיבית...

קווי אישיות אלה התפתחו כתוצאה מסיפור חייו הקשה וממגבלותיו להתמודד עם דמויות סמכותיות, כמו הוריו ולאחר מכן מפקדיו בצבא. המנוח החליט ליטול את חייו מתוך אימפולסיביות ובלא שנפרד מאיש... אין קשר סיבתי למשפט או לעונש, המוצדק לכשעצמו, שקיבל ביחידתו אלא כטריגר או כקש ששבר את גב הגמל של חייו הקשים והבודדים. לא ניתן היה לזהות עפ"י הבדיקה סיכון חריג ולכן הצעדים שננקטו ע"י הקב"נית ביחידה היו הולמים. הקב"נית אבחנה בצדק כי מדובר בהפרעת אישיות, הפרעה שהתפתחה על רקע היחסים הקשים והמעוותים עם הוריו.

55.פרופ' זמישלני סיכם את חוות הדעת בקביעה כי המנוח סבל מ"הפרעת אישיות המתבטאת בדפוס קבוע של התנהגות בלתי הסתגלותית, המתחילה בגיל ההתבגרות". הרקע להפרעה זו, כך קבע המומחה, הוא בעיקרו גנטי "ומושפע מאוד מחוויות הילדות ומהיחסים עם ההורים". המומחה הדגיש כי התנהלותו של המנוח בשירות הייתה המשך ישיר של התנהלותו לאורך חייו, זאת "על רקע יחסיו הבעייתיים עם הוריו מאז ילדותו". עוד הוסיף המומחה כי "לא ניתן להתעלם מהמידע שנמסר ע"י האחים ושירותי הרווחה כי [המנוח] ז"ל גדל בבית בו הייתה התעללות פיזית ונפשית של ההורים כלפי כל אחד מהילדים ובמיוחד כלפי המנוח. אין ספק" – וזו השורה התחתונה של חוות הדעת – "כי חוויות קשות אלו היוו מרכיב מרכזי בהתפתחות אישיותו ובהחלטתו האימפולסיבית להתאבד". המערערים לא ביקשו לחקור את המומחה, ועל כן משקבענו כי ההנחות העובדתיות שעמדו ביסוד חוות הדעת הן נכונות, ממילא סלולה הדרך לאמץ גם את המסקנות הרפואיות.

56.ראוי שנחדד את התובנות העולות מחוות הדעת של פרופ' זמישלני (וכן מחוות הדעת של פרופ' קוטלר וממסמכים נוספים שבתיק). המנוח פיתח הפרעת אישיות. הפרעה זו באה לידי ביטוי בקושי ניכר להתמודד עם דמויות סמכותיות, בעוינות כלפי עולם המבוגרים, בתסכול עמוק ובהתנהגות אלימה ואימפולסיבית (ראו גם דו"ח על-אודות המנוח מכפר הנוער "מנוף", עמודים 345-344 לתיק מצ"ח). להפרעה זו יסוד גנטי אך היא הושפעה באופן משמעותי ומרכזי ממסכת חייו הקשה של המערער, לאמור: הפגיעה שפגעו בו הוריו, הבדידות שחווה והכמיהה הבלתי-ממומשת לקשר (ראו גם עדות שמסר אל"מ פרוכטר, רמ"ח ברה"נ, במצ"ח, שבה התייחס להיבטים שונים בסיפור חייו של המנוח ובקשר עם הוריו כגורמי סיכון מוכרים לתחלואה פסיכיאטרית ולהיווצרות נטייה אובדנית – עמוד 236 לתיק מצ"ח). קו ישיר מחבר בין "היחסים הקשים והמעוותים" שתוארו לעיל לבין קווי האישיות ודפוסי ההתנהגות שבגינם לא יכול היה המנוח להתמודד במסגרות השונות, לרבות המסגרת הצבאית. המנוח קיווה למצוא מזור בשירות הצבאי, פתח יציאה, אך למרבה הצער נראה שלא היה לו סיכוי. האישיות כבר הייתה מעורערת מדיי. המנגנונים קרסו. לא נותרו כלים בתרמילו. גורם הדק פעוט יחסית (ענישה בצבא) – והוא לחץ על ההדק.

57.ואנו מהרהרים ביתר האחים והאחיות ובתיאורים על-אודות אלימות, אימפולסיביות וניסיונות התאבדות גם אצלם. אנו נזכרים כי לפי העדויות שבאו לפנינו הוריו של המנוח אמרו לו לא פעם כי "חבל שנולד" (לדברי העד י' דברים דומים נאמרו גם לו – עמוד 108 לפרוטוקול: "... שהיית אמור למות בלידה, היה אתך טעות, אתה תיקון של העוונות שלנו, כל מיני ביטויים כאלה שאתה כבר מום נולד, שמהיום שנולדת היינו צריכים להרוג אותך וזה מילים של אבא..."). המילים חוזרות ומהדהדות. ובל נשכח כי גם בשנים שקדמו להתאבדות דיווחו רשויות הרווחה על הרגשות השליליים ועל הידלדלות הכוחות הפנימיים אצל המנוח, זאת על רקע מערכת היחסים עם הוריו והבדידות שחווה (ראו למשל עמוד 112 לתיק משפחות; כך גם לגבי אחים ואחיות נוספים – ראו למשל עמוד 124 לתיק משפחות שם מדווח כי האלימות הקשה שחוותה מ' בילדותה משפיעה באופן ניכר על הקשר בינה לבין בן-זוגה ובנה). ולאור כל אלה נבין ונדע כי לא מדובר כאן בקשר סיבתי רופף, עמום או כללי בלבד. מערכת היחסים בין המערערים לבין המנוח הסבה נזק חמור לנפשו ולאישיותו, וזו התשתית למעשה ההתאבדות זמן קצר לאחר הגיוס לצה"ל.

חוק משפחות חיילים – בין משפט לבין מוסר

58.חוק משפחות חיילים מסדיר את הזכויות המוקנות לבני משפחתו של חייל שנפטר במהלך שירותו הצבאי, ובין היתר מעניק להם הטבות ותשלומים מטעם המדינה, בהתקיים התנאים שבחוק. חובתה של המדינה המעוגנת בחוק משפחות חיילים נועדה לקיים את הביטחון הסוציאלי והכלכלי של בני משפחות הנספים, תוך מתן ביטוי לחובה המוסרית של המדינה ושל החברה הישראלית כלפי לוחמיה וחייליה (ראו בג"ץ 9604/10 ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נ' שר הבטחון (21.9.2011); ע"א 201/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (11.5.2015)).

59.חוק משפחות חיילים קובע כאמור תנאים לקיום הזכאות, אך אין בו הוראה כללית השוללת הכרה מהורים של חייל שנספה מנימוקים הקשורים בהתנהגותם כלפי בנם או בטיב הקשר בינם לבינו. המשיב מפנה להגדרת התיבות "בן משפחה" של חייל שנספה במערכה בסעיף 1 לחוק, ובפרט להוראת סעיף-קטן (ג) הקובעת בזו הלשון:

הורו של נספה, ובכלל זה הורה חורג והורה מאמץ (להלן – שכול), אולם אם היה לנספה הורה מלידה והורה חורג או מאמץ, שניהם בני מין אחד, לא יראו כשכול אלא אותו הורה שקצין התגמולים יחליט עליו לאחר ששוכנע שמחסורו של הנספה היה לאחרונה על אותו הורה או שמחסורו של אותו הורה היה על הנספה סמוך לפטירתו...

60.המשיב מבקש ללמוד מהוראה זו כי מסור לו שיקול דעת לקבוע אם בן משפחה אמנם היה "הורה של הנספה". ומתוקף הסמכות הזו, טוען המשיב כי מכיוון שהמערערים התעללו במנוח, התעמרו בו וביזו אותו, ומכיוון שניתקו עמו כל קשר והוא במשך שנים לא היה סמוך על שולחנם – "המערערים לא היו הורים עבור המנוח". ודוק: הורים ביולוגיים כן, אך "הורים" לצורך חוק משפחות חיילים – לא.

61.אין בידינו לאמץ את הקונסטרוקציה המשפטית האמורה. ראשית, ככלל חוק משפחות חיילים אינו מתנה את זכאותם של הורים שכולים בכך שבנם החייל היה סמוך על שולחנם לפני מותו. הסמכות המוקנית לקצין התגמולים בסעיף 1(ג) לחוק משפחות חיילים מתייחסת למצב של "ריבוי הורים", קרי: מצב שבו לחייל היה הורה ביולוגי והורה חורג או מאמץ, ונדרשת "ברירת דין" ביניהם. או-אז קצין התגמולים נדרש להנחות את עצמו לפי מבחן של תמיכה כלכלית. אמת, הוראת סעיף 1(ג) הנ"ל משקפת את ההנחה בדבר קיום קשר של תמיכה בין הורה לילד. החוק מניח את מה שאמור להיות מובן מאליו, והוא כי קשר כאמור היה קיים בין הנספה לבין הורה כלשהו (בין שזה ההורה הביולוגי ובין שזה ההורה החורג או המאמץ). ניתן לשאול מה יעשה קצין התגמולים במקום שבו ישנם הורה ביולוגי והורה מאמץ, ואיש מהם לא תמך בנספה. האם במצב דברים חריג שכזה "לא יראו כשכול" איש מן ההורים? שאלה קשה היא זו אך לא נכריע בה. לדעתנו, אין לגזור מהוראת סעיף 1(ג) פרשנות שלפיה החוק מתנה את הזכאות של כלל ההורים השכולים בהוכחת תלות כלכלית. שנית, איננו מקבלים את התזה המשפטית ההופכת הורה ל"לא-הורה", ואיננו סבורים כי הפרת החובות של אב ואם כלפי בנם או בתם משמעה כי חדלו להיחשב הורים.

האם נגזר מן האמור כי דין הערעור להתקבל?

"הפורמאליסטון – נרחיק לכת ונוסיף: הפורמאליסטון חסר הלב – היה עוצר במקום זה ומכריז: הנה הוא הדין, כך הורנו המחוקק – וייקוב הדין את ההר. Fiat Justitia et pereat mundus: ייעשה הצדק(?) וייחרב העולם. וחברו של אותו פורמאליסטון – פורמאליסטון אף הוא, אך מעט לב בקרבו – ייאנח ויאמר: Dura lex – sex lex: (מה נעשה?) קשה הוא החוק – אך חוק הוא. ואפשר יוסיף עוד ויאמר, כי ראוי הוא שהמחוקק ייתן דעתו וישקול שמא ראוי לתקן את החוק.

אינני מכיר פורמאליסטונים אלה, ולא ייחד כבודי בקהלם"

(השופט מישאל חשין ז"ל בע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133 (1996))

62.בבחינת השאלה אם קיימת סמכות לשלול את זכאותם של הורים לפי חוק משפחות חיילים מחמת התנהגות רעה וחמורה מצדם, ניתן להביא בחשבון שתי דוקטרינות משפטיות: האחת, פרשנות החוק או השלמת חסר בחוק לאור תכליתו ועל יסוד עקרונות יסוד כלליים של השיטה; והאחרת, יישום הכלל שלפיו "מעילה בת-עוולה לא תצמח זכות תביעה" (ex turpi causa non oritur action), או בְּהַמְשָֹגָה אחרת – "הרצחת וגם ירשת?". שתי הדוקטרינות נדונו באריכות בפסק-הדין המכונן של בית המשפט העליון בע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133 (1996) (להלן: עניין פלוני). באותה פרשה דובר על בני-זוג שלא עלה בידם להביא ילדים לעולם, ואז החליט האיש לפתות את בתם של השכנים (נערה בת חמש-עשרה) לקיים עמו יחסי-מין. אמר ועשה. הנערה הרתה וכשנודע הדבר לבני משפחתה כבר חלף הזמן שבו ניתן היה להפסיק את ההיריון. כשנולד הקטן ביקשה הנערה למסרו לאימוץ ואילו האב ביקש לקבלו לידיו. דרישתו-זו נדחתה. בית המשפט המחוזי הכריז על הילד בר-אימוץ ובית המשפט העליון אימץ מסקנה זו פה אחד. בין השופטים בבית המשפט העליון היו שלושה שמצאו עוגן לתוצאה הרצויה בלשונו של החוק. השניים האחרים – השופטים ש' לוין ומ' חשין – סברו כי המקרה לא בא בתחומי עילות האימוץ הנקובות בחוק – המהוות רשימה סגורה – ולכן נזקקו למקורות משפטיים שמחוץ לחוק האימוץ. ומכיוון שמקורות אלה משמשים עמודי תווך בשיטה המשפטית הכללית ואינם מתייחדים לתיק מסוים או אף לתחום משפטי זה או אחֵר, עשויים הם להיות יפים גם לענייננו.

63.טלו את פסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה ש' לוין, שהזכיר את הדוקטרינה בדבר השלמת חסר סמוי, והוסיף כי במקרה הנדון ניתן למנוע תוצאה בלתי-צודקת בעליל (קרי: מסירת העולל לאביו המעוול) בדרך של "פרשנות מרחיבה" (שם, בעמ' 153). "חוקים לא חוקקו בחלל ריק" – הסביר השופט לוין והוסיף: "חזקה עליהם שהם פועלים כדי להגשים צדק ושוויון ושיישומם ימנע תוצאות שאינן מתיישבות עם תקנת הציבור. אחד מכללי תקנת הציבור הוא שלא ייצא החוטא נשכר" (שם, בעמ' 154). השופט לוין הדגיש כי בהתייחסו לתקנת הציבור אין הוא מכוון להערכה אישית של שופט מסוים, כי אם ל"נסיבות מיוחדות שבהן קיים מכנה משותף חברתי, המניח שתוצאה פלונית אינה מתקבלת על הדעת בהיותה נוגדת כללי יסוד בסיסיים, היא לא עלתה על דעתו של המחוקק, ואילו היה נשאל, בוודאי היה קובע שהכלל אינו חל עליה, או שחל עליה כלל נוסף" (שם).

64.הבה ניישם את קו המחשבה האמור על ענייננו-שלנו. סעיף 16 לחוק משפחות חיילים שולל הטבות מבני משפחה במקום שבו מותו של הנספה נגרם על-ידי "התנהגות רעה וחמורה" מצדו (הוראה מקבילה קיימת בסעיף 9 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959). סעיף זה מבטא איזון בין התכלית הסוציאלית של חוקי התגמולים – מתן הטבות נרחבות לחיילי צה"ל ולבני משפחותיהם במקרים של פגיעה או פטירה במהלך ועקב השירות; לבין התכלית הספציפית של הרתעה וענישה – שלילת תגמולים במקום שבו התנהגות רעה וחמורה של החייל גרמה לנכותו או למותו (ראו: רע"א 4399/08 קצין התגמולים נ' רוקח (25.3.2013)). למעשה, הוראת סעיף 16 לחוק משפחות חיילים מביאה לידי ביטוי את העיקרון שלפיו לא ייצא חוטא נשכר.

65.חפשו בחוק משפחות חיילים הוראה מקבילה המתייחסת להתנהגות רעה וחמורה מצד ההורים של חייל שנספה – ולא תמצאו. האם מדובר בהסדר שלילי או שמא בחסר אשר אותו יש להשלים באמצעות כללי הפרשנות הנוהגים? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. סביר בהחלט להניח כי המחוקק לא העלה בדעתו מצב שבו "התנהגות רעה וחמורה" של הורים תגרום למותו של בנם-החייל במסגרת שירותו. ואמנם, מי יעלה כדבר הזה על הדעת? אך המציאות חזקה מן הדמיון. ומשנגלתה המציאות לנגד עינינו, ניתן לשאול מה מצווה אותנו תקנת הציבור כעקרון פרשני? נַפְנֶה אפוא שאילתה אל "המחוקק הרעיוני" לגבי מצב שבו הורים התנהגו באופן מחפיר כלפי בנם, התעללו בו פיזית ונפשית במשך תקופה ארוכה ואז ניתקו עמו קשר וזנחוהו לתקופה ממושכת. ועוד נספר "למחוקק הרעיוני" כי קיים קשר סיבתי בין מעשיהם החמורים של ההורים לבין מותו של החייל בהתאבדות במהלך השירות. דומה כי המחוקק שאמר-מה-שאמר על ההשלכות של התנהגות רעה וחמורה מצדו של החייל, לא היה עוצם את עיניו להתנהגות כזו מצדם של ההורים, ואפשר שאף היה אומר כי הדברים הם מכוח קל וחומר. זו המסקנה המתבקשת מהיכרותנו את המחוקק שחוקק את סעיף 9 לחוק הנכים ואת סעיף 16 לחוק משפחות חיילים, ועיגן בכך את העיקרון האוניברסלי שלפיו לא ייצא חוטא נשכר.

66.בין אם פרשנות היא זו ובין אם השלמה של חסר בחוק באמצעות היקש מן הסביבה החקיקתית, הרי שהבסיס הרעיוני הוא אחד ונעוץ בתכלית החקיקה ובמדיניותו של המחוקק (ראו והשוו: אהרון ברק פרשנות במשפט - כרך ראשון - תורת הפרשנות הכללית 524-425 (1992)). לאמור: המדיניות המונחת ביסודו של ההסדר המשפטי הנדון, קרי חוק משפחות חיילים, אינה עולה בקנה אחד עם מתן הטבות להורים אשר התנהגו התנהגות כה רעה וחמורה, והתנהגותם זו קשורה בזיקה סיבתית למותו של בנם-החייל. עם זאת אנו מעדיפים להותיר בצריך עיון את הניתוח המשפטי המושתת על אדני הפרשנות, ההיקש או השלמת החסר. דרך המלך לדידנו – הגם שאינה דרך קלה – היא החלתו של הכלל המשפטי בדבר "הרצחת וגם ירשת" (במובנו הרחב). ובדרך המלך נלך, אולם לא נשכח כי העיקרון שלפיו אין חוטא נשכר אינו זר לחוק משפחות חיילים ומוצא בו ביטוי בהקשר של התנהגות החייל.

67.העיקרון שלפיו אין אדם נהנה מפרי עוולתו אינו מצפן מוסרי גרידא. מדובר בכלל בעל תוקף משפטי וזאת מקדמת דנא (מלכים א, כא). ידוע במיוחד פסק-הדין האמריקני בעניין Riggs v. Palmer, 22 N. E. 188 (1889), שם נקבע כי חרף היעדרה של הוראה בחוק, אדם שהמית את המוריש לא יהא זכאי ליהנות מן הירושה:

"No one shall be permitted to profit by his own fraud, or to take advantage of his own wrong, or to found any claim upon his own iniquity, or to acquire property by his own crime. These maxims are dictated by public policy, have their foundation in universal law administered in all civilized countries, and have nowhere been superseded by statutes".

68.במשפטנו-שלנו העיקרון המוסרי-המשפטי הועלה על נס בפסק-דינו של כבוד השופט חשין ז"ל בעניין פלוני הנ"ל, ואנו ידענו כי במקום שבו נגע קולמוסו של השופט חשין, כל המוסיף גורע. כך בכלל וכך במיוחד בסוגיות שעל קו התפר בין משפט לבין מוסר, בין משפט הארץ לבין משפט הטבע. נביא אפוא להלן את עיקרי דבריו של השופט חשין, אך נקדים ונזכיר את שאמר לאחרונה בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט י' עמית), כי "כוחו של פסק דינו של השופט חשין הוא בשלמותו" (ע"פ 4466/12 פלוני נ' מדינת ישראל (26.8.2019)).

69.וכה אמר השופט חשין בעניין פלוני הנ"ל: "לא יהיה כן במקומנו, שאדם ירצח ויירש את קורבנו, ולא נקבל – על דרך העיקרון – שאדם יעוול ויימצא נשכר בעוולתו" (שם, בעמ' 169). והוסיף כי "ציווי מוסרי זה הפך מכבר לציווי משפטי מן המניין" (שם, בעמ' 168). "עיקרון היסוד כי רוצח לא יירש את קורבנו" – כך כתב השופט חשין – "עקרון יסוד הוא שכוחו כוח של חוק, ויחסו אל חוק הירושה הוא כיחס של חוק מיוחד אל חוק כללי. הוא הדין במי שעשה מעשה נבלה, שמעשהו – על דרך העיקרון – לא יזכהו. עיקרון זה אף הוא עקרון יסוד במשפט הארץ, וכוחו כוח חוק הוא. את חוקים יתהלך ובעיניהם יביט כשווה אל שווים" (שם, בעמ' 178). וכך סיכם השופט חשין את משנתו: "דעתנו היא אפוא זו, שעקרון 'הרצחת וגם ירשת?' – במובנו הרחב – הינו עיקרון החי לעצמו במשפט ישראל, וקומת חוק לו. אכן, עיקרון זה – בצדם של עקרונות אחרים כמותו – הינו מקור בין מקורות למשפט הארץ, בצדו של החוק החרות ושאר מקורות המשפט" (שם, בעמ' 179).

70.יוּשם אל לב כי העיקרון של "הרצחת וגם ירשת" – עיקרון אשר "קומת חוק לו" – אינו מתייחד למקרים של רצח וירושה (ליישום העיקרון בהקשר המסוים של אדם שהמית את המוריש ראו: סעיף 5 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; ע"מ (מח' חי') 519/07 עזבון י' ה' נ' ל' ה' (12.7.2007)). כך למשל, הכלל שלפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", או "אין חוטא נשכר", חל בדיני החוזים, בדיני הביטוח ובדיני הנזיקין (וראו ההוראה הכללית שבסעיף 3 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"ה-2011, אשר לפיה "בית המשפט רשאי לשלול או להגביל זכות של אדם, בנסיבות שבהן מוצדק הדבר, בשל כך שהזכות צמחה עקב התנהגות של הזכאי הנוגדת חיקוק או הנוגדת את תקנת הציבור").

71.אך העיקרון עשוי לחול גם במקרים נוספים, וכפי שציינה כבוד השופטת י' וילנר באחת הפרשות: "העיקרון של 'הרצחת וגם ירשת' שבמקורו נועד לשלול את זכות הירושה של מי שרצח לשם הירושה, הורחב לעקרון כללי הנועד לשלול מהמעוול את פרי עוולתו. עקרון זה מהווה תוכחה בסיסית, מוסרית, כלל אוניברסלית, שמקורה בתחושה חריפה של עוול מוסרי כלפי מי שחוטא ויצא נשכר מפרי עוולתו" (עניין עזבון י' ה' הנ"ל, פס' 9 לפסק הדין). כפי שראינו, בפרשת פלוני הנ"ל מעשה העוולה היה בעילת קטינה, והזכות שנשללה מן המעוול היא לגדל את הילד שנוצר בבעילה האסורה. השופט חשין דיבר לפיכך על העיקרון של הרצחת וגם ירשת "במובנו הרחב". ומעניין פלוני אחד לעניין פלוני אחֵר – בפסק-הדין בע"פ 4466/12 הנ"ל, אשר ניתן אך לאחרונה, דובר על אב שהורשע בביצוע עבירות מין בבתו בעת שהייתה קטינה, ולאחר שהבת שלחה יד בנפשה מצא הוא עוז בנפשו לבקש לפטור אותו מתשלום הפיצוי שבו חויב בהליך הפלילי. בית המשפט העליון (כבוד השופט י' עמית שאליו הצטרפו כבוד השופטים ע' ברון וג' קרא) ציטט מובאות מפסק-דינו של השופט חשין לגבי הכלל של "הרצחת וגם ירשת", והוסיף כך:

על רקע דברים עוצמתיים אלה, שכמו התפרצו מליבו של השופט חשין, רב הפיתוי להיכנס גם הפעם לחדר בו מתקבצות הכרעות מלכותיות. מה גם, שענייננו-שלנו אכן קרוב מאוד לכלל של "הרצחת וגם ירשת". סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 מעגן כלל טבע זה בחוק בקביעתו כי "מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו" פסול מלרשת אותו. גם אם אין עניינו של המבקש נופל ישירות אל מילות הסעיף, הרי שמעשיו נתפסים בשדה המגנטי של הסעיף.

הנה כי כן, המבקש חמס את גופה של בתו לאורך שנות קטנותה, ילדותה ונערותה, ולא תהא זו הגזמה אם נאמר כי רצח את נשמתה. הסוף הטרגי מדבר בעד עצמו – לא מצאה הבת מזור לנשמתה הפגועה עד שנטלה את חייה במו ידיה ונסתלקה מן העולם.

...

למרות שהמבקש הוא בבחינת רוצח-נפש, איננו נדרשים להזעיק לעזרתנו את כלל הנפילים "הרצחת וגם ירשת", ונותיר את החדר בו מתקבצות הכרעות מלכותיות מיותם. זאת, מן הטעם שניתן להגיע לתוצאה הצודקת בדרך אחרת.

72. בע"פ 4466/12 הנ"ל נמצא אפוא לבית המשפט העליון נתיב אחֵר אל התוצאה הראויה, לאמור: שלילת זכותו של האב-המעוול ליהנות מפרי עוולתו. אך ניתן ללמוד מדבריו של בית המשפט כי במקרה שבו הורה מבצע בילדו מעשים קשים ומביא אותו, "לכל הפחות במידה לא מבוטלת" (ראו סעיף 4 לפסק-הדין), לשים קץ לחייו, בקשתו של ההורה להפיק רווח כספי מן המוות "נתפסת בשדה המגנטי" של הכלל "הרצחת וגם ירשת". והנפקות לענייננו ברורה.

73.הערה נוספת: בעניין פלוני הנ"ל דעתם של השופטים לוין וחשין הייתה "דעת יחיד", שכן יתר השופטים מצאו בלשון החוק עוגן לתוצאה (המוסכמת) של מסירת הרך-הנולד לאימוץ. עם זאת גם שופטים אלה הכירו בכך שבמקרים נדירים – "כשכלו כל יתר הדרכים" – עשוי בית המשפט להוסיף להוראות המפורשות של החוק הוראה שאינה כלולה בו (דברי השופט י' זמיר בעמ' 185 לפסק הדין, ודברי השופט ג' בך בעמ' 190 לפסק הדין). השופטת ד' דורנר הביעה את עמדתה כי "העיקרון המוסרי שבבסיס הטענה [של הרצחת וגם ירשת] אינו חל על קשרי הורות, והוא ישים כלפי זכויות רכושיות בלבד" (שם, בעמ' 143; בהקשר זה הזכירה השופטת דורנר את זכותו של הילד עצמו כי הוריו הטבעיים ידאגו לצרכיו: "בהתנהגותו הנפשעת של ההורה בדרך הולדת ילדו אין כדי לפגוע בזכותו של הילד כי ההורה יגדלו מקום שבו גידול הילד על-ידי ההורה הוא לטובת הילד" – שם, בעמ' 144). מבחינה זו חשוב לציין כי המקרה שלפנינו אינו מעורר את הקושי שעליו עמדה השופטת דורנר, שהרי כאן לא מדובר בהוצאתו של ילד מרשות הוריו, כי אם בשלילת זכויות רכושיות, קרי: הטבות מכוח חוק משפחות חיילים. יוצא, כי החלתו של הכלל שלפיו אין מעוול נהנה מפרי עוולתו קלה יותר בענייננו מאשר במקרה שבו הפרי הוא הילד-גופו (כפי שהיה בעניין פלוני הנ"ל).

74.ראוי לציין כי העיקרון של "הרצחת וגם ירשת" (במובנו הרחב) כבר הוזכר ויושם בעבר בהקשר של חוק משפחות חיילים. היה זה בעמ"ח (חי') 46231-12-11 מורדוקוביץ נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון – אגף השיקום (18.10.2015). מקרה שהיה כך היה: חיילת צעירה שמה קץ לחייה בירייה בראש. שניים ביקשו הכרה לפי חוק משפחות חיילים עקב המוות הנורא – אביה הביולוגי מזה ומשפחת האומנה מזה. לגבי משפחת האומנה נמצא על-פי חומר הראיות כי זו אינה מקיימת את התנאים להכרה לפי חוק משפחות חיילים. לגבי האב הביולוגי נמצא כי הלה נטש וזנח את בתו (ואת אחיה) כשהיו ילדים רכים בשנים (עוד בהיותם ברוסיה), ועל כן הושמו השניים בבית יתומים. ועדת הערעורים פרסה יריעה רחבה על-אודות התפתחות העקרונות בדבר זכויות הילד ואחריות ההורים (לרבות מכוח אמנת האו"ם והחקיקה הרלוונטית בישראל). כמו-כן ציטטה הועדה מן הפסיקה שלפיה "משפט הטבע הוא, שילד יגדל בבית אביו ואמו: הם שיאהבו אותו, הם שיאכילו וישקו אותו, הם שיחנכו אותו, הם שיעמידו אותו על רגליו עד אם גדל והיה לאיש. זו זכותם של אב ואם, וזו זכותו של הקטן" (ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(2) 133(1996)). במקרה הנדון התברר כי האב הביולוגי זנח את המנוחה והיא – האומללה – עברה תלאות פיזיות ונפשיות קשות וגדלה למעשה כיתומה מאב ומאם. האב הביולוגי אף לא ניסה לתקן מצב זה ולכפר על מעשיו, וכלל לא שימש מודל אבהי לבתו. "למעט מפגשים ספורדיים שנכשלו" – קבעה הועדה – "לא התקיים קשר כלשהו בין [האב הביולוגי] לבין המנוחה והוא בוודאי שלא תמך בה או גידל אותה באופן כלשהו". הועדה התפנתה לסעיף 1 לחוק משפחות חיילים (המגדיר מיהו הורה של נספה), והבהירה כי האב הביולוגי לא דאג כלל למחסורה של המנוחה, איבד את זכויותיו ההוריות שנים לפני כן ברוסיה, והתנער מכל חובה אבהית. "כעת אינו יכול לדרוש זכויות בשם אותה החובה ממנה התנער מבלי כל מחשבה שניה" – פסקה הועדה והוסיפה: "השתכנענו בתיק זה כי נעשה עוול מוסרי למנוחה, לאחיה, ואם נעתר למערער נפעל בניגוד לעקרונות שפורטו לעיל ובכך יעשה עוול נוסף לאחיה של המנוחה ולחברה שבה אנו חיים". הועדה התייחסה לכלל בדבר "הרצחת וגם ירשת" אשר "הפך מכבר לציווי משפטי מן המניין", והדגישה כי במקרה שלפניה לא מדובר ברצח אלא בהתנערות חריפה מן החובה ומן האחריות של הורה כלפי ילדו. התנערות זו מפקיעה את הזכות ההורית ואת הזכות לקבל תגמולים בגין מותה של המנוחה.

75.העקרונות שנפרסו בפסק-הדין בעניין מורדוקוביץ, השאובים מפסיקת בית המשפט העליון, מהדהדים באוזנינו. כך לגבי זכויות הילד, כך לגבי אחריותם של הורים לשלומם הפיזי והנפשי של ילדיהם, וכך אף לגבי הפגם המוסרי-המשפטי העמוק הטמון במצב שבו הורה אשר הפנה עורף לילדו מקיץ לאחר מות הבן ובא בדרישה לתגמולים הנובעים מן הפטירה. ואם בעניין מורדוקוביץ סוגיית הקשר הסיבתי בין התנהגות ההורה לבין ההתאבדות לא לובנה (למצער לא במפורש בפסק-הדין), הרי שבענייננו הזיקה הסיבתית הוכחה כדבעי. נכון הדבר כי המקרה שנדון בעניין מורדוקוביץ אינו זהה למקרה שלפנינו. עם זאת חשוב להדגיש שניים אלה: ראשית, בניגוד לטענתם של המערערים, גם בעניין מורדוקוביץ לא דובר בבחירה בין "הורים מתחרים" (לפי סעיף 1(ג) לחוק משפחות חיילים), שהרי כל הטוענים לזכאות נדחו. שנית, בניגוד לטענתם של המערערים כי הם – בשונה מן האב ההוא – לא נטשו את בנם, הרי שלפי הממצאים שקבענו היו בהחלט יסודות משמעותיים של נתק והפקרה, אשר הצטרפו לאלימות פיזית ומילולית שהיו מנת חלקו של המנוח טרם שהוצא חבוט ומושפל מבית-הוריו והתגלגל ממסגרת למסגרת.

76.מכל אלה נסיק ונדע כי העיקרון שלפיו "אין חוטא נשכר" (או בלשון אחרת: "הרצחת וגם ירשת?" במובן הרחב), הוא חלק מהמשפט הישראלי. העיקרון בא לידי ביטוי קונקרטי בדברי חקיקה שונים – ואף בחוק משפחות חיילים עצמו (סעיף 16 לחוק) – ומעבר לכך יש לו תחולה כללית, הן כעיקרון פרשני הן כעיקרון מוסרי-משפטי יסודי העומד בפני עצמו. הדוקטרינה קיימת אפוא, וממילא קיימת גם הסמכות להפעילה במקרים מתאימים. האם המקרה שלפנינו הוא מקרה מתאים? תשובתנו לשאלה זו היא בחיוב, וזאת לאור מקבץ הנתונים העולים מדיוננו לעיל. נרחיב על כך בפרק הבא.

מבט אל המדרון החלקלק

77.המערערים מזהירים מפני מדרון חלקלק. לשיטתם המשיב אינו מוסמך לבחון את "טיב ההורות", והענקת הסמכות הזו עלולה לפתוח פתח לשלילת הזכאות במקרים נוספים על-יסוד נימוקים הקשורים במערכת היחסים בין הורים לילדים. המערערים מציינים בהקשר זה את הקושי להבחין בין התנהגות הורית "חריגה" לבין כזו שהיא "פסולה" או "שוללת הכרה", וגורסים כי אין מקום להציב את קצין התגמולים בעמדת "הפוסק" בכגון דא.

78.אין לכחד כי היזקקות לכלל מוסרי אוניברסלי דוגמת "אין יוצא חוטא נשכר" מעלה מטבע הדברים את החשש מפני פריצת גבולות או גלישה במדרון חלקלק. עם זאת הנשיא (בדימ') א' ברק לימדנו כי "הטיעון בדבר 'המדרון החלקלק' (ה-slippery slope) טיעון קשה הוא. עלינו לגלות תמיד סקפטיות באשר אליו... ייתכן כי המדרון החלקלק הוא מסוכן. אך הטיעון בדבר המדרון החלקלק מסוכן ממנו" (בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1 (1997)). או בניסוח אחר: החשש מפני מדרון חלקלק עלול, הוא-עצמו, ליצור מדרון חלקלק.

79.אך לא נסב את פנינו מן המורכבות בסוגיה שלפנינו, ונֹאמר בקול ברור: פסק-דין זה לא בא בשום אופן לסלול דרך לבדיקות עומק שגרתיות שיבצע קצין התגמולים בין כתליה של משפחה שכולה. לא זה תפקידו הבסיסי של קצין תגמולים, וחלילה לנו לקבוע כלל משפטי שיוסיף צער על צער. יש לחזור ולהדגיש כי גם במקרה דנן המשיב לא פתח ביוזמתו בבירור לגבי הרקע המשפחתי של המנוח, והביקורת של המערערים על עצם ניהול ההליך מתעלמת מן העובדה שהיו אלה ילדיהם-שלהם, בשר מבשרם, אשר פנו למשיב ועתרו לשלול מהוריהם את הזכאות לתגמולים נוכח מעשיהם הרעים שהובילו – כך טענו האחים מלכתחילה – לתוצאה הסופית.

80.הדוקטרינה של "הרצחת וגם ירשת" במובנה המשפטי – וביישומה הנדון כאן – מתייחדת אפוא למקרים חריגים ונדירים, נער יספרם. לא בכדי דיבר השופט חשין על "חדר שבו מתקבצות הכרעות מלכותיות". איננו מדברים כאן בהסמכה של קצין התגמולים לבדוק את "טיב ההורות". בוודאי לא מדובר כאן באכיפת מוסר גרידא, וגם לא בגיוסו של חוק משפחות חיילים אל האגף הפלילי שתכליתו ענישה. ענייננו במקרים שבהם מובאים בפני הגורם האמון על מתן ההטבות ראיות כבדות משקל, אשר מהן עולה כי זיכוי ההורים בפרי עוולתם הוא בבחינת ליקוי מאורות מוסרי; מקרים שבהם מדובר לא רק בהתפרקות רבתי מחובותיו של הורה כלפי ילדו, אלא בקיומו של קשר סיבתי מוכח בין המעשה לבין התוצאה הטרגית המקימה את הזכאות. כזה הוא המקרה שלפנינו, ולמקרים קיצוניים שבקיצוניים מסוג זה נועד החוק הלא כתוב – אך עדיין חוק במשפטנו – השולל מן החוטא את שכרו.

81.ועוד נוסיף ונחדד: הזכאות לפי חוק משפחות חיילים לא מתייחדת ל"משפחות טובות", ואיננו תרים כאן אחר הגדרה של "משפחה טובה" הזכאית לתגמולים. ברור לכל כי במשפחות רבות ישנם קשיים ואתגרים ולעיתים גם יותר מכך, ואין לכך כל נפקות לצורך החלתו של חוק משפחות חיילים בעת אסון. יתרה מכך, גם קיומו של קשר סיבתי בין מעשה התאבדות של חייל לבין תחושת מצוקה על רקע יחסיו עם הוריו אינה מובילה, כשלעצמה, לשלילת תגמולים (טלו למשל מקרה של התאבדות מחמת החשש לאכזב את ההורים). ומנגד, ניתן לסבור – ואיננו רואים צורך לקבוע מסמרות – כי מעשים עוולתיים מסוימים של הורה כלפי בנו או בתו הם כה חמורים, עד שתקום עילה משפטית לשלול את זכאותו אף ללא קשר סיבתי בין המעשה לבין המוות (טלו למשל חיילת שנהרגה באימון בשעה שאביה שוהה בבית האסורים בגין הרשעתו בעבירות מין קשות שביצע בה בילדותה). במקרה שלפנינו התקבצו כמה נתונים יחד, ובפרט: פגיעה פיזית ומילולית קשה של ההורים במנוח, רמיסת כבודו ואמונו בזולת, ניתוק הקשר עמו תוך הזנחת חובות הוריות בסיסיות, וקיום קשר סיבתי בין כל אלה לבין מותו של החייל במעשה התאבדות. מקבץ נתונים זה מצדיק את הכרעתו של קצין התגמולים.

הערה על חובת ההנמקה

82.כך ניסח קצין התגמולים את ההחלטה לדחות את בקשתם של המערערים להכרה לפי חוק משפחות חיילים:

לאחר בדיקה מעמיקה של תביעתכם שבנדון, הגעתי להחלטה לפיה, בעניינכם לא מתקיימים התנאים להכרה בזכויות עפ"י חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, ולפיכך תביעתכם נדחית.

83.עינינו הרואות: המשיב לא נימק את החלטתו. מי שקורא את ההחלטה אינו למד ממנה דבר פרט לכך שהמשיב בדק – בדיקה מעמיקה בלשונו – והחליט כי ההורים אינם זכאים לפי החוק. מדוע ולמה החליט כך המשיב? את זאת לא נדע מלשון ההחלטה. ואין הדבר מתקבל על הדעת בעינינו, שהמשיב יכריע לשלול את זכאותם של הורים לפי חוק משפחות חיילים, ולא ימצא לנכון ליתן ולו ראשיתו של הסבר לכך.

84.רבות נכתב על חובת ההנמקה של גופים ציבוריים, חובה שהיא אחת מיסודות המשפט הציבורי וכללי הצדק הטבעי. השיקולים המונחים ביסוד חובה זו משקלם כבד. כך, ההנמקה מהווה תכופות ערובה לאיכותה של ההחלטה, ובד-בבד היא מהווה מרכיב חשוב ביכולתו של הפרט להבין את ההחלטה, להשיג עליה ולנסות לשמוט את הקרקע מתחת לטעמים שעליהם היא מושתתת. זאת ועוד: ככל שההחלטה חשובה יותר או שפגיעתה בפרט גדולה יותר, כך מקבלת חובת ההנמקה משנה תוקף (ראו למשל ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד ס(2) 277 (2005)).

85.זה לא מכבר התייחס בית המשפט העליון באופן ספציפי לצורך של קצין התגמולים לנמק את החלטותיו ביתר פירוט, וזאת בין מכוח הוראת סעיף 2(א) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, בין מכוח הוראת סעיף 31(ג) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, ובין מכוח חובת ההגינות הכללית החלה בהליך המינהלי. "לחובת ההנמקה משקל חשוב" – כך נפסק – "בין היתר בשל כך שהיא מחייבת את הרשות לבסס את החלטותיה על תהליך סדור והוגן, מחד גיסא, ומאפשרת תשתית לביקורת על ההחלטה, מאידך גיסא" (רע"א 1633/13 פלונית נ' קצין התגמולים (25.6.2013)).

86.במקרה שלפנינו החלטתו של המשיב הייתה כה בלתי-מנומקת עד שהמערערים ביקשו כבר עם הגשת ההליך להורות למשיב לנמק את עמדתו זאת בטרם שיוכלו הם להגיש נימוקי ערעור. המשיב הגיש תגובה שבה התנגד לבקשתם של המערערים, אך בתוך כך פירט למעשה את טעמיו ושיקוליו. או-אז יצא ההליך אל הדרך.

87.אך לא זו הדרך. על המשיב לנמק את החלטותיו. איננו רואים צורך להאריך כאן בדברים לגבי מידת הפירוט הנדרשת בהחלטותיו של המשיב (גם בית המשפט העליון לא קבע מסמרות בסוגיה זו בפסק הדין בעניין פלונית הנ"ל), אך ברי בעינינו כי ההחלטה שניתנה במקרה דנן, אשר בפועל לא מוסיפה דבר על האמירה "התביעה נדחית", אינה יכולה להיחשב החלטה מנומקת. אמת, המערערים במקרה זה ידעו בוודאי כי דחיית התביעה קשורה בדברים שסיפרו ילדיהם, אך אין זה תחליף לחובתה של הרשות לנמק את החלטותיה, והדברים ברורים.

88.כמובן שבתיק זה אין בעובדה שהמשיב לא נימק כראוי את החלטתו כדי להכריע היום את הדין. אף אם נניח כי אי-קיום חובת ההנמקה עשוי במקרים מתאימים להביא לתוצאות שונות (כגון החזרת התיק לקצין התגמולים לצורך עיבוי ההחלטה או העברת נטל ההוכחה), הרי שבענייננו אין לכך עוד נפקות מעשית. היום הטיעונים כולם ברורים וידועים, והראיות שהביאו הצדדים נבחנו לאורך ולרוחב, על בסיס הנחת עבודה שלפיה נטל ההוכחה רובץ לפתחו של המשיב ואף מדובר בנטל משמעותי. אך הדברים צריכים להיאמר. קצין התגמולים צריך להקפיד על קיום חובת ההנמקה.

סוף-דבר

אני אמרתי, האינטרס הראשון שלי בכל התיק פה זה דבר אחד, שלא יהיה פה הרצחת וגם ירשת, מה יהיה איתם? יחיו, ייהנו, יזכה בלוטו, ירוויח, שייהנה מהחיים שלו, אבל מהדם של [המנוח] שהיה לך מעורבות בו לא רציתי שיהיה בזה...

(העד י', עמוד 128 לפרוטוקול)

89.בתיק זה נחשֹפנו לסיפורו הטרגי של המנוח אשר חייו באו אל קיצם בטרם עת. הירייה שנורתה ביום 1.8.2012 קטעה את פתיל חייו, וההדף פתח את תיבת פנדורה של משפחתו. וכמו בתיבה של אותה אישה-ראשונה במיתולוגיה היוונית, גם תחולתה של התיבה שבה חזינו-אנו רוויה בצער ובכאב. לא נכחד: ההכרעה בתיק זה קשה עד-מאוד והדירה שינה מעינינו. ילדיהם של המערערים הפנו כלפיהם אצבע מאשימה, ואנו שוכנענו כי גרסתם גרסת-אמת היא וכי לקריאתם יש מענה משפטי. מי ייתן וכמו בתיבת פנדורה, אחרי הצער והכאב תבוא גם התקווה.

90.אנו דוחים את הערעור. לאור התקדימיות של הסוגיה שהובאה לפתחנו, לאור המשמעות הקשה של פסק-הדין, וגם לאור הדברים שכתבנו לעיל בסוגיית ההנמקה, לא מצאנו להכביד עוד את ידינו על המערערים ולהשית עליהם את הוצאותיו של המשיב. כל צד יישא אפוא בהוצאותיו (והמשיב ישפה את העד י' בגין הוצאות הגעתו לצורך מתן העדות).

פסק-הדין ניתן לפרסום (הפרטים המזהים הושמטו).

ניתן היום, ט' אדר תש"פ, 05 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.

_____________________________________________

השופט גיא שניפרופ' חנן מוניץעו"ד רינה רחמני

אב"דחברחברה