פלונית ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח'

1. לפני בקשה לקיום צוואתה של המנוחה XXX XXX ז"ל והתנגדות לה.

השתלשלות העניינים:

2. מבקשי קיום הצוואה הינם נכדיה של המנוחה: XXX XXX וXXX XXX ילדיה של XXX XXX, בתה של המנוחה (להלן ובהתאמה: "XXX, XXX" או "המבקשים").

(יצוין כי במקור הייתה אף הנכדה XXX XXX צד להליך ואולם בהמשך בהסכמת הצדדים נמחק שמה מהתביעות- ראה החלטה בעמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 4.6.17, שורה 5).

המתנגדים לבקשת הקיום הינם XXX XXX, XXX XX XXX XXX וXXX XXX, ילדי המנוחה וכן XXX XXX, אלמנת XXX XXX ז"ל, בנה של המנוחה (להלן ובהתאמה: "XXX, XX, XXX, XXX וXXX" או "המתנגדים"). יצוין כי בהתנגדות המקורית נכלל אף הבן XXX XXX כמתנגד, ואולם בהמשך, לבקשת ב"כ המתנגדים, נמחק XXX מההתנגדות (ראה החלטה מיום 25.5.17).

כתב ההתנגדות תוקן פעמיים לבקשת המתנגדים (כתב התנגדות מתוקן ראשון הוגש ביום 28.4.15 וכתב התנגדות מתוקן שני הוגש ביום 16.11.15).

3. המנוחה נפטרה ביום 30.3.13 והותירה אחריה צוואה מיום 2.2.97 אשר קיומה מתבקש בנדון.

4. בצוואה ציוותה המנוחה את דירת מגוריה ברחוב XXX XXX בXXX (להלן: "הדירה") לשלושת נכדיה: XXX, XXX וXXX

המנוחה הוסיפה וציינה בצוואה כי "הנני עושה צוואה זו לטובת שלושת נכדיי הנ"ל, בשל עזרתה הרבה של בתי XXX XXX (אמם של הנכדים הנ"ל) ותמיכתה היומיומית בי, דאגתה אליי, ועזרתה ברכישת הדירה הנ"ל על שמי ועבורי, והשתתפותה במימון הרכישה של הדירה" (סעיף ה לצוואה).

5. הצוואה הינה צוואה בפני עדים, ונחתמה בפני שני עדים: עו"ד XXX XXX וגב' XXX XXX.

בצוואה צוין: "אנו העדים הח"מ, מצהירים בזה כי הננו בגירים בגילינו, ואין לנו שום עניין וחלק בצוואתה של גב' XXX XXX, וכי גב' XXX XXX חתמה על צוואה זו בנוכחות כולנו ובמעמד אחד של כולנו והצוואה הוסברה לה הוקראה לה היטב, ולאחר שהוסברה לה היא אישרה בפנינו כי זהו רצונה האחרון וכי הינה חותמת על הצוואה מרצונה הטוב, המלא והחופשי, ובהכרה מלאה, ובדעה צלולה וללא שום לחץ או כפייה או השפעה בלתי הוגנת".

מתחת להצהרה זו נחזות חתימות העדים.

6. ביום 6.5.13 הגישה XXX בקשה לרשם לענייני ירושה לקיום צוואת המנוחה.

עקב הגשת ההתנגדות הועברה הבקשה לדיון בבית משפט זה.

7. בהתנגדות טענו המתנגדים בין היתר כי האם לא הייתה כשירה לעריכת הצוואה, ואולם לאחר שבית המשפט נעתר לבקשתם והורה על המצאת מסמכיה הרפואיים של המנוחה הודיע ב"כ המתנגדים בדיון מיום 3.7.16 כי חוזר בו מטענת חוסר הכשירות: "אנו חוזרים בנו מהטענה שהאמא לא היתה כשירה מבחינת הכשרות הרפואית. אנו ממשיכים לטעון שהאמא לא היתה בקיאה וסמכה בעיניים עצומות...האם היתה כשירה. זה נתון שאנו מקבלים אותו. אנו לא טוענים לטענה של חוסר כשירות לאחר שבדקנו את המסמכים הרפואיים" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 3.7.16, שורות 15-18).

8. הוגשו תצהירי המתנגדים XXX XXX, XXX XXX, XXX XXX, XXX XXX, וXXX XXX.

כמו כן הוגשו תצהירים מטעם המבקשים XXX וXXX, מטעם אמם, XXX XXX וכן מטעם XXX  XXX, XXX XXX, XXXX XXX, XXX XXX וXXX XXX XXX.

9. ביום 8.11.18 התקיים דיון בו נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה.

טענות המתנגדים בכתב ההתנגדות המתוקן:

10. א. היעדר סבירות והיגיון בצוואה.

ב. המנוחה לא הבינה עברית, ולא נכתב ע"ג הצוואה כי היא תורגמה למנוחה והוסברה לה.

ג. השפעה בלתי הוגנת.

ד. טעות בצוואה. 

11. אבחן להלן נימוקי ההתנגדות כסדרם.

היעדר סבירות והיגיון בצוואה:

12. לטענת המתנגדים, המנוחה הייתה ביחסים טובים עם כל ילדיה ולא התכוונה להעדיף דווקא את שלושת נכדיה, ילדי בתה XXX, על פני ילדיה של המנוחה. לפיכך, הצוואה אינה סבירה ואינה הגיונית.

13. מנגד טוענים המבקשים כי, סבירותה של הצוואה אינה אחד המבחנים לאורם נבחנת כשרות הצוואה, והמצווה היא לקיים את דברי המת. לטענתם, המנוחה ביקשה לצוות דירתה לנכדיה, ילדי בתה XXX, אליה הייתה קרובה, ואשר עזרה לה בכל דבר ועניין, לרבות ברכישת הדירה נשוא הצוואה וטיפלה בה עד יומה האחרון במסירות רבה. מבקשי הקיום כיבדו את המנוחה ואהבו אותה בניגוד לנכדיה האחרים שחלקם התעלם ממנה התעלמות מופגנת ואף לא טרח להגיע להלווייתה. לפיכך הצוואה הינה סבירה והגיונית, והעובדה שהמנוחה לא ציוותה דבר לילדיה המתנגדים אין בה להביא לפסילת הצוואה.

14. לאחר שעיינתי בטענות המתנגדים אני רואה לנכון לדחות טענתם בעניין זה, ואנמק.

15. צוואה מבטאת את רצונו האישי של המוריש והוא הקובע מה ייעשה בעיזבונו לאחר פטירתו. בית המשפט מצווה לקיים את דבר המת ולהגשים את רצונו ואומד דעתו, ובלבד שלא נפל פגם ברצונו; הצורך לכבד את רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של אדם והינה חלק מזכות הקניין החוקתית שלו (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית א. ישראל, פ"ד נד(2) 215 (2000), סעיף 10 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין).

16. כבר נפסק כי לא לבית המשפט לשפוט מה רצוי וראוי בחלוקת נכסיו של אדם. בית המשפט מצווה בכיבוד רצונו של המצווה ורצונו בלבד. לפיכך, לדוגמא, נקבע כי אין בכך בלבד שהמנוח ביקש להדיר את ילדיו כדי להצביע על קיומו של פגם ברצונו של המצווה (ע"א 6198/95 יעקב נ' בראשי, פ"ד נב (2) 603 (פורסם בנבו (1998), סעיף 10 לפסק הדין).

ור' לעניין זה את שנאמר בע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז (4) 785 (1993): "מוצאים אנו לא אחת כי, למורת רוחם של חלק מהיורשים הטבעיים מקרב המשפחה, רואה המנוח להעדיף אחד מהם או כמה מהם על פני האחרים. אלה העדפותיו, זה היה רצונו החופשי, ובסתר לבו ידע גם ידע על שום מה מבקש הוא להעדיף האחד על פני האחר. לא לנו לבוא ולבחון צדקת העדפות אלה, כי אם חלילה כך נעשה, נחטא ליסוד היסודות שבתורת הצוואות, כמוסבר לעיל. מה שבית המשפט כן מצווה לעשות על-פי חוק הירושה הוא לבחון ולבדוק, ככל שהראיות המוצגות לפניו מאפשרות לו לעשות כן, מה טיבה האמיתי של אותה צוואה, כיצד באה לעולם והאם נעשתה ונערכה מרצונו הטוב והחופשי של המנוח..." (סעיף 12 לפסק הדין).

וכן נקבע כי: "חוק הירושה איננו מגביל את חירותו של מצווה להפלות בין ילדיו, ועל המבקש לשלול תוקף של צוואה שכזו להראות את הבסיס לכך על פי הדין..." (בע"מ 4990/12 זילברסון נ' זילברסון, פורסם בנבו, 13.11.2012, סעיף 9 לפסק הדין).

17. הדברים יפים אף בעניינינו. לאור האמור מצאתי לנכון לדחות טענה זו של המתנגדים.

 המנוחה לא דיברה עברית ולא צויין ע"ג הצוואה כי היא תורגמה:

18. לטענת המתנגדים אשר עלתה לראשונה בכתב ההתנגדות המתוקן השני מיום 16.11.15 (כשנתיים לאחר הגשת כתב ההתנגדות המקורי), המנוחה לא הבינה עברית, ולא נכתב ע"ג הצוואה כי היא תורגמה למנוחה והוסברה לה.

בסיכומיהם חזרו המתנגדים על טענתם זו ולפיה האם המנוחה לא הבינה עברית, וכן טענו כי XXX XXX (עורך הצוואה ועד לה) העיד שדיבר עם המנוחה בשתי שפות- עברית וערבית, ולכן היה עליו לציין על גבי הצוואה כי הצוואה תורגמה, ומשלא עשה כן, עובר הנטל לכתפי מבקשי הקיום, ועליהם לשכנע את בית המשפט כי אכן הובהר למנוחה תוכן הצוואה. לטענתם, המבקשים לא הרימו נטל זה (ראה בסיכומים, עמ' 77 לפרוטוקול מיום 8.11.18, שורות 7-10, 26-27).

19. מנגד טוענים המבקשים כי שפת האם של המנוחה אכן הייתה ערבית, אולם במשך השנים הרבות שחייתה בארץ למדה לדבר מעט והסתדרה עם השפה, ואף XXX XXX במשרדו נערכה הצוואה דובר גם את השפה העיראקית (ראה סעיף 54 לתצהירה של XXX XXX אשר הוגש ביום 11.5.17).

בסיכומיהם הוסיפו וטענו כי לא הוכח שהמנוחה לא דיברה עברית, כי טענה זו נטענה רק בשלב מאוחר של ההליך וכי החובה לציין דבר התרגום על גבי הצוואה חלה רק ככל שעסקינן בצוואה נוטריונית  בעוד שבנדון עסקינן בצוואה בעדים. עוד טענו כי היות והמנוחה דיברה עברית הרי שלא היה כל צורך לרשום בצוואה כי היא תורגמה.

לפיכך, כך לטענתם, הרי שלא נפל כל פגם המצדיק העברת הנטל אל המבקשים (ראה בסיכומיהם, עמ' 79 לפרוטוקול מיום 8.11.18, שורות 20-25, 30-33, עמ' 80, שורות 1-9).

20. נקבע זה מכבר כי מקום בו הצוואה תקינה צורנית, קרי – מתקיימות בה הדרישות הצורניות המפורטות בסעיפים 19, 20, 22 ו- 23 לחוק הירושה, כי אז חזקה שהיא תקפה, ועל המתנגד לקיומה מוטל הנטל לשכנע כי היא אינה משקפת את רצון המוריש.

21. בנדון, עסקינן בצוואה בעדים.

סעיף 20 לחוק הירושה קובע כי "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת-ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

הוראת סעיף 20 דורשת, כי המצווה יצהיר בכתב בפני שני עדים שזו צוואתו ולאחר הצהרתו זו יחתום עליה. לאחר חתימת המצווה, על העדים לאשר בחתימת ידם, על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר וחתם כאמור. בכך מתקיים "היסוד העובדתי" - הצהרת המצווה וחתימתו, ו"היסוד הראייתי" – אישור העדים שהיסוד העובדתי התקיים, דהיינו שהמצווה הצהיר שזו צוואתו וחתם עליה (עמ"ש (מחוזי ת"א) 38138-09-11 א. נ. ש. נ' א. מ. ק., פורסם בנבו, 14.4.13, סעיף 9 לפסק הדין).

יוער, כי הדרישה שעובדת תרגום הצוואה לשפתו של המצווה תבוא לידי ביטוי ברישום על פני הצוואה מתייחסת לצוואה בפני רשות (מכוח הוראות סעיף 22 (ג) לחוק הירושה). דרישה דומה אינה מופיעה בסעיף 20 לחוק הירושה, הנוגע לצוואה בעדים, כפי שבעניינינו (ראה בעניין זה בע"מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו), 28/9/10), משכך לא היה צורך שעובדת תרגום הצוואה לשפתו של המצווה תבוא לידי ביטוי ברישום על הצוואה.

22. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות שצורף, אף שמעתי עדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות טענה זו של המתנגדים, ואפרט.

ראשית, הטענה כי המנוחה אינה דוברת עברית לא עלתה בכתב ההתנגדות המקורי אלא כאמור לעיל רק בכתב ההתנגדות המתוקן השני שהוגש כשנתיים לאחר הגשת כתב ההתנגדות המקורי.

שנית, המתנגדים לא הוכיחו כי המנוחה לא דיברה ולא הבינה את השפה העברית.

שלישית, אפילו היה מוכח כי המנוחה לא דיברה את השפה העברית, הוכח כי הוראות הצוואה הוסברו לה היטב וכי היא הבינה את הצוואה ואת תוכנה.

להלן אפרט נימוקיי בהרחבה:

הטענה כי המנוחה לא דיברה את השפה העברית לא עלתה כלל בכתב ההתנגדות:

23. טענה זו של המתנגדים כי המנוחה לא דיברה את השפה העברית, לא בא זכרה במסגרת ההתנגדות המקורית אשר הוגשה ביום 22.5.13, אף לא בכתב ההתנגדות המתוקן שהוגש ביום 28.4.15, אלא אך בכתב ההתנגדות המתוקן השני מיום 16.11.15.

יש בכך להטיל ספק באמינותה של טענה זו, שכן המדובר בטענה מהותית, אשר ככל שיש בה אמת היה על המתנגדים להעלותה בכתב ההתנגדות הראשון שהוגש.

24. למרות האמור, ולאחר בחינת הטענה אף לגופה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, ואפרט.

המתנגדים לא הוכיחו כי המנוחה לא דיברה ולא הבינה עברית:

25. להוכחת טענת המתנגדים כי המנוחה לא דיברה את השפה העברית צירפו המתנגדים טופס הערכת תלות תפקודית מיום 24.11.97 בה צוין כי שפת הדיבור של המנוחה הינה ערבית, וכן טופס מביה"ח הגריאטרי XXX מיום 18.10.98 בו צוין כי המנוחה דוברת ערבית עיראקית (צורפו כנספחים ב'- ג' לתצהיר שהוגש ביום 9.3.17).

26. דא עקא, בסיכומי התגובה ציין ב"כ המתנגדים כי "זה נכון שהיא דיברה עברית בצורה בסיסית..." (ראה: עמ' 82 לפרוטוקול הדיון מיום 8.11.18, שורה 19), ובכך למעשה ניתן לראות חזרה של המתנגדים מטענתם כי המנוחה לא דברה ולא הבינה עברית.

27. בנוסף מר XXX XXX, שערך את הצוואה והיה עד לה, ציין בתצהירו כי ערך את צוואת המנוחה במשרדו, כי הינו דובר את השפה הערבית, כי הסביר למנוחה את הצוואה בעברית וערבית וכי המנוחה הבינה את תוכן הצוואה וחתמה עליה מרצונה הטוב והחופשי (סעיף 7 לתצהיר).

עוד ציין בתצהירו: "התרשמתי כי המנוחה מבינה את מה שהיא מצווה וכי לא הייתה כל מניעה מבחינתה לערוך צוואה...ככל שהיה בי חשש, ולו קל שבקלים, שהגב' אינה מבינה את תוכן הצוואה ו/או את מהותה ו/או שאינה כשירה מסיבה כלשהי לצוות, הרי שלא הייתי עורך עבורה צוואה" (סעיף 9 לתצהיר).

בחקירתו העיד XXX XXX כי כאשר הגיעה המנוחה למשרדו נוכח כי היא מדברת גם עברית וגם ערבית: "ראיתי שהיא מתקשרת בכמה שפות- עברית, ערבית" (עמ' 69 לפרוטוקול הדיון מיום 12.9.18, שורות 25-26; הדגשות הוספו- ח.מ.). ובהמשך ציין כי המנוחה: "דיברה יפה. דיברה בשתי שפות. עברית וערבית. הבנתי אותה מצוין" (שם, עמ' 70, שורה 9, הדגשות הוספו- ח.מ.).

עוד ציין כי הוא מבין את השפה הערבית: "אני יליד הארץ. ההורים שלי ילידי עיראק. בבית, ההורים דיברו ערבית כשהיינו ילדים. לא אהבנו את זה אבל את השפה קלטנו היטב. לדבר את השפה במבטא של השפה, לא כל כך נהיר לי. אבל, ההבנה של השפה של הדיבור, אם מישהו מדבר, אני יכול להבין משפטים שלמים ולהבין את תוכן השיחה. היא דיברה גם עברית וגם ערבית. מעורבב כזה" (שם, עמ' 70, שורות 3-6; הדגשות הוספו- ח.מ.).

כאשר נשאל XXX XXX האם ידע שהמנוחה אינה יודעת קרוא וכתוב "לכתוב אני לא יודע" אולם ציין כי הקריא למנוחה את הצוואה, הסביר לה את האמור בה והתרשם כי היא מבינה היטב, וכי הצוואה משקפת את אומד דעתה:

"ש. ידעת שהיא לא יודעת קרוא וכתוב? ת. לכתוב, אני לא יודע. לקרוא – הקראתי לה את הצוואה. ש. ידעת אם היא יודעת לקרוא? ת. לא ידעתי. כשהקראתי לה את הצוואה, הסברתי לה אותה הן בעברית והן בערבית, היא עשתה לי את הרושם שהיא מבינה היטב בדיוק מה שנרשם כי זו היתה הכוונה שלה" (שם, עמ' 70, שורות 17-21; הדגשות הוספו- ח.מ.).

28. מעדותו של XXX XXX עולה כי המנוחה דיברה עברית וערבית.

אין אפוא בעדותו של XXX XXX כדי לתמוך בגרסת המתנגדים כי המנוחה לא דיברה את השפה העברית.

ממילא אף תוכן הצוואה הוסבר למנוחה הן בעברית והן בערבית, כפי העולה מעדותו של עורך הצוואה, XXX XXX, משכך, אין עוד חשש שבשל קושי בהבנת השפה לא הבינה המנוחה את תוכן הצוואה.   

יצוין כי מר XXX שXXX הינו עד ניטראלי, נעדר עניין אישי ואינטרס בצוואה ובתוצאות ההליך ועדותו אמינה עלי.

29. זאת ועוד.

המתנגדים הגישו ביום 28.6.17 העתק מסמכים מתביעה שהתנהלה בין האם המנוחה, כתובעת, לבין בתה, XXX בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן  (תמ"ש XXXXX).

בדו"ח יחידת הסיוע מיום 22.2.98 (אשר צורף ביום 28.6.17 כחלק מהמסמכים) שניתן במסגרת ההליך ציינה העו"ס גב' XXX XXX, כי "לאחר שיחה עם האם גב' XXX XXX בנפרד והאחיות XXX XXX וXXX XXX, הושגו ההסכמות הבאות..." (הדגשות הוספו- ח.מ.).

העו"ס – גב' XXX, לא ציינה בדו"ח כי השיחה עם האם נערכה בערבית, או כי האם אינה מבינה או מדברת עברית וכי היה צורך לתרגם לה את השיחה לערבית, וממילא ניתן להבין כי שיחתה עם האם המנוחה נערכה בעברית.

30. גם בדיון שנערך באותו הליך בהמשך להסכמות שהושגו ביחידת הסיוע, ציין ביהמ"ש בפרוטוקול: "האם, התובעת (שהינה בת כ- 85 והנמצאת באולם) לאחר שהוסבר לה ונשאלה דעתה לעניין מחיקת התביעה כאשר הגב' תמר גוזנר מיחידת הסיוע מצויה גם היא באולם, אישרה האם את מחיקת התובענה ואמרה: תודה רבה" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 8-10).

חזקה על ביהמ"ש כי אילולא הייתה האם המנוחה מבינה את השפה העברית והייתה נדרשת לתירגום הנאמר באולם בשפה הערבית- היה בית המשפט מציין זאת והדבר היה מוצא ביטויו בפרוטוקול הדיון.

משלא נעשה כן, יש להסיק מכך כי השיחה של האם עם עו"ס יחידת הסיוע ועם בית המשפט התקיימה בעברית.

31. לא זו אף זו.

המנוחה חתמה את שמה בעברית ביום 15.4.97 על מסמך לנטילת הלוואה מהבנק (ראה נספח ג' לתצהירה של XXX XXX) וזאת בפני פקיד הבנק אשר זיהה אותה ואימת חתימתה.

בנוסף, צורף העתק ייפוי כוח לטובת הבנק שהינו בשפה העברית עליו חתמה המנוחה את שמה בעברית ביום 10.4.97 וזאת בעניין דירתה של המנוחה ברמלה, וכן צורף טופס "אימות חתימה" שנערך ביום 10.4.97 ע"י עו"ד XXX XXX ומאמת את חתימתה (שני המסמכים צורפו כנספח ח' לתצהיר עדותה הראשית של XXX). לא צוין על גבי מסמכים אלה, כי המנוחה אינה דוברת עברית וכי האמור במסמכים תורגם לה לשפה הערבית.

32. אל נוכח כלל האמור והמפורט לעיל, אני קובעת כי המתנגדים לא הוכיחו טענתם כי המנוחה לא דיברה ו/או לא הבינה את השפה העברית.

למעלה מן הצורך אציין, כי אף ככל שהמנוחה לא הבינה היטב את השפה העברית, אזי הוכח להנחת דעתי כי הצוואה הוסברה למנוחה גם בערבית ע"י XXX XXX וכי היא הבינה אותה ואת הוראותיה בטרם חתמה עליה, כך שגם אם הנטל היה עובר לכתפי המבקשים הם הרימו הנטל.

כמפורט לעיל, מר XXX XXX, ציין בתצהירו ובחקירתו, כי הקריא למנוחה את הצוואה, הסביר לה את האמור בה וכי התרשם והשתכנע שהיא מבינה היטב את צוואתה, את תוכנה ואת מהותה, וכי הצוואה משקפת את אומד דעתה. כאמור לעיל, XXX XXX ציין בתצהירו ואף בחקירתו כי התרשם שהמנוחה מבינה את הוראות הצוואה ואת תוכנה, וכי השתכנע מדבריה כי הצוואה משקפת את אומד דעתה, לאחר ששוחח עימה הן בעברית והן בערבית.

33. אל נוכח האמור לעיל, הוכח להנחת דעתי כי המנוחה הבינה את הוראות הצוואה בטרם חתמה עליה.

השפעה בלתי הוגנת:

34. לטענת המתנגדים, על המנוחה הופעלה השפעה בלתי הוגנת ע"י בתה, אמם של הזוכים, XXX XXX. המנוחה הייתה בת 84, תלויה תלות מוחלטת בילדיה לאחר שהתאלמנה מבעלה, פיסית וחסרת יכולת להתמודד עם דרישות ילדיה.

בסיכומיהם חזרו המתנגדים על הנטען לעיל וכן הפנו לעדות XXX XXX שהעיד כי המנוחה הגיעה לXXX XXXעם פתק מוכן ובו כלל הפרטים בנוגע לצוואה (עמ' 77 לפרוטוקול מיום 8.11.18, שורות 12-13).

35. מנגד טוענים המבקשים כי, המנוחה ערכה את הצוואה בשנת 1997, ובעת שהייתה בדעה צלולה, עצמאית מבחינה הכרתית ופיזית ומתפקדת, וידעה לבטא היטב את רצונה. המנוחה תפקדה היטב לבדה ולא הייתה תלויה בבתה או בנכדיה. היא נהגה לצאת לבד מביתה, נסעה בתחבורה ציבורית והתגוררה בגפה. כמו כן היה לה קשר עם שכניה ומכריה.

לטענתם, לא היה דבר שמנע מהמתנגדים מלהיות בקשר עם המנוחה ותקופה ארוכה בנה המתנגד משה אף התגורר עימה.

בנוסף, המנוחה היא שפנתה מיוזמתה לעריכת הצוואה. המנוחה היא שפנתה אל משרדו של עוה"ד XXX XXX. המבקשת נכדתה של המנוחה עבדה כמזכירה במשרדו של XXX XXX והיה זה אך טבעי כי המנוחה תפנה אליו. המנוחה הכירה את מר XXX XXX ואין בעבודת הנכדה במשרדו כדי ללמד על כך שהתערבה בצוואה ושהייתה מעורבת בצוואה באופן פסול.

בסיכומיהם חזרו המבקשים על טענותיהם שלעיל והוסיפו וטענו כי XXX העידה שאכן דיברה עם המנוחה על הצוואה, אולם לא הוכח כי היה בהתנהגותה משום חוסר הוגנות, אשר נדרש לצורך הוכחת עילת ההשפעה הבלתי הוגנת (עמ' 80 לפרוטוקול מיום 8.11.18, שורות 32-35).

36. היסוד המנחה בדיני צוואות הינו רצון המת. על בית המשפט לנסות ולהתחקות אחר רצונו האמיתי והחופשי של הנפטר, רצון אשר הובע בדעה צלולה ובלי שהיה נתון להשפעה של צדדים שלישיים.

37. סעיף 30(א) לחוק הירושה, הדן בהשפעה בלתי הוגנת קובע כי: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית- בטלה...".

סעיף זה דן במצבים בהם הצוואה איננה מביעה את רצונו האמיתי של המצווה אם בשל לחץ חיצוני שהופעל על המצווה (אונס או איום), אם בשל תחבולה או מעשה מרמה, ואם כי הופעלה על המנוח השפעה בלתי הוגנת.

מטרת הסעיף להבטיח את ההגנה על חופש הרצון של המצווה באופן שצוואתו תשקף את רצונו החופשי, פרי החלטתו העצמאית, באשר לגורל רכושו לאחר שילך לעולמו, ולא תהא תוצאת ניצול בלתי הוגן של אחר את המצווה ואת מצבו (ע"א 4377/04 גורן-הולצברג נ' מירז, פורסם בנבו, 22.7.07, סעיפים 31-35 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל).

38. יודגש, כי עצם ההשפעה על אדם לצוות באופן זה או אחר או הניסיון להשפיע עליו לעשות כן- אין בהם כשלעצמם פסול, היות ואך ברור הוא כי כל אדם נתון במידה זו או אחרת להשפעת הסובבים אותו, ולעמדות שהם משמיעים בפניו תיתכן השפעה על גיבוש דעתו ועל החלטתו. הפסול נעוץ באי ההוגנות שבהשפעה, על אף שקשה לסווג ולקבוע במדויק כלל המורה באילו מקרים ההשפעה הינה מותרת, ומתי הינה עוברת את גבול המותר ונכנסת לגדר "בלתי הוגנת". על מנת להביא לפסילת הוראה בצוואה יש להראות, כי ההשפעה היוותה ניצול בלתי הוגן של מצבו של המצווה באופן שלא ניתן לומר כי הוראת הצוואה משקפת את רצונו החופשי (ע"א 4377/04 גורן-הולצברג שלעיל, שם).

ור' את דברי בית המשפט בע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, פ"ד לט(4) 769 (1986): "מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה, אלא לפי התכתיב של אחר, בעקבות האיום של אחר או על ידי ניצול בלתי הוגן, על ידי אחר, של הנסיבות" (סעיף 3 לפסק הדין).

39. קיומה של השפעה בלתי הוגנת ייבחן וייקבע על פי עובדותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה.

על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים; בין היתר, ייבחנו היקף ועומק התלות, גילו של המצווה, מצב בריאותו הפיזי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאחרים, הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים- כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו או על חשש מפני קיומו של מצב כזה. בנוסף תינתן הדעת לשאלה האם זכה המצווה לייעוץ משפטי בלתי תלוי בעת עריכת הצוואה וליתר נסיבות המקרה. כן הכירה הפסיקה בראיות נסיבתיות שונות שקיומן עשוי ללמד לכאורה על התקיימותה של השפעה בלתי הוגנת, דוגמת נוכחות הנהנה בעת עריכת הצוואה על-ידי המצווה (ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה, פ"ד מט(2) 441 (1995), סעיף 12 לפסק הדין; ע"א 4377/04 גורן-הולצברג שלעיל, שם).

40. עוד נקבע, כי הרצון להכיר טובה הינו אנושי ומובן ואין הוא מלמד כשלעצמו על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ור' לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז 785 (1993): "העובדה שפלוני הוא היורש היחיד על-פי הצוואה אין בה בלבד כדי ליצור הנחה עובדתית שהוא השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוח במטרה שינחיל לו את כל נכסיו. נהפוך הוא, במקרים רבים יש בחומר הראיות תימוכין לסברה שהצוואה משקפת רגשות חיבה וקרבה או הכרת תודה שרחש המוריש לאדם מסוים, בשל העזרה שהגיש לו זה בחייו או בשל הקרבה ששררה ביניהם, וזו הסיבה לכך שהוריש לאותו אדם, ולו בלבד, את כל רכושו עלי אדמות...קרבה או עזרה כאלה אינן פסולות, ואף שיש בהן כדי להשפיע על תוכנה של הצוואה, אין בהן משום "השפעה בלתי הוגנת", שהרי לא כל השפעה אפשרית היא פסולה, לא ראויה ובלתי הוגנת" (סעיף 15 לפסק הדין).

41. בדנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998) קבע כב' השופט מצא 4 מבחנים שיש בהם כדי לסייע בידי בית המשפט להכריע האם התקיימה השפעה בלתי הוגנת:

א. תלות ועצמאות.

ב. תלות וסיוע.

ג. קשרי המצווה עם אחרים.

ד. נסיבות עשיית הצוואה.

42. כידוע, לאור הכלל שאת רצון המת יש לקיים הנחת המוצא היא כי הצוואה כשרה היא. נטל השכנוע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת בצוואה שהינה תקינה מבחינה פורמאלית- מוטל על המתנגד לקיומה. כמו כן עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין נסיבות עשיית הצוואה (אונס, איום השפעה בלתי הוגנת תחבולה ותרמית) להוראת הצוואה, דהיינו: כי הצוואה הייתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה, וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום (ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, פ"ד מה (2) 221 (1991); ע"א 1729/06 אדמסקי נ' אדמסקי, פורסם בתקדין, 2.8.07, סעיף 19 לפסק הדין). כך נקבע כי "נדרשות ראיות משמעותיות, המקימות תשתית סבירה למסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת" דנ"א 1516/95 מרום שלעיל, סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט אור), אולם "ראיות נסיבתיות מהן עולה מסקנה מבוססת וממשית להשפעה בלתי הוגנת, עשויות להספיק לצורך הרמת הנטל הרובץ על המתנגד לקיום הצוואה" (שם, סעיף 6 לפסק דינו של כב' השופט אור).

ההוכחה הנדרשת הנה ברמה של מאזן ההסתברויות, כאשר הראיות המבססות את ההוכחה צריכות להיות משמעותיות. חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, העלאת סברות וחשדות בעלמא, תוך הסתמכות, כאמור, על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של צוואה מטעם זה (עמ"ש (מחוזי י-ם) 13612-12-12 דרוויש נ' דרוויש, 15.7.13, פורסם בנבו).

43. אבחן להלן קיום המבחנים שלעיל בנדון:

תלות ועצמאות-

44. בהתאם לפסיקה, ככל שהמצווה היה יותר עצמאי בהתייחס לשתי הבחינות האמורות תתחזק נטיית בית המשפט לשלול קיום תלותו בנהנה (ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3) 338 (1996), סעיף 4 לפסק הדין). זאת ועוד. כידוע, עובדת המצווה קשיש ואף אם הינו חולה, אין בה כשלעצמה כדי לבסס טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת של הנהנה, שכן לא אחת הצוואה נערכת דווקא על ידי חולה אשר יודע כי יומו קרוב (ע"א 510/90 כצנשטיין שלעיל, סעיף 5 לפסק הדין).

45. בנדון, לא הוכח כי בתקופה הרלוואנטית לעשיית הצוואה המנוחה לא הייתה עצמאית מבחינה פיזית ומבחינה שכלית-הכרתית.

46. המתנגדים בנדון ויתרו כאמור לעיל על טענתם בדבר היעדר כשרות של המנוחה ולא הוגשה חוות דעת מומחה המתייחסת למצבה הרפואי (פיזי וקוגניטיבי) של המנוחה בעת עריכת הצוואה. עם זאת, מהערכת תלות תפקודית מיום 24.11.97 (נספח ב' לכתב ההתנגדות המתוקן מיום 16.11.15) עולה כי המנוחה הייתה בתקופה זו, כ- 9 חודשים לאחר שנערכה הצוואה, עצמאית, מתמצאת ובלתי תלויה (צוין כי המנוחה מתגוררת לבדה, מתלבשת, מתרחצת ואוכלת ללא עזרה, מדברת ובעלת התמצאות מלאה).

אף XXX העיד כי האם הפכה סיעודית "ב- 2008, 2010, 2011" (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 4.6.17, שורות 29-30), דהיינו: למעלה מ- 10 שנים לאחר שנערכה הצוואה.

וכן העיד XXX כי המנוחה התגוררה לבדה במהלך השנים, נסעה לבדה בתחבורה ציבורית ואף עבדה: "הלכה לבנק. היו לה שם אנשים שהכירה, היו סופרים לה את הכסף, היתה מכניסה לחשבון ואמא שלי היתה מביאה את הקבלה. אמא שלי היתה מוכרת סמרטוטים לערבים. היתה ניגשת לשכן שלי שעבד בבנק, היה מכניס את הכסף לחשבון ונותן לה קבלה"(עמ' 15 לפרוטוקול מיום 4.6.17, שורות 33-34, עמ' 16, שורות 2-5 וכן ראה בהמשך בעמ' 22, שורות 32-33. ראה לעניין אף עדות משה בעמ' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 4.6.17, שורות 28-31).

האחות XXX העידה בעניין זה כי המנוחה הייתה סיעודית רק ב- 3-4 השנים האחרונות לחייה, דהיינו משנת 2009 ואילך (כאמור המנוחה נפטרה בשנת 2013), והעידה כי לפני כן הייתה עצמאית:

"ש. ולפני שהפכה לסיעודית תפקדה לבד? ת. היא היתה תלויה בנו, נתנה בנו אמון. היתה עצמאית לעצמה, תפקדה לעצמה לאכול לשתות זה כן" (עמ' 32 לפרוטוקול מיום 6.6.17, שורות 26-27). ובהמשך העידה כי בעת שנרכשה הדירה בנדון המנוחה הייתה במצב טוב: "שהיא כבר עברה וקנו לה את הדירה. לא זוכרת מתי קנו לה את הדירה השניה. היתה במצב עדיין טוב, שירתה את עצמה" (שם, עמ' 34, שורות 30-31).

יצוין בהתייחס לעדות הגב' XXX XXX, כי בהתאם לתצהירה, טיפלה במנוחה בשש השנים האחרונות לחייה. היות והמנוחה נפטרה ביום 30.3.13, אזי הגב' XXX טיפלה בה משנת 2007, והצוואה כאמור נערכה בשנת 1997, עשור לפני כן.

אין אפוא חשיבות לעדות זו לעניין הצוואה שבנדון.

לאור האמור, לא הוכח כי המנוחה הייתה בלתי עצמאית או תלותית.

תלות וסיוע-

47. מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו, וכן האם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שמא הסתייע גם באנשים נוספים. כאשר הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה, עלול הדבר להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת במסייע, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת. לעומת זאת, כאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם הינה קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת.

48. כאמור לעיל העיד XXX כי בתקופה בה נערכה הצוואה המנוחה התגוררה לבדה בדירתה, ערכה קניות, נסעה בתחבורה ציבורית, עבדה והלכה לבנק. לא הוכח כאמור כי המנוחה הייתה תלותית או נזקקת לעזרה. ממילא אף לא הוכח כי XXX או מי מילדיה הזוכים על פי הצוואה הם היחידים שסייעו למנוחה. אדרבא, XXX ציין כי הוא היה מיופה כוח בשניים מחשבונות הבנק של אמו וזאת על מנת לסייע לה (סעיף 22 לתצהירו אשר הוגש ביום 9.3.17). XXX אף העיד כי הוא עזר לאם: "הייתי הולך לאמא, דואג לה, מביא לה אוכל" (עמ' 23 לפרוטוקול מיום 4.6.17, שורה 23).

לא הוכח כי המנוחה הייתה תלותית ונזקקה לעזרה, אף לא הוכח כי XXX או מי מילדיה הם היחידים שסייעו בידי המנוחה, ואף הוכח מעדות XXX כי הוא עצמו סייע לאם.

קשרי המצווה עם אחרים-

49. אם בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה.

50. בנדון, נטען ע"י המתנגדים עצמם כי כלל ילדיה של המנוחה היו בקשר עימה בתקופה בה נערכה הצוואה:

כך טען XXX בתצהירו, כי בתקופת עריכת הצוואה התגוררה המנוחה לבדה והמתנגדים היו בקשר טוב עימה ודאגו לבקרה מזומנות. לראיה הוא אף מציין כי בטפסי קבלת המנוחה לאשפוז בבית חולים משנת 1998 צוין כי ילדיה XXX וXXX הביאו אותה לביה"ח (סעיף 31 לתצהיר XXX אשר הוגש ביום 16.11.15).

וכן ציין בעדותו כי עד שעברה המנוחה להתגורר אצל XXX הוא נהג לבקרה כמעט כל יום וכי אף ילדיו נהגו לבקרה (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 4.6.17, שורות 11, 27-28). ובהמשך העיד כי עד שנת 2007 עת עברה המנוחה להתגורר עם XXX, היו יחסי הילדים עימה "מצוינים. היינו באים לבקר אותה" (שם, עמ' 23 לפרוטוקול שורה 3).

יצוין כי הדירה נשוא הצוואה נרכשה ביום 8.12.96 ומדברי XXX בתצהירו עולה כי בעת עריכת הצוואה (2.2.97) האם לא התגוררה כלל בביתה של XXX אלא בבית נשוא הצוואה, ועברה להתגורר בביתה של XXX רק מאוחר יותר: "...הדירה נרכשה ב- 8/12/96 כפי המצוין בצוואה. אימי עברה להתגורר בדירה ב' לבדה עד לשנת 2001..." (סעיף 19 לתצהיר XXX אשר הוגש ביום 16.11.15). וכן: "התקופה הרלוונטית בה נחתמה הצוואה אז אימי גרה לבד בדירה ב" (סעיף 31 לתצהיר).

לא מצאתי כי יש רלוונטיות לטענותיו של XXX, אשר ממילא לא הוכחו, כי האם הייתה מבודדת המתייחסות לשנת 2007, אז עברה המנוחה להתגורר בביתה של XXX (ראה סעיף 14 לתצהיר XXX מיום 19.5.13 אשר צורף לכתב ההתנגדות המקורי וכן ראה עדותו בעניין זה בדיון מיום 4.6.17, שורות 32) כאשר הצוואה נחתמה בשנת 1997, 10 שנים לפני כן. 

51. אף הבן XXX בתצהירו אשר הוגש ביום 14.7.14 ציין כי לכל ילדי המנוחה היה קשר טוב עימה, והוא ביקר אצל האם כל שבועיים.

גם הבנות XXX וXXX בתצהיריהן אשר הוגשו ביום 14.7.14 ציינו כי היו בקשרים טובים עם המנוחה ונהגו לבקרה לעיתים קרובות (וראה בעניין זה גם תצהירה של XXX XXX).

ראה בעניין זה אף עדותה של XXX בדיון מיום 4.6.17, עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 26-30, עדותה של XXX  בדיון מיום 6.6.17, עמ' 35, שורה 7, עדותה של XXX XXX בעמ' 38 לפרוטוקול הדיון מיום 6.6.17, שורות 30-34, ועדותו של XXX בעמ' 26 לפרוטוקול מיום 4.6.17, שורות 33-34.

52. אין אפוא בטענות המתנגדים, אשר ממילא לא הוכחו, כדי להשליך על תקופת עריכת הצוואה, ואין בהן להוות עילה להתנגדות לצוואה שנערכה כאמור בשנת 1997.

לפיכך, יש לקבוע כי אף לשיטת המתנגדים לא היתה המנוחה בתקופה הרלוונטית מבודדת ומנותקת ונתונה לשליטת XXX בתה, או מבקשי הקיום.

מבחן נסיבות עריכת הצוואה-

53. מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה, גם אם אינה עולה כדי מעורבות בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה, יכולה להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה יש מקום לזהירות, היות והנהנים על פי צוואה, לרוב, הינם האנשים הקרובים למצווה. אם המצווה נזקק לעזרת אחרים לצורך עריכת צוואתו (כבחירת עורך-דין, ביקור במשרדו ועוד) סביר להניח כי מי שיסייע לו בפעולות אלו יהיו האנשים הקרובים לו; ואין לומר כי מי שסייע למצווה בפעולות כאלה, לא יהיה זכאי לרשת את מה שהמצווה התכוון ממילא לצוות לו. אכן, מעורבותו של הנהנה בסידורים הקשורים בעריכת הצוואה, שאינה עולה כדי נטילת חלק בעריכתה, עשויה ללמד על הצורך בבדיקה זהירה של שאלת ההשפעה הבלתי הוגנת, אך אין בכוחה כדי להעיד על קיומה של השפעה כזאת (ע"א 2500/93 שטיינר שלעיל, סעיף 6 לפסק הדין).

54. בנדון ציין מר XXX XXX בתצהירו כי "המנוחה היא אשר הכתיבה את רצונה בכל הקשור למה שייעשה עם הדירה לאחר פטירתה, ובהתאם נערכה הצוואה על ידי. המנוחה גם ציינה בפני כי היא מבקשת לצוות כך בשל עזרתה של הבת שלה XXX XXX...תמיכתה בה, דאגתה אליה ועזרתה ברכישת הדירה נשוא הצוואה, ובהתאם צוין הדבר בגוף הצוואה" (סעיף 8 לתצהיר).

55. בדיון מיום 12.9.18 העיד XXX XXX כי בעת שהגיעה המנוחה למשרדו, הנכדה XXX לא הייתה במשרד, למיטב זיכרונו, וכי המזכירה השניה- XXX היא שהקלידה את הצוואה (שם, עמ' 69, שורות 9-10).

כאשר נשאל מי המליץ למנוחה להגיע למשרדו לחתום על צוואה השיב: "כנראה XXX" (שם, עמ' 69, שורות 21-22).

XXX XXX הוסיף והעיד כי בעת שהגיעה המנוחה למשרדו "ראיתי שהיא מתקשרת בכמה שפות- עברית, ערבית. אישה חיונית, נחמדה, צוחקת" (שם, עמ' 69, שורות 25-26). ובהמשך, כאשר נשאל האם לא חשב כי יש צורך במסמך רפואי המתייחס לכושרה של המנוחה וליכולתה להבין את הצוואה השיב: "לא חשבתי שיש צורך במסמך רפואי. נראתה לי אישה צלולה, בריאה, חיונית מאד. היא צחקה, דיברה יפה. דיברה בשתי שפות. עברית וערבית. הבנתי אותה מצוין" (שם, עמ' 70, שורות 8-9). ובהמשך: "היא היתה אישה מאד נחמדה, באה אלי למשרד, עשתה לי רושם של אישה שמבינה עניין, בריאה, צלולה. שום בעיה לא נראתה. לכן, לא עלה בי שום חשד" (שם, עמ' 71, שורות 10-11).

כמו כן ציין כי המנוחה הגיעה למשרדו לבדה (שם, עמ' 70, שורות 10-11).

עוד העיד כי מעמד עריכת הצוואה ארך כשעה: "משהו בסביבות אני חושב כולל החתימה, הצוואה הודפסה באותו מעמד, קיבלתי ממנה את הפרטים, שאלתי כמה שאלות הבהרה, אם זה בדיוק מה שהיא רוצה והיא אמרה לי שכן, אני מעריך שכל המעמד מאז שנכנסה למשרד עד שהיא יצאה, ארך כשעה" (שם, עמ' 70, שורות 14-16).

כן ציין כי הקריא למנוחה את הצוואה, הסביר לה אותה וקיבל את הרושם כי היא הבינה היטב בדיוק את שנרשם וכי זו הייתה כוונתה (שם, עמ' 70, שורות 20-21).

כאשר נשאל האם הזכירה המנוחה בפגישה האם יש לה ילדים נוספים השיב XXX XXX: "לא הזכירה ולא שאלתי. זה מה שהיא רצתה" (עמ' 70, שורות 28-29), וכאשר נשאל מדוע לא שאל האם יש למנוחה עוד ילדים השיב כי המנוחה הסבירה לו את ההיגיון העומד מאחורי הצוואה וכי מבקשת להוריש עיזבונה לשלושת נכדיה וזאת בשל עזרתה של בתה XXX, אם נכדיה: "היא ביקשה להוריש את הדירה לשלושת ילדיה של XXX XXX. הסבירה את זה גם, שXXX עזרה לה בדיור, במימון רכישת הדירה. היא גם עזרה לה בכל מיני דברים. היא החליטה לתת את הדירה לשלושת ילדיה. זה דבר טבעי, למה אני צריך לשאול אם יש אחים נוספים?" (שם, עמ' 71, שורות 1-3).

56. מעדותו זו של XXX XXX עולה, כי המנוחה הגיעה למשרדו לבדה, ידעה כיצד ברצונה לצוות את עיזבונה, אף הסבירה למר XXX XXX את הנימוקים לכך (עזרתה של בתה XXX), וכי הוא ערך הצוואה בהתאם להוראות המנוחה, הקריא והסביר לה את הוראות הצוואה והיא הבינה את תוכן הצוואה.

מעדות זו אף עלה כי לא הייתה כל מעורבות שהיא מצד הנכדה XXX, מלבד (ואף זאת לא ידע לומר בוודאות) המלצתה לסבתה לערוך את הצוואה אצל מר XXX XXX.

57. לא נעלמו מעיני דברי XXXXX X בעדותו ולפיהם כאשר המנוחה באה למשרדו "היא באה, נתנה לי את הפרטים. באה עם פתק עם הפרטים של היורשים על פי הצוואה. אמרה לי שהיא רוצה להוריש" (עמ' 69 לפרוטוקול הדיון, שורה 5), וכן העיד בהמשך: "היא באה אלי עם פתק, עם הפרטים של הנכדים. ת.ז., החלק שהיא רוצה לתת לכל אחד. היה גם כתוב החלקים של כל אחד בדירה. ש. את זה היא הביאה איתה? ת. איתה. הכל היה רשום על פתק בצורה מסודרת" (שם, עמ' 70, שורות 24-27).

58. עצם העובדה כי המנוחה הגיעה עם פתק אין בה להעיד כשלעצמה כי הופעלה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת שכן ראשית לא הוכח מי כתב את הפתק, ולא ניתן להסיק מהעדות כי הבת XXX או מי מילדיה (נכדי המנוחה) הוא שכתב את הפתק, אף לא הובאה כל ראיה אחרת להוכחת עניין זה.

59. בנוסף, כאמור לעיל, XXX XXX העיד כי קיבל את פרטי הצוואה מהמנוחה, ושאל אותה שאלות הבהרה, האם זה מה שהיא רוצה והמנוחה השיבה בחיוב ((עמ' 70 לפרוטוקול מיום 12.9.18, שורות 14-16).

60. זאת ועוד.

XXX העידה כי אכן דיברה עם המנוחה על הצוואה: "ידעו שXXX החליטה שהבית הזה יהיה שלי ושל הילדים שלי. כי אני טיפלתי בה כל החיים. לא ארשום אותו ע"ש שלי כל עוד היא חיה. רק בצוואה. כל עוד היא חיה – הבית שלה. רק במותה ציוותה לי ולילדים. אמרתי לה אמא, הילדים אין להם אבא שידאג להם. במותך, תני להם. היא הסכימה. אמרה לי את מטפלת בי עד סוף החיים. אמרתי אם את רוצה – בבקשה" (עמ' 49 לפרוטוקול מיום 6.6.17, שורות 26-29).

61. ואולם אף אם אכן שוחחו האם המנוחה וXXX בעניין הצוואה, ואף ככל שXXX או מי מילדיה אכן כתבו את הפתק (מה שלא הוכח), אין בכך כשלעצמו כדי להביא למסקנה כי התקיימה בנדון השפעה בלתי הוגנת; זאת משום שכמפורט בפסיקה דלעיל, עצם ההשפעה על אדם לצוות באופן זה או אחר או הניסיון להשפיע עליו לעשות כן- אין בהם כשלעצמם פסול, ותלות שמבחינת היקפה ועוצמתה עלולה היתה להשפיע על החלטת המצווה, אך לא לשלול את רצונו החופשי, אינה מקיימת את התנאי להקמת החזקה. על הטוען להשפעה בלתי הוגנת להוכיח השפעה שאינה שגרתית, מעשה יום-יום, אלא שיש בה מרכיב של אי הגינות; הפסול נעוץ באי ההוגנות שבהשפעה, וזו לא הוכח ע"י המתנגדים כי התקיימה בנדון.

62. עוד יצוין כי מעדויות המתנגדים עלה כי כלל ילדיה של המנוחה, לרבות המתנגדים עצמם, היו מעורבים מאוד ברכושה, פעלו בחשבונות הבנק שלה ואף העבירו דירות שעל שמה לשם מי מילדיה.

63. XXX עצמו בתצהירו מציין כי הוא ואחותו צביה אף הם לקחו את האם לפתיחת חשבונות בנק מבלי שהאם הבינה לטענתו מה אירע ושימשה חותמת גומי לפעולותיו ולפעולות אחיותיו:

"אמא שלא ידעה לקרוא ולכתוב, למרות הייתה אנלפאבתית [כך במקור- ח.מ.] היו לאמא ארבעה חשבונות בנק!! את החשבונות פתחתי אני ואחיותי כאשר אמא שיתפה פעולה כחותמת גומי בחסות ההבנה שמדובר בפעולה לטובתה. החשבון הראשון והעיקרי היה ועדיין קיים בבנק לאומי...לחשבון זה אני צרפתי את עצמי כמיופה כוח בהיעדר יכולתה לנהל את החשבון לבד. ... בשלב מסויים XXX ללא כל התייעצות איתי לקחה את אימי ופתחה בשמה חשבון בפועלים ודאגה שכספי הביטוח הלאומי והפנסיה יועברו לחשבון זה. גם  במקרה זה אימי שימשה כחותמת גומי מבלי להבין למה ומדוע צריך חשבון בפועלים. אותה סיטואציה קרתה גם כאשר אחותי XXX החליטה שיש לה חשד שאחותי עושה בכספי אימי כרצונה לקחה את אימי ופתחה חשבון בבנק דיסקונט ולשם דאגה להעביר את כספי הביטוח הלאומי והפנסיה של אבי. אימי שלא הבינה דבר, שתפה פעולה. היה עוד חשבון בבנק המזרחי שאני הייתי מיופה כוח של אימי" (סעיף 22 לתצהיר XXX אשר הוגש ביום 9.3.17; הדגשות הוספו- ח.מ.).

64. כמו כן העיד XXX "הכספים של אמי היו מפוזרים בבנק דיסקונט, לאומי, פועלים. כל מי שרצה משך אותה לבנק שהוא רצה" (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 4.6.17, שורות 29-30).

ובהמשך אישר כי מכר את דירת אמו בגלל שהאח XXX הסתבך ואת כספי התמורה חילק בין כלל האחים: "ש. את הדירה הראשונה של אמא שלך, מכרת. נכון? ת. כן. מכרתי אותה בגלל שאחי הסתבך. היה לו 25,000$ כדי להחזיר את החוב לבנק. החזרתי את החוב. שילמתי לכל אח 5,000 ₪. אחותי XXX אמרה שהיא לא רוצה. לקחתי את הכסף, החזרתי לאחותי. את הבית הזה לקחתי, מכרתי, שיפצתי מכספי. לקחתי בדיוק כמו אחים שלי לא לקחתי שקל יותר למרות שעבדתי יותר מכולם" (עמ' 20, שורות 17-21).

65. וכן ראה בעניין זה דברי ב"כ המתנגדים בדיון מיום 3.7.16, שם ציין כי המנוחה חתמה כ"חותמת גומי" על העברת זכויות בביתה למי מילדיה וסמכה על כלל ילדיה בעיניים עצומות, וכי המנוחה אף העבירה בית למתנגד עצמו- XXX: "היא חתמה כחותמת גומי 4 פעמים על העברת זכויות שלה. פעם ראשונה כשהבית הראשון אליו עלו מהמעברה לעמידר, קיבלו פיצוי של 55,000 ₪. הבנים (האחים) רכשו בית כדי להוציא אותה מהסביבה לסביבה קרובה יותר למגוריהם בXXX. הבית הזה נמכר, את הזכויות שלה העבירה לאח משה כי הסתבך בחובות. בשלב מאוחר יותר אותו בית הועבר למבקש XXX XXX, הוא מכר את זה בשלב מאוחר יותר. אח"כ קנו את דירה מס' 2 שהיא נשוא הצוואה. יש 4 העברות שהאמא חתמה כחותמת גומי, סמכה בעיניים עצומות על הילדים שלה" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 1-6).

66. מהאמור לעיל עולה כי, את הטענה שמפנים המתנגדים כלפי XXX- השפעה על האם שתחתום על העברת רכושה- יש לייחס לכאורה אף לXXX עצמו וליתר אחיו, וזאת בהתאם לעדותו שלו ולדברי בא כוחו.

בנסיבות אלה, שעה שהמתנגד עצמו מודה כי פעל להחתים את המנוחה על מסמכים שונים להעברת זכויותיה בבית לבעלותו וכי המנוחה פעלה כעצתו ב"עיניים עצומות", יש בטענותיו בדבר השפעה בלתי הוגנת שהפעילה XXX משום חוסר תום לב.

67. אשר לטענה כי הנכדה XXX, אחת הזוכות בצוואה, עבדה כמזכירה במשרד של XXX XXX, העידה XXX בדיון מיום 3.7.16 כי: "עו"ד במקרה מהמוצא העיראקי ודיבר את השפה..." (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 3).

לעניין זה ציין XXX XXX בתצהירו בהתייחס לנסיבות עריכת הצוואה, כי "כפי שנהגתי עם כל לקוחותיי אשר ביקשו לערוך צוואה, כך גם המנוחה התייצבה בפני לבדה ואף לא אחד מהנהנים על פי הצוואה היה נוכח בעת חתימתה של המנוחה על גבי הצוואה ולא הייתה לו כל השפעה על האמור בה. העובדה שהגב' XXX XXX הייתה מזכירתי באותה העת לא שינתה לעניין זה, והצוואה נערכה ונחתמה כנדרש ושיקפה את רצונה של המנוחה כפי שהובע בפני על ידה" (סעיפים 10-11 לתצהיר).

68. כאמור בחקירתו העיד מר XXX XXX כמפורט לעיל כי במעמד עריכת הצוואה לא נכחה הנכדה XXX במשרדו ובאותה עת נכחה מזכירה אחרת- XXX.

עצם העובדה כי הנכדה XXX עבדה במשרדו של XXX XXX, אין בה כשלעצמה, וכאשר לא הובאה כל ראיה נוספת להוכחת השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המנוחה- כדי להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת מטעם הזוכים לצוואה או מטעם אמם XXX.

69. אוסיף ואציין לעניין טענת המתנגדים כי מר XXX XXX הושעה מלשכת עוה"ד בגין עבירות שביצע- אף עובדה זו כשלעצמה אינה מהווה עילה כשלעצמה לפסילת הצוואה.

70. עוד יצוין כי בעניינה של המנוחה התנהל תיק למינוי אפוטרופוס ובמסגרתו חתמו המתנגדים על כתב הסכמה בינואר 2011 למינוי XXX כאפוטרופא למנוחה (ראה כתב ההסכמה אשר צורף כנספח ג' לתגובת המבקשים מיום 3.2.16), ללמדנו כי סמכו על XXX וביקשו להפקיד את ענייני המנוחה לטיפולה.

לו אכן היו המתנגדים סבורים כי XXX ניצלה את המנוחה והשפיעה עליה בצורה לא הוגנת, כטענתם, יש להניח כי לא היו חותמים על הסכמה לכך שתשמש אפוטרופא למנוחה, ונראה כי טענה זו לא נולדה אלא לצורך ההתנגדות שבנדון.

71. בנוסף, מעדות XXX עלה כי טענותיו בעניין עריכת הצוואה אינן מבוססות על ידיעה אישית אלא על הרהורי ליבו.

כאשר נשאל XXX האם המנוחה היא שסיפרה לו שXXX או XXX לקחו אותה לערוך צוואה, השיב: "ת. לא אמרה שום דבר. היא גם לא הבינה לאן לוקחים אותה. ש. נוכל להסכים שכל מה שאתה אומר זה מתוך ניחוש? ת. לא. מתוך הלב שלי, האמיתי. אני טיפלתי באמי" (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 4.6.17, שורות 3-6).

ברי כי בנסיבות אלה ומשטענותיו של XXX אינן מבוססות על ידיעה אישית, אין ליתן משקל רב לעדותו ביחס לנסיבות עריכת הצוואה.

72. לסיכום, ולאחר שבחנתי כלל הקריטריונים שלעיל, ולאור המפורט לעיל, אני רואה לנכון לקבוע כי המתנגדים לא הוכיחו כי הופעלה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה ואני דוחה טענתם זו.

טעות בצוואה:

73. לטענת המתנגדים, הנימוק שנתנה המנוחה בצוואתה בהתייחס למימון הדירה אינו נכון- שכן XXX לא סייעה ברכישת הדירה ולא דאגה למנוחה אלא ניצלה את המנוחה, הזניחה אותה ונטלה ממנה כספים באמתלות שווא.

מנגד טוענים המבקשים, כי יש לדחות הטענה אשר לא הוכחה כלל.

לטענתם, XXX וXXX סייעו למנוחה במימון רכישת הדירה כפי העולה מהמסמכים שצורפו, וXXX אף ערבה להלוואה שניטלה למימון הדירה.

XXX העבירה למוכרים צ'ק בנקאי מחשבונה ע"ס 16,865 ₪ וXXX העבירה מחשבונה צ'ק בנקאי נוסף על סך 16,865 ₪. כמו כן נטלה XXX הלוואה מהבנק בסך 20,000 ₪ מחשבונה הפרטי, ובו ביום בו ניטלה ההלוואה- 14.3.97- נמסר צ'ק בנקאי בסך 23,555 ₪ למוכרים.

74. סעיף 30(ב) לחוק הירושה קובע כי: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה".

75. הטעות בה עוסק סעיף זה הינה טעות יסודית ושורשית הנוגעת לעצם השיקולים שהביאו את המצווה לעשות את הצוואה. הנטל להוכחת קיומה של טעות מוטל על הטוען לקיומה. עליו להוכיח כי אכן נפלה טעות וכי הוראות הצוואה שלביטולה הוא עותר נעשתה מחמת אותה טעות (דהיינו: קיומו של קשר סיבתי). אם ניתן לקבוע בבירור מה היה מצווה מורה בצוואתו אילולא הטעות יתקן בית המשפט את דברי הצוואה ואם לא ניתן לקבוע כאמור- בטלה ההוראה (שוחט, פלומין וגולדברג, "דיני ירושה ועיזבון", עמ' 129).

הנטל הרובץ על הטוען לטעות בצוואה הינו נטל גבוה ומוגבר (ראה: בע"מ 4990/12 זילברסון,  שלעיל, סעיף 6 לפסק הדין).

76. המתנגדים טענו כאמור לעיל כי אצל המנוחה נפלה טעות בצוואה כאשר כתבה כי הדירה מומנה ע"י XXX. כפי שיובהר להלן, טענת המתנגדים בעניין טעות לא הוכחה ויש לדחותה.

77. בהתאם לשטר העברת הזכויות בדירה והמסמכים אשר צורפו מרשם המקרקעין (ראה נספח ב' לתגובת המבקשים מיום 3.2.16), דירת המנוחה נרכשה מאת המוכרים בני הזוג XXX בשנת 1997 כאשר בהתאם למסמכי נטילת הלוואה XXX וXXX ערבו להלוואה שנטלה המנוחה לרכישת הדירה (ראה נספח ג' לתגובת המבקשים מיום 3.2.16).

78. כמו כן צירפו המבקשים אסמכתאות להוכחת הסיוע הכספי שהעניקו XXX וXXX למנוחה ברכישת הדירה:

• שיק בנקאי מיום 2/2/97 ע"ס 38,000 ₪ לפקודת XXX, וכן קבלה עליה נחזית חתימת המוכרת XXX XXX המאשרת קבלת הצ'ק ביום 2.2.97.
• שיק בנקאי מיום 17/3/97 ע"ס 16,865 ₪ מאת XXX XXX לפקודת XXX וXXX XXX, וכן קבלה מיום 17/3/97 על גביה חתימת הגב' XXX המאשרת קבלת הצ'ק.

(נספחים ד'-ה בהתאמה לתגובת המבקשים מיום 3.2.16).

79. מסמכים אלה תומכים בטענת המבקשים כי XXX וXXX נתנו למנוחה לצורך רכישת ביתה סך של כ- 55,000 ₪.

80. יצוין כי צורפה אף אסמכתא לנטילת הלוואה ע"י XXX בסך של 20,000 ₪ ביום 14.3.97 וכן אישור עליו נחזית חתימת הגב' XXX XXX כי קיבלה ביום 14.3.97 מהמנוחה סך של 23,555 ₪ (נספח ו' לתגובת המבקשים מיום 3.2.16), ואולם על אף הדימיון בסכומים ובתאריכים אין בכך להעיד בוודאות כי הסכום האמור שנמשך מחשבונה של XXX הוא אכן שהועבר למוכרים על חשבון תמורת הדירה.

81. יצוין כי בגרסת המתנגדים בהתייחס לסוגיית מימון רכישת דירת המנוחה נפלו סתירות.

בדיון מיום 3.7.16 ציין תחילה ב"כ המתנגדים כי המבקשים מימנו: "סה"כ השתתפו ב- 32% ממחיר הדירה. ... המסמכים שהגישה המבקש, מוכיחים שאם הם שילמו מכספם, אז מקסימום 32%. בגלל 32% צריכים להדיר את כל יתר האחים מהבית?" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 1-4).

בהמשך חזר בו מהדברים וציין כי "32% שהאם השתתפה, הם בספק. הם מבוססים על זה שהשיק רשום ע"ש XXX XXX. מרשיי טוענים שבסופו של דבר הכסף הזה מקורו בכספי האם.  אי אפשר להסיק מסקנה שמקבלים את ה- 32%. אמרתי אפילו אם ה- 32% אז מקסימום - 1/3" (עמ' 10 לפרוטוקול,  שורות 3-5, הדגשות הוספו-ח.מ.).

82. עוד יצוין, כי בתצהירו של XXX אשר הוגש ביום 16.11.15 ציין XXX כי האחים אספו כסף לצורך רכישת הדירה שבנדון "האחים (למעט XXX) אספו כסף וביחד עם כספי אימי ובנוסף למשכנתא שלקחנו רכשנו את הדירה ב' נשוא הצוואה" (סעיף 19 לתצהיר).

ואולם בחקירתו בדיון מיום 4.6.17 סתר טענה זו וטען כי הדירה נרכשה כולה מכספי האם: "האחים אספו את הכסף של אמי. לא הביאו מכספם" (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 7).

83. כאמור, הטעות בה עוסק סעיף זה הינה טעות יסודית ושורשית הנוגעת לעצם השיקולים שהביאו את המצווה לעשות את הצוואה. הנטל להוכחת קיומה של טעות מוטל על המתנגדים לקיומה, אולם הם לא הוכיחו מבחינה עובדתית כי אכן נפלה טעות אצל המנוחה, וממילא אף לא הוכיחו קשר סיבתי דהיינו כי הוראות הצוואה נעשו מחמת אותה טעות.

84. אל נוכח סתירות אלה, אף אל נוכח המסמכים שפורטו לעיל, ומשלא צורפה כל אסמכתא או הוכחה אחרת להוכחת הטעות הנטענת אצל המנוחה- אני דוחה טענה זו.

לסיכום:

85. משכלל טענות המתנגדים נדחו- דין ההתנגדות להידחות.

הנני נעתרת לבקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 2.2.97.

86. המבקשים יגישו פסיקתא לחתימתי לעניין צו קיום צוואה בהתאם לנוסח שבתקנות הירושה.

87. המתנגדים (כולם יחד) יישאו בהוצאות המבקשים (כולם יחד) ובשכ"ט עו"ד (הכולל מע"מ) בסך כולל של 8,000₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, ומאותו מועד יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין עד למועד התשלום בפועל.

88. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים.

ניתן היום,  י"ט כסלו תשע"ט, 27 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.