פלונית ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים ואח'

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.           לפנינו עתירה כנגד החלטת נשיא בית הדין הרבני הגדול מיום י"ד בחשון תשע"ז (15.11.16) בתיק 996945/1. השאלה העומדת להכרעתנו היא האם מוסמך בית הדין הרבני הגדול לקיים דיון בערעור על פסק דין של בית הדין הרבני האזורי, אותו הגיש אדם שלא היה צד להליך המשפטי נשוא הערעור. העותרות מבקשות כי בית משפט זה יורה על ביטול החלטתו של נשיא בית הדין הרבני הגדול לקיים דיון – כפי שיפורט – בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בצפת שהתיר את העותרת 1 (להלן העותרת) מעגינותה החיה. טענתן העיקרית של העותרות היא שהחלטת נשיא בית הדין הרבני הגדול ניתנה בחוסר סמכות, ומשכך דינה להיבטל.

רקע והליכים קודמים

ב.            העותרת 1 והמשיב 4 (להלן בן הזוג) נישאו זה לזו בשנת 2002 כדת משה וישראל, ובשנת 2003 נולדה לבני הזוג בת. לדאבון הלב, בשנת 2007 נפגע הבעל בראשו בתאונת דרכים קשה, ומאז הוא מאושפז במצב של "צמח". הוא אינו מודע לנעשה סביבו, אינו מתקשר עם הסובבים אותו, אינו נושם באופן עצמאי וניזון בהזנה מלאכותית. חוות הדעת של רופאיו לאורך השנים הייתה ועודנה כי הסיכוי לשיפור במצבו קלוש ביותר, אם בכלל.

ג.            בתחילת שנת 2012, כחמש שנים לאחר התאונה המצערת, הגישה העותרת תביעת גירושין לבית הדין האזורי בצפת (להלן גם בית הדין האזורי או בית הדין), וביקשה לקבל גט שיתיר אותה מנישואיה ויתיר לה להינשא בשנית, ובכך לפתוח פרק חדש בחייה. ביום י"ב בניסן תשע"ב (4.4.12), נוכח מצבו הרפואי של בן הזוג, מינה לו בית הדין האזורי אפוטרופוס לדין (עו"ד רן ארנון). ביום ד' בשבט תשע"ג (15.1.13) ערכו דייני ההרכב שמונו לדון בתיק (הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב יועזר אריאל והרב חיים בזק) ביקור בבית החולים שבו אושפז בן הזוג כדי לעמוד מקרוב על מצבו ולבחון אם יוכל לתת גט לעותרת, בין בעצמו ובין באמצעות שליח מטעמו, בהתאם לדרישות ההלכה, קרי, מתוך רצון ומודעות. ביום י' בשבט תשע"ג (21.1.13) קבע בית הדין כי בן הזוג "אינו כשיר לחלוטין" לתת גט על פי תנאי ההלכה וכי בנסיבות המתוארות, עם כל הצער והכאב שכרוך בכך, לא נמצאה לעת ההיא דרך להתיר את העותרת מכבלי עגינותה.

ד.            עם זאת, לא ניתנה על ידי בית הדין החלטה סופית בתיק והוא המשיך להתברר בפני ההרכב. ביני לביני, החליט הרכב הדיינים, בשל הנסיבות יוצאות הדופן, להעביר את ההחלטה שנתנו בעניין העותרת – בהליך בלתי-פורמלי – לעיונו של נשיא בית הדין הרבני הגדול דאז, הראשון לציון הרב שלמה עמאר, שהכיר את המקרה על בוריו בעקבות פניות-עבר של העותרת לבית הדין הרבני הגדול (להלן גם בית הדין הגדול) בבקשה לסייע לה להתירה מעגינותה. הרב עמאר לא שינה מהחלטת בית הדין.

ה.           גם אחר הדברים האלה לא אמרה העותרת נואש. בצר לה המשיכה, בהזדמנויות שונות, ובפרט לאחר מינויו של הראשון לציון דהיום, הרב יצחק יוסף, לנשיא בית הדין הגדול, אשר החלטת בית הדין הועברה גם לעיונו, לפנות לבית הדין הרבני הגדול בבקשה שיסייע גם הוא למצוא פתרון הלכתי לעגינותה. ביום כ' בטבת תשע"ד (23.12.13) ניתנה החלטתו של נשיא בית הדין הגדול, הרב יצחק יוסף, שקבעה בזו הלשון:

"לעת עתה איני מסכים בשו"א לזיכוי גט. הנימוקים כתובים אצלנו, ועוד חזון למועד בקרוב בעזה"י. עכ"פ לא לתת גט ע"י זיכוי. הנימוקים נשלחו לדיינים" (הכוונה כנראה לחוות דעת מיום ט"ז בחשון תשע"ד (ראו פסקה כ"ד להלן)).