פלוני נ' קצין התגמולים

1.לפנינו שני ערעורים שעניינם שתי החלטות אשר יצאו מתחת ידיו של המשיב בעניינו של המערער. ההחלטה הראשונה היא מיום 19.7.2015, ובה נדחתה תביעתו של המערער להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), בגין פגימה בברך שמאל. ההחלטה השנייה היא מיום 11.8.2015, ובה נשלל הקשר הסיבתי בין תנאי שירותו של המערער לבין מחלת הפסוריאזיס.

בפסק-דין זה נדון בשני הערעורים גם-יחד.

רקע

2.המערער, יליד שנת 1961, התגייס לצה"ל בשנת 1979. הוא שירת בסדיר ובקבע שנים ארוכות ביחידת האחזקה בבסיס תל-נוף של חיל האוויר (פרש בשנת 2012). המערער שימש מפקד אחזקת מיכון מטבחי תעשייתי ובמסגרת תפקיד זה – כך כתב בתצהירו – היה "אחראי על צוות של מספר אנשי קבע וחיילי סדיר אשר היה אחראי לטפל בכל ציוד המטבח התעשייתי בחדרי האוכל של החיל".

3.המערער גורס כי בשל תנאי שירותו נגרם לו נזק בברך שמאל וכן לקה בפסוריאזיס. לגבי הברך נטען כי במהלך השירות היה המערער מבצע תיקונים בציוד מטבח תוך כדי כריעה על ברך שמאל, וכי בשל פעילות חוזרת ונשנית זו נגרם קרע במניסקוס שהצריך ניתוח (בחודש ינואר 2012). לגבי הפסוריאזיס נטען כי בשלהי שנת 2005 חווה המערער לחץ כבד בעבודתו. באותה עת, לדבריו, הופחת כוח האדם שעמד לרשותו, הוטלו עליו משימות חדשות (לרבות ביצוע ביקורות בטיחות בחדרי האוכל בחיל), ונדרשה הטמעה של תקני ISO. בחודש נובמבר 2005 הבחין המערער בקשקשת בראשו, וכעבור זמן-מה אובחנה פסוריאזיס.

4.הצדדים הגישו חווֹת דעת רפואיות לגבי הקשר הסיבתי בין הפגימות הנדונות לבין תנאי השירות. בפן האורתופדי הוגשו חווֹת דעת של פרופ' ביקלס מטעם המשיב ושל ד"ר גורן מטעם המערער. בתמצית, פרופ' ביקלס סבור כי הבעיה בברכו של המערער אינה קשורה לעבודה בכריעה; סוג כזה של עבודה, טוען המומחה, "אינו מנגנון מוכר ומקובל להתפתחות שינויים שחיקתיים של הברך". מדובר אפוא לדעת המומחה במחלה ניוונית שהתפתחה באופן הדרגתי וגרמה לקרע שחיקתי של המניסקוס אשר הצריך התערבות ניתוחית. לעומת זאת ד"ר גורן גורס כי בספרות הרפואית יש ביסוס לקיום קשר סיבתי בין כיפוף של הברך וכריעה – כפי שעשה המערער בשירותו – לבין פגיעה במניסקוס הפנימי. לעומת זאת שינויים ניווניים מופיעים לרוב לאחר גיל 60. לפיכך, סבור ד"ר גורן, "יש לראות בתנאי העבודה של [המערער] כפי שבאו לידי ביטוי בשירותו הצבאי, כגורמים לפגיעה בברך בגיל 45, אשר לא הייתה מופיעה בגיל זה באופן טבעי".

5.בנוגע לפסוריאזיס הוגשו חווֹת דעת של פרופ' שפרכר מטעם המשיב ושל ד"ר נתנזון מטעם המערער. בתמצית, פרופ' שפרכר כותב כי דחק נפשי הוא אחד מבין הגורמים הסביבתיים המוכרים כמחמירים פסוריאזיס, אם כי קשה לקבוע את תרומת הדחק שכן המחלה עצמה משפיעה על מצבו הנפשי של המטופל. אלא שגורמי הדחק המופיעים בספרות בהקשר זה הם אירועים חריגים ומשמעותיים כגון אובדן בן-זוג, פשיטת רגל, גירושין וגילוי מחלה חדשה. במקרה דנן לא מדובר במצב דומה; "עליות וירידות בעומסי עבודה" – מדגיש המומחה – הם "אירועים שבשגרת כל אדם העובד בעבודה בה נדרש להשיג מטרות ולבצע משימות". עוד מציין פרופ' שפרכר כי למערער גורם סיכון אחֵר – עודף משקל. ד"ר נתנזון מצדו מפנה בחוות דעתו למספר מקרים שבהם הכיר המשיב בקשר סיבתי בין לחץ בעבודה לבין התפרצות פסוריאזיס. מבחינה רפואית, מדגיש ד"ר נתנזון, אין משמעות לגורם שהביא ללחץ הנפשי, כי אם לעוצמתו של הלחץ כפי שחווה אותו החולה. במקרה דנן הייתה עלייה ניכרת בעומס העבודה ובאחריות שהוטלה על המערער, והמחלה הופיעה בסמיכות זמנים לכך. במצב דברים זה יש לדעת המומחה להכיר בקשר הסיבתי. ד"ר נתנזון מוסיף ומציין כי אמנם קיים קשר בין חומרת ההשמנה לבין חומרת הפסוריאזיס, אך השמנה אינה מוכרת בספרות העדכנית כגורם למחלה.

6.קיימנו שלוש ישיבות הוכחות בתיק זה, שבהן נשמעו עדים מטעם שני הצדדים לגבי תנאי השירות, וכן נחקרו המומחים הרפואיים מטעם הצדדים. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב. כעת באה שעת ההכרעה ולאחר שבחנו את כל החומר שלפנינו, התרשמנו מהעדויות ושקלנו את טיעוני הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור בעניין הפסוריאזיס ולשקול מינוי מומחה מטעם הועדה בעניין הברך. להלן נפרט את נימוקינו.