פלוני נ' קצין התגמולים

1.לפנינו ערעור על החלטתו של המשיב מיום 25.1.2015, אשר לפיה נדחתה תביעתו של המערער להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשל"ה-1975 (להלן: חוק הנכים), זאת מן הטעם שלא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו במשטרת ישראל לבין מחלת הסוכרת (סוג 2).

תשתית עובדתית ורפואית

2.המערער, יליד שנת 1959, שירת באגף החקירות במשטרה בין השנים 1982 ו- 2010. בחודש יולי 2002, במסגרת בדיקה שגרתית, התגלתה אצלו לראשונה רמת סוכר גבוהה (129 מ"ג), וכיום אין מחלוקת כי הוא סובל מסוכרת סוג 2 ואף מסיבוכים של המחלה. המערער מבקש לקשור את הופעת המחלה לשירותו במשטרה. מדובר, על-פי תצהירו של המערער, בשירות ממושך בתפקידים מגוונים (בהם שוטר סיור, חוקר, רכז חקירות וטוען מעצרים), שבמהלכו חווה אירועים קשים. לטענת המערער הוא נחשף באופן תדיר למקרים קיצוניים שהיו כרוכים בדחק ניכר – "אף פעם לא הצלחתי להירגע מאירוע אחד לפני שהתחיל אירוע נוסף...". לדבריו, הוא ניסה כל העת לתפקד כרגיל חרף המראות הקשים והעומס הנפשי.

3.בסוף שנת 2000 החלה האינתיפאדה השנייה. המערער מתאר כי הוא עסק אז בעיקר במשמרות תגבורים באזור העיר העתיקה בירושלים, ונחשף לעשרות אירועים קשים תוך איום על חייו. פעמים רבות התמודד המערער, כך נטען בתצהיר, עם יידויי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה. המערער חש סכנה לחייו. הוא פחד מן הלא נודע במיוחד משום שהיה כבר איש משפחה ואב לילדים. המערער לדבריו נכח בזירות של פיגועים וצפה במחזות אימה. כך, בחודש יוני 2001 הוקפץ מביתו לזירה הקשה של הפיגוע בדולפינריום, ובחודש יולי 2002 נכח בזירת הפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. אירוע נוסף שבו נטל חלק המערער התרחש בחודש ינואר 2002 – תושב שטחים פרץ מחסום צה"ל ונורה לבסוף, כשבטווח היה חשש גדול שמא הוא נושא מטען. גם לאחר אירוע זה הוסיף המערער לבצע תגבורים במחוז ירושלים ובמחוז תל-אביב, והשתתף לדבריו בעשרות אירועים שהיו כרוכים באי-ודאות, בלחץ ובתחושה של סכנה. "אין אפשרות להתרגל לאירועים כאלה" – מתאר המערער בתצהירו – "וכל מקרה הוא מיוחד ובלתי צפוי... הפחד רק גובר מאירוע לאירוע".

4.המערער מוסיף ומתאר כי מספר חודשים לאחר האירועים שפורטו לעיל הוא חש שינוי במצבו הרפואי ותחושה של צימאון. עם זאת, על רקע עיסוקו האינטנסיבי, התעלם מכך עד שרופא המשפחה אבחן אצלו סוכרת סוג 2.

5.במסגרת הערעור הגישו הצדדים חווֹת דעת רפואיות. מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של פרופ' חוליו וינשטיין. המומחה סקר את מאפייני עבודתו של המערער – את המשמרות, את הפגיעה בדפוסי השינה והאכילה, את סכנת החיים ואת תחושת הלחץ והמתח הנפשי. כמו כן התמקד המומחה באירוע מחודש ינואר 2002 (פריצת המחסום על-ידי המחבל) ובפחד שהותיר בלבו של המערער. לדעת המומחה, הדחק הקשה לאורך שנות השירות במשטרה, ובמיוחד באירוע הקשה בתחילת שנת 2002, גרמו למערער לחלות בסוכרת. מטעם המשיב הוגשו חווֹת דעת של פרופ' מרדכי וייס. המומחה מייחס את המחלה אצל המערער לרקע המשפחתי ולעישון ממושך. המומחה שלל קשר בין הדחק הנטען לבין ההתבטאות הקלינית של המחלה, והדגיש בהקשר זה את פרק הזמן שחלף עד לאבחון הסוכרת בשנת 2004 (אז בוצעה לראשונה בדיקה כפולה של רמת הסוכר בצום), וכן את העובדה שמדובר בעניינו בטענה לדחק מתמשך. יצוין כי שני המומחים מטעם הצדדים הגישו השלמות לחוות הדעת, שבהן התייחסו לדו"ח "ועדת רפפורט".

6.ביני לביני הורתה הועדה על מינוי מומחה מטעמה – ד"ר יאיר ירושלמי (החלטת כבוד השופט באומגרט מיום 22.2.2017). בחוות דעתו (מיום 5.7.2017) ציין המומחה כי דרושות שתי בדיקות נפרדות של רמת הסוכר כדי לקבוע אבחנה של סוכרת, ובענייננו משום מה בוצעה בחודש יולי 2002 רק בדיקה אחת. עם זאת, כך הבהיר המומחה, במבט רטרוספקטיבי על התפתחות המחלה אצל המערער ברור הדבר שערכי הסוכר שנמדדו באותה בדיקה משנת 2002 (129 מ"ג%) היו בבחינת "סנונית ראשונה" למחלה שאובחנה לאחר מכן. בהקשר זה ציין המומחה כי העובדה שהופיעו סיבוכים בשלב מוקדם יחסית מחזקת את ההנחה שהמחלה פרצה כבר בשנת 2002.

7.עוד התייחס המומחה לספרות ולידע הרפואי לגבי הקשר שבין דחק לבין הופעת סוכרת סוג 2. בהקשר זה ציין כי אמנם נושא הדחק מוזכר "פה ושם" ב- Text Books ולא מופיע ברשימת הגורמים האחראים למחלה, אולם עבודות מחקר רבות מצאו קשר ברור בין מצבי דחק לבין הופעת המחלה; "יש להבדיל בין גורם ראשוני להופעת סוכרת, כמו פגיעה ישירה בלבלב והעדר אינסולין, לבין מצב שבו הופר איזון הסוכר, כתוצאה מחסר יחסי של האינסולין, הפרעה בפעולתו או התפתחות של תנגודת לפעולת האינסולין, שיביאו לתוצאה דומה של עליית רמות הסוכר בדם". במצבים מהסוג האחרון, הסיבה לעלייה ברמת הסוכר ולהופעת "סוכרת גלויה" נחשבת "גורם הדק" למחלה. המומחה הוסיף והביא מהניסיון השוטף של הרופאים, המצביע על כך שחשיפה לסטרס גורמת לעלייה ברמות הסוכר בדם. "כחלק מתגובה פיסיולוגית לגירוי של דחק, מופרשים 'הורמוני דחק' כמו קורטיזול ואדרנלין שיגרמו לעלייה בייצור וברמות גלוקוז" – כך הסביר המומחה והוסיף: "אותם אנשים הנמצאים במצב של סוכרת סמויה, בהיחשפם למצבי דחק מעין אלה יעלו את רמות הסוכר בדם, דבר שיביא להתפרצות גלויה של הסוכרת". המומחה הפנה גם לממצאי הועדות שעסקו בסוגיה הנדונה, בהן ועדת רז וועדת רפפורט, וכן לספר האחרון של המועצה הלאומית לסוכרת (משנת 2017). מכל המקורות האמורים עולה הכרה בקשר שבין דחק לבין הופעת סוכרת, אך בד בבד מודגש הצורך לבחון כל מקרה פרטני לפי נסיבותיו.

8.ואכן, המומחה ניגש לבדוק את עניינו של המערער. צוין כי הלה עבד במשמרות "בזמנים משתנים" ונחשף לאירועים אמתיים ולחששות אמתיים. המומחה ציטט גם מראיונות במשטרה שבהם הלין המערער על לחץ נפשי בעבודתו, ועל יסוד מכלול החומר בא המומחה למסקנה כי המערער "היה נתון ללחצים נפשיים די משמעותיים, על זה נוסף תסכולו מהעובדה שהיה נתון להקפצות ולמשימות במחוזות אחרים". המומחה העריך כי אין עסקינן באירוע דחק ספציפי כי אם במצב נפשי מתמשך הנובע מאופי העבודה, מחשיפה לאירועים מיוחדים ומן החששות שנלוו לתפקידו. למערער היה רקע משפחתי לסוכרת ועל כן – לפי הערכת המומחה – הלחץ הנפשי היה בבחינת "גורם הדק" להקדמת הופעת הסוכרת, לפחות במספר שנים. בהקשר זה שם המומחה דגש על נתון נוסף, קרי: התפתחות המחלה במקרה הנדון שהיא "שונה מהמצופה"; במקום שבו מדובר בגורם דחק, צפוי כי ערכי הסוכר יהיו גבוהים כבר עם הופעת המחלה, אך אין לכך עדות בענייננו. המומחה הדגיש כי בשנים הראשונות לא התקיים מעקב אחר מדדי הסוכר; עובדה זו מקשה על התייחסות מלאה להתנהלות המחלה.