פלוני נ' פלוני ואח'

לפני תביעה שהוגשה ע"י פלוני (להלן: "התובע") נגד פלוני (להלן:" "הנתבע") ופלונית (להלן: "הנתבעת"), להורות על אכיפת זכרון דברים שנחתם בין התובע לבין הנתבע ביום 1.9.2006 (להלן: "זיכרון הדברים"), ולהצהיר כי התובע הוא בעל הזכויות והמחזיק הבלעדי של נכס מסחרי הנמצא ברחוב *** (להלן: "הנכס").

בנוסף ביקש התובע להצהיר כי זכרון הדברים והסכם המכר מיום 1.9.2006 חוסם אפשרות להעברת זכויות או רישומה של הנתבעת כבעלת זכויות בנכס אצל עמידר או ברישומי לשכת רישום המקרקעין ולהורות לעמידר או רשם המקרקעין למחוק כל רישום או הערת אזהרה שנרשמה לטובת הנתבעים 1 ו-2 על זכויות התובע בנכס.

רקע

הנכס רשום בלשכת רישום המקרקעין בבעלות רשות הפיתוח.

אבותיהם של התובע והנתבע, שהיו אחים, היו דיירים מוגנים בנכס. בשלב מסוים העבירו האבות את זכויותיהם בנכס לבניהם, התובע ואחיו של הנתבע. בהמשך הועברו הזכויות מהאח לנתבע. ביום 31.12.1991 רכשו התובע והנתבע מעמידר את זכויות הבעלות בנכס בחלקים שווים ביניהם. הזכויות בנכס לא נרשמו על שמות התובע והנתבע בלשכת רישום המקרקעין אלא בעמידר בלבד.

בשנת 2004 הגישה הנתבעת נגד הנתבע, בעלה, תביעה לפירוק שיתוף בכלל נכסיהם ובהם הנכס נושא תביעה זו. לבקשת הנתבעת, ביום 13.9.2004 ניתנו צווי עיקול על זכויות הנתבע בנכס. העיקולים נרשמו אצל עמידר (במ/6).

לטענת התובע, ביום 14.8.2006 נחתם בינו לבין הנתבע זכרון דברים בדבר מכירת חלקו של הנתבע בנכס לתובע תמורת סך של 40,000$ (נספח ג1' לכתב התביעה). באותו מעמד העביר התובע לנתבע סך של 10,000$ וחתימת הצדדים על זכרון הדברים היוותה אישור לביצוע התשלום.

לטענת התובע, ביום 1.9.2006 נחתם בין התובע לבין הנתבע "הסכם מכר מחייב" בדבר מכירת חלקו של הנתבע בנכס לתובע בסכום האמור (נספח ג' לכתב התביעה). במעמד החתימה העביר התובע לנתבע סך כולל של 20,000$ בגין העסקה. חתימת הצדדים על מסמך זכרון הדברים היוותה אישור לתשלום האמור.

המסמכים האמורים, שנערכו ללא עורך דין, הודפסו על ידי התובע או מי מטעמו.

עסקת המכר לא דווחה לרשויות המס והזכויות בחלקו של הנתבע בנכס לא הועברו על שם התובע.

לא הוצגו אסמכתאות כלשהן לביצוע התשלומים על חשבון תמורת מכר חלקו של הנתבע בנכס לתובע בפועל. עם זאת, הנתבע מאשר שקיבל מהתובע סך כולל של 20,000$.

הצדדים חלוקים ביניהם האם, כפי שטוען התובע, מדובר היה בתשלומים על חשבון תמורת המכר כאמור בזכרון הדברים או שמא, כפי שטוען הנתבע, בכספי הלוואה.

בפסק דין שניתן ביום 25.1.2012 בהליכים שהתנהלו בין הנתבעת לבין הנתבע הכריע בית המשפט לענייני משפחה בין היתר במחלוקת ביניהם בעניין הבעלות בזכויות בנכס (50%), בקבעו כי הזכויות בבעלות משותפת של שניהם (תמ"ש 25290/04).

לאחר מתן פסק הדין, הגיעו הנתבע והנתבעת להסכמה שלפיה, במסגרת חלוקת הרכוש ביניהם, יועבר חלקו של הנתבע בנכס לנתבעת. יוער, כי במסגרת המשא ומתן עם הנתבע ניתנה לנתבעת אפשרות לבחור בנכס זה או בנכס אחר. הנתבעת בחרה בנכס נושא הליך זה.

בהתאם לפסיקתא שניתנה ע"י בית המשפט לענייני משפחה ביום 7.4.2014 הועברו זכויותיו של הנתבע בנכס לנתבעת ונרשמו על שמה בעמידר ביום 20.5.2014.

בשנת 2015 החליפה הנתבעת מנעולים בנכס וביקשה לעקל אותו לצורך פירוק השיתוף בו.

תמצית טענות הצדדים

התובע

לטענת התובע, בהתאם להסכם המכר מיום 1.9.2006, יתרת תמורת הנכס בסך של 20,000$ אמורה הייתה להיות משולמת לנתבע עם השלמת רישום זכויות הבעלות בנכס בשלמות על שם התובע.

לנוכח הליך הגירושין שהתנהל בין הנתבע לבין הנתבעת בבית המשפט לענייני משפחה ובשל צו איסור דיספוזיציה על כלל נכסי הנתבע, לא ניתן היה להשלים את הרישום בהתאם להסכם המכר.

במסגרת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה העביר הנתבע לנתבעת את זכויותיו בנכס בחוסר תום לב, ללא סמכות ומבלי שצירף את התובע להליך.

בחלוף הזמן, לנוכח התמשכות הליכי הגירושין בין הנתבע לבין הנתבעת ולנוכח חששו של התובע שהנכס יעוקל, פנה התובע לנתבע בבקשה להסדיר את רישום העסקה, אך הנתבע הרגיעו באמרו כי אין כל חשש שההליך יפגע בנכס.

לטענת התובע, הנתבע הודה שפעל בניגוד לדין ובניגוד להסכם מיום 1.9.2006 בכך שהסתיר מבית משפט לענייני משפחה את העובדה שהתובע הוא הבעלים של הנכס.

לטענת התובע, הסכם המכר תקף ולכן, לאחר מכן, לא יכול היה הנתבע להעביר לנתבעת את הזכויות בנכס.

התובע טען כי התנהל בין הצדדים הליך גישור שבמסגרתו נערכה חוות דעת שמאי שמטרתה כימות שווי זכויות הנתבעת בנכס במסגרת הליך איזון משאבים כנגד מחיקת רישום הזכויות על שם הנתבעת וקיום ההסכם.

לאחר שלנתבע התברר שוויו של הנכס הוא חזר בו מהתחייבויותיו וניתק קשר עם התובע.

לטענת התובע, הנתבעת ידעה כל העת כי הנתבע אינו הבעלים של הנכס והטעתה את בית המשפט לענייני משפחה.

הנתבע

הנתבע בקש מהתובע הלוואה בסך של 10,000$ לתקופה קצרה והתובע הילווה לו את הסכום. הנתבע נזקק לכספים נוספים ופנה לתובע לקבל הלוואה נוספת.

התובע ידע כי הנכס נושא התביעה וכל שאר נכסיו של הנתבע מעוקלים במסגרת הליכי הגירושין שהתנהלו בין הנתבע לבין הנתבעת מאז 2004. הנתבע היה מנוע מלעשות עסקה עם התובע בשל העיקולים כאמור.

ביום 1.9.2006 נפגשו התובע והנתבע בנכס. התובע מסר לנתבע סכום נוסף של 10,000$, הוציא את שני המסמכים, זכרון הדברים מ -14.8.2006 וזכרון הדברים מיום 1.9.2006 ובקש מהנתבע לחתום עליהם. לטענת הנתבע, הוא הביע פליאה על כך והבהיר לתובע כי הוא אינו יכול למכור את חלקו בנכס בשל העיקול וגם אינו מעונין בכך. התובע השיב כי מטרת החתימה היא שיהיה ביניהם "משהו". הנתבע טוען כי חתם על המסמכים בהיותו משוכנע כי מדובר בבטוחה להסכם הלוואה. שני המסמכים נחתמו ביום 1.9.2006 ומדובר בהסכם למראית עין.

החזקה בנכס חולקה על ידי הצדדים לצורך ארנונה בלבד, היא אינה משקפת הסכמה לגבי חלוקת הזכויות בו.

הנתבע החזיר לתובע את ההלוואה על פי הסכם, בנוכחות בני משפחה של הצדדים.

הימנעות התובע מלנקוט כל פעולה ביחס לנכס במשך יותר מ-10 שנים מלמדת על הסכמות נסתרות בדמות קבלת הלוואה מהתובע.

הנתבעת 2

זכויות הנתבע בנכס עוקלו עוד ב-2004 במסגרת סכסוך המשפחה בין הנתבעת לבין הנתבע. התובע ידע על ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הנתבעת לבין הנתבע.

לנוכח האמור, הנתבע לא היה רשאי להעביר את הזכויות בנכס לתובע.

מסמכי זכרון הדברים מיום 14.8.2006 ו-1.9.2006 הם הסכמים למראית עין שמטרתם הייתה לנשל את הנתבעת מזכויותיה לנוכח סכסוך ביחס לחלוקת הרכוש בינה לבין הנתבע.

סכום התמורה בהסכם לא שיקף את שווי הנכס.

הכרעה

זכרון הדברים כפוף לצו העיקול

בע"א 8127/06 רינה ברוקס נ' דרורת (י.מצקל) בית מסחר לרפואות בסיטונות בע"מ (26.6.2011) נאמר ע"י כבוד השופט מלצר כך:

"צו עיקול הינו חיוב המוטל על בעל הנכס מכוח צו שיפוטי המונע ממנו לבצע דיספוזיציות בנכסים המעוקלים. מהותו של הצו הוא חיוב מכוח הדין למניעת עבירות הנכס ובמובן זה הוא דומה לחיוב רצוני להגבלת עבירות. מכאן, שכשם שחיוב לבצע עסקה בנכס, הנוגד חיוב קודם שלא לבצע עסקה כאמור, כפוף לדיני העסקאות הנוגדות, מכוח סעיף 9 לחוק המקרקעין, כך ניתן להקיש אף לעניין חיובים למניעת עבירות מכוח הדין. התוצאה היא שנוצרת תחרות בין חיוב ראשון בזמן שלא לבצע עסקה במקרקעין ובין התחייבות שניה בזמן בין בעל הנכס לצד שלישי - להעברת זכויותיו בנכס. את הפתרון לתחרות בין האינטרסים המוגנים של הנושה שהוצא לטובתו צו עיקול שטרם נרשם ובין רוכש שני בזמן יש למצוא, לפי גישה זו, בדיני העסקאות הנוגדות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין. בהתאם לכך, על מנת שזכותו המאוחרת של הרוכש השני בזמן תגבר על זכותו של הנושה- שבית המשפט הטיל לזכותו עיקול- הוא יצטרך לעמוד בתנאי תום הלב והתמורה..." (סעיף 28 (א) לפסק הדין).

בענייננו, כפי שכבר הובהר לעיל, צו עיקול על זכויות הנתבע בנכס הוטל לבקשת הנתבעת כבר בשנת 2004, ובסמוך לכך נרשם אצל עמידר המנהלת את רישום הזכויות בנכס.

לפיכך, התחייבות הנתבע משנת 2006 למכור את זכויותיו בנכס לתובע, היתה כפופה לעיקול שקדם לה בזמן.

עובר לחתימת זכרון הדברים, התובע יכול ואף צריך היה לבדוק את זכויות הנתבע בנכס בעמידר. לו עשה כן, היה מגלה מיד את העיקול שנרשם בהתאם לצו בית המשפט לענייני משפחה עוד בשנת 2004 שבגינו מנוע הנתבע מלמכור או להתחייב למכור את זכויותיו בנכס. כלומר בבדיקה פשוטה יכול היה התובע למנוע את התאונה המשפטית שהוא טוען לה.

יפה לעניין זה קביעת בית המשפט בעניין ע"א 842/79 משה נס נ' נחום גולדה, פ"ד לו (1) 204, 213 (1981):

"מקום שקיימת חובת רישום זכויות קניין בנכס בספרי רישום, העומדים לעיונו של הציבור, לא יצא צד ג' ידי חובת "תום-לבו", בטרם יבדוק רישום זה. הרי אחד הטעמים העיקריים לחובת הרישום הוא להסיר מכשול לפני קונה ולמנוע תקלה בדרכו אל הרכישה. על-ידי כך שמעמידים לעיונו מידע ברור ומדויק באשר לבעלים של הנכס, ועד כמה חופשי הבעלים להקנות זכויותיו.

קונה, המתעלם מספרי הרישום ונמנע מלעיין בהם, לא עושה את כל המצופה ממנו, ואל לו אלא להלין על עצמו, אם סבל נזקים ונמנעה ממנו זכות הקניין שביקש לרכוש" (ההדגשה אינה במקור).

התובע לא עשה כן. מהראיות שהוצגו לי התרשמתי כי לא בכדי לא עשה כן.

על יסוד העובדות שתפורטנה להלן, שוכנעתי כי במועד חתימת זכרון הדברים ידע התובע בפועל על הליכי הגירושין המתנהלים בין הנתבעת לבין הנתבע, הסכסוך המר ביניהם וההליכים שנקטה הנתבעת נגד הנתבע ותביעותיה ממנו בענייני רכוש. התובע ידע שהנתבעת הטילה עיקולים על הנכס נושא התביעה וידע כי למעשה מנוע הנתבע מלהעביר את זכויותיו בנכס עד לאחר הכרעת בית המשפט לענייני משפחה בסכסוך ובהתאם לתוצאותיה.

בתצהירו הסביר התובע כי לא ניתן היה להשלים את הרישום בהתאם להסכם המכר בשל הליכי הגירושין שהתנהלו באותה עת בין הנתבע לבין הנתבעת, לדברי הנתבע, עקב איסור דיספוזיציה על כלל נכסיו (סעיף 11). מדברים אלה עולה כי התובע ידע כי נאסר על הנתבע להעביר את זכויותיו בנכס עוד טרם חתימת זכרון הדברים.

בעדותו ניסה התובע להרחיק את עצמו מהמידע אודות ההליכים בין הנתבע לבין הנתבעת. תחילה אמר כי נודע לו על ההליכים בשלב מאוחר. לאחר מכן אמר כי הדבר היה בשנת 2006. כלומר בזמן עריכת זכרון הדברים. בהמשך אמר כי ידע על הסכסוך אך לא ידע על העיקול. התובע לא ידע מה פירוש המילה עיקול (עמ' 18). התובע אמר כי לא ידע שיש מגבלות בנכס אך ידע כי ייקח זמן להשלים אותו (עמ' 19). בהמשך אמר כי עובר לחתימת המסמך השני אמר לו הנתבע שיש לו בעיות עם אשתו וכי יסיים את העסקה תוך מספר חודשים (עמ' 22). לאחר מכן אמר כי הנתבע אמר לו בזמן זכרון הדברים שיסיים את הספור עם הנתבעת תוך שנתיים (עמ' 23). בהמשך חקירתו אמר כי רק בשנת 2008 נודע לו שיש בעיה רצינית בין הנתבע לבין הנתבעת (עמ' 32). תשובותיו המתפתלות של התובע לא הניחו את דעתי. לא נתתי אמון בגרסתו.

הספק שעוררה גרסתו המשתנה של התובע קיבל משנה תוקף נוכח עדותו של אחיו. האח אמר בעדותו כי כאשר עשו התובע והנתבע את העסקה ידע התובע שאי אפשר להעביר את הנכס על שמו בגלל צו של בית משפט שאסר על הנתבע והנתבעת לחלק את הרכוש (עמ' 39).

גם הנתבע אישר זאת. הנתבע הצהיר (סעיף 7) וחזר על כך בעדותו כי התובע ידע על הסכסוך וכי כל נכסיו מעוקלים עוד לפני שנתן לו את הכסף בשנים 2005-2004 (עמ' 56, 61). עדות הנתבע בעניין זה הייתה מקובלת עלי.

כאמור, דעתי היא כי טרם חתימת שני מסמכי זכרון הדברים, התובע ידע כי בין הנתבעת לבין הנתבע מתנהלים הליכי גירושין, שבמסגרתם הוטל עיקול על הנכס נושא התביעה, שבגינו הנתבע לא רשאי להתחייב להעביר את זכויותיו בנכס. במועד חתימת זכרון הדברים התובע ידע שלא ניתן לבצע עסקת מכר בחלקו של הנתבע בנכס ולא ידוע אם ניתן יהיה לבצעה בעתיד. בנסיבות העניין מדובר בקונה שאינו תם לב.

בכל מקרה, גם אם התובע לא ידע כי הנכס עוקל (כאמור, דעתי היא כי התובע ידע זאת), החיוב על פי העיקול שקדם בזמן ונרשם בעמידר לא לבצע עסקה גובר על ההתחייבות השנייה בזמן בין הנתבע לבין התובע שלא דווחה ולא נרשמה בגינה הערה כלשהי.

התובע מפנה בסיכומיו למספר פסקי דין העוסקים במקרה שבו עיקול נרשם במועד מאוחר להתחייבות לבצע עסקה במקרקעין (לדוגמא סעיפים 33 – 34 ו-53 לסיכומי התובע). פסיקה זו אינה רלוונטית למקרה דנן.

התובע לא ראה את זכרון הדברים כחוזה מכר מחייב ולא פעל על פיו

התובע לא ראה את זכרון הדברים כחוזה מכר מחייב ולא פעל על פיו.

בהעדר גמירות דעת כאמור אין התובע זכאי לאכיפת זכרון הדברים.

התובע הציג זכרון דברים וטען כי הצדדים הסכימו להעביר את הזכויות בנכס במסגרתו.

עם זאת, בפועל, הצדדים לא ביצעו פעולות כלשהן להשלמת רישום המכר גם בחלוף 8 שנים עד למתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בשנת 2012 והעברת זכויות הנתבע לנתבעת. למעשה עד להגשת התביעה בשנת 2016 לא שלח התובע לנתבעים כל מכתב דרישה או פניה שלו בבקשה לחתום על חוזה מפורט או להשלים את העברת הזכויות בנכס.

הצדדים לא פעלו לרישום הערה כלשהי בגין זכרון הדברים בעמידר (דבר שממילא לא היה אפשרי בשל העיקול אך לא הוצגה פניה לעמידר לרישום הערה או עיקול על ידי התובע), ולא פעלו לרישום מכירת הנכס.

הצדדים לא דיווחו על ההסכם לרשויות המס (ראו בעניין זה סעיף 16(א)(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963).

הצדדים לא הציגו אסמכתאות כלשהן בדבר העברת תמורה בפועל לפי ההסכם.

נכון כי אין מחלוקת בין התובע לבין הנתבע כי התובע העביר לנתבע 20,000$ (הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם מדובר בכספי הלוואה שהוחזרה). עם זאת, קיים חשש, כפי שטוענת הנתבעת, כי העדר אסמכתא על העברת הכספים בפועל מלמד על כך שהדבר לא בוצע בפועל אלא נרשם במטרה לבסס עסקה שמטרתה הייתה להבריח ממנה את הנכס.

בזכרון הדברים נדחתה העברת יתרת התמורה (20,000$) למועד עתידי של השלמת רישום הזכויות על שם התובע – מבלי שנקבע מועד סופי שעד אליו על הצדדים להשלים את הרישום.

הנתבעים המשיכו לשלם לרשות המקומית תשלומים בגין אחזקת החלק בנכס גם לאחר חתימת זכרון הדברים (מוצגים במ/4 ובמ/5, נספח ד לתצהיר הנתבעת). יצוין, כי בעבר הייתה בנכס מחיצה בין החלקים המוחזקים על ידי כל אחד מהצדדים. בשלב כלשהו הוסרה המחיצה על ידי התובע, על דעתו בלבד וללא הסכמת הנתבעים. לא ברור מתי בוצע הדבר, אך בכל מקרה הנתבעים המשיכו לשלם לרשות המקומית ארנונה בגין אחזקת חלק מהנכס.

ראיה נוספת לכך שהצדדים לא התקשרו בהסכם שהם ראו אותו כמחייב יש במכתב התובע לעו"ד רן רייכמן מיום 4.2.2008 (מוצג במ/3) – מועד המאוחר לזכרון הדברים. במכתב האמור פירט התובע כי הנכס הוא בשותפות עם הנתבע וכי הוא מעוניין לקנות את חלקו של הנתבע בנכס. במכתב לא טען התובע בכל צורה ואופן כי הוא רכש כבר את חלקו של הנתבע. בסתירה חזיתית לגרסתו כיום, במכתבו מסר כי הצדדים הגיעו להסכמה עקרונית לבצע את המכר בתמורה לסך של 24,000$. למותר לציין כי סכום זה אינו עולה בקנה אחד עם הסכומים שפורטו בזכרון הדברים.

מנוסח המכתב עולה בבירור כי גם מנקודת מבט התובע בזמן אמת, הוא לא קנה את חלקו של הנתבע בנכס בשנת 2006. אילמלא כן, לא צריך היה לציין כי הנכס הוא בשותפות עם הנתבע.

איני מקבלת את טענת התובע בחקירתו כי חתם על המכתב בשל הסברו של הנתבע כי המכתב מיועד להוצאת הנכס מהמחלוקת עם הנתבעת כדי להשלים את העסקה עם התובע (עמ' 23). אין כל ביסוס לטענה זו. אין הסבר מניח את הדעת להסכמת התובע לחתום על מסמך שצוין בו מחיר שונה של הנכס מהמחיר שהוסכם עליו לכאורה, או מדוע לא צוין כי התובע רכש כבר את חלקו של הנתבע בנכס.

איני קובעת מסמרות בשאלה אם זכרון הדברים נעשה כחוזה למראית עין במטרה להוציא את הנכס ממצבת נכסי הנתבע כדי לסכל את תביעת הנתבעת ביחס אליו. עם זאת, נוכח מכלול הנסיבות, לא ניתן לשלול אפשרות זו כהסבר סביר למחדלי התובע מלבצע כל פעולה שהיא לביצוע ויישום זכרון הדברים, ובכלל זאת, הימנעותו מלפנות בכתב לגורם כלשהו בעניין זה ממועד חתימת זכרון הדברים ועד להגשת התביעה במשך 10 שנים.

סוגיות נוספות

הצדדים טענו מספר טענות נוספות שאליהן אתייחס בקצרה מעבר לצורך.

הנתבעת 2 טענה טענות נוספות ביחס לעמידה בדרישת הכתב והמסוימות של זכרון הדברים. לנוכח המסקנה שהגעתי אליה לעיל איני נדרשת להכריע בהן.

הצדדים חלוקים לגבי השאלה אם הנתבע השיב את הכספים שקיבל לכאורה מהתובע.

בנושא זה הובאו עדויות סותרות. לצורך הקביעה כי בנסיבות שבהן העיקול הוטל על זכויות הנתבע בנכס ונרשם כדין עוד לפני חתימת זכרון הדברים, התובע אינו זכאי לאכוף את זכרון הדברים, איני נדרשת להכריע בשאלה זו.

הצדדים חלוקים לגבי השאלה מי שילם את הארנונה עבור הנכס.

מהראיות שהוצגו עולה כי לאורך השנים הן התובע והן הנתבעים שילמו את הארנונה עבור הנכס (כל צד שילם בנפרד בגין החלק שהיה רשום ברשות המקומית כמוחזק על ידיו, ראו לדוגמה מוצגים במ/4 ובמ/5, נספח ד לתצהיר הנתבעת).

בכל מקרה, גם לו הוכיח התובע כי הוא היה המחזיק הבלעדי בנכס בשלמות וכי שילם את התשלומים שהתחייבו מכך לרשות המקומית (התובע לא הוכיח זאת), לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתי כי התובע אינו זכאי לאכוף את זכרון הדברים.

הנתבע טען כי זכרון הדברים נחתם כבטוחה להלוואה וכי בשל מצבו הנפשי באותו זמן על רקע הליך הגירושין מהנתבעת, הוא לא עיין בתוכנו. איני מקבלת טענה זו. זכרון הדברים הוא מסמך קצר הנושא כותרת ברורה ביחס לתוכנו. בנסיבות אלה מתקיימת החזקה כי החותם על מסמך מודע לתוכנו. התרשמתי כי הנתבע ידע והבין את מהות המסמך שעליו חתם. הפרשנות הסבירה ביותר לנסיבות המקרה היא כי התובע והנתבע עשו יד אחת בניסיון מודע להוציא את הנכס מידי הנתבעת שתבעה זכויות בו ובנכסים נוספים במסגרת סכסוך הגירושין עם הנתבע.

הנתבע טען בסיכומיו לעושק (סעיף ד(1) לסיכומים). הטענה לא נטענה בכתב הגנתו ולא בוססה.

הנתבעת טענה כי סכום התמורה שצוין בזכרון הדברים לא היה ריאלי וזאת בהשוואה לשווי הנכס כפי שנקבע בחוות דעת שמאי שצירף התובע לכתב התביעה. חוות דעת השמאי האמורה נערכה בשנת 2014. למותר לציין כי לא ניתן ללמוד ממנה על שווי הנכס בשנת 2006.

לסיכום

לנוכח כל האמור, אני דוחה את התביעה. התובע אינו זכאי לאכיפת זכרון הדברים.

בסיכומיו טען התובע כי "לחילופין, יכול בית המשפט לפסוק לטובת התובע על דרך ההשבה." הטענה נטענה לראשונה בסיכומים. בכתב התביעה עתר התובע לסעד של אכיפת זכרון הדברים וזאת בלבד. לפיכך, אין בסיס לטענה ואני דוחה אותה.

לנוכח מסקנתי כי הנתבע חתם על זכרון הדברים למרות שידע – בדומה לתובע - כי הנכס מעוקל, איני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבע.

התובע יישא בשכר טרחת ב"כ הנתבעת 2 בסך של 20,000 ₪.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ח, 16 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.