פלוני נ' יכין ובועז חברה לבנין בע"מ

הרקע לתביעה העיקרית וטענות הצדדים

1.ביום 2.12.07 נפגע התובע, יליד 1986, במהלך עבודתו אצל הנתבעת, העוסקת בין היתר בעבודות בנייה.

2.לפי הנטען בכתב התביעה, התובע נתבקש על ידי מנהל הנתבעת לפנות פסולת מהבניין שבאתר הבנייה לתוך מכולה שהוצבה מעברה השני של גדר בטון שבאתר שגובהה כשני מטרים. בכדי לבצע את העבודה, היה על התובע למלא פסולת בדליים, לעלות עמם על משטחים שהוצמדו לגדר, לעמוד על הגדר ולהשליך את הפסולת לתוך המכולה.

3.לטענת התובע, תוך כדי ביצוע עבודה זו, הוא נפל מעל גדר הבטון לקרקע וכתוצאה מכך הוא נחבל בכל חלקי גופו, ובמיוחד בכתף שמאל (להלן: "התאונה"). בהמשך, עבר התובע טיפולים שונים, אך לבסוף הוא נותר כשהוא סובל מהגבלה תפקודית קשה בעלת השפעה מכרעת על יכולת תפקודו הן בחיי היומיום והן בעבודתו.

4.בהיות התאונה תאונת עבודה, הוא נבדק על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי אשר קבעה כי לא נותרה לו נכות צמיתה. ואולם התובע תמך את תביעתו בחוות דעת של ד"ר מדלג' מיום 2.12.09 במסגרתה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 15% לפי תקנה 41(4)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), בשל כאבים בכתף שמאל, הגבלה בתנועות כתף זו ובשורש כף יד שמאל.

5.לטענת התובע, התאונה ארעה בשל התרשלות הנתבעת אשר לא הדריכה את העובדים בכלל ואת התובע בפרט, העסיקה מנהלי עבודה לא מיומנים, פזיזים ורשלניים, השתמשה בשיטות עבודה מסוכנות ובלתי בטיחותיות, לא נקטה אמצעים נאותים למניעת קרות התאונה, ועוד.

6.מאידך, טענה הנתבעת כי התאונה לא ארעה באופן שהתובע תאר אותה. לדבריה, התובע אמנם נדרש לפנות פסולת מהבניין שבאתר דרך חצר הבניין שבקומת הקרקע שלו הוא עבד, אך בחצר היה תוואי דרך נקי ופנוי לחלוטין, דרכה יכול היה התובע לפנות את הפסולת למכולה שהייתה מעבר לחצר הגדר שגובהה היה רק מטר וחצי, ולא היה צורך לטפס על משטחים לשם כך. לכן, משבחר התובע לפעול בדרך בה פעל, הוא זה שאחראי לנפילה. הנתבעת שללה את כל טענות התובע בדבר מחדליה הבטיחותיים כלפי העובדים בכלל, והתובע בפרט וטענה כי היא מקפידה על בטיחותם של עובדיה.

7.הנתבעת הוסיפה וטענה, כי גם תאורו של התובע על מצבו לאחר הנפילה מוגזם ומופרז. כך או כך, נטען, אין ממש בטענותיו על קיומה של נכות, וככל שלתובע מגבלות רפואיות הן אינן תוצאת התאונה. הנתבעת הוסיפה, כי התובע שהה לא מעט שנים בבתי הסוהר בשל עבירות פליליות וביטחוניות שביצע והוא אינו זכאי לפיצוי כלשהו.

8.הנתבעת הגישה מצידה חוות דעת של ד"ר צבי גורן מיום 24.10.14, אשר קבע שלתובע לא נותרה נכות צמיתה מהתאונה.

9.להשלמת התמונה יצוין, כי נוכח המחלקות בין המומחים, מינה בית המשפט את פרופ' עמוס פייזר כמומחה מטעם בית המשפט. פרופ' פייזר קבע בחוות דעתו, מיום 27.01.16, כי לתובע נכות רפואית צמיתה בכתף שמאל בשיעור 5% לפי תקנה 35(1)ב' לתקנות המל"ל (מחצית). נכות זו ייחס פרופ' פייזר לתאונה, נוכח העובדה כי לאחר החלמת התובע מהשבר נותרו לו כאבים ונותרה הגבלה מזערית בקצות תנועות הכתף השמאלית הגורמים להפרעה תפקודית מזערית בכושר הפעולה הכללי.

התביעה שכנגד וטענות הצדדים

הנתבעת לא הסתפקה בדחיית טענות התובע והגישה אף היא תביעה כנגדו.

10.בתביעה נטען, כי הנתבעת הלוותה לתובע סך של 5,900 ₪, הנושא, לפי מסמך מיום 19.03.09 ריבית חודשית בשיעור 1.5% לחודש, סכום המגיע נכון ליום התביעה על סך של 13,447 ₪.

11.בנוסף נטען, כי הנתבעת הלוותה לתובע סך של 2,500 ₪ ביום 29.01.08, סך של 1,200 ₪ ביום 17.03.08 וסך נוסף של 1,000 ₪ ביום 1.04.08. גם סכומים אלו לא הושבו לה. כמו כן, נטען, כי הנתבעת שילמה לתובע סך של 1,000 ₪ עבור 12 ימי היעדרות בסמוך לאחר התאונה, סכום שהיה אמור להיות משולם על ידי המוסד לביטוח לאומי ובפועל גם שולם על ידו. נטען כי התובע קיבל ביתר סך של 1,000 ₪ ביתר והוא נדרש להשיבם לנתבעת. את התביעה שכנגד העמידה הנתבעת על סך של 18,147 ₪.

12.התובע, כפר בקבלת הלוואה כלשהי מהנתבעת וטען כי מעולם לא קיבל ממנה דרישה להשבת חוב כלשהו. נטען גם כי הריבית הנדרשת, היא בניגוד להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 והיא נוגדת את תקנת הציבור.

אדון תחילה בתביעת התובע, וראשית - לשאלת האחריות.

שאלת האחריות

המסכת הראייתית

13.התובע, בתצהירו, עמד בין היתר על נסיבות קרות התאונה. לדבריו, במהלך עבודות לפינוי פסולת מבניין בו עבדה הנתבעת למכולה שהוצבה מצדה האחר של גדר בטון שגובהה כשני מטרים, הוא נדרש לעבור עם דליים מלאים על קרש המוביל למשטחי אבן שהיו ליד הגדר החיצונית, לעבור לעלות למשטחי אבן (של מרצפות) ולהשליך את הפסולת לתוך המכולה. לשם כך, היה עליו לעמוד עם רגל אחת על משטח האבן ועם הרגל השנייה על הגדר החיצונית שהייתה רחוקה כמטר ממשטחי האבן.

14.הוא הוסיף וסיפר כי במהלך העבודה שעה שנדרש להשליך למכולה שק מלט יבש השוקל 50 ק"ג, הוא הרים את השק, עבר על הקרש, עלה על משטח האבן, העביר את רגלו על הגדר החיצונית, ואז החליקה רגלו מעל הגדר החיצונית והוא נפל מגובה של כשני מטרים לקרקע שבין הגדר החיצונית ומשטחי האבן יחד עם שק המלט. כתוצאה מהנפילה הוא נחבל בכל חלקי גופו ובמיוחד בכתף שמאל.

15.לדבריו, עם נפילתו, עובד נוסף, מר מחמד גזאוי שעבד בסמוך לו, הזעיק עזרה, ויחד עם אחיו (של התובע), מר כ'  (להלן: "כ' ") שעבד גם הוא אצל הנתבעת, הרימו אותו והסיעו אותו - לבקשת מר אליהו סעדיה, מנהל הנתבעת - למרפאה בה קיבל טיפול רפואי.

16.בחקירתו הנגדית בבית המשפט סיפר התובע, כי הוא עסק בעיקר בעבודות ניקיון ופינוי פסולת של המבנה הישן וכי מר סעדיה הנחה אותו היכן לנקות. הוא היה מנקה כדי שהעובדים יוכלו להמשיך בעבודה. לדבריו, רק לפרק זמן קצר, בכל תקופת עבודתו אצל הנתבעת, הביאה הנתבעת מהנדס לשטח ואז אכן הייתה הקפדה על כללי בטיחות. לאחר עזיבת המהנדס, המצב חזר להיות כשהיה ללא הקפדה.

התובע גם הצטייד עם עדויות שני העובדים שסייעו לו לאחר נפילתו, אחיו כ' ומחמד גזאוי.

17.מר גזאוי סיפר בתצהירו, כי תוך כדי עבודת התובע בפינוי פסולת מהבניין למכולה שהוצבה מעברה השני של גדר בטון שגובהה כשני מטרים, הוא נפל ונחבל. לדבריו, הוא עבד במרחק של כ-3 מטרים מהתובע כשלפתע שמע צעקה מפיו של התובע וראה אותו נופל מהגדר לקרקע. הוא רץ לעברו וקרא גם לאחי התובע, שהגיע לעזור לו להרים את התובע. בשלב זה, ביקש מר סעדיה מכ' להסיע את התובע למרפאת קופת חולים לקבלת טיפול רפואי. מר גזאוי הוסיף, כי העבודה נעשתה באופן מסוכן, שעה שעל התובע היה לעלות עם הפסולת על משטחי אבן שהוצבו בחצר במרחק של כמטר מהגדר החיצונית שלידה הוצבה המכולה, ולעמוד עם רגל אחת על משטחי האבן ועם רגל אחת על הגדר החיצונית. הוא הוסיף, כי ביצוע העבודה בשיטה זו נעשה לבקשת מר סעדיה שהיה מנהל העבודה במקום.

18.גם כ' , אחי התובע, העיד על דרך העבודה של פינוי הפסולת, באופן דומה כפי שתיאר מר גזאוי, וכן על כך שדרך פעולה זו נעשתה לבקשה מר סעדיה שנכח במקום כמנהל עבודה. הוא ציין, כי ברגע נפילתו של התובע, הוא עבד במרחק של כ-6-5 מטרים ממנו, כשלפתע שמע צעקות, וגזאוי קרא לו לעזור לו להרים את התובע. הוא הגיע למקום, הרים את התובע שהיה מאוד כאוב והושיב אותו בחצר הבניין. לבקשת מר סעדיה, הוא הסיע את התובע למרפאת קופת חולים.

19.מנגד, מטעם הנתבעת העיד מר סעדיה. לדבריו, הוא נקט ונוקט בכל אמצעי הזהירות והדרכת עובדים בכללי הבטיחות ויישומם בשטח. לתמיכה בטענה זו, צרף תמונות של עובדיו באתר אחר, המלמדות על נקיטת אמצעי זהירות באתרי הבנייה בהן הנתבעת עובדת.

20.באשר לתאונה טען, כי גובה הגדר החיצונה בצד הפונה לחצר הוא כמטר אחד בלבד. לפני הגדר החיצונה (לכיוון פנים החצר) קיימת גדר נוספת נמוכה מאוד שגובהה לא יותר מחצי מטר ואין בעייה כלשהי בעמידה עליה והשלכת הפסולת למכולה שמעבר לגדר. פעולה זו תואמת את כללי הבטיחות כפי שלמד בקורס בטיחות למנהלי עבודה בו השתתף. הוא גם שלל את טענת התובע כי היה עליו לפנות שק מלט וטען כי כל הפסולת פונתה על ידי התובע בדליים. לוּ עבד התובע כפי שהודרך לעבוד, התאונה לא הייתה מתרחשת. לשאלה מדוע נדרשה העברת הפסולת מעל הגדר והיא לא פונתה בדרך המלך, דרך השביל שיוצא מהבניין לכביש השיב כי בתוואי השביל החיצוני היו חפירות של קווי ביוב ובורות פתוחים. לדבריו, לרוחב החצר היה מעבר נקי מכל פסולת ומכשול וממילא לא הייתה כל סיבה להקיף ולצאת דרך השביל הראשי.

21.בחקירתו הנגדית אישר מר סעדיה כי ביום התאונה התובע עבד בפינוי פסולת. הוא נדרש להעביר את הפסולת שהצטברה מהעבודה בבניין למכולה שעמדה על הכביש מעבר לגדר החצר. התובע נדרש לקחת דליים מלאים בפסולת לעבור על גבי רצפת החצר, מרחק מטרים בודדים, לעמוד על הגדר הפנימית יותר שהייתה בנויה שם, גדר נמוכה בגובה של כ-50 ס"מ, ולשפוך את הפסולת אל מעבר לגדר החיצונית שגובה כ-מטר או מטר ועשרה ס"מ מעל לגובה הגדר הפנימית הנמוכה. המרחק בין הגדרות היה של כ-50-40 ס"מ. מר סעדיה אישר כי אכן עמדו משטחים של אבני ריצוף בחצר, אך לא היה כל צורך שהתובע יפסע על גבי משטחים אלו, ואם עשה כן הוא עשה זאת על דעת עצמו וללא צורך. כן אישר, כי התובע החל לעבוד בשעות הבוקר, 10:00 או 12:00 והתאונה ארעה בסביבות השעה 14:00. הוא עצמו נכח משך כל היום באתר.

22.מר סעדיה הוסיף בחקירתו הנגדית, כי התובע היה עובד בעייתי ובמקרים אחרים הוא סרב לחבוש קסדה ולא נענה לכללי הבטיחות. הוא נאלץ ללכת אחריו ולוודא שהוא מקיים את הוראות הבטיחות. הוא ציין כי הדריך את התובע כיצד לעבוד, אך לתובע הייתה דרך משלו לבצע את הדברים.

דיון והכרעה

23.ממכלול העדויות עולה כי לא יכולה להיות מחלוקת שהתובע נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעת בשעה שביקש לפנות פסולת למכולה. עדות התובע בעניין זה לא נסתרה. איני סבור כי גרסתו כי הנפילה הייתה שעה שהעביר שק מלט יבש עומדת בסתירה לגרסתו כי העביר דליים מלאים בפסולת בנייה. ככל הנראה, התובע העביר גם את זה וגם את זה ואין מדובר בעניין משמעותי. לצד זאת, מר סעדיה עצמו העיד כי שמע את התובע צועק ומיד הבחין בו כשהוא אוחז בכתפו. למעשה גם בתצהירו, מר סעדיה לא כפר בהתרחשות התאונה, ורק בחקירתו הנגדית ציין לראשונה כי עד היום הוא אינו בטוח שאין מדובר באירוע מבוים. הדבר לא מנע ממנו לאשר למוסד לביטוח לאומי כי התובע נפגע בתאונת עבודה, וניסיון התנערות זה יש בו כדי ללמד על ניסיון להתחמק מהאחריות למצבו של התובע, ויש בו גם, כדי להשליך על ההתייחסות לגרסתו באשר לנסיבות התרחשות התאונה. גם הטענה כי מר גזאוי לא נכח באתר במועד האירוע כי אם נכח באתר אחר של הנתבעת, לא זכתה לתימוכין, בדמות יומני עבודה וכיוצא בזה. מר גזאוי, אמנם לא ידע לומר את כתובת האתר ולא זיהה את האתר בתמונות שהוצגו לו, אך בכך אין כדי לקבוע כי הוא שיקר, שכן מדובר בתמונות מהחצר כיום ולא כפי שהיא נראתה במועד ביצוע העבודות, כשיש לזכור שמדובר באירוע שהתרחש לפני כעשור.

24.בכך גם די לקבוע כי פינוי הפסולת נעשה כפי שהעיד התובע, היינו כשהוא פוסע על גבי משטחי האבן עד לגדר החיצונה ומשם הוא הריק את תכולת הדליים למכולה שעמדה מאחורי הגדר. גרסת התובע בעניין זה לא נסתרה, ומה גם שגרסת מר סעדיה אינה הגיונית. ואבהיר.

25.מהעדויות והתמונות שהוגשו עולה כי בין החצר לרחוב הפרידו שתי גדרות. האחת, הפנימית, נמוכה בגובה של עד כ-50 ס"מ והשנייה, חיצונית בגובה של כשני מטרים מהצד החיצוני ומעט פחות מצדה הפנימי, היינו גבוהה יותר ממטר מהגדר הפנימית. בין שתי הגדרות ישנו מרחק של כ-50 ס"מ. בנסיבות אלו, ברי לכל, כי לא ניתן לעמוד על גבי הגדר הפנימית ולהשליך דליים מלאים פסולת בניין למכולה שמעבר לגדר החיצונה. התמונות שהוגשו, על ידי הנתבעת, מלמדות כי גובה הגדר החיצונית מעל הגדר הפנימית הוא יותר ממטר. פשיטא, כי לא ניתן היה לעמוד על הגדר הפנימית, הרחוקה כאמור, כחצי מטר מהגדר החיצונה ולהשליך פסולת בנייה אל המכולה. גם לוּ הדבר היה אפשרי, ברי כי מדובר בביצוע פעולה מסוכנת, כשהסיכון ליפול אל הקרקע שבין שתי הגדרות הוא גבוה. על כן ניתן לקבוע כי פינוי הפסולת נעשה כדרך שתיאר זאת התובע, ועדותו נתמכה על ידי עדיו, היינו כשהתובע פוסע על גבי משטחי האבן שעמדו בחצר עד לגדר הנמוכה ומהם פסע באופן חלקי אל הגדר החיצונה, והוא השליך את הפסולת למכולה כשרגל אחת שלו על גבי הגדר החיצונה והאחרת על גבי משטחי האבן.

26.בנסיבות אלו, גם אם מר סעדיה לא הורה לתובע להשליך את הפסולת בדרך בה ביצע זאת, הרי משעה שהוא הורה לו להעביר את הפסולת דרך החצר עד לגדר מבלי להקיף אותה ולצאת בדרך המלך - עובדה שמר סעדיה הודה בה במפורש ואף נימק זאת בחוסר יכולת לעבור בשביל המוליך אל הרחוב – הוא היה אמור לדעת כי הדרך היחידה, למצער ההגיונית יותר לעשות זאת (ביחס לאפשרות של עמידה על גבי הגדר הנמוכה), היא בדרך בה התובע ביצע זאת, היינו על גבי משטחי האבן. לטעמי, בשים לב לעובדה כי מדובר באתר בנייה קטן, וכשהתובע היה עסוק בפינוי הפסולת במשך מספר שעות, כך גם לפי עדות מר סעדיה, די נהיר כי הוא הבחין בתובע מפנה את הפסולת בדרך זו, ואין כל עדות – גם לא של מר סעדיה שכפר במציאות זו - כי הוא העיר לו לחדול מכך.

27.ההלכה מקדמת דנא הינה שעובד הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. חובת הזהירות הכללית של מעביד כלפי עובדיו טומנת בחובה, בין השאר, את התפקיד שלא להורות, ולא לאפשר לעובדים, לבצע את העבודה בדרך שאינה מבטיחה את ביטחונם האישי (ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גודלמן, פ"ד יט(1) 374 (1965); ע"א 663/88 זיריזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז(3) 225 (1993); ע"א 971/03 בגא נ' מלול (פורסם בנבו, 10.11.05); ת"א (מחוזי-מרכז) 23715-11-11 פלוני נ' איירפורט סיטי בע"מ (פורסם בנבו, 24.05.18)). גם כאשר מדובר בעבודה פשוטה ורגילה שאינה דורשת מיומנות מיוחדת, כפינוי פסולת, חובה על המעביד לוודא כי היא מבוצעת באופן בטוח, וזאת גם כשהעובד יודע בעצמו את טיב הסכנה הכרוכה בעבודתו (השוו: ע"א 422/62 בראושטיין נ' שותפות רפיח את בן אפרים, פ"ז יז 589, 592 (1963)).

28.מהעדויות לא עלה כי התובע הוזהר מפני הסכנה הכרוכה בעבודה אותה ביצע. אדרבה, לטעמי, כאמור, ההוראות שניתנו, פינוי הפסולת דרך החצר מבלי להקיף דרך השביל החיצוני, בנסיבות שפורטו לעיל, היא פעולה מסוכנת, והתוצאה שארעה - נפילה תוך כדי השלכת הפסולת מגובה הגדר הגבוהה, הייתה צפויה. פשיטא, כי העובדה שבאתרים אחרים, בזמנים אחרים, הנתבעת דאגה לבטיחות עובדיה (אם בשל נוכחות מהנדס כטענת התובע, ואם כדבר שבשגרה כטענת הנתבעת), אין בה כדי להפחית מרשלנותה של הנתבעת במקרה זה.

29.טענת מר סעדיה בעדותו בבית המשפט, כי התובע לא שעה להוראות הבטיחות כדבר שבשגרה, לא זו בלבד שלא נתמכה בראייה כלשהי, ואדרבה, ניתן לראות בתמונות שהגישה הנתבעת כי לפחות במקרה שהנתבעת בחרה להציג הוא כן חבש קסדה; ולא זו בלבד שמדובר בטענה שהועלתה לראשונה בחקירה הנגדית ולא בא זכרה בתצהיר, וקשה לתת בה אמון; אלא שההלכה היא שההגנה על הבטיחות הנדרשת מהמעביד אינה רק לעובד הזהיר, אלא גם לעובד הרשלן (ע"א 448/87 המרמן, קבלן לבנין בע"מ‎ נ' חסן, פ"ד מג(3) 810 (1989)).

המסקנה היא אפוא כי הנתבעת נושאת באחריות לקרות התאונה.

30.בנסיבות העניין גם איני סבור כי יש לייחס לתובע אשם תורם כלשהו, שכן ככלל, אין להחמיר עם עובד בהטלת רשלנות תורמת, בין היתר, מתוקף להט ומסירות העובד לביצוע עבודתו שלעיתים באה על חשבונו תוך נטילת סיכונים מטעמו (ע"א (מחוזי-חי') 16950-02-18 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' מישייב (פורסם בנבו, 4.06.18); ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבאהי העולמי - חיפה (פורסם בנבו, 23.12.09); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982)). ובמקרה זה בפרט, הוא נתבקש מפורש – כך לפי עדות מר סעדיה עצמו, לפנות את הפסולת דרך החצר עד לגדר, ואין מדובר בסיכון בלתי סביר שהתובע נטל על עצמו מדעתו.

ומכאן לאומדן נזקי התובע.

אומדן נזקי התובע

31.כאמור, שני הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות משלהם, שעורכיהן הגיעו למסקנות שונות ביחס לנכותו הצמיתה של התובע. בשל כך, הוגשה חוות דעת נוספת של פרופ' פייזר שמונה מטעם בית המשפט. פרופ' פייזר קבע כאמור, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בכתף שמאל בשיעור 5%. הצדדים לא ביקשו לחקור את פרופ' פייזר ולא את מי מהמומחים האחרים, ובנסיבות אלו אין מקום לסטות מקביעתו של פרופ' פייזר. הנתבעת, אמנם העלתה טענות בדבר המידע שהעמיד התובע בפני המומחים, ובפרט המידע שלא העמיד בפניהם ושיש בו כדי לתת הסבר לכאביו ומגבלותיו, ככל שקיימות מגבלות כאלו, ואולם, הדרך להשיג על חוות הדעת בעניין שכזה, היא בהצגתו בפני המומחה. דבר זה, כאמור, לא נעשה. מה גם, שפרופ' פייזר התייחס בחוות דעתו לתאונות אחרות שעבר התובע, ובתשובות לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו על ידי ב"כ הנתבעת, הוא גם התייחס לממצאים רפואיים שקדמו לתאונה. פרופ' פייזר נותר בדעתו באשר לשיעור הנכות שיש שייחס לתאונה.

32.באשר להשפעת נכותו הרפואית של התובע על תפקודו, פרופ' פייזר ציין בחוות דעתו כי מדובר בהגבלה מזערית בקצות תנועת הכתף השמאלית הגורמים להפרעה תפקודית מזערית בכושר הפעולה הכללי. בנסיבות אלו, ובפרט בשים לב כי התובע לא הוכיח פגיעה בשכרו בעבר, גם בתקופה בה לא שהה בכלא ועבד לפרנסתו, מעבר לתקופה בה שהה באי כושר, אין מקום לחשב את אובדן שכרו בעתיד לפי חישוב אקטוארי כי אם לקבוע לו פיצוי כללי המביא לידי ביטוי פגיעה מעין זה בתפקודו של התובע בעתיד, גם אם בעבר הדבר לא בא לידי ביטוי בפגיעה בשכרו.

33.הנתבעת אמנם ביקשה ללמד כי התובע לא סבל מכאבים ומגבלות כלשהן בכתפו, מכך שבמשך כל שנות שהותו בכלא, בכל ביקוריו במרפאת הכלא לא התלונן על כאבים מעין אלו. ברם, לטעמי, אין בכך כדי ללמד דבר, שכן השאלה היא השפעת נכותו של התובע על תפקודו במסגרת עבודת כפיים בה הוא עסק ובעיקר יעסוק בעתיד, ואין כל הכרח כי הדבר הקשה עליו בעת שהותו בכלא. בניגוד לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, אין כל אינדיקציה לכך שהתובע היה עסוק בפעילות ספורטיבית בכלא. כל שאמר התובע הוא כי היה רץ למשך מספר דקות, ואין לכך כל רלוונטיות לנכותו של התובע בכתפו.

34.בתצהירו טען התובע, כי לאחר התאונה אושרה לו תקופת אי כושר של 4 חודשים, מיום 2.12.07 ועד ליום 31.03.08. בהמשך קיבל טיפולים רפואיים במרפאות קופת חולים ועבר סדרת טיפולי פיזיותרפיה. נקבע כי נבצר ממנו לשוב לתפקיד אותו ביצע למשך 12 חודשים. לדבריו, עובר לתאונה הוא היה אדם עצמאי לחלוטין וביצע את כל צרכיו ומשק ביתו. בעקבות התאונה, נפגעה קשות יכולתו לתפקד עצמאית ולמלא אחר צרכיו במישור האישי והמשפחתי. לדבריו, הוא מתקשה בביצוע פעולות בסיסיות כרחצה, הלבשה וניידות. תיאור זה אינו הולם את הנכות שנקבעה לו וכאמור, מעבר לפיצוי בגין תקופת אי הכושר הראשונית, יש לקבוע לו פיצוי גלובאלי בשל אפשרות פגיעה בשכרו בעתיד.

מכאן לשומת הנזק בראשי הנזק השונים.

35.אובדן שכר לעבר – ב"כ התובע ביקש לפסוק לתובע סך של 83,000 ₪ בניכוי דמי פגיעה שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 15,000 ₪ (בשיערוך להיום). התובע טען לשכר של 5,210 ₪ עובר לתאונה, והנבעת טענה כי הדבר לא הוכח. ואולם, התובע ציין בעדותו כי הרוויח כ-1,200 ₪ בשבוע, כ-200 או 250 ₪ ליום והוא קיבל רק על הימים בהם עבד בפועל, וטען כי את השכר קיבל במזומן. עדות זו לא נסתרה, ועדותו כי שולם לו במזומן אושרה על ידי מר סעדיה. גם אם ניתן לראות מספר הפקדות של כספים, שאגב ניתנו לו בתקופה בה הוא לא עבד ואפשר שלא ניתן היה להעביר לו במזומן, אני מקבל את גרסתו כי ככלל שכרו שולם לו במזומן, שכן הנתבעת לא הציגה אסמכתא לתשלום בסכום נמוך יותר.

36.בשים לב לכך, יש לפסוק לתובע שכר בסך של 27,692 ₪ [6,923 ₪ (5,210 ₪ בשיערוך להיום) X 4 חודשים). באשר לשאר התקופה, התובע לא צרף אסמכתאות לשכרו בתקופה זו (מלבד השנים בהן שהה בכלא), ולא ניתן לקבוע כי שכרו נפגע, ולוּ בשיעור כלשהו, בשל התאונה.

37.אובדן שכר לעתיד – כאמור, יש לפסוק לתובע סכום גלובאלי, ובשים לב לשכרו, לגילו (32), אני פוסק לו סך של 40,000 ₪ ברכיב נזק זה.

38.עזרה וסיעוד, הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד – בתצהירו ביקש התובע שייפסקו לו בראשי נזק אלו סך של 25,000 ₪. התובע לא צרף קבלות על הוצאות ונדמה כי אין בנכותו כדי להצריך עזרה בעתיד. יש לפסוק סכום גלובאלי מתוך הנחה שבתקופה הסמוכה לתאונה, תקופת אי הכושר, נזקק התובע לסיוע כלשהו. אני פוסק לתובע בראשי נזק אלו סך כולל של 2,500 ₪.

39.כאב וסבל - בתצהירו, ביקש התובע לפסוק לו סך של 45,000 ₪ בראש נזק זה. בשים לב לשיעור נכותו - 5%, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 28,000 ₪.

40.סך הפיצוי המגיע לתובע עומד אפוא כדלקמן:

• אבדן שכר לעבר – 27,692 ₪.

• אבדן שכר לעתיד – 40,000 ₪.

• עזרה וסיעוד, הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד – 2,500 ₪.

• כאב וסבל – 25,000 ₪.

•  

  סה"כ – 95,192 ₪.

   

  41.מסכום זה יש להפחית את דמי הפגיעה שקיבל התובע בסך של 15,000 ₪ (בשיערוך להיום), ובסך הכל זכאי התובע לפיצוי בגין התאונה בסך של 80,192 ₪.

   

  מכאן לתביעה שכנגד.

   

  התביעה שכנגד

  42.בעניין זה, טענה הנתבעת לחוב של התובע כלפיה בסך של 18,147 ₪ בגין הלוואות שנתנה לו. היא הסתמכה על מסמך מיום 19.03.09, חתום על ידי התובע, ובו הוא מציין בפני מר סעדיה כי הוא מתחחיב להחזיר לנתבעת סך של 5,900 ₪, כספים שהתקבלו אצלו כהלוואה בזמן פציעתו בתאונה. כן התחייב, להחזיר את הסך שקיבל מהביטוח לאומי עבור 12 ימי עבודה הסמוכים לתאונה. עוד התחייב, כי במידה והסכומים הללו לא יוחזרו בתוך 12 חודש, הם ישאו ריבית חודשית של 1.5% לחודש והצמדה למדד (נספח א' לכתב התביעה שכנגד).

   

  43.ב"כ התובע טען כי התובע לא הבין על מה הוא חותם, מאחר שהוא אינו בקיא בשפה העברית, והוא סבר כי הוא חותם על מסמך הנוגע לסיום יחסי העבודה. הוא ביקש ללמד על כך מממסכים שחתם מר סעדיה מול מר גאזוי וכאיב בסיום עבודתם אצל הנתבעת (נ/2 ו-נ/3). ואולם, לצד ההסבר של מר סעדיה בחקירתו הנגדית כי בניגוד לשניים אלו, לתובע לא הגיע דבר בסיום עבודתו נוכח תקופת עבודתו הקצרה של פחות מחודש, ההלכה מקדמת דנא היא כי "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות על הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוייץ נ' סנדור, פ"ד יט 113, 117 (1965); ע"א 6645/00 עו"ד שלמה ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375 (2002); ע"א 2503/11 עיזבון המנוחה בועז בתיה ז"ל נ' בנק אוצר החייל בע"מ (פורסם בנבו, 18.12.11)). המבקש לסתור חזקה זו, מוטל עליו נטל כבד להוכיח את גרסתו, ובמקרה זה, התובע לא עמד בו.

   

  44.באשר לשאר הסכומים הנתבעים, שהועברו לחשבונו של התובע, תחילה טען מר סעדיה כי הם ניתנו בסמוך לתאונה בשלב בו הוא עוד סבר כי התובע יחזור לעבודה, ואולם בסופו של דבר הוא הודה כי מדובר בכספי הלוואה. לא היה בפיו הסבר מדוע סכומים אלו לא נכללו בחשבון שעשה מול התובע ביום 19.03.09 בו נחתם המסמך הנזכר, ולא ניתן אפוא, אלא לקבל את הטענה כי מדובר באותם כספים. היינו, הסכום המופיע במסמך מתייחס גם לסכומים אלו שהועברו לתובע כהלוואה.

   

  45.באשר לטענה כי הריבית המוסכמת חורגת מהריבית המותרת לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, אכן בהתאם לחוק המתייחס להלוואה זו לפי מועדה, הוגבלה עלות האשראי המירבי בהלוואת חוץ בנקאיות לפי שניים ורבע מעלות האשראי המירבי שיפרסם בנק ישראל מדי חודש חודשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא צמוד, הניתן לציבור על-ידי הבנקים, שנקבעו על-ידי בנק ישראל (סעיף 5 לחוק). עלות האשראי המירבי שפרסם בנק ישראל במועד חתימת ההסכם על ההלוואה עמד על 4.14% לשנה. משכך, השיעור המקסימלי לעלות אשראי בהלוואה חוץ בנקאית עמד על 9.315% לשנה, בעוד שלפי ההסכם בין הצדדים שלפני, שיעור הרבית עמד על 1.5% לחודש, בניגוד להוראות הדין, ועל כן סעיף זה בטל. משכך, במסגרת התביעה שכנגד, הנתבעת זכאית להחזר סך של 6,900 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.03.10, היינו, נכון להיום, סך של 8,400 ₪. סכום זה יש להפחית הסכום של הנתבעת לשלם לתובע בתביעה הראשית.

   

  סיכום

  46.אני מחייב אפוא, את הנתבע לשלם לתובע סך של 71,792 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. על הסכום האמור תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 16,800 ₪.

   

  ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ט, 05 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.