פלוני ואח' נ' עיריית באר שבע ואח'

א. עיקר המחלוקת

1. מושכלות ראשונים: "בלא הצגת השאלה: 'האם סכנה זו רגילה היא או בלתי-רגילה לגבי הניזוק?' אין המבחן עולה בקנה אחד עם כלל ה'צפיות' המונח ביסוד האחריות לרשלנות" [כב' השופט זוסמן (כתארו אז) בע"א 358/56 דגני נגד סולל בונה בע"מ פ"ד יא 871, 876 (1957)]. בענייננו מחלוקת שעיקרה בשאלה האם בנסיבות שהובילו לתאונה התממש סיכון שהוא בלתי סביר או בלתי רגיל לניזוק, שבגינו יש להטיל חובת זהירות קונקרטית על מי מהנתבעות.
2. לפניי תביעה למתן פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובע 1, תלמיד כיתה י', באותה עת - כבן 15, בתאונה שארעה במהלך יום הלימודים בחצר בית הספר. ממכלול הראיות והעדויות עולה כי ביום 29.12.2013 בשעה 11:00 בקירוב, שולחן פינג פונג שהפלטה שלו (משטח גדול שמחובר למסגרת שנתמכת ברגלי הברזל) עשויה בטון ושמשקלו כ-900 ק"ג (להלן: "השולחן" ו-"הפלטה" - בהתאמה), גולגל על ידי קבוצת תלמידים ממקומו ונחת על גבו, על גבי הפלטה. התובע שנקלע לחצר כדי לעבור לשיעור שאמור היה להתקיים בכיתה אחרת בבניין שכן, הצטרף לתלמידים על מנת לעזור להם בניסיונם להרים את כנף הפלטה מהרצפה על מנת לגלגל את השולחן בחזרה על רגליו. כנף הפלטה שהורמה נשמטה מידי הילדים (ככל הנראה בשל כובדו של השולחן) ונפלה על רגלו של התובע; מה שגרם לנזק גוף, כשלאחר נכות זמנית ארוכה שהתמשכה בגין כחמישה ניתוחים לתיקון המצב - נותרה לתובע נכות צמיתה (להלן: "התאונה").
3. המחלוקת המרכזית בין התובעים לנתבעות בסוגית האחריות לקרות או לאי-מניעת התאונה, היא בשאלת טיבו של הסיכון שהתממש בנדון; היינו - האם הוא בבחינת סיכון צפוי והאם יש לסווגו כסיכון "שאינו רגיל" או "בלתי סביר" (לניזוק) שמקים חובת זהירות קונקרטית כהוראת הפסיקה. מחלוקת נוספת היא בשאלה - האם, בנסיבות, אשמו התורם של התובע 1 מהווה גורם זר מתערב המנתק קשר סיבתי אפשרי בין ההתרשלות הנטענת של מי מהנתבעות בגין גרימת או אי-מניעת התאונה וגרימת הנזק.
4. אקדים ואומר כי, כפי שיפורט בפסק דין זה, מצאתי כי, בנסיבות ענייננו, לצד אשם תורם משמעותי שיש לייחס לתובע, הנתבעות 1 ו-3 לא עמדו בנורמת הזהירות הקונקרטית שמחייבת אותן בנסיבות ענייננו, ובהפרת חובתן אפשרו או לא מנעו את התממשותו של סיכון שניתן היה לצפות, ושגם היתה עליהן חובה לצפותו כסיכון "בלתי סביר" לניזוק, התובע.
5. הצדדים: התובע 1 הוא התלמיד שנפגע בתאונה בתאונה שתוארה לעיל (להלן: "התובע"), והתובעים 2 ו-3 הם הוריו; הנתבעת 1 היא עיריית באר שבע, שלה הבעלות במתחם בית הספר בו התרחשה התאונה (להלן: "העירייה" ו-"מתחם בית הספר" או "חצר בית הספר" - בהתאמה) וחובת פיקוח על קיום רמת הבטיחות הנדרשת במתחם, כשלפי הנטען מטעם הנתבעת 3 השולחן בבעלותה ונמסר לרשת או לבית הספר ללא תמורה. הנתבעת 2 היא מדינת ישראל-משרד החינוך, שנתבעת כמי שאחראית על הנהלים וההנחיות הניתנות לבית הספר, לרבות בצורה של הוראות המקופלות בחוזרי המנכ"ל, ולפקח שימולאו (להלן "משרד החינוך" או "המדינה"). הנתבעת 3 היא רשת מוסדות החינוך והישיבות התיכוניות שהפעילה במתחם בו התרחשה בתאונה את בית הספר בו למד התובע, שבו חטיבת ביניים ובית ספר תיכון (להלן: "הרשת" או "בית הספר").
6. בשל הפערים בין ממצאי וקביעות המומחים הרפואיים מטעם הצדדים בנוגע לנזק הגוף והנכות שנגרמו בתאונה, מונה בנדון מומחה בתחום האורתופדיה מטעם בית המשפט שנתן חוות דעת רפואית בעניינו של התובע, לפיה נכותו הרפואית המשוקללת בגין התאונה מסתכמת ל-23% (כולל בגין הצלקת), וגם העיד בחקירה לפניי. הצדדים הגישו בנדון תצהירים כעדות ראשית מטעמם, ונותני התצהירים נחקרו לפניי במהלך מספר דיונים.

ב. הנסיבות והממצאים

1. מעיון במכלול הראיות והעדויות בנדון, עולה כי אין מחלוקת שבעת התאונה והאירוע של ההתעסקות עם השולחן שהוביל אליה - לא נכחו בחצר בית הספר מורה תורן או כל אדם מעובדי בית הספר. כך שלגבי השתלשלות האירועים בחצר בית הספר במהלך הדקות שקדמו לתאונה ושהובילו להתרחשותה, ולגבי מה שאירע בעת התאונה - ניתן בענייננו ללמוד רק מעדות התובע ועדות עד ראייה נוסף שהובא מטעם התובע שמעיד שנכח בעת התאונה. שמו של העד הזה, שהיה אז תלמיד כיתה י' באותו בית ספר, גם היה השם היחיד שנרשם תחת 'פרטי עדים' בדו"ח "אירועים חריגים" שמולא על ידי בית הספר שלושה ימים לאחר קרות התאונה (להלן: "התלמיד הנוסף" ו"דו"ח האירוע" - בהתאמה). בדו"ח האירוע נרשם כ'תיאור האירוע': "תלמידים ניסו להרים את שולחן הפינג פונג התלמיד הנ"ל הגיע לעזרה והשולחן נשמט על הרגל" [נספח א' לתצהיר התובע]; ואני מוצא שיש בו לשקף מה שנמסר לבית הספר בסמוך לאחר התאונה על ידי מי מהתלמידים שהשתתפו או חזו במה שמתברר בדיעבד כגלגול השולחן, בסבירות רבה – דווקא מעד הראייה מטעם התובע.
2. התובע בחר למסור בכתב התביעה (גם המתוקן) גרסה לקונית לתאונה. הנטען בכתב התביעה מייחס ל"מס' תלמידים" ניסיון שנעשה "במסגרת פעילות בית ספרית, בשעת ההפסקה" להרים יחדיו את השולחן (שולחן פינג פונג; התובע טוען בכתב התביעה שרק בדיעבד למד שהוא עשוי בטון ושוקל כ-900 ק"ג) "שהיה מונח בשטח חצר בית הספר". התובע טוען כי "התבקש לסייע בידם בהרמת השולחן ועשה כן. מיד עם הרמתו של השולחן ע"י כלל התלמידים הנ"ל לרבות התובע נאלצו לעזבו נוכח כובדו ו/או השולחן נשמט מידיהם בשל כובדו מטה, ועקב כך פגע ברגלו הימנית של התובע (להלן: התאונה)".
3. רק בתצהירי התובע והתלמיד הנוסף שמהווים עדות ראשית הנמסרת מטעם התובע, נטענה לראשונה גרסה מלאה יותר, שבה משובצים נסיבות רבות שכלל לא נטענו בכתב התביעה, כמפורט להלן. בתצהיר התובע מועלית גרסה לפיה ההפסקה של השעה 11:00 בה התרחש האירוע, היא "ההפסקה הגדולה", שנמשכה למיטב זיכרון התובע כרבע שעה [סעיף 6 לתצהיר התובע]. התלמיד הנוסף מחדד ומבהיר בתצהירו שהאירוע אירע: "סמוך לאחר ההפסקה הגדולה" (ההדגשה בקו – הוספה) [סעיף 5 לתצהירו]. התובע גורס בתצהירו שנכנס לחצר "במהלך ההפסקה", ומיד בהיכנסו נחלץ לעזרת "התלמידים שעמדו סמוך לשולחן וניסו להרימו", כי התבקש על ידם "לסייע בידם בהרמת השולחן". וכאן מוסף החידוש המשמעותי: לגרסת התובע, בעת שהוא פנה לאחוז בשולחן בשתי ידיו "היה כאמור השולחן כבר אחוז על ידם והם ניסו להרימו, ומטעם זה אף אני נחלצתי לעזרתם". ואם תמהנו למקרא כתב התביעה מדוע בכלל צריך או נכון היה להרים באותו בוקר את השולחן הכבד, הרי שלגרסת התובע, לא הובהר לו על ידי מבקשי העזרה מדוע נדרשה הרמת השולחן, והוא פעל בלי לשאול שאלות: "נתבקשתי על ידם לסייע להם בהרמתו ונעתרתי" [סעיפים 7 ו-8 לתצהיר התובע]; התלמיד הנוסף גורס ש"הרמת השולחן לא נעשתה לצורך מסוים. מישהו מהילדים שהרימו את השולחן העלה רעיון שנזיז את השולחן והדבר נעשה ללא תכלית כלשהי" [סעיף 11 לתצהירו].
4. ודוק; רק בתצהירים שהוגשו בנדון מטעם התובע מובהר לראשונה כי כשהתובע הגיע לחצר היה השולחן כבר הפוך על גבו, כך שהפלטה של השולחן שכבה על הרצפה, ורגליו נישאו כלפי מעלה, "והתלמידים ניסו לאחוז בו ולהרימו מהפלטה" [סעיף 5 לתצהיר התובע; ראה גם בסעיף 6 לתצהיר התלמיד הנוסף]. דגש מיוחד ניתן בעדויות הראשיות שניתנו מטעם התובע למשך הקצר הנטען של מעורבות התובע בהרמת השולחן טרם התרחשות התאונה עצמה: "הענין אירע כהרף עין. לא נתקבלה החלטה מושכלת לעזוב את השולחן, והפגיעה הקשה ברגלי הימנית נגרמה גם בשל כך שמאחר שהשולחן נעזב ע"י כל אחד מהתלמידים בעיתוי מעט שונה, זז השולחן לכיווני ונפל על רגלי הימנית בטרם היה ביכולתי לחלץ לאחור את רגלי" [סעיף 11 לתצהיר התובע; ראה גם בסעיף 8 לתצהיר התלמיד הנוסף].
5. התובע גם מוצא להסביר בתצהירו לראשונה כי כאשר דיבר בכתב התביעה על "מס' תלמידים", אף שאיננו זוכר את מספרם, מדובר ביותר מחמישה, וחלקם שלא מוכרים לו "ככל הנראה לא נימנו על תלמידי בית הספר" [בסעיף 12 לתצהירו]; התלמיד הנוסף לעומתו מצהיר: " למיטב זכרוני בהרמת השולחן השתתפו כעשרה ילדים לערך" שזהותם איננה זכורה לו [גם מאשר בעמ' 142 בפרוטוקול הדיון (להלן: "הפרו'")], ובאופן זהיר יותר מהתובע מצהיר: "יתכן שחלקם גם לא למדו בביה"ס, אינני יודע" [סעיף 12 לתצהירו; "אולי אולי" – בעדותו לפניי בעמ' 142 לפרו'].
6. מתצהיר התלמיד הנוסף עולה כי תחילתה של ההתעסקות של התלמידים עם השולחן, הכוללת, מן הסתם, העלאת הרעיון, התכנסות והתגייסות לצד השולחן - קודמת לפחות במספר דקות לאירוע התאונה עצמו, באשר: "השולחן עמד על רגליו. נסינו להרימו אך עקב משקלו הוא התהפך כך שהפלטה שלו היתה על הקרקע ורגליו כלפי מעלה" [סעיף 6 לתצהירו]. לגרסת התובע בתצהירו המקום בו שכב השולחן על הפלטה שלו בעת שסייע להרימו היה מרוחק כ-10 מטרים לערך מהמקום בו עמד קודם לכן [סעיף 15 לתצהירו]. כאמור, גם התובע וגם העד הנוסף גורסים שאינם יודעים לומר מדוע ביקשו "התלמידים" להזיז את השולחן; התובע - כי לגרסתו לא היה במקום בתחילת האירוע ולא נאמר לו דבר לענין התכלית, והתלמיד הנוסף מבהיר מפורש שהזזת השולחן היה פרויקט שמישהו הגה והציע "ללא תכלית כלשהי" [סעיף 11 לתצהירו].
7. לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות, להלן ממצאי.
8. אני מוצא שהתובע, יליד X.X.1998, נפגע בתאונה ביום 29.12.2013 (בהיותו תלמיד כיתה י', כבן 15 וארבעה חודשים), במהלך שעות הפעילות בבית הספר (בסביבות השעה 11:00) מעט לאחר סיום 'הפסקת מעבר' של תלמידים בין השיעורים, שבפועל, בשגרה, נמשכת מספר דקות. אמנם בתצהירו גורס התובע כי התאונה ארעה ב"הפסקה הגדולה" [בסעיפים 6, 7 ו־17], אך עיון בעדויות, מלמד שבעצם מדובר בהפסקה אחרת, הפסקה שנחזית להיות קצרה יחסית, ומיועדת לאפשר מעבר תלמידים בין כיתות שונות ואף בין בניינים שונים [ר' תיקון התובע עצמו לגרסת "ההפסקה הגדולה" בעדות לפניי - בעמ' 79, 86 ו-90 לפרו']. התלמיד הנוסף הבהיר בחקירתו, מה שציין בתצהירו, כי בעצם קרות האירוע היתה אף מעט לאחר סיום אותה הפסקת מעבר [עמ' 141 לפרו'; סעיף 5 לתצהירו].
9. מכל מקום, אני מוצא כי התאונה ארעה בשעה 11:00 בקירוב, ו"ההפסקה הגדולה" מסתיימת כשעה קודם לכן. לעניין המחלוקת שניכרת בחקירות העדים לגבי קיומה או אי-קיומה של "הפסקה" בשעה 11:00 בבית הספר הנדון, אבהיר שלטעמי הינה סמנטית בלבד; זאת, באשר אני מוצא כי ללא קשר למספר הצלצולים שנשמעו באותם ימים בחצרות של בית הספר (מתחם שבו מתנהלים גם בית ספר תיכון וגם חטיבת ביניים), בפועל היתה הפוגה בשעה 11:00, שהיא - הפסקה, כפי שגם עולה מהתיעוד שבדו"ח האירוע שמולא בבית הספר שמציין תחת 'מסגרת פעילות' – "הפסקה".
10. אפנה לכך שהובהר בעדויות שתלמיד בבית הספר (והתובע היה בכיתה י' - בחטיבה עליונה) נדרש לעיתים לעבור בין כיתות לצורך השתתפות 'בשיעור הבא', ומדי פעם גם לעבור בין בניינים שונים [עמ' 79-80 לפרו']. גם אם בפועל נשמע צלצול בשעה 11:00 שמסמן סיום השעה השלישית ומעבר לשעה הרביעית, והוא צלצול בודד ואין בלתו, הרי סביר שנדרשת לאותו תלמיד שהות לבצע מעבר בין השיעורים. בנסיבות כאלה, בעולם המעשה, נכון להניח שהמורים 'מכבדים' בפועל את השלכות עצם העובדה שהמעברים של תלמידים שונים לכיתות שונות בבניינים סמוכים דורשים את הזמן שלהם, וראוי להמתין זמן סביר להשלמת מכסת התלמידים בכיתה, שהות שאני מוצא שנחזית לתלמיד כמו התובע והתלמיד הנוסף כ'הפסקה'; היא "ההפסקה של השעה 11:00". לצד האמור, אעיר, שמכל מקום, התלמיד הנוסף מאשר בתצהירו ובעדותו לפניי, שאכן האירוע של התאונה עצמה התרחש לאחר סיום ההפסקה, וניכר מעדותו לפניי שהוא מבסס זאת על התחושה שהוא היה כבר במצב של איחור לאותה שהות שמקובל היה לאפשר למעבר בין הכיתות [עמ' 144 לפרו'].
11. על בסיס הראיות והעדויות, אני מוצא שבמהלך הפסקת המעבר של השעה 11:00, קבוצת תלמידים מכיתות שונות בבית הספר (לפחות עשרה תלמידים, שאחד מהם הוא התלמיד הנוסף), התקבצה סביב השולחן לביצוע פרויקט שיזם מי מחבריה - להזיז את השולחן. השולחן הזה כבד מאוד; כל הילדים שהחלו את הפרויקט של הזזת השולחן ידעו זאת, לכל המאוחר - ברגע שנקראו לקחת חלק בפרויקט. פרויקט, שבהיעדר תכלית מוגדרת, נחזה שעיקרו באתגר להפתיע בהזזת השולחן הכבד ממקומו. הפרויקט ארך לפחות מספר דקות, כך, משהסתבך, חרג בסופו של דבר ממסגרת הזמן של הפסקת המעבר והתאונה ארעה לאחר סיומה [ר' עדות התלמיד הנוסף בעמ' 155 לפרו'].