פלוני ואח' נ' משרד הפנים - מדינת ישראל

השופט י' עמית:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) בעת"מ 58364-10-15 ובעת"מ 7410-11-15 מיום 6.1.2016. בפסק הדין נדונו עתירותיהם של המערערים כנגד הוראות התייצבות ושהייה במתקן "חולות", שהוצאו מכוח סעיף 32ד(א) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 (להלן: החוק למניעת הסתננות).

פסק הדין מושא הערעור

2. בית המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים וקבע כי העתירות אינן מגלות עילה להתערבות. צויין בפסק הדין, כי למערערים נערך שימוע כדין, והם לא העלו טענה שמצדיקה את ביטול הוראת השהייה. בין היתר, המערערים לא טענו כי הם קורבנות סחר או עבדות, ולא הוכיחו נסיבות חריגות המצדיקות את ביטול הוראות השהייה. עוד הובהר, כי קיומה של בקשת מקלט תלויה ועומדת, אינו מקנה חסינות מפני הוראת שהייה במתקן "חולות", ולמעשה אף ניתנת עדיפות בבחינת בקשות המקלט של השוהים במתקן. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטות בעניינם של המערערים אינן מגלות פגם המצדיק התערבות שיפוטית, ודחה את העתירות על הסף. טרם סיום, הדגיש בית המשפט המחוזי כי פסק הדין מתמצה בבחינת חוקיות ההחלטה ואינו מחווה דעה לעניין תבונת המדיניות הממשלתית.

3. יצויין, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי דן בעניינם של שניים נוספים. לאחר שהמדינה הודיעה שאין בכוונתה להפנות את השניים למתקן "חולות", בהיותם יוצאי חבל דארפור, נמחקו מערערים אלה מן ההליך הנוכחי (החלטת הרשמת בנמלך מיום 13.2.2017).

           לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, החליט המשיב לערוך למערערים שימוע משלים, כדי לבחון את משך השהייה במתקן. המערער 1 העלה טענה רפואית, אך המשיב לא סבר כי היא מהווה עילה לקביעת תקופת שהייה קצרה מ-12 חודשים, וגם המערער 2 לא העלה נסיבות שמצדיקות שהייה קצרה מתקופה זו. לפיכך הוחלט כי הוראת השהייה תהיה למשך 12 חודשים.

תמצית טענות הצדדים

4. המערערים הלינו על כך שבית המשפט המחוזי דחה את העתירה על הסף. לשיטתם יש לבטל את הוראת השהייה ולחלופין להורות על קיצור תקופת השהייה במתקן או להחזיר את הדיון לבית משפט קמא. המערערים טענו כי בהוראות השהייה נפלו פגמים רבים, ובין היתר ההחלטה אינה מידתית, לא נשקלה הפגיעה הצפויה בכל אחד מהמערערים (ובצדדים שלישיים), ולא הופעל שיקול דעת בקביעת משך השהייה אלא כברירת מחדל נקבעה התקופה המקסימלית. המערערים טענו, כי לאחר שחרורם של שוהים ממתקן "חולות", ממילא נאסר עליהם לעבוד בערים תל אביב ואילת, ומכאן שהשהייה במתקן כשלעצמה אינה משיגה את התכלית המוצהרת של מניעת השתקעות במרכזי הערים. טענה נוספת בפי המערערים, היא כי המשיב מחוייב לקבוע קריטריונים ברורים יותר ל"תיעדוף" הוצאת הוראות שהייה במתקן "חולות". במישור הפרטני נטען, כי המערער 1 צפוי לאבד את מקום עבודתו ואת זכויותיו הסוציאליות וגם בית העסק צפוי להיפגע. המערער 3 עובד בתחום עבודות הבניין שבו ממילא מועסקים עובדים זרים, ומקום עבודתו הוא בראש העין, להבדיל מתל אביב או אילת.

5. המשיב ביקש לסמוך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הודגש כי התקיים דיון במעמד הצדדים והטענות נשמעו במלואן; כי הוראות השהייה הוצאו בהתאם לחוק ולפסיקה; כי הטענה בדבר התחשבות במעסיקיהם של המערערים חותרת תחת התכלית של מניעת השתקעות במרכזי הערים; כי אין הצדקה לקבוע קריטריונים מפורטים יותר להוצאת הוראות שהייה; וכי משך השהייה נבחן באופן פרטני ביחס לנסיבותיהם האישיות של מערערים.