השופט נ' הנדל:

          מפגש בין ניזוק לבין עמימות עובדתית, גם בשל מסירת גרסאות סותרות על ידי הניזוק בהליכים שונים. המערער בע"א 9073/15 (להלן: המערער) נפל לבור עמוק ובלתי מגודר המצוי באתר בנייה. כתוצאה מכך נגרם לו נזק גופני חמור. הנסיבות המדויקות שהובילו לנפילה אל הבור נותרו עמומות, כתוצאה מגרסאות סותרות שהציגו המערער ועדיו. השאלה שבמרכז הערעור דנן היא איזו מסקנה משפטית יש להסיק מעמימות עובדתית זו, במצב שבו לפי גרסה אחת שהוצגה הנפילה לבור היא תוצאה של תאונת דרכים, שקיומה שולל את אחריות בעל הבור בנזיקין. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלה יש לדחות את התביעה.

רקע, הליכים קודמים וטענות הצדדים

1. המערער עבד כשומר באתר בנייה. אין מחלוקת על כך שבאחד הלילות פרץ באתר הבנייה סכסוך בין משיבים 4-3 (להלן: המשיבים) לבין המערער ושניים מחבריו. בסופו של דבר מצא עצמו המערער מוטל חבול בבור המצוי באתר בנייה סמוך, שבו בוצעה הבנייה על ידי משיבה 2 (להלן: החברה הקבלנית). אין מחלוקת גם על כך שבאתר הבנייה שבו פרץ הסכסוך עמד רכבו של משיב 3 (להלן: הרכב), וכי בשלב כלשהו במהלך הדברים החל אחד מן המשיבים לנסוע ברכב במהירות. המחלוקת העובדתית בין הצדדים השונים נסובה על יתר פרטי האירוע.

          בטרם נביא את הגרסאות שהוצגו על ידי הנוכחים במקום – המערער, חבריו והמשיבים – נקדים ונסביר את חשיבות חלקו של הרכב בפרשה. כפי שיורחב להלן, לפי חלק מהגרסאות העובדתיות שהוצגו הייתה פגיעתו של המערער תוצאה של "תאונת דרכים", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד). לעומת זאת, לפי גרסאות אחרות לא הייתה הנפילה תוצאה של תאונת דרכים.

          השאלה האם מדובר בתאונה אם לאו היא בעלת השלכה נכבדה, שכן אם מדובר בתאונת דרכים – הנושא באחריות לנזקי המערער הם מבטח הרכב או קרנית (משיבים 6 ו-7 בהתאמה), ואפילו אם הנזק נגרם גם כתוצאה מרשלנותו של גורם נוסף. תוצאה זו נובעת מסעיף 8 לחוק הפלת"ד, הקובע כי "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה... לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף". כלל זה חל גם כאשר רשלנות של גורם שלישי גרמה לנזק נוסף ונפרד מן הנזק שגרמה התאונה, בכפוף לכך שלא התנתק הקשר הסיבתי המשפטי בין הנזק הנוסף לתאונת הדרכים בשל ריחוק הנזק מן התאונה (ראו רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ, פסקאות 17-10 (30.12.2010) (להלן: עניין לנדרמן); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 400-397 (מהדורה רביעית, 2011) (להלן: ריבלין)). מנגד, אם לא מדובר בתאונת דרכים המערער יכול לתבוע כל מי שגרם לנזקיו בעילות הקבועות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), ובפרט – רשלנות והפרת חובה חקוקה. על פי קו זה, המועמדים המרכזיים לשאת באחריות על נזקיו הם החברה הקבלנית, מבטחת האחריות שלה – היא משיבה 1 – והמשיבים. הנה, שני נתבעים "מתחרים" על החבות, כאשר כל אחד מהם מצוי תחת משטר דיני אחר. מכאן חשיבות הנסיבות המדויקות שהובילו לפגיעה במערער.

          כדי להניח על השולחן את הכלים הדרושים להכרעה נבהיר זאת: הגדרת "תאונת דרכים" לפי חוק הפלת"ד היא סיווג משפטי הנשען על עקרונות ותכליות חוק, ולא על "שפת העם". עניין זה פועל בשני כיוונים. ראשית, ככל שמדובר בתאונת דרכים מכוונת על ידי הנהג – האירוע אינו מוגדר כתאונת דרכים. מן הכיוון השני, גם אם לא היה מגע בין הרכב לניזוק יכול האירוע להיחשב לתאונת דרכים. כך למשל בנסיבות בהן נסיעת הרכב גרמה באופן ישיר לפגיעה גם ללא מגע, כגון במסגרת הימלטות מידית של אדם מפני רכב נוסע. אלה הכללים המחייבים. בלי להרחיב נאמר כי עמדות אלה נטועות בהיגיון. תאונת דרכים מכוונת אינה בגדר "תאונה" אלא בגדר שימוש ברכב כסוג של נשק, ואילו כאשר נסיעה ברכב הובילה לפגיעה בהולך רגל למרות שלא היה מגע בין השניים – הנסיעה היא שגרמה לפגיעה בהולך הרגל. לכן יש להגדיר את האירוע כתאונת דרכים.

          עוד נקדים ונספר כי בסמוך למועד התאונה התנהל הליך פלילי נגד המשיבים. ההליך נפתח בעקבות טענות המערער וחבריו כי המשיבים ניסו לפגוע בהם בזדון, ובסופו של הליך זוכו המשיבים מחמת הספק. בין היתר, התבסס הזיכוי על התרשמות בית המשפט מעדי התביעה וההגנה, ועל סתירות ותמיהות שנפלו בכל אחת מן הגרסאות שהוצגו (ראו ת"פ (מחוזי מרכז) 4610-10-09 מדינת ישראל נ' עלי טורי (16.05.2010)). ההליך האזרחי נפתח כמעט שלוש שנים לאחר שניתן פסק הדין בהליך הפלילי. לתביעת המערער הצטרף מערער 2 – המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד), אשר הגיש תביעה לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995, בגין הגמלאות ששולמו וישולמו למערער בשל פגיעתו.

          לאחר הקדמות אלה, נפנה לבחון את הראיות שהוצגו בבית המשפט המחוזי.

2. בהליך הפלילי הציגו המערער ושני חבריו את הגרסה הבאה, שהתבטאה בעובדות כתב האישום שהוגש נגד המשיבים: המערער חשד כי משיב 4 הגיע לגנוב מאתר הבנייה שעליו שמר. במהלך העימות שפרץ דקר אחד מן המשיבים את המערער בסכין וגרם לו לחתך. לאחר מכן החל משיב 4 לנהוג ברכב במהירות, במטרה לדרוס את המערער וחבריו. הוא הצליח לפגוע במערער, וכתוצאה מפגיעת הרכב הועף המערער מספר מטרים באוויר ונחת בבור שעומקו כשבעה מטרים.

לעומת זאת, בכתב התביעה הראשון שהגיש המערער בבית המשפט המחוזי נטען כי המערער התעמת עם המשיבים, ברח מהם בשלב כלשהו, ובמהלך בריחתו נפל לבור. עובדת קיומו של הרכב לא הוזכרה. בכתב התביעה המתוקן שהוגש נוספה הטענה כי אחד מן המשיבים נהג ברכב בפראות, באופן שגרם למערער לחשוב כי מדובר בניסיון דריסה. למרות זאת, טענתו של המערער נותרה כי נפל בעת הימלטותו. על גרסה זו שב המערער גם בתצהיר שהגיש ובחקירתו הנגדית, תוך הבהרה כי הוא לא יודע האם היה מדובר בניסיון דריסה מכוון, וכי כיום הוא סבור שלא היה מדובר בניסיון מכוון. שני עדיו של המערער תמכו אף הם בגרסתו המתוקנת בהליך האזרחי. כשעומתו עם גרסאותיהם בהליך הפלילי, ניסו להציע הסברים שונים לשינוי הגרסה. השורה התחתונה של עמדתם הייתה כי בעבר האמינו בגרסה שמסרו בהליך הפלילי, אך מאז חלף זמן רב, וכתוצאה מכך כיום הם סבורים שלא ראו פגיעה של הרכב במערער, וכי הם אינם זוכרים היטב את אשר התרחש.