פלוני וא' נ' פלוני ואח'

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 5.11.2017 (עמ"ש 15807-09-16, סגנית הנשיא י' שבח והשופטים ש' שוחט, ו-י' אטדגי). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 26.6.2016 (תמ"ש 37420-03-16, סגן הנשיא נ' שילה).

רקע והליכים קודמים

2.  הבקשה דנן נסבה על סכסוך ירושה. אביהם של המבקשים, שהלך לעולמו בשנת 2014 (להלן: המנוח), ערך צוואה לפני פטירתו ובה ציווה על חלוקת רכושו הכולל דירת מגורים בתל אביב והון כספי המצוי בכמה חשבונות בנק. לפי הצוואה הוריש המנוח את הדירה, שליש מהכספים המצויים באחד מחשבונות הבנק שלו וכן את מלוא הכספים המצויים בחשבון בנק נוסף למשיבה 1 (להלן: המשיבה), שהייתה שכנתו וטיפלה בו בשנים האחרונות לחייו. את החלק הארי של יתרת העזבון ציווה המנוח למבקשים. כבר עתה יאמר כי המנוח צבר בחייו הון לא מבוטל. שווי עזבונו נאמד בכ-25 מיליון שקלים, והחלק שצווה למבקשים עמד על לפחות 13.5 מיליון שקלים.

3.  עיקר המחלוקת בעת הזו נעוצה בסעיף 8 לצוואה, שבו קבע המנוח תניית סילוקין שהורתה כך: "במידה ומי מיילדי... או מי מטעמם יתנגד לקיומה של צוואה זו, או לכל סעיף מסעיפיה... הרי המתנגד לא יירש כל חלק מעיזבוני וזאת למרות כל האמור לעיל בצוואתי זו, וחלקו של המתנגד יתחלק בחלקים שונים בין ב' ש' [המשיבה -  ד' ב' א'] (שתקבל מחצית מחלקו של המתנגד) לבין הנכד ו/או הבנים שלא התנגד (שיקבלו את המחצית השנייה של המתנגד). היה חס ושלום ושני בניי יתנגדו לקיומה של צוואה זו או לכל סעיף מסעיפיה, הרי שניהם לא יירשו כל חלק מעיזבוני ומלוא העיזבון... יעבור ל-ב' והיא תהא היורשת היחידה של שני חלקי הבנים גם יחד, בנוסף לחלקה".

4.  לאחר שהמשיבה הגישה בקשה לקיום הצוואה, הגישו המבקשים התנגדות לקיומה. בין היתר, טענו המבקשים כי המנוח ערך צוואות קודמות ששוללות את תוקפה של הצוואה האחרונה, כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, כי המשיבה השפיעה על המנוח בצורה בלתי הוגנת וכי כספים מסוימים באחד מחשבונות הבנק של המנוח שייכים למעשה למבקשים.

5.  ביום 7.2.2016 דחה בית המשפט לענייני משפחה את הטענות האמורות ונתן צו לקיומה של הצוואה. לצד זאת, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה בעניין תוקפה של תניית הסילוקין שבצוואה, ניתן יהיה להגיש תביעה בעניין זה בהמשך. ערעור שהוגש מטעם המבקשים לבית המשפט המחוזי על פסק דין זה נדחה (עמ"ש 49384-03-16).

6.  לאחר שניסיון גישור בין הצדדים נכשל, הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה שבה עתרה לפסק דין הצהרתי שיקבע כי יש ליתן תוקף לתניית הסילוקין.

7. ביום 26.6.2016 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעתה של המשיבה ונתן תוקף לתניית הסילוקין. בית המשפט לענייני משפחה הזכיר את ההלכה לפיה כאשר התנגדות לצוואה שבה תניית סילוקין מוגשת בחוסר תום לב יש ליתן תוקף לתנייה זו (בהפניה לע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1) 772 (1989) (להלן: עניין אנגלמן)). בהתאם לכך, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי לו המבקשים היו מעלים בהתנגדותם רק את הטענה הנוגעת להשפעה בלתי הוגנת מצד המשיבה, ניתן היה לראות בכך התנגדות שהוגשה בתום לב. אולם, כך נקבע, המבקשים העלו גם טענות אחרות, בין היתר בעניין היעדר כשירות של המנוח וכן בעניין זכותם לבעלות על כספים מסוימים בחשבון הבנק של המנוח, שלהן לא היה כל בסיס עובדתי ומשפטי. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וציין כי המבקשים הגישו גם התנגדויות לצוואות קודמות שערך המנוח, בשעה שהיה עצמאי ולא נזקק כלל לעזרה מצד המשיבה, וכי אף להתנגדויות אלה כלל לא היה יסוד. התנגדות גורפת זו לצוואות, כך נקבע, הייתה נגועה בחוסר תום לב. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי בהתאם לתניית הסילוקין למבקשים אין כל חלק בעזבון המנוח.

8.  המבקשים הגישו ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, אך ערעורם נדחה. בית המשפט המחוזי עמד על סוגיהן השונים של תניות סילוקין, ועל האופן שבו נבחנו בפסיקה קבילותן של תניות כאלה ומשמעותן של התנגדויות לצוואות שבהן תניות סילוקין. בהקשר זה, הודגש כי תניית סילוקין מבטאת את עקרונות היסוד של חופש הציווי וכיבוד רצון המת. בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי המנוח הביע את רצונו בצורה ברורה באמצעות עיגון של תניית סילוקין בצוואה, ואף הנחה את מנהל העזבון לבל יסטה ממנה. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע אף הוא כי התנגדותם של המבקשים לקיום הצוואה לא הוגשה בתום לב, מאחר שידעו היטב כי אין רלוונטיות לחלק ניכר מטענותיהם ובכך התנכרו לרצון אביהם. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי אין הוא נדרש לשאלת נפקותה של התנגדות הכוללת הן טענות שנטענו מסיבה סבירה ובתום לב והן טענות שאין להם בסיס. זאת, משום שבית המשפט המחוזי סבר כי גם הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת לא הועלתה בתום לב על ידי המבקשים, בשים לב לכך שהתנהגותם עובר למותו של המנוח מלמדת כי הם פעלו ליצירת תשתית עובדתית שתסייע להם בעתיד להוכחת טענה זו.