פסק דין
בפניי תביעה ותביעה שכנגד הנוגעות שתיהן לתשלום דמי תיווך.
התובעת, הינה מתווכת במקצועה ובעלת רישיון תיווך, על כך אין מחלוקת. ביום 29.8.11 נחתם בין התובעת לבין הנתבע מס' 1, בעלים של חברה הנתבעת 2, שהינה הבעלים של נכס ברחוב התעשייה 5 רעננה, (להלן: "הנכס"), הסכם תיווך וזאת לצורך הזמנת שירותי תיווך, לשם מכירת הנכס. (הנתבעים 1+2 או הנתבע 1, יכונו להלן: "המוכר או מר לוינקורן").
הנכס נמכר ביום 23.11.11, לחברת לוי ס.ר. נכסי מקרקעין בע,מ, ( להלן: "הקונה"), שאינה צד למחלוקות בתיק זה.
טענות התובעת:
התובעת טוענת, כי במסגרת פעילותה לשיווק הנכס, השקיעה רבות , ביצעה פרסומים שונים, עניינה לקוחות שונים ובין היתר את משרד רשף נכסים, משרדו של הנתבע 3.
לטענת התובעת, התקשרה ביום בחודש אוגוסט 2011, בהסכם שיתוף פעולה בינה לבין משרדו של הנתבע 3, ( להלן: "מר טייב"), הסכם שנחתם על ידי הנתבע 4, (להלן: "מר הראל"). התובעת טוענת, כי על פי הסכם שיתוף הפעולה, הוסכם שהתובעת תייצג את המוכר, ומר טייב את הקונה, כאשר הצדדים יפעלו יחדיו בשיתוף פעולה ובשקיפות.
התובעת טוענת, כי בהתאם להוראות ההסכמים עליהם חתמה, הסכם התיווך והסכם שיתוף הפעולה, פעלה למצוא לנכס קונה, קיימה מפגש בין מר טייב לבין המוכר, קיימה פגישה בעיריית רעננה, קיימה פגישה עם קונה פוטנציאלי שהוא על ידי משרדו של מר טייב, אלא שבדיעבד הסתבר לה, כי מאחורי גבה, בניגוד להסכמים, מתוך ניצול הקשר שיצרה התובעת בין המוכר לבין מר טייב, התקשר המוכר בהסכם עם קונה שהובא על ידי מר טייב.
התובעת טוענת, כי בדיעבד הסתבר לה, שמר טייב דאג להחתמתו של המוכר על הסכם תיווך עמו, נוסף להסכם התיווך שנחתם עמה, וכי המוכר שילם למר טייב דמי תיווך, למרות שבהסכם השיתוף נקבע בין הצדדים, כי התובעת תקבל דמי תיווך מהמוכר, ואילו מר טייב יקבל דמי תיווך מהקונה.
התובעת הגישה תביעה כנגד מר הראל, שהיה מתווך במשרדו של מר טייב, אולם לאחר שמיעת הראיות בתיק, הודיעו התובעת ומר הראל על הסכמה לדחייה הדדית של התובענות זה כלפי משנהו.
התובעת טוענת, כי המוכר חייב לשלם לה דמי תיווך שכן אלמלא ההתקשרות שיצרה בינו לבין מר טייב לא הייתה נרקמת העסקה, וממר טייב תובעת לקבל את מלוא דמי התיווך משום שפעל בניגוד להסכם שיתוף הפעולה בין הצדדים.
טענות המוכר:
המוכר טוען, כי התובעת לא הייתה הגורם היעיל בקשירת העסקה למכירת הנכס לקונה. המוכר טוען, כי כל הפעולות שנעשו על ידי התובעת, לרבות הפגישה בעיריית רעננה לשינוי תוכנית מאתר עיר, והסכם שיתוף הפעולה עם משרדו של מר טייב, לא נעשו בידיעתו, ומבחינתו, היחידי שגרם להתקשרות בעסקה עם הקונה הוא מר טייב, שהביא את הקונה, ולכן חתם על תשלום דמי תיווך למר טייב.
המוכר טוען, כי היחסים בין מר טייב לבין התובעת אינם מענייננו, ואינם קשורים אליו, והוא שילם דמי תיווך, ואם התובעת מבקשת לקבל דמי תיווך עליה לקבלם ממר טייב בהתאם להסכם שיתוף הפעולה ביניהם, אולם הוא כבר שילם ואין לחייבו בכפל.
המוכר טוען, כי לא ייתכן לקבוע שהתובעת הייתה הגורם היעיל בעסקה, מאחר וכל שעשתה הוא להפנות אותו למר טייב, שהינו מתווך בעצמו, וכי מעולם לא העניק לתובעת בלעדיות ולא הסכים לקיומה של בלעדיות, ולכן כל מתווך שהיה מביא עסקה שהייתה נגמרת בחתימה, הייתה מזכה את המתווך לדעתו בדמי תיווך.
המוכר טוען, כי מאחר והוא שילם דמי תיווך למר טייב בשיעור של 0.75%, ובמסגרת הסכם התיווך עם התובעת התחייבות המוכר לתשלום הייתה של 1%, הרי גם אם ביהמ"ש יסבור שהתובעת הייתה הגורם היעיל, כל שניתן לחייבו הוא ההפרש של 0.25%. המוכר מסביר את ההבדל בשיעור דמי התיווך בכך שהמחיר השתנה, בעוד שהתובעת חתמה על הסכם תיווך להסכם במחיר של 16 מיליון ₪ ההסכם שהתגבש בסופו של דבר היה בסכום של 12.5 מיליון ₪, סכום נמוך באופן משמעותי.
ביחס לטענת מר טייב, כי בהסכם התיווך שנחתם עמו נאמר במפורש, כי התשלום למר טייב הינו גם אם קיימות התחייבויות למתווכים אחרים, נטען, כי המדובר בהסכם סטנדרטי, הסעיף לא הובא לתשומת ליבו של המוכר, וכי מבחינתו תשלום למר טייב הינו כמו תשלום לתובעת, שכן מבחינתו שניהם היו גורם אחד.
טענות מר טייב:
מר טייב טוען, כי לא חתם על הסכם שיתוף הפעולה, כי סירב לחתום על הסכם שיתוף הפעולה, וסירב להיכנס לבניין וכי מי שחתם על ההסכם היה מר הראל שהינו סוכן עצמאי במשרדו, ולכן כל טרוניה שיש לתובעת ביחס להסכם שיתוף הפעולה, עליה להפנות למר הראל שחתם על המסמך ולא למר טייב שסירב לחתום עליו.
מר טייב טען, כי המדובר בנכס שהוא מכיר מזה שנים רבות למעלה מעשור, ושימש כמתווך בעסקאות שונות ביחס לנכס, וכי הוא אינו זקוק לתובעת כדי להכיר את הנכס.