ת"ק
בית משפט לתביעות קטנות ירושלים
|
19598-09-10
30/10/2011
|
בפני השופט:
אביב מלכה
|
- נגד - |
התובע:
אורי פלג
|
הנתבע:
1. יעקב כהן 2. אגד אגודה שיתופית בע"מ
|
פסק-דין |
פסק דין
התביעה דנן הינה בגין תאונת דרכים.
רכב התובע נפגע בעת שעמד בחנייה לאורך המדרכה, ליד ביתו.
הרכב נפגע לכל אורכו בצד ימין, לרבות המראה הימנית. על פי התמונות, הפגיעה היא מסוג שפשוף עם מכה קלה בדלת האחורית.
התביעה הוגשה כנגד הנתבעים בטענה כי אוטובוס של הנתבעת 2, נהוג על ידי הנתבע 1, הוא שפגע ברכב התובע.
טענה זו נסמכת על גירסתו של צד ג', שכן של התובע, אשר חנה מן העבר השני של הכביש ורכבו נפגע מאותו האוטובוס. השכן הוא שהודיע לתובע את פרטי האוטובוס הפוגע.
לגירסת צד ג', רכבו חנה במקביל למדרכה, מימין לכוון נסיעת האוטובוס. לדבריו, הוא היה ברכב אולם טרם התחיל בנסיעה כאשר האוטובוס פגע בו וגרם לנזק כבד ברכבו.
באותו אירוע פגע האוטובוס גם ברכב התובע, אשר חנה משמאל לאוטובוס.
לגירסת הנתבע 1, נהג האוטובוס, צד ג' החל לצאת מן החנייה והפתיע אותו, כך שהוא לא הספיק לבלום.
לגירסתו, הוא נסע במהירות של 22 קמ"ש בלבד, והוא הגיש את דו"ח הטכנוגרף של מהירות נסיעתו.
לדבריו, האוטובוס נפגע בפינה הימנית-קדמית, מן הפגיעה ברכב צד ג', והוא מוסיף וטוען כי לא פגע ברכב נוסף.
עיון בתמונות שהגישו הצדדים ובמכלול החומר שבפניי מביא למסקנות הבאות:
אני מקבלת את גירסת הנתבע 1 כי צד ג' יצא מן החנייה עובר לתאונה, ובכך הוא הגורם העיקרי האחראי לתאונה.
מסקנה זו עולה בבירור מן התמונה, בה נראה רכב צד ג' כשהוא עומד מעט באלכסון מרוחק מן המדרכה, באופן המעיד על כך שהוא החל לצאת מן החנייה.
מסקנה זו עולה בבירור גם מצורת הפגיעה ברכב צד ג'. הפגיעה היא מכה חזקה בכנף הקדמית-שמאלית ובגלגל הסמוך. פגיעה כזו מעידה על כך שכלי הרכב לא היו מקבילים זה לזה בעת התאונה, אלא שרכב צד ג' היה בזווית כלשהי ביחס לאוטובוס הנתבעת. עובדה זו אף היא מלמדת על כך שצד ג' כבר החל לצאת מן החנייה.
מאידך, אני דוחה את טענת הנתבעים כאילו מהירות נסיעתו של האוטובוס עובר לתאונה היתה 22 קמ"ש. מן התיעוד של הטכנוגרף עולה כי במהלך כקילומטר נסע האוטובוס במהירות של כ-40 קמ"ש (מספרים סידוריים 47, 48, 49) ולאחר התאונה, לאורך כ- 300 מ', הוא נסע 22 קמ"ש, עד לעצירה מוחלטת (מספר סידורי 51 ואילך). ממצא זה של הטכנוגרף תואם את עדות הנתבע 1 וכן עדות צד ג', כי לאחר התאונה האוטובוס המשיך לנסוע כ- 300 מ' עד לעצירה.
איש מן הצדדים לא טען בפניי, ולא הביא ראיה, מה מהירות הנסיעה המותרת במקום בו ארעה התאונה, לפיכך איני יכולה לדעת אם הנתבע נסע כדין אם לאו. יחד עם זאת, עצם העובדה שנציג הנתבעים ביקש לשכנעני כי האוטובוס נסע 22 קמ"ש בעת התאונה, למרוץ שברור מן הטכנוגרף כי הוא נסע במהירות 40 קמ"ש, עובדה זו מצביעה על כך שככל הנראה המהירות המותרת במקום היא מתחת ל-40 קמ"ש.
מסקנה זו תואמת גם את הממצאים העולים מן התמונות שהוגשו, כיוון שמדובר באיזור מגורים עם כביש צר למדי. אני מפנה לתקנה 52 ותקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
לפיכך אני קובעת כי לנתבעים רשלנות תורמת כדי 30% בשל זאת.
אני מוצאת לנכון להדגיש כי ממצא זה אינו מהווה מעשה בית-דין בכל הליך אחר, אם יהיה, בגין אותה תאונה, אם יוצגו ראיות מהימנות על המהירות המותרת.