פירוק שיתוף דרך התמחרות

בפנינו ערעור האשה (להלן המערערת) על החלטת בית הדין האזורי מתאריך ו' בניסן תשע"ט (11.4.2019), שבמסגרתה נתנו מספר החלטות עקרוניות, שעל כולם הוגש הערעור שבפנינו, וכלהלן:

• חלוקת הדירה תהיה שוויונית מחצית לכל צד.
• בית הדין פוטר את הבעל מתשלום תוספת הכתובה (ופיצויים).
• הזכויות שנצברו על ידי הצדדים במהלך נישואיהם עד למועד הקרע יאוזנו בין הצדדים ובכלל זה הזכויות שצברה האישה בתקופת היותו של המשיב אברך בישיבה.
• הדירה תחולק בדרך של 'התמחרות' בין הצדדים כך שמי שיציע את המחיר הגבוה לרכישה הוא זה שירכוש את חלקו של הצד השני.
• בית הדין מחייב את המערערת בהוצאות משפט בסך 25,000 ₪, שיכללו גם את דמי השימוש שאותם אמורה האישה לשלם עבור מגוריה בחלקו של המערער בדירה.

כנגד כל חלקי פסק דין הללו טוען ב"כ המערערת, בעילות הערעור שלפנינו.

להלן נתייחס לכל אחת מהחלטות והערעור עליהם בנפרד.

• דחיית התביעה לחלוקה לא שוויונית של הדירה בהתאם להשקעות

בית הדין בפסק דינו נשוא הערעור קבע, שפירוק השיתוף וחלוקת דירת המגורים תהיה שוויונית על אף שאבי המערערת נתן לרכישת הדירה 72%, ובהתאם לפסיקות המקובלות שחלקן הובא בנימוקי פסק הדין נשוא הערעור.

עילת הערעור בנוגע לחלק זה של פסק הדין היא שבנסיבות התיק, לטענת ב"כ המערערת, מתנתו של האב בחלק הנוסף ברכישת הדירה לבני הזוג היתה מותנית בכך שהבעל/המשיב ימשיך להיות אברך ויעסוק בתורה, ואלמלי זאת, האב לא היה נותן יותר מאשר 50%. הוסיף ב"כ המערערת לטעון, שאם בית הדין היה נענה לבקשתו להעיד את אבי המערערת היה בית הדין נוכח שאכן מדובר במתנה מותנית, ומאחר והבעל/המשיב לא עמד בתנאו, ועזב את לימודיו בכולל, הרי שהמתנה בטילה, ועליו להחזירה לנותן (האישה או אביה).

עילת ערעור זו אין לה אחיזה של ממש, והיה ראוי לה שלא הייתה מועלית כלל.

מקובלת עלינו טענתו של ב"כ המשיב שבנסיבות התיק אבי המערערת הוא הוא הבעל דין בתביעה זו, הוא נותן המתנה, והוא בעצם זה שמבקש את החזרתה, ובתו המערערת היא בעצם הטוענת בשמו, וידו הארוכה. לכן שמיעת דבריו לא יכולה לשמש כעדות או כתוספת ראייה כל שהיא לאימות הטענה, ולו בגלל היותו קרוב משפחה. ואמנם, אלמלי היותו הבעל דין עצמו היה מקום לשמוע את עדותו, ולא כדי לחתוך את הדין על פיו (בשל היותו קרוב ועד אחד), אלא כדי להוסיף נדבכים לאומד דעת בית הדין. אבל כאמור, לא זה המקרה שבפנינו, שהרי אבי המערערת הוא הוא הבעל דין.

באשר לטענה שבית הדין היה צריך להסיק שמדובר במתנה מותנית, או שיש לחלוק את הנכס בהתאם להשקעה, בית הדין האזורי בנימוקיו הבהיר את עמדתו היטב בזו הלשון:

"הטענה כי יש לילך אחר ההשקעה, יכולה להתקיים רק כאשר ישנה סיבה ברורה מובהקת וחזקה המגיעה לכדי אומדנא דמוכח, שלא התכוונו למתנה, ומסיבה חשובה נרשמה על שם בן הזוג שלא השקיע כסף."

כך גם בהמשך הדברים:

"האומדנא שהחלק הגדול בדירה ניתן רק על תנאי, שהבעל ימשיך ללמוד תורה כעיסוק עיקרי כל חייו, או על תנאי שהצדדים יחיו יחדיו עד מאה ועשרים, אינה אומדנא ברורה, וספק-אומדנא אינה יכולה לשנות רישום ודאי."

דברים ברורים, מושכלים, שאין עליהם חולק, ואין לנו מה להוסיף עליהם. ביטולה של מתנה צריכה להישען על הוכחה חד משמעית שמדובר במתנה מותנית, ולא על טענות בלבד.