פיצויים בגין השתחררות הרשות המנהלית מחוזה

השופט י' אנגלרד:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו חויב משרד הבטחון לפצות את המערערים בגין השתחררות מינהלית מהסכם למכירת מסכות אב"כ פגות תוקף. הערעור מכוון כנגד היקף הפיצויים שפסק בית המשפט.

‎1. ואלה העובדות הנוגעות לעניין. ביום ‎21.6.90 נכרת חוזה בין המערערים עזרא רגב ואבי רגב, אשר פעלו תחת השם המסחרי "רשת שירותי יצוא" (להלן: " רשת") לבין המשיב (להלן: " משרד הבטחון"). הוסכם כי רשת תרכוש ממשרד הבטחון ‎60,000 מסכות אב"כ משנות ייצור ‎1971 ו‎1972- שפג תוקפן, תמורת ‎0.6 דולר ארה"ב לכל מסיכה (‎36,000 דולר בסך כולל), אשר ישולמו עד ליום ‎1.7.90. בתנאים הכלליים לחוזה נאמר בין היתר:

א. כמות הטובין אינה סופית והיא תקבע בסמוך למועד מסירתם. מסיבות שונות עשוי להיווצר מצב שלא ניתן יהיה לספק את הטובין. לקונה לא תהינה טענות ו/או תביעות כנגד המשרד בגין אי אספקת הטובין, כולם או מקצתם.

...

ה. היה והקונה לא ימשוך את הטובין עד ליום ‎1.8.90 המשרד יהיה רשאי לבטל את העסקה נשוא התקשרות זו, לקזז את הכספים אשר שולמו ולמכור את הטובין לכל גורם אחר על פי קביעת המשרד.

‎2. עובר לכריתת החוזה עם משרד הבטחון התקשרה רשת בהסכם עם חברת ‎Schwarzman Export-Import Co., Ltd. (להלן: " שוורצמן") בארה"ב, לפיו תרכוש האחרונה ‎50,000 מסכות אב"כ תמורת ‎0.8 דולר למסכה. יצוין כי רשת הודיעה למשרד הבטחון כי יש לה הזמנה עבור כל ‎60,000 המסכות (נ‎6/), הגם שבאותה עת לא הייתה הזמנה ל- ‎10,000 המסכות הנותרות.

‎3. רשת שילמה למשרד הבטחון את התמורה המלאה עבור המסכות. בימים ‎24.7.90 ו- ‎27.7.90 משכה רשת ממחסני משרד הבטחון ‎22,000 מסכות, ואלה נשלחו מיד לארה"ב, לחברת שוורצמן. לטענת רשת, הוסכם בינה לבין עובדי המחסן, כי יתרת המסכות תוצא מהמחסן ביום ‎2.8.90.

‎4. ביום ‎2.8.90 פלשה עירק לכווית. בעקבות המצב המדיני והבטחוני החדש באיזור, החליטו רשויות הצבא לעכב בשלב זה כל הוצאה של מסכות אב"כ ממחסני הצבא. כשביקשה רשת להמשיך בהוצאת המסכות ממחסן משרד הבטחון הודיעו לה עובדי המחסן, כי על-פי הוראות הצבא מעוכבת בשלב זה משיכת המסכות. רשת החלה בניהול מגעים עם משרד הבטחון, לקבלת המסכות.

‎5. ביום ‎20.11.90 הודיע בא-כוח משרד הבטחון לרשת כי הטובין אינם ברשות המשרד וכי המשרד מוכן להחזיר לרשת את עלות הרכישה, בצירוף הצמדה וריבית. רשת סרבה להצעה. ביום ‎26.11.90 חזר והודיע סגן היועץ המשפטי של מערכת הבטחון לבא-כוח רשת כי לא ניתן לספק את יתרת ‎38,000 מסכות האב"כ. בהודעה נאמר:

בהמשך לשיחה אשר התקיימה בינינו, ולאחר שהודעתי לך את הסיבות בגינן לא ניתן לספק למרשתך כיום את יתרת ‎38,000 מסכות האב"כ אותן היא לא משכה ממשרדנו במועד הקבוע בחוזה, ברצוני להוסיף כי היתרה הנ"ל אינה קיימת עוד ברשותנו ולא ניתן לספקה.

‎6. באותו יום הגישה רשת תביעה נגד משרד הבטחון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בה היא תבעה נזקים והפסדים בסך ‎380,000 דולר, בשל הפרת החוזה מצד משרד הבטחון, כלומר פיצוי בגובה ‎10 דולר לכל מסכה. לאחר שהתברר בסוף שנת ‎1995 כי משרד הבטחון רכש בסוף שנת ‎1990 מסכות אב"כ תמורת ‎17.65 דולר למסכה, ביקשה רשת לתקן את כתב התביעה ולהעמיד את סכום הפיצוי המבוקש על ‎670,000 דולר. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה.

‎7. בסמוך לאחר הגשת התביעה הודיעה רשת לשוורצמן כי לא תוכל לספק לה את ‎28,000 המסכות הנותרות על פי ההזמנה, וכי תשיב לה את הסכום ששולם עבור המסכות (‎22,400 דולר). שוורצמן סרבה להסתפק בהשבת הכספים ותבעה את רשת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום ‎4.10.94 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו רשת תשלם לשוורצמן ‎50,000 דולר כפיצוי עבור ‎28,000 המסכות שלא סופקו על-ידה (להלן: " הסכם הפשרה"). הוסכם כי מחצית הסכום תשולם מיד ומחציתה לאחר שיסתיימו ההליכים נגד משרד הבטחון.

‎8. במהלך בירור התביעה בבית המשפט המחוזי טען משרד הבטחון כי רשת לא עמדה בתנאי החוזה ולא הוציאה את המסכות מהמחסן עד ליום ‎1.8.90. כן נטען כי ביום ‎2.8.90 ובתקופה שלאחר מכן הובהר לרשת כי בשל פלישת עירק לכווית והשלכותיה האפשריות של פלישה זו על מצב הבטחון באיזור, צרכי ציבור חיוניים חייבו שלא למסור את יתרת מסכות האב"כ לרשת. על רקע זה טען משרד הבטחון כי בנוסף להפרת החוזה על-ידי רשת, החוזה סוכל או נוצרו תנאים בהם רשאי היה משרד הבטחון שלא לקיימו.

‎9. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו - מפי הנשיא מ' אילן - קיבל את התביעה באופן חלקי, בחייבו את משרד הבטחון לשלם לרשת פיצויים בסך ‎56,000 דולר. בית המשפט דחה את טענת ההפרה שהושמעה כלפי רשת. הוא קיבל את גרסתה העובדתית של רשת, לפיה ניתן לה אישור להוציא את המסכות מהמחסן עד ליום ‎2.8.90. בנוסף לכך קבע בית המשפט, כי באיחור של יום אחד לא הייתה משום הפרה יסודית של החוזה, הפרה שהייתה מזכה את משרד הביטחון לבטל את החוזה באופן חד צדדי. משרד הבטחון צריך היה לתת לרשת אורכה סבירה לעמידה בתנאי החוזה.

‎10. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הסיכול, באמצו גישה מצמצמת ביחס לסיכול, לפיה במדינת ישראל, כמעט הכל הוא בגדר הצפוי. את דחיית טענת הסיכול במקרה הנדון נימק בית המשפט בדברים הבאים:

---אני מסכים שאירוע כמו מלחמת המפרץ, בו מדינה שאינה גובלת עם ישראל שולחת טילי סקאדים לעבר ישראל, ללא פרובוקציה וללא קשר לסכסוך שבגינו מנהלות המעצמות מלחמה נגד אותה מדינה, אינו בגדר הצפוי. אך, לא אופיו המדויק של האירוע צריך להיות צפוי, אלא עצם העובדה שיש מלחמות מפעם לפעם ויתכן ויהיה צורך במסיכות גז.

סיכומו של דבר לא היה כאן סיכול במובן דיני החוזים. סיכול היה אילו קרה אירוע שבגללו היה בלתי אפשרי לספק את המסיכות גם אם משרד הבטחון היה רוצה לספקן, כגון, מקרה שהן הושמדו או אבדו. במקרה דנן, המסיכות היו קיימות, וניתן היה למושכן, אך נוצרו נסיבות שמצדיקות, לדעת משרד הבטחון, שלא לקיים את החוזה. נסיבות המקרה שלפנינו, אין בהן כדי לאבחן את הלכת כץ, ולפיכך דינה של טענת הגנה זו לדחייה. (עמ' ‎12 לפסק הדין).

‎11. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת משרד הבטחון, כי בנסיבות העניין היה רשאי להשתחרר מן ההסכם, בשל צרכי ציבור חיוניים, מבלי שיהיה בכך משום הפרת חוזה. נקבע, כי נוצרו נסיבות בהן גבר האינטרס הציבורי של אספקת מסכות אב"כ לכמות מירבית של אנשים על פני חובת קיום החוזה. המדינה הייתה רשאית, ואף חייבת, להימנע מקיום החוזה, וזאת על-מנת שתוכל לעשות שימוש ב- ‎38,000 המסכות כדי לספק הגנה לאזרחיה מפני סכנת מתקפת אב"כ.